יש בטחון ויש בטחון - א | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, לכבוד שבת קודש! למשפחת ברוכים - זיווגים הגונים לבת ולאמא, ועליה במהרה לארץ הקודש, וקניית דירה במקום של קדושה עם בריאות ופרנסה טובה, אמן.

קהל: אמן.

הרב: בטחון, בטחון בה', האם זו מצווה? האם זו מידה טובה? או האם זה הכרח.

אנחנו קוראים מתוך ספר 'בטחון חי' 

פתיחה

ומקדימים בדברי הפתיחה של ר' אברהם בנו של הרמב"ם, לפרק הבטחון של ספרו: 'המספיק לעובדי ה''.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כתב ספר "המספיק לעובדי ה'" דהיינו; הקב"ה מספיק כל צרכיהם של עובדי ה', וכך הוא כותב: 'הבטחון הוא אחת מהמידות התרומיות ואפילו יסוד מיסודי התורה, והוא שגור על לשון הכלל ונטוע בלב יחידי סגולה, ספרי נביאים מלאים אותו ופסוקי התורה מורים עליו'.

אז מהסגנון של לשונו משמע, שהוא לא מצא בתורה ציווי מפורש המחייב את הבטחון, בפתח דבריו הוא אומר, הבטחון הוא אחת מהמידות התרומיות, המעולות והמרוממות, אז לפי דבריו זה מורה שבטחון זו מידה טובה, אף על פי כן כתב שהיא מידה יסודית.

רבנו בחיי אומר: 'שמי שיש לו בטחון - שאר המעלות של המידות באות אחריה!' והיא יסוד מיסודי התורה אומר 'המספיק', והביאור בזה: כמו שאי אפשר לבנין בלי יסוד, אי אפשר לקיים מצוות התורה בלי הבטחון', אבל כתב: 'שדברי הנביאים מלאים אותו', הרבה פסוקים בדברי הנביאים והכתובים, בפרט בספר התהלים מדברים בשבח הבוטח ובגנות הבלתי בוטח ושיש מצווה לבטוח בה' עפ"י הנביאים והכתובים, זה ר' אברהם בנו של הרמב"ם בספרו: "המספיק לעובדי ה'".

השיטה של 'חובות הלבבות' והרמב"ם בענין הבטחון. גם 'חובות הלבבות' רבנו בחיי אינו מביא מקור מפורש מן התורה המורה על מצווה חיובית לבטוח. למרות הביאור הרחב והארוך בכל חלקי הבטחון, לא מביא מקור מן התורה לחיוב מצוות הבטחון. וגם הרמב"ם אינו מונה את חובת הבטחון בתוך מנין המצוות. אז יש לנו שלושה; ר' אברהם בן הרמב"ם, רבנו בחיי והרמב"ם שלא מביאים מקור למצווה מן התורה. 

יש לנו שיטות כנגד; שיטת 'החרדים' ורבנו יונה.

בעל החרדים כותב (פרק א' ממצוות התלויות בלב כא'): 'שמעלת שלמות הבטחון בו יתברך - הוא מצווה מן התורה עפ"י הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ" (דברים יח יג) הדברים שלו מיוסדים על פי שיטת הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, ושיטת הסמ"ק: שמצוות הבטחון היא בכלל מנין המצוות. וכתב הרמב"ן: 'שכוונת מצווה זו היא, שלא נשמע לחוזים בכוכבים ושלא נסמוך על דבריהם - שזה או זה עתיד להיות, ואף שהאמת הוא שהכוכבים והמזלות מורים כך, מכל מקום היות שהכל ביד ה' - הרי הוא יכול לשנות את המערכות, מאחר שאין בני ישראל עומדים תחת שליטת המזלות, רק הכל ברצון ה' והוא משנה הכל כפי התקרבותנו לעבודתו!' 

אז הרמב"ן בונה את זה, שהמצווה הזאת של הבטחון, זה שאנחנו לא שומעים לאותות השמים, כוכבים, מזלות, אפילו אם יש להם השפעה בעולם, אבל לא על ישראל, 'אין מזל לישראל, ישראל מעל המזל', מחוברים להקב"ה והכל תלוי לפי הקרבה של האדם אל בוראו, ככה הוא מנותק אפילו מהשפעת מזלות שקובעים: 'שגורלו יהיה לא טוב!' אז זה בטחון, שאתה בוטח בה' ולא בוטח אפילו בדברים הנוכחים שלכאורה מראים שכך וכך... 

כמו שאמר ה' לאברהם אבינו: 'צא מאיצטגנינות שלך! אברם - לא מוליד, אברהם – מוליד' אז זאת אומרת זה נקודת הבטחון לפי הרמב"ם וכך פוסק הבעל ה'חרדים' והסמ"ק וכו'.

ומסיים ה'חרדים': דמינן נלמוד דהמצווה לבטוח בה' בכל עניני העולם, כמו שמפורש בדברי קבלה דהיינו; בנביאים ובכתובים שזה דברי קבלה שקיבלנו איש מפי איש, אז מפה יש לנו את היסוד של המצווה לבטוח בה' בכל עניני העולם'. נראה שכוונת החרדים ללמוד קל וחומר: אם במקום שיש הוראה בכוכבים לאיזה מצב מסויים, ונגיד שאותה הוראה בשעתה היא נכונה, אף על פי כן אין לנו אלא לבטוח בה' - שבכוחו לשנות את המזל! קל וחומר שאין לנו לפחד ממצב שרק נראה מצרה. זאת אומרת הוא נראה כמו צרה, אם רואים מצב אמתי לכאורה, שהכוכבים מראים שכך וכך צריך לבוא על העולם או על הציבור או על כלל - אין לחשוש! 

אז כל שכן אם אנחנו מפחדים ממצב שהוא רק נראה כצרה וודאי שלא צריך לפחד, ואין לנו אלא להתחזק בבטחון בהשי"ת, לתקן כמובן את מעשינו - שזה יועיל לבטל את הצרה כפי שנתקרב אל ה'! כמו שאמר הרמב"ן בלשונו, אז זה בעל החרדים; מצווה מן התורה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ" אל תבקש לידע את העתידות, אתה צריך להיות בטוח בה', לא משנה מה העתיד מראה, מה פה... אתה מחובר לה', בוטח בה', מתקרב אליו, אתה מעל הכל.

רבנו יונה סובר גם כן: שמצוות בטחון - היא מן התורה, והוא לומד את זה מן הפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים כ א) כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג' לא-לב): 'הוזהרנו בזה, אם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבו ויבטח עליה! שנאמר: "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" (תהלים פה י) אז רבנו יונה אומר שמהפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם" זה בטחון! מה זה לֹא תִירָא? אתה רואה עַם רַב! סוּס וָרֶכֶב, רַב מִמְּךָ, אתה - מאה אלף, הם שני מיליון! מה? אומר: אל תִירָא! מה זה אל תִירָא? תראה איזה כמות! אומר: אל תִירָא, למה אל תִירָא? 

הוזהרנו: אם יראה אדם שצרה קרובה! הוא רואה בעינים שהצרה קרובה, צריך שתהיה בליבו ישועת ה'! ישועת ה', סומך ובוטח על ישועת ה', כענין שנאמר: "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" אם אתה ירא את ה' ולא ירא את הצרה אז יִשְׁעוֹ, ישועתו של הקב"ה קרובה אליך, "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו" אם אתה ירא ממנו ולא מהם - אתה תזכה לישועה! וכתוב: "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת" (ישעיה נא יב) עם ישראל, כנסת ישראל מה אתם יראים? ממי אתם יראים? מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת?! מי זה, פוטין, דונאלד טראמפ, חמאני, מי, חמינאי, חומייני, חמאס, מי, ממי אתם יראים? אין לירוא מאף אחד! "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת".

ונראה ביאור הדברים: אפילו שעפ"י מנהג העולם, הצרה קרובה - מכל מקום יאמין: שה' יכול להושיע! ולכן יבטח על אפשרות הישועה מפי ה'. 

