מחלוקת קרח ואשתו | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

תיגע בו

בן אובה,

רפואה שלמה,

ושהנפיחות בשפתיים תעבור לו ויזכה לאריכות ימים,

ולחופת ילדיו בשמחה מהרה, אמן.

מחלוקת קורח ואשתו.

וייקח קורח בן יצהר בן קהד בן לוי,

ודתן ואבירם בני אליאב,

ועון בן פלת בן נר ובן.

בשעה שהודיע משה לישראל מצוות ציצית,

כששאלה אשתו של קורח

איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבנו,

אמר לה קורח,

מצווה חדשה ציווה אותנו היום,

היא מצוות ציצית עם תכלת.

אמרה לו אשתו, מצווה זו של תכלת מהי?

אמר לה קורח,

כך אמר לנו בשם השם יתברך,

שיש להטיל ציצית בכל אחת מארבע כנפות הבגד,

של ארבע כנפות,

שלושה חוטים של לבן

ואחד של תכלת.

אמרה לו אשתו, צחוק עושה עמכם זה.

כל יום בא אליכם בדבר חדש,

ואומר, כך ציווה לו הקדוש ברוך הוא.

אין זה, אלא מעצמו הוא אומר את הדברים,

ועכשיו הוא בדה אותם.

מאחר שהתכלת כל כך חשובה,

שבחוט אחד יוצאים ידי חובה,

אעשה לך עכשיו

ולכל האנשים שעמם לך טליתות,

שכולן תכלת,

ותלכו בפני משה,

ותאמר לו,

מה הדין בטלית כזו,

אם חייבת בציצית אם לאו,

ותראה מה שיענה אותך.

אישה מרשעת,

מחממת את בעלה,

אומרת לו, הוא צוחק עליכם,

קורא לו זה,

מה מלמד אתכם היום?

חופרת לו

ומצליחה להשפיע עליו.

ומשם תדע, היא אומרת לו, שכל הדברים שאמר לכם בדה מלבו.

וכך נטל כל הגדולה לעצמו,

שהוא המלך,

ואת אחיו עשה כהן גדול,

ולבני אחיו עשה סגני כהונה.

הוא אומר, התרומה לכהן.

הבכור לכהן.

בעוד שאתם הלוויים,

אינכם נוטלים אלא מעשר ותו לא.

ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן?

ועם כל זה עשה עמכם צחוק,

שנטל את הלווים

וגילח כל סערה שבראשכם,

שכך אמר, שציווה אותו השם יתברך,

והעבירו תער על בשרם.

וכן אמר, שציווה אותו השם יתברך, והנפתה אותם תנופה.

צריך להרים את כל הלוויים כמו לולב,

תנופה.

נטל כל אחד מן הלוויים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם.

וכל זה בוודאי לא עשה אלא כדי ללעוג

לכם ולשים אתכם לקלס.

אמר לה קורח, לא ייתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו,

הרי הוא בעצמו עשה כן.

גם הוא גילח את שערו כמו שעשינו.

אמרה לו אשתו, מזה שהוא תגלח אין להביא ראייה.

מאחר שנטל כל הגדולה לעצמו,

אמר, תמות נפשי עם פלישתים.

גם אני אעשה צחוק קצת בלבד,

שאוכל לעשות מכולם צחוק בקלס.

כששמע קורח את כל זאת מאשתו,

אמר בליבו,

יש לבקש אנשים כדי לחלוק על משה.

היה הולך ומסובב בכל מחנה ישראל.

ולא הכירו אותו,

כי היה מגולח לגמרי.

השפה והזקן, בגבות העיניים.

שאלו אותו, מי עשה לך כל זה?

ענה להם, כך עשה לי משה.

ולא לי לבד עשה ככה, אלא לכל הלוויים.

מה היה מנענע אותנו כמו לולבים?

מה היה אומר לכל אחד? הרי אתה טהור.

הרי אתה טהור.

ולאחיו אהרן הלביש וקישט אותו והושיב אותו כמו כלה באוהל מועד.

כששמעו האויבים של משה

את הדברים האלה,

התחילו אף הם לחדד את הסכין,

והסיתו את כל בני ישראל,

ואמרו כיצד אפשר לסבול את המשה הזה,

שעשה עצמו מלך,

ואת אחיו עשה כהן גדול,

ולשני בניו עשה סגני כהונה,

התרומה לכהן,

24 מתנות לכהן.

ואחרי כן נאספו סביב קורח המון אנשים,

וקורח התחיל ללגלג על משה,

וודא דברי ליצנות מלבו.

סיפור ידוע, מוכר,

גם בסביבתנו.

אמר להם,

שמעו,

ואספר לכם מעשה שהראה לאלמנה עלובה שהייתה גרה בשכונתי.

וכך היה המעשה.

בשכנותי גרה אלמנה ענייה,

ולה היו שתי בנות.

בכל רכושה היה שדה אחת קטנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה.

התחילה אותה אלמנה

לחרוש השדה שלה.

אמר לה משה,

היזהרי,

לא לחרוש בשור וחמור יחדיו.

שכך ציווה הקדוש ברוך הוא,

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.

בא לזרוע,

אמר לה משה, היזהרי,

שלא תזרעי את שדך כלאיים.

באה לקצור.

אמר לה משה, היזהרי,

להניח לקט, שכחה ופיה.

באה לשים את הדגן באוצר.

אמר לה משה, הופ,

עלייך לתת תרומה

ומעשר ראשון

ומעשר שני.

והאלמנה המסכנה סובלת בדומייה,

עושה כל מה שציווה אותה משה.

ראתה ככה האלמנה, אמרה,

לא כדאי לי להחזיק שדה

ולהתחייב בכל התורח הזה.

מכרה את השדה

וקנתה שני טלאים

כדי להשתמש בצמר שלהם.

תגזוז אותם,

תמכור,

וכך היא תתפרנס עם בנותיה.

כשהכבשים עמדו ללדת

בא אהרון,

אמר לה, תני לי את הבכורות.

שכך ציווה הקדוש ברוך הוא,

כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצונך הזכר תקדיש לאדוני אלוהיך.

סבלה האלמנה את הצער בדומיה ונתנה לו את הבכורות.

אחר כך, כשבא לגזוז את הצמר,

שוב בא אהרון,

אמר לה, עלייך לתת לי את ראשית הגז,

שכן אמר הקדוש ברוך הוא,

ראשית גז צונך תיתן לו.

אמרה האלמנה, עד עכשיו נפלתי בפח

ולא יכולתי להיפטר,

עכשיו אשחוט אותם.

שחטה אותם, בא אהרון,

אמר לה, תני לי את שדה רוע ועל חיי עם בקבע.

אמרה האלמנה, אני רואה שגם בשחיטתם

לא נפטרתי מהם,

אם כן אני אעשה את הכול חרם.

עשתה הכול חרם,

בא אהרון ואמר, עכשיו תתני לי את הכול.

שכך אמר הקדוש ברוך הוא,

כל חרם בישראל לך יהיה.

וכך נטל ממנה את הכול,

ולא השאיר לה ולשתי בנותיה שום דבר, ומתו ברעב.

אלו הם המעשים שעשה משה עם אחיו,

והם תולים הכול בקדוש ברוך הוא.

ואומרים שככה ציווה להם הקדוש ברוך הוא, והוא לא ציווה אותם כלום.

מן הסיפור הזה שסיפר להם קורח

מוכח כמה גדול כוחה של לשון הרע.

אף על פי שהשומעים יודעים

שכל מה שמדבר בעל הלשון הרע זה שקר וכזב,

בכל זאת נכנסים הדברים לליבם.

שהרי כשהיו ישראל במדבר

לא היה בכלל סיפור כזה שיש שדה בחורשי,

בזרעי,

אז איך אתה מספר שיש לך שכנה שהיה לה שדה והיא חרשה והיא זרעה?

שקר הכול.

וכולם בולחים את הסיפור, כולם יודעים שאין דבר כזה.

כתוב, לא מקום זרע וטעינה וגפן ורימון.

אז מאיפה הייתה לאותה אלמן השדה שהיא חרשה וזרעה?

ואהרון טבע ממנה מתנות. איזה מתנות? מאיפה הוא לקח?

איך ייקח מן שדה?

מאיפה מתחיל הסיפור בכלל?

ועוד עדיין לא נצטוו בכלל על מצוות מתנות,

גם אם היה שדה,

עוד לא היה בכלל המצווה של מתנות.

זה נאמר לאחר מכן.

ועוד ביותם במדבר,

גם לא חשבו בכלל בעניין המזונות.

היא רוצה להתפרנס?

היא ובנותיה?

מה אתה מדבר?

מה אתה משקר?

על מה אתה בונה?

יורד להם מן מן השמים. מי רעב?

מי מסכן?

מי הולך למות?

על מה אתה מדבר?

מאיפה אתה מבין? זה בכלל.

אם כן, כיצד מתה האלמנה הזו ברעב?

אלא כל הדברים בדה כורח מליבו

כדי לדבר לשון הרע,

ונכנסו הדברים לליבם

של מחוסרי הדעת,

מי בולע טשטוסים ואבולים,

הסוינים והאויבים וכו'.

וייקח כורח.

מה לקח?

לקח טלית שכולת חלת,

עמד לפני משה ושאל אותו.

תראו איזה אישה מרשעת הייתה לו.

לעשות טלית שכולת חלת?

לא רק לו, גם לכל האנשים,

בשביל שיוכלו לבוא לשאול שאלה את משה.

לקח את הטלית שכולת חלת,

עמד בפני משה ושאל אותו.

טלית שכולת חלת,

כולה תכלת.

חייבת בתכלת?

בחוט של תכלת היא חייבת, כן או לא?

אמר לו, חייבת.

התחילו ללגלג.

ואמר לו, איך ייתכן טלית של מין אחר?

חוט אחד של תכלת פותר אותה.

ואילו טלית שכולה תכלת

לא תפתור את עצמה?

חזרו ושאלו אותו.

בית מלא ספרים.

חייב במזוזה או לא?

אמר להם, חייב.

שוב התחילו מלגלגים עליו.

איך ייתכן?

בית שאין בו ספרים,

אם נותנים בפתח שתי פרשיות קטנות,

שמע, בעיה עם שמוע במזוזה,

די בכך.

ובית מלא ספרים,

שיש בו חומשים עם כל הפרשיות, 275,

אינו דין שיהיה פטור ממזוזה?

מכאן מוכח

שכל המצוות אתה בודה מעצמך, מדעתך.

לכן נסמכה פרשת

קורח

לפרשת ציצית.