אתם רואים: כל פעם החמאס עושה לנו 'שיעור בבטחון', לא לומדים מוסר, אז דרך הטילים לומדים; ירו למעלה משבע מאות טילים, ארבעה הרוגים... וזה גם כאלה שלא שמרו להוראות מה צריך לעשות, ולא יאומן כי יסופר! איזה אחוז של פגיעוּת, בפעם הקודמת היה למעלה מחמש מאות - ואף אחד לא נפגע! ובמשך שנים עשרות אלפי טילים - כמעט אפס הרוגים!! זה שיעור בבטחון, הם מתכוונים לירות על אוכלוסייה אזרחית בשביל להרוג! לרצוח - ולא מצליחים, זה לא 'כיפת ברזל' וזה לא 'שטחים פתוחים', יד ה' בדבר. שיעור בבטחון, אז צרה קרובה? לא הצרה קרובה, הצרה קיימת! יורים טילים על אזרחים, זה שיעור בבטחון.

וזו הכוונה של הפסוק: "קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" אלה שמאמינים ביכולת ה' וקרובה בליבם אפשרות הישועה והם לא נרתעים ממראה עיניהם אלא בוטחים על ה'. גם רואים טנק מולם, ישועת ה' מלאה את ליבם! וכך הוא טבע האדם, שכל זמן שחושב: 'שיש אפשרות לישועה!' אפילו על הצד הרחוק ביותר, לא מכונן בליבו הפחד. אפילו אם יש לו רק איזה צד לחשוב שיכול להיות איזה צד של הימלטות ישועה, אז ככה טבעו של אדם, שהוא תולה בזה, נמצא שהתקווה לישועת ה' מבטלת את הפחד ואת היראה.

נסכם: 

שיטת החרדים ורבנו יונה היא, יש מצווה מן התורה לבטוח על ה' בעת צרה, לדעת ה'חרדים' יש מצווה לבטוח גם בכל שאר מצבי החיים, לא רק בעת צרה אלא בכל ענין. ולדעת הרמב"ם, ה'חובות הלבבות' ו'המספיק לעובדי ה'' (רבנו אברהם בן הרמב"ם) לא נמצא מקור מן התורה לחובת הבטחון.

יתכן שגם לדעתם, הבטחון הוא סניף ממצוות האמונה, אז לכן לא כללו את זה במצווה בפני עצמה. והרי על האמונה נצטווינו במאמר ראשון של עשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב) וע"י פרשת 'שמע' שהיא מצוות האמונה כמו שכתב הרמב"ם (בספר המצוות, מצווה א-ב), גם הרמב"ן כתב (בסוף פרשת בוא): 'שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו - עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו: שכולם ניסים!' כלומר, הם ע"י ה', 'אין בהם טבע ומנהגו של עולם; בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצווה - יצליחנו שכרו' וכו', ומאחר שצריכים להאמין: שכל המקרים שלנו הם בהשגחה פרטית, ממילא יוצא שיש לבטוח בה'.

אז זאת אומרת לפי השיטה של אלה שאומרים: שאין פסוק מן התורה, מהפסוקים שמורים על אמונה בה', הבטחון הוא סניף של מצווה זו של האמונה. אבל לא מצווה פרטית בפני עצמה, אלא סניף מן האמונה. לעומת בעל ה'חרדים' ורבנו יונה שזה מצווה בפני עצמה. אבל לכל הדעות: יש מצווה חיובית מדברי קבלה מהנביאים והכתובים לבטוח בהשי"ת כמו שמוכיחים הפסוקים בתנ"ך. 

ועכשיו נביא בעזרת ה' שבעל 'המספיק' אומר: שמידת הבטחון היא הכרחית אפילו אם לא היינו מצווים עליה! אפילו אם אין מצווה מהתורה, המצווה הזו של הבטחון היא מצווה הכרחית. 

'מיסודות האמונה: להאמין בהשגחת ה' כמו שאנחנו אומרים: 'אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים!' ובוודאי מי שאינו מאמין שהכל ביד ה' שהוא עושה את כל המעשים, אדם כזה הוא חסר אמונה ובכלל הכופרים.

מי שאומר: 'אני עושה, אני אעשה, אני לא מניח לאף אחד, זה אני, אם אני אעשה – יצליח, אם לא - אני לא יצליח...' 

אדם כזה הוא כופר.

מחדש רבנו אברהם: 'שאף מי שאומר שמאמין בה' שמפרנס וממית ומוחץ ומרפא, אבל בסתר ליבו אינו תולה ליבו בה', בסתר ליבו לא תולה בה'! מאיפה יודעים? שהרי כל מאמציו ותחבולותיו הוא סומך רק על עצמו ואין מחשבת ה' עוברת על ליבו אפילו רגע אחד, הנהגה זו בכלל 'כפירה נסתרת'. זה כופר בה' בסתר, 

הוא אומר: 'בעזרת ה'...' בטחון מדבר, פסוקים, הכל טוב ויפה, 

אבל הוא לא מניח דבר אחד בעניני העולם הזה שהוא משאיר את זה לאיזה משהו שמימי שיתערב או משהו, הכל הוא עושה בכל המאמצים והתחבולות בשביל להוציא את הדבר לפועל, ולא עובר בליבו אפילו רגע אחד מחשבה על ה': שהוא מנהל את העולם! וכל מאמציו לא מעלים ולא מורידים בתוצאה המבוקשת. זה נקרא: 'כופר בה' בסתר'. 

ולא עוד, אלא הוא בכלל הרשעים שעליהם נאמר: "אֵין אֱ-לֹקִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י ד) אָמַר רשע בְּלִבּוֹ: "אֵין אֱ-לֹקִים כָּל מְזִמּוֹתָיו". אז נפרש את זה לפי הדברים של ר' אברהם: איך אנחנו יודעים ש: "אֵין אֱ-לֹקִים" – "בְּלִבּוֹ"? ('תהלים' יד א) מ: כָּל מְזִמּוֹתָיו. כָּל מְזִמּוֹתָיו, כל תחבולותיו, כל מה שהוא עושה מראים: שהוא לא סומך על הקב"ה כי הוא עושה הכל בהשתדלות כוחית, עצמית בלבד, אז אֵין אֱ-לֹקִים, איך יודעים? כָּל מְזִמּוֹתָיו, אָמַר רשע בְּלִבּוֹ: "אֵין אֱ-לֹקִים כָּל מְזִמּוֹתָיו". מאחר שאינו מצרף את ה' בכל עצותיו ותחבולותיו. ובמקום אחר קורא להם, לאנשים האלה, ה"מספיק" (זה רבנו אברהם) קורא לכת הזאת שאינם בוטחים בה': מורדים וסוררים! מורדים בה' וסוררים.

נראה להסביר את דברי 'המספיק' שדן את מי שאינו בוטח, דן אותו במשפט חריף כל כך! 'מורד וסורר', היות ובדורות הראשונים כשעבדו אומות העולם את צבא השמים, בכל מיני עבודה זרה, היה פשוט אצלם: שאדם תלוי בכל הצלחותיו על כוחות עליונים, אז בהתחלה-בהתחלה הכירו את הבורא, כי 'אדם' נברא ע"י הבורא, חווה ע"י הבורא, הבנים שלהם ידעו מי הבורא, אבל לאט לאט, הדורות הראשונים החלו לעבוד את צבא השמים בכל מיני עבודה זרה, והיה פשוט להם: שאדם תלוי בכל ההצלחות על הכוחות העליונים! ולא עלה על הדעת: שיש לאדם כוח עצמאי, לא עלה על הדעת 'כוח עצמאי'.