סיימנו בפרשת ציצית בפרשה הקודמת,

מעכשיו פרשת קורח.

ללמד

שכל תחילת המחלוקת

של קורח היה בעניין הציצית.

זה שאמר הכתוב,

בי ייקח קורח

שלקח טלית שכולה תכלת

ועמד

בפני משה כדי להתחיל לריב עמו.

ויש אומרים

שהכתוב אומר, בייקח קורח

לקח את ראשי העדה

ואת הסנהדרין בדברים והסית אותם שיעשו עמו יד אחת.

ויש אומרים, בייקח

לשון ריב ומחלוקת,

שנאמר, מה ייקחך ליבך?

שזה לשון התנגדות וריב.

וזה ששאל קורח למשה את שתי השאלות האלה,

האחת בטלית

והשנייה במזוזה,

מפני ששני הדברים האלה

היו נוגעים למחלוקתו,

שהתחיל לריב עם משה ואהרון,

כי המזוזה רומזת למשה.

שעל ידו ניתנה התורה,

וזו הייתה מעלתו.

והתכלת זה רמז לאהרון,

שמעלתו הייתה בגלל בגדי הכהונה.

ורצה לומר, מאחר שכל העדה כולם קדושים

ומלאים תורה,

שכולם אנשים גדולים,

למה הם צריכים מזוזה,

שזה משה,

ותכלת שהוא אהרון?

ויקומו לפני משה.

ואנשים מבני ישראל,

חמישים ומאתיים נשיאי העדה,

קריאי מועד אנשי שם.

אותם האנשים שקמו על משה ואהרון

היו אנשים גדולים,

חשובים,

קריאי מועד,

שהיו קוראים להם לכל אספה שכינסו לדון בצורכי העדה.

אנשי שם,

אנשים מפורסמים,

ואתם יודעים מי היו בתוך ה-250.

בכלל האנשים האלה היו 12 הנשיאים

שהביאו את הקורבן בחנוכת המזבח.

והשאר היו ראשי הסנהדרין.

אש עדה.

כל הגדולים בישראל,

בגלל לשון הרע,

יוצאים נגד משה רבנו ואהרון,

ומשה ואהרון עומדים נגד כל עם ישראל.

אתם שומעים מה זה?

ויש, אומרים,

אנשי שם

שהיו חכמים גדולים ביותר, שידעו שם המפורש.

אנשי שם שיודעים את שם המפורש.

ויש, אומרים, שהחשבון של 250 האנשים שלקח קורח,

זה החשבון הולך לפי שרצה קורח לקחת מכל שבט

את הסנהדרה קטנה.

לכל שבט יש סנהדרה קטנה שהם 23 איש.

יש סנהדרה גדולה, שזה 71,

ויש סנהדרה קטנה, זה 23 איש,

שדנים דיני נפשות.

אז תכפילו מ-11 שבטים,

23,

יוצא 253 איש.

ומי זה השלושה איש?

דתן,

ואווירם,

ואון בן פלת.

אלה הנוספים, 253.

ויקהלו על משה בעל אהרון.

ויאמרו עליהם,

רב לכם,

כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם אדוני.

ומדוע תתנשאו על קהל אדוני?

רב לכם,

לקחתם לעצמכם גדולה יתרה,

כי כל העדה כולם קדושים.

כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה,

אנוכי אדוני אלוהיך כמו ששמעתם אתם.

ומדוע תתנשאו על קהל אדוני?

מהי הגדולה שיש בכם

ואין בהם

שאתם מתנשאים?

ואם אתה טוען

שאתה גדול מכולם

מפני ששמעת כל עשרת הדיברות מפי הקדוש ברוך הוא,

ואנו לא שמענו רק שתי דיברות

שהם אנוכי,

ולא יהיה לך,

אז הנימוק הזה, נגיד, יפה לגביך.

אבל מדוע אחיך אהרון מתנשא שאין לו שום יתרון על אחרים?

למה? לקח את הכהונה.

ודעו,

אותם האנשים שקמו לחלוק על משה

היו חוששים בתחילה

שמא יקומו עליהם כל העם וירגמו אותם באבנים,

כי כולם היו תלמידיו,

לכן הם התחכמו ודיברו ברוב עורמה ותחבולה,

והעמידו פנים כאילו הם לוחמים לכבודם של כל בני ישראל,

ואמרו רב לכם,

כי כל העדה כולם קדושים,

ובתוכם, אדוני,

מדוע תתנשאו על קהל ה'?

אנחנו לא לוחמים על כבודנו, אני דואג לך שלא תיפול בכת

אלא מתוך אהבת השם,

שהרי תהילות לאל, ישראל,

כל העדה הקדושים כמוכם,

ואין לכם יתרון של קדושה עלינו.

ואם תאמרו שאנו איבדנו את קדושתנו

בגלל מעשי העגל,

זה לא ייתכן,

שהרי ובתוכם השם.

אחרי העגל אמר לנו השם, עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

משמעה מכאן שגם אחרי מעשי העגל

ציווה לנו הקדוש-ברוך-הוא לעשות לו משכן

כדי שתשרה בינינו השכינה.

אם כן, מה יתרון הקדושה שיש לכם עלינו?

כי האומה הישראלית אינה דומה לשאר אומות

שהם נתונים תחת שלטונו של מלך

או של אימפרטור,

אלא היא נתונה תחת שלטונו של הקדוש-ברוך-הוא.

הוא מלכנו, הוא מושלנו,

ולא בשר ודם.

אם כן, למה אתם רוצים להתנשא ולפקוד עלינו?

וזה נקרא כאילו אתם באים חס ושלום לכפור בעיקר,

כי אתם באים ליטול שלטונו וכוחו שיש לו עלינו, לעצמכם.

יא בבא, איזה דיבורים, איזה דיבורים.

וישמע משה

ויפול על פניו.

משה

כשראה ושמע את הדברים שנאמרו ברשעות גדולה,

וראה שלקחו לעצמם גם את שאר העם

ועשו יד אחת,

אמר מוטב לשתוק עכשיו,

לא לומר דבר ולתת רווח של זמן.

וידבר אל קורח

ואל כל עדתו לאמור,

בוקר,

ויודע אדוני את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו,

ואת אשר יבחר בו

יקריב אליו.

מחר הקדוש ברוך הוא יודע מי הצדק עמו.

באותה שעה

לא עשה דבר,

רק נפל על פניו,

ורצה לומר בזה,

אין בי כל גדולה

ואני דומה לעפר האדמה.

יש אומרים שלמה נפל על פניו,

הוא רצה לומר,

אין לי פנים לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא להתפלל עבורם,

לפי שזה כבר עוון רביעי.

עד העוון השלישי

עוד הייתי מתפלל עליהם.

העוון הראשון

היה חטא העגל.

שם התפלל עליהם,

כמו שנאמר,

בהיכל משה.

העוון השני היה במתאוננים.

שם נאמר,

ויתפלל משה.

החטא השלישי

היה במרגלים.

ושם נאמר,

ויאמר משה אל אדוני ושמעו מצרים.

וכשראה את הסרחון הרביעי

במחלוקת של קורח,

נתרשלו ידיו.

משל, למה הדבר דומה?

בן מלך

שסרח על אביו,

פייס עליו אוהבו פעם ושתיים ושלוש.

כשסרח רביעית,

נתרשלו ידי האוהב ההוא.

אמר, עד מתי אני אטריח על המלך שלא יקבל עוד ממני?

זה שנאמר כאן, וישמע משה ויפול על פניו.

רוצה לומר,

אין בי כוח עוד להתפלל עליהם.

ויש מפרשים.

זה שאמרו אנשי קורח,

רב לכם כי כל העדה כולם קדושים,

ובתוכם, אדוני,

למה אתם מתנשאים על כל העדה?

לומר שכולנו התלמידים שלכם?

אתם הרבנים שלנו?

רב לכם!

הקדוש ברוך הוא הרב שלנו ושלכם.

ובתוכם, אדוני,

כשבא ואומר לנו, אמר, עשו לי מקדש

ושכנתי בתוכם.

לא אמר ושכנתי עליכם.

אלא בתוכם,

שיהיה כביכול

שווה לנו

מרוב ענווה של הקדוש ברוך הוא.

אז הם אומרים, תשמעו, תשמעו איך השם מדבר אלינו.

הוא לא אומר, ושכנתי עליכם, כאילו אני גדול מכם, אני עליכם.

הוא אמר, ושכנתי בתוכם.

הקדוש ברוך הוא ענו, אומר, אני ואתם,

בתוכם.

ואתם,

התלמידים שלו,

מדוע תתנסו על קהל השם?

מאחר ששכינה בתוכנו.

יעני, אתם לא ענבים בכלל.

אתם מתנשאים, הבורא בעצמה לא אמר עלינו.

ואתם אומרים ככה?

כששמע משה את הדברים הרעים האלה נפל אפיים ארצה,

השתחווה לקדוש ברוך הוא ואמר לו,

חס וחלילה שאני מחפש גדולה ושלטון במקום השכינה,

כי אני עבד לשכינה.

ויש אומרים שזה שרצו לומר כי כל העדה כולם קדושים,

מפני שהיו כופרים בשאר עשרת הדיברות.

אמרו כולם קדושים

והיו מעמד הר סיני,

ולא שמעו רק את הדיברות, אנוכי אדוני אלוהיך,

ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

יותר מזה לא שמענו מפי הקדוש ברוך הוא.

אם כן, שאר הדברים בדו מלבם, חס וחלילה.

ועד עכשיו היינו סבלנים ולא אמרנו לך דבר,

ועשית מה שרצית,

ושמענו לקולך.

מכאן ואילך לא נסבול עוד גדולה זו.

ומה פסול מצאת בשאר ישראל, שהשארת אותם בצד

ולקחת גדולה בשלטון?

עכשיו, יש לשאול.

קורח

לא היה ברנש מן הפחותים,

כי היה בן בנו של קהת,

שהיה מטועני ארון הקודש,

וזו הייתה משפחה חשובה ביותר

של שבט לוי.

קורח

היה ראש בית אב של המשפחה

והיה חכם גדול

ובעל רוח הקודש.

למה נכנס למחלוקת הזו לתבוע דברים בלי טעם

ולאבד עולמו בידיו,

ולחשוד

שכל מה שאמר משה מלבו אמר?

והרי אם נשקול את הדברים,

על-פי השכל,

נראה שלא הגיעה לו הכהונה,

שכן אהרון היה חשוב ממנו.

אהרון היה בנו של עמרם,

שהיה האח הגדול.

קורח היה הבן של יצהר,

שהיה הבן השני של עמרם.