הרמב"ם (בהלכות עבודה זרה) מסביר: שבהתחלה כולם הכירו את הבורא, אח"כ היה קשה להם לעבוד את הא-לקים כי הוא לא נראה ולא נגלה לעיני כל, אז הם החליטו: לעבוד את השמשים שלו, כעין; שרים של המלך, כגון; השמש, הירח, הכוכבים, ה' חלק להם כבוד וכוח למשול בעולם, אז על ידי זה שהם השתחוו להם, הם הבינו: שמכך הם מושכים כוח מהעולם העליון על ידי זה שהם מרצים אותם כאילו. לימים זה הלך ונתמעט עד ששכחו את הסיבה שמשתחווים לשמש - וחולקים כבוד לה'! עד שהם חשבו: שלשמש בעצמה יש כוח עצמי לא תלוי בה', התחילו לעבוד עבודה זרה ממש. אבל גם הם שעבדו עבודה זרה ידעו: שכל הכוח זה מהכוחות העליונים שהם משפיעים למטה ולכן היו עושים כל מיני עבודות לרצות. 

מישהו שלח לי סרטון אתמול, לא יאומן כי יסופר! שבאיזה מדינה, יכול להיות שזה בהודו לפי מה שזה נראה, יש אנשים משתטחים על הרצפה ליד סוס, הסוס לבוש יפה, כאילו הלבישו אותו משהו, והבעלים של הסוס לימד אותו להרים רגל, ולשים אותה על האנשים, אז הם שוכבים על הרצפה והסוס מרים את הרגל: 'מי שברך אבותינו...' שם על הבן אדם על הגב את זה רגע, מרים את הרגל ומחזיר, מנשקים לו את הרגליים וקמים מבסוטים, קיבלו 'ברכה' מהסוס... לא יאומן כי יסופר, אני חשבתי: זה סרטון צחוק שאולי לכמה הוא שם בסוף שם לאחד בעיטה בראש ופיצץ לו את הגולגולת...? 

אבל אני רואה: לא! עד סוף הסרט מראים שהסוס עושה, אחד אילף את הסוס, תרים את הרגל נעשה כסף עליך, נתחלק; אני אתן לך הרבה תבן ואני ארוויח - ויאלה תתחיל לעבוד, הלביש אותו יפה כמו כלה והוא הסוס עושה... מה זה?! אנשים כאלה טמבלים - זה לא יאומן כי יסופר! איך אפשר? איך אפשר?! על זה אנחנו שרים ש: (בניגון...!) "הִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת!" אַי! איזה אושר שנולדנו יהודים, איזה אהבלה! לא יאומן כי יסופר. 

טוב, אז עכשיו כולם ידעו גם עובדי עבודה זרה, ידעו: שכל ההצלחות שלהם היו מהכוחות העליונים, ולא עלה על דעתם שיש 'כוח עצמאי' לאדם, רק הם נשתבשו בדעותיהם וטעו שזקפו את ההצלחה שלהם בשרי מעלה ובמזלות, כאילו יש להם כוחות נפרדים בלי ה'. והרי מי משפיע? מי ברא אותם, מי משפיע עליהם, 'המאיר - בכל יום תמיד!' הקב"ה מאיר הוא בעצמו, לא השמש מאירה, הוא המאיר, 'המעריב ערבים' מי עושה את הכל? הקב"ה בכל רגע! אבל הם טעו וחשבו: שיש להם כוח עצמי. 

וכך דברי הנביא הושע (פרק ב פסוק ז): "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי" הכוונה כאילו כנסת ישראל אומרת: אני הולכת אַחֲרֵי מְאַהֲבַי זה עבודה זרה "נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" 

והנביא מוכיח אותם: "וְהִיא לֹא יָדְעָה" כאילו כנסת ישראל, "כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ" (הושע ב י) מי? העבודה זרה נתנה לכם?! אפילו גנב בשעה שהוא עוסק בגנבתו יודע: שצריך עזר ה'! כמו שאמרו חכמים (ברכות סג): 'גנבא אפום מחתרתא - רחמנא קרי!' הגנב על פתח המחתרת כשהוא עומד כבר להיכנס לדירה, מבקש: 'יאלה! תעזור לי שלא יתפסו אותי, שאני אצליח...!' אז מה קרה? 

אחרי חורבן בית ראשון התפללו אנשי כנסת הגדולה לה': 'שיבטל מהם את יצר הרע של עבודה זרה!' אנשי כנסת הגדולה היו מאה עשרים גדולי ישראל בניהם; חגי, זכירה, מלאכי, דניאל, מרדכי ועוד, הם שתיקנו לנו את התפילות, קדושי עליון! 'אנשי כנסת הגדולה' אחרי החורבן של בית ראשון הם התפללו: 'שה' יבטל את יצר הרע של עבודה זרה!' עד אז כולם רצו אחרי עבודה זרה יותר מאלה שרצים אחרי עוגת גבינה... מאחר שגם האומה הישראלית נכשלה בעבודה זרה, אז הם התפללו - ונתקבלה התפילה. אתם יודעים מה זה לבטל יצר הרע של עבודה זרה? דורות שלמים כשלו! נתקבלה תפילתם. אבל אפילו שנתבטל יצר הרע של עבודה זרה של אלילי כסף וזהב, נולד יצר הרע חדש! אתם חושבים: שיצר הרע מוותר? 

- 'הצלחת לבטל אותי מפה אני אבוא לך מכאן...' 

נולד יצר הרע חדש, שהרעה שלו קרובה לרעת העבודה זרה, מי יודע איזה יצר הרע נולד? איזה יצר הרע נולד? בוטל יצר הרע של עבודה זרה, נולד יצר הרע חדש! איזה? (איך, מה זה, מה, - כל הכבוד!) 

מיכאל אמר: 'שבמקום להאמין באלילים - התחילו להאמין ב: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) שזה העבודה זרה שבלב! כמו שדרשו חכמים על הפסוק: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהלים פא י) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, איזה הוא אֵל זָר שבגופו של אדם? הווי אומר: זה יצר הרע!' הכוונה של חז"ל היא: שאם אדם חושב; 'שכל מה שהוא פועל במעשיו, כגון; שהוא רוצה לבנות משהו או לסתור משהו או ככל שהוא רוצה לעשות דברים העולים על רוחו, הוא חושב: 'שזה תלוי רק בכוחות עצמו!' ואם לא יעלה הדבר בידו הוא תולה את אי ההצלחה 'במקרה', דבר זה נחשב כעבודה זרה! 

עכשיו ברור למה נחשב מי שמאמין ב: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי – כופר! כמו מי שעובד עבודה זרה ממש - הוא כופר, כך מי שמאמין ב: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי הוא כופר, כי הוא תולה לא בפסל, הוא תולה בעצמו בבשר ודם, והוא אומר: 'הכל בכוחי! אם אני אצליח - זה אני, ואם אני לא אצליח - זה לא אני זה 'מקרה', זה לא ה', זה לא העניש, זה לא מנע, זה הכל תלוי בי...!' אחד שאומר ככה הוא כופר, מורד וסורר.

עכשיו, איך נסביר: איך צמח הרעיון הזה להאמין ב: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי כתוצאה מביטול העבודה זרה? נראה, שהביטול של האמונה שנתבטל ע"י הבקשה של אנשי כנסת הגדולה: 'ביטול היצר הרע של עבודה זרה!' כתוצאה מזה נתמעטו הלבבות ונחלשה ההשגה בדברים עליונים, אז פשוט אנשים התנתקו, וכבר לא האמינו שהכל בא מכוחות עליונים, ונחלשה להם האמונה בהשפעה של גרמי השמים, וע"י החלשה זו, נאבד מהם ההשגה: 'שהכל בא מכוח עליון!' כמו שזה באמת, רק הם נכשלו ושייכו את זה לגרמי השמים, ולא ידעו שמאת ה'... כבר שכחו! שמאת ה' יש את ההשפעה וככה הם התנתקו. ועד שנטפשו לומר: 'שהעולם נעשה מעצמו!' – 'פיצוצים...' אין כוח עליון, אין מנהיג, אין משגיח, אין כלום, פיצוצים. וממילא נפלו ברשת של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" 

אז כל הזמן מחפשים: 'איך התחיל הפיצוץ?' 

הם החליטו קודם כל שהיה פיצוץ ואח"כ מחליטים: איך היה פיצוץ? לא הבנתי! אם אתה יודע שהיה פיצוץ אתה צריך לדעת: איך היה הפיצוץ? מאיפה אתה יודע שהיה פיצוץ? החלטת שהיה פיצוץ? 

- כן, החלטתי שהיה פיצוץ, 

- למה? איך זה התפשט, 

- צריך להיות פיצוץ, 

- טוב פיצוץ מה, הוא ממשיך כל הזמן? פיצוץ, יש פיצוץ ונגמר זהו, אבל פיצוץ ממשיך, ממשיך, ממשיך ובורא ברואים ועושה זה ועושה דגים ועושה עשבים ועושה פרחים...! הפיצוץ?! הפיצוץ עושה מוח ועושה לב ועושה מכונות ועושה מנופים ועושה הכל, 

- כן אנחנו עוד חוקרים נגיע לזה... ביי, אפשר לבנתיים לקחת תקציבים, 

אומרים: 'שיש בעיה חמורה בעולם של גזי חממה!' דונאלד טראמפ לא קונה את זה, נגד, והוא צודק – כי הכל חריט, הוא סוחר, הוא מבין, הוא ביזנסמ'ן, הוא מבין: שרוצים לעשות קופה עולמית על חשבון הגזי חממה, אז הוא לא קונה את זה. ואני יכול להביא לו ראיה, הייתי עכשיו בשוויץ, במאי יורד שלג כבד! אם יש גזי חממה אז כבר במרץ בפברואר צריך להיות שמש קודחת!! איך ממשיך שמה החורף יותר מידי? גרמניה - גשמים עזים! עכשיו במאי, איפה החממה, איפה הגזים? עולם של שקר! מלא שקר!! ואנשים נוח להם לקנות.

מה הצד השווה בין עבודה זרה ממשית לבין עבודה זרה שבלב? שבשניהם האדם מכחיש את המנהיג האמתי הקב"ה! לכן אומר רבנו אברהם (בן הרמב"ם): 'שמי שאינו בוטח בה' - הוא כופר בסתר!' אפילו אם בפה הוא אומר שירים ותשבחות, כופר בסתר. כופר בסתר, והוא גם נקרא: 'רשע וסורר ומורד!'.

רבנו יונה כותב: 'תבין ותשכיל כי לא יגיע אדם לשלימות היראה רק בשלמות הבטחון. אתה רוצה להיות ירא א-לקים באמת? אתה צריך שיהיה לך בטחון בשלמות. והוא מבאר את דבריו: כי אחרי שלא יבטח האדם, ולא ירא זולתי מה', תתקבל נפשו: 'כי הכל בידי שמים!' ואין לו חלק בעצמו, ויקווה תמיד אל ה', וישא עיניו אליו בכל עת, מאלה יגיע לשלמות היראה' אז אומר רבנו יונה: אם אתה לא תבטח ולא תירא רק מה'! אתה לא בוטח באף אחד; לא בעצמך, לא באחרים, אתה לא ירא משום דבר - רק מה'! ואתה מתרגל 'שהכל בידי שמים' ואין לך חלק עצמי שיכול להצליחך, ותמיד אתה מקווה אל ה', ונושא את עיניך אליו בכל עת, מזה אתה תגיע לשלמות היראה! 

למה? כי אין לך על מי לתלות רק בה'! אז אתה ירא א-לקים. הכוונה של רבנו יונה היא: מי שעיניו תלויות תמיד בה' מחמת חובת הבטחון, ממילא תתרגל נפשו במחשבה: 'שה' תמיד עמו!' לכן יגיע למדרגת: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) לצורך הבטחון, וזה סיוע גדול ליראת שמים! כשאתה רואה שה' לידך תָמִיד כי בלעדיו אתה לא יכול להצליח בשום דבר, אפילו להניע אבר, אפילו לקום, אפילו ללכת, הכל זה רק ברצון ה'! כי יש אנשים פתאום מתאבנים, מתייבשים, פתאום 'דום לב', פתאום...! זה לא ביד האדם, אם אתה זוכר זאת ומרגיש זאת כל הזמן - אז ה' לנגדך תָמִיד. 

על דרך זה אומר רבנו בחיי בספרו 'כד הקמח': 'כי אדם החושב ומתבונן: 'שאין לו כוח ויכולת בפעולה שעושה - כי אם ברצון ה'!' הכוונה הזו היא זכה, וגורמת שלא יזוז זכרון יראת שמים מהלב אפילו רגע אחד!' זאת אומרת גם כשאתה הולך לקחת את הקפה ואתה הולך לשתות ואתה זוכר: שה' נתן לך את הכוח להניע את הקפה, ולפתוח את השפתיים, ולשתות... ולבלוע ולהניח שוב, - זה ה' עשה את הכל! בלעדיו לא יכולת לעשות זאת, ואם אתה חי ככה אז אתה ירא א-לקים, אתה מקיים: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" וה' לא זז מימינך, הוא כל הזמן על ידך לסייע לך בכל דבר! כוונה זו גורמת שלא יזוז זכרון יראת שמים מן הלב אפילו רגע אחד.

כתב "כד הקמח": 'כמו שהבטחון היא סיבה להשגת יראת שמים, כך יראת שמים מביאה לידי בטחון' עפ"י הפסוק: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ, וּבוֹטֵחַ בּה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט כה) חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ, וּבוֹטֵחַ בּה' יְשֻׂגָּב; אם אתה חרד, יש לך 'חרדות' זה נותן מוֹקֵשׁ! זה לא משפר את מצבך, זה רק גורם לך למוקש ועוד מוֹקֵשׁ, ועוד, ואתה מתדרדר - כי אתה לא בוטח בה'. 

- 'אוי! מה יקרה לי? מה זה...' 

- 'מה, מה יקרה לך? מה שגזר הבורא - יקרה לך אם תחרד או לא תחרד. מה אתה נכנס לחרדות, מה יועיל לך החרדות? 

זה כאילו כל אחד קם בבוקר אומר: 'אולי אני היום אמות? אולי אני היום אמות, אולי אני היום אמות, אולי אני אמות' 

- אתה תמות - זה בטוח שאתה תמות, אבל למה כל יום למות? מתי שתמות, תמות. מה אכפת לך מתי תמות? בינתיים נתנו לך לחיות, עד שתמות - יש הרבה זמן לחיות! אז כל יום שאתה קם, אתה קם לחיות, לא קם למות, פעם אחת זה רק יקרה, אתה יכול למנוע את זה? לא!. בינתיים רוצים שתחיה עד שתמות. 

הוא כל רגע קם: 'אולי עכשיו אני אמות? אולי עכשיו אני אמות...' 

במקום לראות את ה' הוא רואה את מלאך המוות... אבל וּבוֹטֵחַ בּה' יְשֻׂגָּב, מי שבוטח בה' - הוא יהיה לו למשגב, לבטחון.

'החרדה שיחרד האדם בעת צרה מחמת שאינו בוטח בה', היא עדות: שאין יראתו בהקב"ה שלימה! מפני שאין ראוי לירא מן האדם רק מן ה' יתעלה'. זאת אומרת אדם לא צריך לירוא משום אדם. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע" (תהלים כג ד) ולמה לֹא אִירָא רָע? "כִּי אַתָּה עִמָּדִי" אין רגע שה' עוזב את האדם! מי שיודע את זה ומרגיש את זה וחי את זה, הוא לֹא אִירָא, גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע. 

לכן אמרה התורה: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" ישוב מן המלחמה לְבֵיתוֹ (דברים כ ח) כי מאחר שלא הגדיל בנפשו את מידת הבטחון, ולא הגביר על עצמו יראתו של הקב"ה יותר מיראת השונאים, האויבים שעומדים מולו, לכן אין לו זכות שלימה! ואינו ראוי להצלה!! אומר "כד הקמח". עצם זה שאתה לא ירא - יגרום שאתה תמות במלחמה, אם היית ירא את ה' ולא את השונאים - זה הסיבה שתינצל, אבל אם אתה ירא אותם, אתה מסיר את ביטחונך מה'? אומרת התורה: אתה, אתה רַךְ הַלֵּבָב? תלך, תלך הביתה! למה? אתה תמות במלחמה! "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" (דברים כ ז) 

למה ש:יָמוּת בַּמִּלְחָמָה? למה הַיָּרֵא דווקא יָמוּת בַּמִּלְחָמָה? בגלל שהוא הסיר את בטחונו בה' והוא ירא מהשונאים, אז לכן הוא ראוי למות! אתם שומעים? פעולה הפוכה ממה שאנשים חושבים: אם תבטח בה' במאה אחוז - לא תירא משום אדם, וזה סיבה שתינצל.