כמו שנאמר, ובני קהת,

עמרם מיצהר וחברון ועוזיאל.

אז בכל מקרה קודם לך, אהרון.

אלא ההסבר הוא שהקנאה יתרה לשררה הוציאה אותו מן העולם,

שאין לך מידה מגונה ממידת הקנאה.

כמו שאומר התנאה בפרקי אבות,

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם

מן העולם.

ומי שראה שאלצפן

בן עוזיאל

נעשה נשיא למשפחתו,

כמו שנאמר,

ונשיא בית אב למשפחות הקהתי, אליצפן

בן עוזיאל

נתקנא בו ואמר,

אחי אבי

היו ארבעה,

עמרם

ויצהר

וחברון ועוזיאל.

עמרם, שהיה בכור,

נטלו שני בניו הגדולה.

אחד נעשה מלך זה משה,

השני כהן גדול זה אהרון.

כלום אין מן הצדק שאני ככה גדולה אחריהם, שהרי אני הבן של יצהר,

שהוא הבן השני

של עמרם.

ולמה בא משה ועשה לי נזיפה והניח אותי בקרן זווית

ומינה לנשיא את אליצפן בן עוזיאל,

שהוא האח הקטן בין כולם?

מאחר שהוא פגע בכבודי ועשה לי רעה זו,

אני אחלוק עליו ואבטל את כל המינויים שעשה.

ואפילו הדברים שעשה בטעם,

הוא ביקש גם הכהונה,

גם של אהרון, אפילו שהוא יודע שלא מגיע לו.

ולמה לא ביקש גם את המלכות של משה?

מאחר שדרש גם דברים בלי טעם,

היה מבקש גם את המלכות של משה.

לפי שבעניין הכהונה היה לו הרבה מסייעים,

כי כל שבט לוי היו ראויים להיות כהנים,

כמו שהיה ראוי להיות קורח.

אבל אם הוא יתבע את המלכות,

לא היו לו מסייעים,

שכולם אינם יכולים להיות מלכים,

רק אחד.

אם כן, ראוי שמשה יהיה המלך

שהוציא אותם ממצרים.

אז איך עם טיפש כזה

מצטרף אליו והולך איתו,

ושומע בקולו?

אם השם

ייעד

את כל הגדולה למשה,

ונתן לו לתת את המכות לפרעה,

ולקרוע להם את הים,

ולהוריד להם את המן,

לעשות להם את כל האותות והמופתים,

איך אפשר להעליל על אדם כזה דברים כאלה?

איך אפשר להגיד שהוא בודה מליבו?

אז איך הייתה לו סייעתא דשמיא עד עכשיו?

איך הוא הצליח לעשות את כל הדברים?

ואם הוא היה שקרן,

ובוודאי השם היה נותן בכוחו סייעתא דשמיא שיעשה את כל הדברים?

איך יכולים עם שלם ללכת שבי אחרי שטויות והבלים?

רואים מה זה כוח של לשון הרע.

הלשון הרע מעורר את המידות המושחתות שיש בכל אחד,

והוא מתחבר.

אבל אם אין לו מידות מושחתות, הוא ישר ידחה את הדברים.

אדם שהוא נקי בליבו,

הוא לא מסוגל לשמוע דברים כאלה.

איך אתה יכול להגיד דבר? על מי אתה מדבר?

על מי אתה מדבר? אתה יודע על מי אתה מדבר?

ועדיין יש לשאול,

ביש למה קורח

רב

בגלל הכהונה,

מאחר שאהרון התמנה לכהן גדול,

מפני שהיה משבט לוי,

אז גם הוא משבט לוי,

אבל דתן ואבירם,

הם היו משבט ראובן,

וגם רוב ה-250 היו משבט ראובן.

למה הם התערבו במחלוקת?

הרי לא הגיע להם מזה כלום. כל המחלוקת על הכהונה, מה אתם מתערבים?

מה זה נוגע אליכם?

התשובה היא, אוי לרשע,

אוי לשכנו.

מאחר שראובן, השבט ראובן, היה שכן של בני קהת בדגלים,

כי ראובן היה חונה בצד דרום.

דגל מחנה ראובן תימנה

לצבאותם זה דרום,

וגם בני קהת חנו באותו צד.

משפחות בני קהת חנו על ערך המשכן תימנה בדרום.

מאחר שהיו שכנים לקורח,

רצו להתערב, לעזור להם במחלוקת,

וקיבלו גמולם,

כמו שנראה בהמשך.

אבל יש, אומרים שהמחלוקת של דתן ואבירם הייתה על עניין אחר.

דתן ואבירם, הם היו שני אחים,

שני אחים רשעים.

כן, שלוש מחלוקות היו על משה רבנו.

מחלוקת ראשונה הייתה של קורח,

שהוא דרש את הכהונה ואמר שהיא שייכת לו.

מחלוקת שנייה הייתה

של 250 אנשים,

שכולם היו בכורים.

המחלוקת שלהם היו אודות הבכורה.

והם אמרו, עד עכשיו הם היו עושים את העבודה בבית ה'.

בא משה

והוציא את העבודה מידיהם ומסרם מעצמו לשבט לוי

כדי להשפיל אותם ולכבד את שבטו.

בגלל שהבכורות,

הן חטאו בעגל,

אז השם אמר,

לקחת את התפקיד שלהם, כשהם היו עובדים,

והם היו מקרימים את הקורבנות,

לקחת עבודה מהם, לתת ללוי שלא ישתתפו בעגל.