כתב רבנו יונה: 'דע! כי מהות הבטחון היא מן המדרגות העליונות במידת היראה, לכן הצדיק אשר אין בו חטא יכול לבטוח בה' ביתר שאת: 'שלא יארע לו כל רע!' ככתוב: "יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה'" (תהלים קטו יא) כענין הבטחון ליראים על דרך אחד, וליתר העם על דרך אחר'. אינו דומה הבטחון של יִרְאֵי ה' לבטחון של סתם ההמון; ההמון הם לא יִרְאֵי ה' אז הם לא כל כך ראויים לבטחון, כי אדם זוכה לבטחון לפי יראתו את ה', כמה שאתה ירא את ה' ורק את ה' - אז "יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בה' - עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא" ברור שהקב"ה יעזור להם ויגן עליהם - זה אין ספק! אבל אם אדם ירא את ה' רק לפרקים, ורק 'בלית ברירה' זה לא המצב כמו יִרְאֵי ה', אז לכן יש דרך אחד ליראי ה' ויש דרך להמון בבטחון. 

הביאור בזה: כי כמו שאי אפשר להשיג יראת ה' אמתית, אלא אם כן המחשבה על הבורא היא תמיד בלי היסח הדעת, כך אי אפשר להשיג שלמות הבטחון אלא אם כן יחשוב על כל צעד וצעד: 'שהוא תלוי ברצון ה'!' נמצא ששורש היראה ושורש הבטחון - אחת היא. אז כמו שביראה אמתית צריך תמיד מחשבה על ה' בלי היסח דעת, כך בטחון שלם צריך לזכור: 'שכל צעד וצעד תלוי בה'!' אז זה ממש שורש היראה ושורש הבטחון אחד הוא, לא להסיח דעת מהבורא ולדעת שהכל: 'זה רק מאתו יתברך בזכותו, ברצונו'.

רבנו יונה פוסע עוד צעד ואומר: 'כי כל המידות הטובות שבספר 'משלי' וכל המוסרים נצרכים כדי שיגיע אדם על ידיהם לבטחון, כי כל המידות טובות צריכים כדי שהאדם יגיע ליראה, כמו שאמרו חז"ל: 'כי הטהרה והקדושה - מביאות לידי יראת חטא!' ויראת חטא עוד קודמת לבטחון השלם, שהרי לפי רבנו יונה: הבטחון זה מהמדרגות העליונות שביראת חטא! מה שיצא לנו מהפרק הזה עכשיו? שהבטחון זה לא ענין מצומצם ששייך רק להצלחות של האדם במקרב, ובמשא ומתן שלו, אלא הבטחון מקיף את כל חלקי עבודת ה'! את הכל, לא רק בענינים גשמיים, גם בענינים רוחניים. 

'חובות הלבבות' מונה עשר לשונות של בטחון, עשר מיני בטחון שמוזכרים בתנ"ך, השמות שמוגדרים לשונות הבטחון; 'מבטח, משען, תקווה, מחסה, תועלת, חיכוי' לשון: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ " (ישעיה ל יח) 'סמיכה' – "סוֹמֵךְ" (תהלים קמה יד) 'שׂבר' לשׂבר, מסעד, כסל' (כסל לשון בטחון) וכתב: 'שכולם נכנסים בשם הכולל בטחון'. 

'המספיק לעובדי ה'' כותב: 'שאפילו הבטחון, המילה בטחון כוללת מדרגות הרבה!' מכל מקום המובן האמתי מחייב :שהכוונה היא על המדרגה העליונה, וכל השאר למטה ממעלת הבטחון, כל שאר הלשונות. אנחנו לא בקיאים כל כך בלשונות די הצורך של התנ"ך לידע כל תיבה ותיבה מה כוונתה? ובפרט אם השמות הם נרדפים. אומנם המלבי"ם משתדל לפרק כל מילה ומילה וכל מילה שנקראת נרדפת מה משמעותה? 

כמו לדוגמא; שמחה וששון, מה זה שמחה, מה זה ששון? שמחה - זה פנימי, וששון - זה חיצוני, סוס שש מלשון שש, שש זה חיצוני, שמחה זה פנימי, שמחה בליבם, אז כל מיני שמות וביטויים ומילים נרדפות - אנחנו לא בקיאים כל כך בכולם כדי לחלק בדיוק-בדיוק מה ההפרש בין כל אחד לשני. כמו שכתב הרמב"ן בספר 'האמונה והבטחון' (פרק ט): 'שאין אנחנו מבינים לשון הקודש אלא על הדמיון ללשון שאנחנו שקועים בו מלשונות העמים', לכן אי אפשר לנו לבאר את כל הביטויים של הבטחון, אבל נסתפק לבאר כוונה כוללת של כל ענין הבטחון.

כתב רבנו יונה (משלי ג כה): 'דע! כי הבטחון הוא - שלא יתערב בו שום ספק!' מה נקרא בוטח? בוטח זה בלי ספק, בוטח זה כמו שאתה אומר: 'בטוח! 'מה זה בטוח? אין ספק, אם יש ספק - זה לא בטוח, הבוטח זה בלי ספק. 

על דרך משל נבאר, כענין הבטחון כמו שכיר הבוטח על המלך ועמל לפניו בכל כוחו בשמחה! בטוב לבב, מרוב בטחונו על המלך שבדעתו ליתן משכורתו שלימה, אין לו ספק שהמלך ישלם לו משכורתו שלימה! כי המלך לא חסר, המלך לא יעשה דבר כזה, יתבזה! לא לתת לבן אדם את המשכורת?! אז הוא בטוח, בטוח שהמלך יתן לו את המשכורת שלימה, לכן הוא עובד את המלך בשמחה, הוא בטוח שהוא יקבל את המשכורת. כעין זה כותב ה'חובות הלבבות': 'שבטחון הוא רק אם יש לבוטח אמונה שלימה, שזה שבוטחים בו - בכוחו לעשות מה שהבטיח! ושיעשה בוודאות מה שהבטיח, וגם אם לא הבטיח, הוא מאמין בבטחון: שיעשה זאת בתורת נדבה וחסד!'. 

"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט) "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו) הוא בוטח, גם אם לא מגיע - הוא בוטח, אין אחד שאפשר לבטוח עליו בעולם - חוץ מהשי"ת! למה? ה' ביכולתו להבטיח ולקיים, אדם אין ביכולתו. "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהלים יב ז) מה, ואמרות של בני אדם לא אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת? 

מביא המדרש: 'משל למלך שבא לעיר אחת והבטיח: 'מחר אני מוריד לכם מיסים! מחר אני מבטל לכם ארנוניות...!' - פשייי איך כל הציבור שמח, למחר מת!' יש בכוח אדם להבטיח, 'למחר החליפו אותו, למחר נעצר...' וכו' אפילו מלך שבידו כאילו, איפה יש, איפה, איפה יש בטחון? אין בטחון. ושאדם לא ישנה את דעתו; 'היום אומר כך, מחר אומר כך...' 

ביבי אומר: 'לא היה כלום ולא יהיה כלום...' 

הוא יפרק את הכל בשימוע, עכשיו הוא עושה: 'חוק חסינות' שלא יצטרך בכלל לעמוד לדין! 

לא הבנתי! אבל אמרת: 'שאתה לא מפחד ולא היה ולא יהיה ולא כלום...' 

חריט! יש על מי לבטוח? יש מילה של מישהו ששווה משהו? הכל שקר! 'עלמא דשקרא' רק אחד אפשר לבטוח בו זה הבורא יתברך, זה הכל, 'בטח באחד - ואל תפחד!'.

על פי הנחה זו, לשון בטחון אינו נופל אלא או במה שה' הבטיח לנו! אפשר לבטוח בכל מה שה' הבטיח, כל מה שה' הבטיח אפשר לבטוח, זה מה שגרם לי שאני אסמוך על כל הפסוקים הכתובים בתורה, ועל פיהם הלכתי - וברוך ה' הצלחתי! כי אני מאמין לפסוקים, כי מי זה הפסוקים? זה ה'! מה זה פסוק, אתם יודעים מה זה פסוק? פסוק זה לא נכתב פעם, זה כמו שיחת טלפון שאתה מקבל הרגע, מצלצל הטלפון... 

- 'הלו, כן', 

- 'מדבר הקב"ה', 

- 'מה? הקב"ה' 

- 'כן: "הַשְׁלֵךְ" (תהלים נה כג) עלי, הַשְׁלֵךְ עלי, תבטח בי, אני אכלכלך - אל תדאג! ביי', 

- חח מה? אני לא אבטח בו?! אם הוא עכשיו אני בשיחה, עכשיו הוא אמר לי: 'סמוך עלי - אני מכלכל אותך!' לא אבטח בו?! וודאי שאני אבטח, מה זה פסוק? זהו שיחת טלפון, אז אם ה' אומר הוא היחידי שאני יכול לסמוך עליו.

על פי הנחה זו לשון בטחון אינו נופל אלא או במה שה' הבטיח, הוא הבטיח: 'שיבוא משיח' - הוא יקיים! הוא הבטיח: 'שתהיה תחיית המתים' - הוא יקיים! הוא הבטיח: 'שהתורה לא תשכח מעם ישראל' למרות שניסו אלפי שנים לעקור אותה ואותנו, 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּב"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם' כמו שהבטיח: "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו מד) אני לא מפר ברית אני הבטחתי - אני מקיים! או באמונה באיזה מידה טובה שה' מתנהג עם כלל ישראל, כמו מידת החסד והרחמים, איך אני לא אבטח? הרי הקב"ה הבטיח: 'שינהיג אותנו במידת החסד והרחמים!' וודאי שאני בוטח. 

על פי זה כותב רבנו יונה: 'שיסוד הבטחון הוא לבטוח בשכר העבודה בעולם הזה, עבודת הקודש בעולם הגמול!' שנקבל שכר מושלם בעולם שאליו אנחנו יוצאים, כי רק זה וודאי יתקיים ולא ישתנה, זה וודאי. כי מי המבטיח? הבורא יתברך! 

כמו שאנחנו אומרים: 'אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו' משלם רע לרשעים ושכר טוב לצדיקים. 

אבל כל שאר מקרה החיים אינם וודאים ובטוחים לטוב. רק מה שכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים, כל השאר? אין שום הבטחה! אין שום הבטחה. וכן אמרו חכמים: 'אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה' אין הבטחה, רק מה שכתוב, מה שכתוב - זה ה' אמר זה מה שבטוח, מה שהוא לא אמר, אין הבטחה, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, אבל הקב"ה קובע לכל אחד: מה יהיה מסכת חייו, "וְרַב הָעֲלִילִיָּה... עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם..." (ירמיה לב יט) הוא קובע, אז לכל אחד יש חשבון מה יהיה תהליך חייו, נלמד בהמשך איך זה עובד... 

הנה, לפי דברי רבנו יונה, לא שייך לבטוח בוודאות הישועה או בוודאי: 'שיהיה לו טוב!' כי מי הבטיח לך? מי הבטיח לך, רק אם אתה מקיים את רצון הבורא מאה אחוז ועל פי התורה כתוב כך וכך, אז יהיה כך וכך. אבל בוודאות הישועה ושיהיה לו טוב - אין לך אפשרות לבטוח במאה אחוז, אבל יש מקום לתקווה ותוחלת. תקווה, מה זה הלשון תקוה? "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" (יהושע ב יח) "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד) תקווה זה מלשון קו, אם אתה מחובר בקו עד לה'! 

כמו שדיברנו: 'הלו...' אתה מחובר בקו יש תקוה, יש קו - יש תקוה, אתה מחובר, אם אין חיבור - אתה יכול להחזיק את הטלפון שנה אף אחד לא יענה לך, אין קו, אין קו, צריך תקוה, תקוה זה שאתה מחובר בקו ישיר אל השי"ת. תוחלת זה ייחול, לייחל, לצפות. אז צריך שיהיה לאדם תקוה ותוחלת: שאולי יעשה ה' עמו טוב, ויותר מזה: שקרוב הדבר שיעשה איתו טוב, זה קרוב מאד! כי "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" בדרך כלל ה' מטיב. 

אלא אם כן יש חשבון מיוחד עם כל אחד ואחד: למה הוא לא, או למה לא עכשיו, או למה כך ולא יותר וכן הלאה, זה חשבון פרטי לטובתו! וזה על פי האמונה: 'שדרך ה' להיטיב! ושהוא יתברך מתנהג על פי שלוש עשרה מידות של רחמים!' כמו שאנחנו מברכים שלוש פעמים ביום: "הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת" ומאחר שה' הוא טוֹב קרוב שיפעול ברחמיו וחסדיו לטוב וממילא יש מקום גדול לבטוח על טובו של הקב"ה, וזה פתח גדול לתקוה ולתוחלת.

לסיכום הפרק הזה: מהות הבטחון זו הרגשה רגועה בתוך הלב של האדם, שהיא נובעת ההרגשה הזאת, מההכרה: שה' מיטיב עם הבריות, מפרנס אותם, שומר אותם וקרוב להושיע אותם בעת צרתם.

מנוחת הנפש; 

מי זוכה להיות במנוחת הנפש? בכל מצב, בכל יום, מי זוכה למנוחת הנפש? מנוחת הנפש היא תוצאה מעבודת הבטחון ושכרה. ע"י הבטחון פותר את כל הדאגות, מאחר שסומך עצמו על רחמי וחסדי ה', כמו שאמרנו בשיחת הטלפון: "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" 

ה' אומר: 'אל תפחד! תשליך עלי את כל המשא שלך, את כל הטרדות, את כל הבעיות, כל הדאגות, הכל עלי, אני אכלכל אותך!' 

אם אתה עושה ככה, אתה במנוחת הנפש, אתה יודע: יש מי שמשגיח ודואג לך יותר ממה שאתה יכול לדאוג לעצמך! כמו תינוק שהוא סומך על אמא שלו, ברור לו: שהאמא תדאג לכל צרכיו!! אפילו אם אין לו הכרה, לכן הוא רק עושה 'אהההאההה...' כולם רצים אליו, מטפלים בו, אפילו שהוא לא אומר מה הוא רוצה, בינתיים הוא מרוויח כבר! רוחצים אותו, משקים אותו, מלטפים אותו, משחקים איתו, מקפיצים אותו, מורידים אותו, מה לא עושים לו - עד שהוא ירגע! הוא לא אמר מה הוא רוצה, עשה 'אההה...' כולם עכשיו בלחץ, הוא רגוע... 'אהה...' איזה יופי! אַה? תתאר לך אתה היית עושה 'אההה...' פתאום לא יודעים מה אתה רוצה; אחד נותן לך כסף, אחד נותן לך מכונית, אחד מביא לך בית, אחד מביא לך זה ואתה עוד ממשיך: 'אההה...' ומביאים לך ומביאים לך - איזה כיף! מנוחת הנפש. 

ועוד רווח מרוויחים על ידי הבטחון - זה השמחה, אדם שבוטח אין לו שום דאגה אז הוא יכול לשמוח! ככתוב: "תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה" (משלי י כח) אפילו שהצדיקים מייחלים ועוד אין להם את מה שהם מייחלים כבר הם בשמחה, כי יש ממי לייחל, יש על מי לסמוך!