והם אמרו, הבכורות,

הוא לקח את זה מעצמו, להעביר את זה לשבט שלו.

מחלוקת שלישית הייתה של שבט ראובן.

הם טענו, משה נטל את הבכורה משבט ראובן,

שהיה הבכור,

ונתן חלק לשבט יהודה,

שהיה ראשון לדגלים

ולשאר מן הגדולה.

וחלק נתן לשבט יוסף,

שאמר לו שייקח חלק הבכור כשיחלקו את ארץ-ישראל.

אז מה זה?

גם הם, יש להם על מה לריב. ראובן זה הבכור ב-12 השבטים.

אז איך הוא נתן ליהודה וליוסף?

אז שלוש מחלוקות פה.

ואמרו שהוא עשה משה מדעתו.

למה? כדי לתת גדולה ליהושע,

שהיה התלמיד שלו והוא היה משבט יוסף.

וכך אנחנו רואים שהכתוב חילק שלוש מיני לשונות

לרמוז

על שלושת המחלוקות.

נאמר, וייקח קורח,

זה כנגד מחלוקת קורח.

ויקומו לפני משה,

זה כנגד המחלוקת של הבכורות.

ויקהלו על משה,

זה כנגד

ראובן.

וייקח קורח,

מרמז

על המחלוקת

של קורח,

מפני שהיה בן יצהר,

בן קהד בן לוי,

ובהיותו מבני לוי

דרש תכונה גדולה לעצמו,

כשם שאהרון היה כהן גדול,

ולכן

וייקח קורח.

ויקומו לפני משה,

מרמז על שבט ראובן,

שדרשו בכורת אביהם.

וזה שנאמר,

ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים ויקהלו על משה ועל אהרון,

זה שהיו בכורות,

שלקח משה מהם עבודה ומסר אותה לשבט לוי.

מה השיב להם משה?

לכל אחד כפי דרישתו.

בוקר,

ויודע אדוני את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו,

ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

בתביעה של הכהונה שטבע קורח אמר,

בוקר,

ויודע אדוני את אשר לו.

רוצה לומר, מחר יודיע השם

את מי הוא רוצה

שיהיה לו לכהן,

את אהרון

או את קורח.

לבכורות,

כשהן דרשו את העבודה בחזרה,

אמר להם בעת הקדוש

והקריב אליו.

מי שיהיה קדוש,

הוא יקריב אליו.

אתם תעשו מחר מחטות

ונראה

מי הקדוש והקריב אליו.

אז מחר נדע את מי מקריב הקדוש-ברוך-הוא אליו,

את הלוויים או את הבכורות.

ולבני ראובן,

כשהם דרשו את הבכורה,

אמר להם, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

מחר נדע את מי בוחר השם,

שבט ראובן

או שבט יהודה

או יוסף.

אמר להם משה,

עכשיו שעת שכרות,

ואין הזמן יפה להופיע בפני הקדוש-ברוך-הוא כדי לעשות את הבחינה על-ידי עבודת הקטורת.

נניח את הדבר עד מחר,

ואז נעשה את הבחינה. בוקר,

ניודע השם את אשר לא.

למה אמר להם כך משה?

לא בגלל שהם היו שטויים.

שכרות זה שכרות ניצחון.

הם בטוחים שהם זוכים בטענות שלהם.

אלא רצה לעכב אותם בינתיים,

כמה אהב אותם משה רבנו עם כל שנאתם,

אולי יחזרו בתשובה ויתחרטו על המחלוקת.

ועוד אמר להם, דעו,

הקדוש-ברוך-הוא קבע תחומים בעולם.

הוא קבע שיהיה בוקר

והוא קבע שיהיה חרב.

הקדוש-ברוך-הוא הבדיל

בין האור לבין החושך.

ככה הבדיל ישראל

בין העמים.

בהבדיל אתכם מן העמים

להיות לי.

וככה הבדיל השמט אהרון

משבט לוי.

כשם שאין אתם יכולים לבטל

את מה שהבדיל הקדוש-ברוך-הוא,

ככתוב, ויהיה חרב ויהיה בוקר,

ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך,

ככה אתם לא יכולים לעשות מן הבוקר ערב

ומן הערב בוקר.

ואתם לא יכולים לבטל את ההבדלה שהבדיל את אהרון להיות לכהן,

ואתם לא יכולים לשים כהן אחר במקומו.

זה שאומר הכתוב, בוקר,

ניודע אדוני את אשר לו.

לא אמר מחר,

אלא אמר בוקר.

בדרך כלל אומרים מחר, כמו שכתוב, מחר אנכי ניצב

להודיענו שרמז להם שהם לא יוכלו לשנות את הבוקר לערב,

ככה לא יוכלו לשנות את ההבדלה שהבדיל השם את אהרן

מן הכהנים.

עוד אמר להם משה,

דעו לכם,

אנחנו לא כשאר אומות העולם,

להם יש הרבה אלילים,

הרבה כמרים,

כולם מתכנסים לבית הטיפלה שלהם

ועובדים לעבודה זרה שלהם,

אבל אנו,

המבדיל,

אל אחד יש לנו,

תורה אחת יש לנו,

משפט אחד יש לנו, ארון קודש אחד,

מזבח אחד וכהן גדול אחד.