מבאר רבנו יונה: שאפילו בעניני עולם הזה, התוחלת למה שאדם חפץ מאד, גורם לו: "כִלְיוֹן עֵינַיִם" (דברים כח סה) ומחלת לב, כשאדם מצפה למשהו יותר מידי זמן וזה לא מגיע - זה גורם לו למחלת לב, לכיליון עינים! כמו שכתוב במשלי (יג יב): "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב" כשאדם מייחל לדבר מסויים הרבה זמן באופן ממושך - זה גורם לו לחולי הלב,! אבל תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה, אצל הצדיקים גם כשהם מייחלים ועוד לא הגיע ועוד לא הגיע ועוד לא הגיע – שִׂמְחָה! למה? 

רבנו יונה בדברים קצרים מסביר את הענין באופן נפלא וזה משמש מפתח לכמה ענינים בכוחות הנפש.

אומר רבנו יונה: תּוֹחֶלֶת הצַדִּיקִים איננו מַחֲלָה לֵב כי: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ" (ישעיה נא ג) כי תוחלתם לא על כוחם ועוצם ידם ולא על בינתם ישענו כי על רחמי השי"ת! וודאי שרחמי ה' וידיעתו את מצבנו הרבה יותר טובה מהכרתנו אנו את מצבנו ואת צרכינו וכו' וכיון שאנחנו סומכים ובוטחים: שה' עושה לנו יותר טוב מאמא שלנו ואבא שלנו וכל מי שיכול לדאוג לנו! אז אנחנו יכולים להיות שמחים במאה אחוז שאנחנו מטופלים ומושגחים היטב!! 

הנה, כתב: שהסיבה שאין להם מַחֲלָה לֵב לצדיקים, מפני שאינם סומכים על כח עצמם ועל בינתם, מזה משמע שהסיבה שגורמת למחלת לב לדאגה ויגון אצל בלתי בוטחים, כי הם סומכים על כח עצמם או של אחרים ואו על חוכמתם ובינתם שלהם או של אחרים, וכשאינם משיגים את מה שהם חפצים ע"י פעולתם והשתדלותם - נגרם להם מזה צער! כי מראש הם חשבו: 'שבוודאי יצליחו להשיג את המטרה!' כי הם פעלו נכון, אז למה לא הצליחו? אז נהיה להם דאגה: 'שהם לא ברי מזל, שהם לא בסדר, שאנשים לא בסדר...' הם מתחילים להאשים את עצמם ואת אחרים, אז איך הם יגיעו לשמחה? ונגרם להם צער! ואז הם מאשימים את עצמם: בזה שלא הצליחו להשיג את מטרתם. 

וחושבים: 'איפה, איפה עשינו משהו לא בסדר? מה עשינו לא בסדר...' לכן הם חושבים: 'שהם כבר לא מוכשרים והם לא מוצלחים...' כמו שאתם שומעים מהרבה אנשים שאומרים: 'אֶה! אני ניסיתי - זה לא בשבילי, אני לא יכול, אני לא מוצלח, יש אנשים שנולדו ככה שזה...' 

תולים הכל בכוחו ועוצם ידו והם לא מבינים שזה בכלל לא! הפוך, נתק את עצמך לגמרי, אל תתלה בעצמך כלום רק בה', תעשה רק את ההשתדלות שהוא מבקש - ואתה תגיע בטוח למה שהוא אמר! 

והם גם תוהים על מעשיהם וחושבים: 'שהיה להם לעשות השתדלות אחרת; אולי אם הייתי עושה ככה, חבל שלא שמעתי לו, או חבל ששמעתי לו...' 

ורעיונות כאלה חוזרים במוחם פעם אחר פעם, וכל הזמן הם מחשבנים: 'איפה טעיתי? ולמה לא זה ולמה לא זה ואיך הפסדתי ואיך לא עשיתי ואיך לא זה... '

וזה גורם להם למחלת לב גדולה! ויש כאלה מתאבדים!! הכל בגלל שהם תלו בעצמם, אז זה נכון לכל דבר.

עוד יש להוסיף יסוד: בדרך כלל אין אדם מתאווה אלא דבר שחושב: 'שאפשר להשיג ע"י חוכמתו ועורמתו ומעשיו' למה אדם מתאווה? אין הרבה אנשים שמתאווים: 'להיות אסטרונאוט' כי הוא לא חושב שזה בכוחו, ביכולתו, במחשבתו, 'יקבלו אותו לא יקבלו אותו... מבחנים מסובכים, זה צריך כל מיני תנאים' אז הוא לא. אבל להשיג דברים שכולם משיגים או דברים כאלה וכאלה 

הרבה אנשים חושבים: 'כן! זה אני יכול בכוחי, בתחבולות ובחוכמות ובכל מיני דברים...' 

אבל לעולם לא מתאווה אדם לדבר שאי אפשר לו להשיגו ע"י מעשיו, כמו שאמר ה"אבן עזרא" במצוות: "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ יג) שבן כפר לעולם לא יחמוד בת מלך!' כך לא יתאווה אדם לדבר שהוא חוץ לגבולו, למשל, יש אדם שרגיל לעשן בימות השבוע, אבל בליל שבת אין הרצון מתגבר עליו, כי זה מחוץ לגבול אצלו, ברור לו: שבשבת לא מעשנים! אז הוא מנסה לסחוט את הסיגריה עד לפני שבת כדי להסריח כל השבת... ואחרי זה הוא מתנתק מזה ובמוצאי שבת ישר הוא בדודא' כבר: 'נו, נו, נו, נו, נו, נו...' בשביל שהוא יעוף להסריח את עצמו מחדש, 'מכלה ממונו בידו!' קח עשרים וחמש שקל גלגל אותם, שרוף אותם ותהיה מבסוט... תעשה עיגולים, כל הכבוד! טמבל... 

אבל מי שהוא קרוב לבית המלך, אצלו שייך שיתאווה ויחמוד לבת המלך, אחד שנמצא בחצר המלוכה ובכל אופן הוא משרת את המלך והכל, יש סיכוי אולי שהמלך ירצה בו שהוא יתחתן עם ביתו, אחד כזה כבר יש לו שייכות, ואז הוא ישתדל בכל מיני אמצעים להשיג את מבוקשו. אבל מאחר שקשה לזכות לבת מלך הוא מתאווה לה והמלך לא פונה אליו ואין שום דבר, מזה נולד מחלת לב וכיליון עינים! יש כאלה קוראים לזה 'מחלת אהבה' כל מיני שמות... וכל הזמן הוא מצפה: 'אולי יצליח להשיג את תאוות ליבו ע"י איזה תחבולה?' 

אבל מי שבוטח אמתי - נשמר מכל זה! למה? כי מעולם לא נקבע אצלו הרעיון: 'שביכולתו להשיג כחפצו מאחר שהכל ביד ה'!' אם ה' רוצה יהיה לי, אם הוא לא רוצה לא יהיה לי, אני לא צריך להתאמץ יותר מידי, אני לא צריך לטרוח, אני לא צריך לעשות פעולות בשביל להביא למה שאני רוצה...' אלא אם כן ברוחניות, תיכף נלמד אם נספיק, ברוחניות - אדם צריך להשתדל הכל לעשות! בשביל שזה העבודה שלו שהוא צריך להוכיח: שהוא רוצה לעשות את רצון הבורא. 

אבל בדברים אחרים שהם גשמיים, עניני העולם הזה והכל, אתה לא צריך להשתדל ולהתאמץ הרבה, אם אתה בוטח בה' הרי מה שיעד לך הקב"ה מראש - זה מה שיהיה; 'בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני' הכל כבר נגזר מראש עוד לפני שאתה נולדת! 'טיפה זו מה תהא עליה; עשיר, עני, חכם, טיפש?' הכל כבר נאמר, אז פרושו של דבר, מה לי לטרוח להשיג דברים? אם הם לא רוחניים בעבודת ה', 'כל מה שה' רוצה שיהיה לי - הוא יביא לי!' ומתחילה היה קבוע בליבו צד הספק: אולי לא ישיג את מה שמבקש. זאת אומרת אדם שהוא בוטח בה' 

הוא אומר: 'מה אני אנסה? בשביל מה? ה' כבר זימן מראש מה אני צריך, וגם אם אני אעשה השתדלות מי אמר שאני אשיג?' יש לו ספק, 'אז בשביל מה אני אעשה על ספק? זה לא בטוח, אז למה לי לבזבז את הזמן על מה שלא בטוח כשיש לי בטוח, מה בטוח? שמה שה' רוצה - וודאי יהיה לי, ומה שהוא לא רוצה - וודאי לא יהיה לי, אז למה לי להתערב בכלל, למה לי להתערב? אני אעשה רק מה שה' רוצה ובטוח ואז אני בטוח שמה שהוא הבטיח יתקיים'. 

אח"כ מוסיף רבנו יונה לבאר לנו: למה תלווה השמחה את התוחלת של הצדיק? מה שהצדיק מייחל ומצפה עדין לא הגיע, אז למה תלווה אותו השמחה? כי הצדיק הבוטח שמח במה שהשיג לערוך תוחלתו בא-לקים ולשום תקוותו לחסדי ה' וכל מה שנמשכה ומאחרת תוחלתו - הוא מתענג על העבודה שהוא עובד את ה' בתוחלת ובבטחון. עצם זה שהוא מיחל הצדיק לבורא, וה' לא נתן לו עדין והוא ממשיך לייחל לה' - הוא שמח! 'כי עכשיו אני שמייחל – אני עובד את ה', אני מראה לו: שאני לא בוטח בשום דבר רק בו! 

ומשך הזמן שאני מייחל - זה עבודת ה', אני שמח שאני מוכיח לו ש: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה) ורק לו אני מאמין ורק בו אני בוטח ולא מענין אותי מאף אחד! ושימשך כמה שימשך, מתי שהוא רוצה - שיביא את המשיח, מתי שהוא רוצה - שיהיה תחיית המתים, אבל אני בינתיים בכל יום בוטח בהשי"ת שכל רגע זה יכול להיות!! עצם הבטחון הזה - זה עבודת ה' וזה מעניק שמחה למייחלים לה'.

אז הכוונה מבוארת, רבנו יונה אומר: מאחר שעצם הבטחון והתוחלת זוהי עבודת ה', לכן שמח בה הצדיק שזכה לדבק את מחשבתו בהשי"ת ע"י הבטחון והתוחלת. איך משיגים בטחון? בקיצור, איך משיגים? הדרך להגיע לבטחון ע"י התבוננות תדירית ביכולת ה' ובמידת טובו ולהאמין שכן הוא. מאחר שאתה מאמין בחסדי ה', אתה נושא את ליבך לחכות לחסדו, כמו שאנחנו אומרים בפסוק: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהלים יג ו) אם אני בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי? אני בטוח ש: יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ! ברור שתהיה ישועה ואני אשמח שמחה גדולה!! ולא רק זה, כבר כבר: יָגֵל לִבִּי, כבר מעכשיו כבר יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, בטוח! בטוח במאה אחוז, בטוח, וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, זה מהרגע כבר בטוח אצלי, אז אני כבר שמח, לכן אני יכול לחיות בשמחה כל הזמן, בטוח, בטוח.

כתב רבנו יונה: 'שאפילו שהעוונות של האדם רבים ועצומים - אף על פי כן יקווה לרחמי ה'! כמו שאמר דניאל בתפילתו: "כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ" (דניאל ט יח) לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ, אנחנו יודעים: שאנחנו לא הכי כשרים ולא הכי טובים... אבל לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ. וחסדי ה' הם יתרים על כל עוון! כי ה' מרחם על כל מי שנכנע ומבקש את רחמיו!! שנאמר: "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא" (יואל ב יג) ומאחר שהוא סומך על חסדי ה', אז יש לו תקווה ותוחלת לישועת ה'! ותקווה זאת תחזק את ליבו, עד שלא ירא מן העתיד כוון שה' דרכו לפעול חסדים ורחמים. 

אז סדר הדברים בקיצור לקנות את הבטחון כך: 

אחד, אמונה ביכולתו של ה', אין שום דבר נמנע מה', הכל הוא יכול גם מה שאתה לא חלמת בחלומות, הכל הוא יכול! אין מגבלה, אין דבר שתגיד: 'לא! זה לא יכול להיות, זה אף פעם לא יהיה לי, זה אף פעם אני לא אצליח, זה אף פעם...' אין דבר כזה, אין מגבלה ביכולת ה', אתה צריך להאמין: שהכל זה ביכולת ה'. 

שתים, אתה צריך להאמין באמונה שלימה: בחסדיו ורחמיו וגודל טובו ושהוא רוצה להתחסד עם בריותיו, 

דבר שלישי, מהאמונה הזאת אז יצמחו בלב הרהורים של תקווה, מאחר שדרך ה' להיטיב, זה דרכו "טוֹב ה' לַכֹּל" אז אתה קרוב מאד, אז אתה קרוב מאד להטבה גם כן, אז למה לך להיות מיואש? 

ודבר רביעי, מזה כבר תצמח לו מנוחת הנפש - שזה סימן מובהק לבטחון.

באים לאדם: 'תגיד לי איך אתה יושב ככה רגוע וזה מה אתה לא רואה מה קורה, מה אתה לא יודע מה זה, לא שמעת מה יהיה, לא שמעת מה...?' 

הבן אדם במנוחת הנפש: 'לא יודע על מה אתם מדברים! יש אחד קובע, זה 'בעל הבית', כל מה שמדברים בעולם זה בלה בלהבלה, הוא קובע, וכתוב גם מה יהיה, וגם שיהיה 'גוג ומגוג' כתוב מה יהיה, הכל כתוב, אתה תכנס רק למשבצת הנכונה - ולא יקרה לך שום דבר! יש משבצות, איזה משבצת אתה רוצה להיות; משבצת של הרשעים, של הכופרים, של המאמינים, של הבוטחים, איפה אתה רוצה להיות? כנס למשבצת, תהיה מה שהוא אמר, תשובץ שם – 'ולא יאונה לך כל רע!' אתה יכול להיות במנוחת הנפש. 

ועל ידי כל מה שאמרנו נעשה אדם כלי מוכן לישועת ה', מאחר שה' רואה: שאתה האדם סומך עליו ואתה מייחל לחסדו, מדתו של הקב"ה לרחם על מי שבוטח בו! כמו שכתוב: "מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" (תהלים יח לא) אם אתה חוסה רק בה' - הוא יהיה מָגֵן, יהיה מָגֵן לך, כי הוא מבטיח: שהוא מָגֵן לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ! לא משנה מי, חוסה בו? יש לך מָגֵן, של מי? של הקב"ה! וכתוב: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב י) אם אתה בוטח רק בה'! לא בשום גורם נוסף, נוסף אפילו, 'נוסף' כי אם אתה מראה שאתה בוטח בעוד מישהו נוסף - אז אתה לא בוטח מאה אחוז בה', כי אתה צריך את הנוסף, כמו שיש 'תוסף' לדלק, הדלק לא מספיק צריך תוסף... אז אם אתה בוטח בה' - חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ מה זה יְסוֹבְבֶנּוּ? 

אל תחשוב: 'מאיפה יבוא החסד?' יְסוֹבְבֶנּוּ זה שלוש מאות ששים מעלות! מכל כיון יכול לבוא! בלי שתשער בכלל מאיפה זה יכול להיות. 

לפי זה יוצא: שעצם הבטחון - היא סיבה לעזר מאת ה'! ואף אם קודם שהתחזקת בבטחון עדין לא היית ראוי לישועה, כי אתה עדין לא בעל בטחון, אבל עבודת הבטחון, רואה ה': שאתה עובד בשביל לבטוח בו, זה כבר גורם שיזכה לישועה! 

לכן אל יאמר אדם: 'מי אני שיעזור לי ה', מה, אני ראוי שה' יעזור לי?' 

חלילה וחס לחשוב כן! כי חסדי ה' גדולים, אלפי אלפים, הרבה יותר מהשגותינו ואם רק יבטח בחסדו - כבר ראוי לישועה!

פרק ראשון, נפסיק פה, תכף נמשיך שיעור הבא, המשך לאחר הפסקה קלה...