ואתם,

250 אנשים כולכם רוצים להיות כהנים גדולים?

מצד כבודי לא אכפת לי,

אבל תדעו שתתחרטו על כך.

אם אתם רוצים הוכחה,

דעו,

הקטורת היא העבודה החשובה ביותר לפני הקב'-ברוך-הוא.

לכן,

מחר,

קחו איש מחטה

ושימו עליה קטורת

והקטירו לפני השם,

ושם יתברר לכם, אם אתם נספים ותראו,

הזהרתי אתכם,

אל תיכנסו למבחן הזה,

כי הקטורת יש בה סם מוות הממית

את מי שאינו ראוי להקטרה,

כמו שנשרפו נדב ואביהו

ודעו שהראוי לעבודה רק הוא ינצל,

ואחרים ייספו.

לכן, על התיבות

ותנו בהם אש,

יש פזר גדול,

שהוא טעם הנאמר בתמיהה רבתי.

נרמוז,

שבשעה שאמר להם משה לעשות את הבחינה הזו של הקטורת,

אמר להם, למען השם,

תראו מה אתם עושים.

הרי זה לא דבר של מה בכך.

אתם מכניסים עצמכם לכלל סכנה.

הרי ברור שיכול להיבחר רק אחד.

אז איך 250 בטוחים שכל אחד זה הוא?

לכן אומר הכתוב, את מחטאות החטאים האלה בנפשותם.

הם חטאו בעצמם ושמו נפשם בכפם,

כי משה הזהיר אותם,

אמר להם, אתם עלולים למות,

ולא שמעו לדבריו.

ויש עוד פעם לשאול,

כורח שפיקח היה וחכם.

מה רעה לעשות שטות זו?

להכניס את עצמו לכלל סכנה עבור שררה מדומה?

התשובה,

הוא ראה בחוכמתו,

ברוח קודשו,

שעתיד לצאת ממנו שלשלת של זהב,

שמואל הנביא,

ששקול כנגד משה ואהרון מזרעו.

כמו שנאמר, משה ואהרון בכהניו,

ושמואל בקורא שמו.

וגם

ראה עשרים וארבע משמרות שעתידים לצאת ממנו,

שכולם יהיו נביאים

ובני אדם גדולים.

ולכן,

אף על פי ששמע מפי משה שכולם ימותו

ורק אחד יישאר,

היה בטוח שהוא יישאר בחיים, כי איך יצא ממנו?

שמואל ועשרים וארבע משמרות.

אז לכן אמר, אם יש ספק,

מהיכן יצאו כל אותם האנשים הגדולים שראיתי ברוח הקודש?

וזה הביא אותו לידי כך

שהוא נכנס לבחינה הזו,

שהיה בטוח בעצמו.

אבל תראו איזה רשע.

אם אתה יודע שזה ככה,

אז למה אתה לא מזהיר את ה-250?

אתה כינסת אותם שיעזרו לך במחלוקת.

אבל אם אתה רואה ברוח הקודש שרק אתה תנצל,

היית אומר להם, אל תעשו מה שהוא אומר מחר מחטא.

אני אקריב את המחטא, אהרון יקריב את המחטא,

אני ודאי אצליח,

כי אני ראיתי מה שראיתי,

אבל חבל שאתם תמותו. הוא לא אומר להם.

הוא לא אמר להם.

ולא ידע שבניו עתידים לחזור בתשובה ולהינצל.

הוא מת,

אבל הבנים שלו חזרו בתשובה, ובני קורח לא מתו.

ומהם יצא שמואל,

ולא ממנו.

ולכן

הוא טעה טעות גדולה וקבר את כולם.

חיים שאולה.

והכול בגלל שררה מדומה.

רב לכם בני לוי.

עכשיו חזר משה

ודיבר עם בני לוי.

בהתחלה הוא ניסה להשפיע על קורח, לא עזר.

לא ענה לו. קורח פחד לענות לו, הוא ידע שהוא ייתן לו בראש.

לא ענה.

הוא היה גיבור על החלשים. הלך לאלה, דיבר, דיבר, דיבר. אבל התמודד מול משה,

הוא לא העז.

אז משה פנה עכשיו לבני לוי

ואומר להם, רב לכם בני לוי.

אחרי שדיבר עם קורח ועדתו לעמוד למבחן,

רצה לראות אם יעלה בידו לשדל אותם לפרוש מן המחלוקת בדברי תבונה.

מה שהיה אמור לעשות קורח,

שהם עזרו לו,

הפקיר אותם.

כמו דייזי סטייקי,

שרצה למכור את כל החברים שלו בשביל להתפטר מהמשפט,

וביקש עוד 10,000 שקל שיהיו לו ככה דמי כיס.

אבל מכר את כולם הסטייקי.

וכך אמר להם,

רב לכם, בני לוי,

אל תחשבו שכל מה שעשיתי, מדעתי עשיתי.

שמיניתי את אהרון

לכהן גדול,

ולא מפי הקדוש ברוך הוא.

ועוד מה תועלת תצא לכם?

הרי רק כהן גדול אחד יש שינהיג שבט לוי.

ואמר להם את הדברים האלו כדי לראות אם יפרשו מן המחלוקת,

מפני שבין כך הגדולה היא בשבט לוי,

בין אם זה יהיה אהרון הכהן גדול,

ובין אם קורח יהיה כהן גדול.

הגדולה היא תמיד לשבט לוי.

איי, איי, איי, יש אומרים שככה אמר להם,

כמו שאדם מוכיח את חברו ואומר לו, תגיד לי, על פלוני אני לא מתפלא שהוא טמבל.

אני לא מתפלא שהוא עשה דבר מכוער כזה.

אבל אתה, שכשר אתה,

כיצד עשית דבר זה?

ככה אמר משה ללווים,

בישלמה אלו שהם לא מבני לוי,

אני לא מתפלא עליהם שנכנסו למחלוקת עליהם.

אבל אתם שבט לוי, אתם יהודים כשרים.

כיצד אתם עושים שטות כזו?

בישלמה הם כבר גילים במעשים רעים, כגון מעשי העגל ומעשי המרגלים.

אבל אתם, שלא נטלתם חלק עימהם,

למה אתם מצטרפים אליהם?

הרי עליכם אומר הכתוב,

תומך ואוריך לאיש חסידיך.

אחרי שדיבר משה עם קורח וראה שלא רוצה להשיב לו,

כדי לא להיכנס עמו בדברים,

חזר משה ודיבר דברים רכים עם בני לוי,

ולא מפני חשש מהם,

אלא ריחם עליהם שלא יאבדו מן העולם כדרך שיאבדו קורח ועדתו.

ולכן אומר הכתוב, ויאמר משה אל קורח,

שמעו נא בני לוי.

לכאורה יש לשאול, מאחר שדיבר אל קורח,

כיצד אמר

לבני לוי, שמעו נא בני לוי,

אלא בתחילה דיבר עם קורח,

ראה שלא משיב לו, אז פנה לבני לוי.

מה אמר להם?

המעט מכם

כי עבדי לאלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל,

להקריב אתכם אליו,

לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם?

ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך,

וביקשתם גם כהונה?

אז מה הוא אומר להם?

המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה'.

אתם משוררים על הדוכן

בשעה שמקריבים קורבנות.

מייקרב אותך קורח,

שאתה גדול שבכולם,

שאתה עיקר.

אתם מבקשים גם כהונה?

אתם לא מסתפקים בגדולה שלכם?

כאילו זו גדולה מעתה?

ויש מפרשים.

המעט מכם כי הבדיל שאחד הטעמים שבני לוי

היו המעטים מכל השבטים, הם היו 22,000 בלבד,

זה היה מפני שהם נשאו את ארון הקודש,

שזו הייתה העבודה הקדושה ביותר.

בשעה שפגעו פגיעה קלה בכבוד השם, הם היו מתים.

זה מה שאמר להם משה.

המעט מכם, למה אתם מעט?

למה אתם ממועטים מכל השבטים? בגלל שאתם מתים.

למה אתם מתים?

כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעטת ישראל להקריב אתכם אליו,

לעבוד את עבודת משכן ה'.

כי אתם עובדים בעבודה מסוכנת,

ואתם לא יודעים להיזהר בה.

לכן, נהייתם מעט.

ועכשיו אתם מבקשים גם כהונה,

עוד עבודה שתביע לכם פורענויות.

הרי כהן גדול עם חושב מחשבה אחת זרה ומת במקום.

אז נקרא שבמו ידיכם אתם מביאים על עצמכם סכנה.

ויש מפרשים מה אמר להם,

לפי שכל הרודף אחרי השררה ניטלת ממנו גם הגדולה שיש לו.

זה מה שאמר להם משה.

בזה שאתם מבקשים גם כהונה,

תתמעט גם מעלתכם שאתם אומרים שירה.

ועל זה נבין מה שאומרת הגמרא בנדרים

על הפסוק שמש,

ירח,

עמד,

זבו לה.

פסוק בחבקו ג',

שאלו בגמרא,

שמש,

ירח,

מה מקומם בזבול?

יש שבעה רקיעים אחד מהם בזבול?

הרי מקום השמש בירח הוא ברקיע השני הנקרא רקיע.

הראשון נקרא וילון,

השני נקרא רקיע.

ונמצא השמש בירח ברקיע.

אמרו בגמרא מלמד

שעלו שמש וירח

מרקיע לזבול ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא

אם אתה עושה דין

לבין עמרם

אנו מאירים

ואם לאו

אין אנו מאירים

פי!

מעמידים תנאי לקדוש ברוך הוא

אם אתה עושה דין

לבין עמרם

אנו מאירים

באותה שעה ירה בהם חיצים בחניתות

אמר להם בכל יום ביום משתטחים לכם

ואתם מאירים

בכבודי לא מחיתם

בכבוד בשר ודם מחיתם?

אתם לא מתביישים?

כל יום

אנשים עובדים אתכם כעבודה זרה

משתטחים לחמה עובדים את הירח

ועל זה אתם מאירים, אה?

לא מחיתם בכבודי

מה?

ככה עושים כלפי ה'?

עושים אותנו עבודה זרה?

זה לא היה לכם בעיה לעיר

אבל על כבוד של בשר ודם שפוגעים בו

במשה רבנו אתם עומדים

ואומרים מה?

אם אתה לא תעשה דין

בשביל בן עמרם אנחנו לא מאירים

ויש לשאול

מה ראו חמה וירח להתערב

על כבוד משה רבנו?

ועוד

מהיכן העזות הזו

לומר לקדוש ברוך הוא

אין אנו מאירים

והרי עובדי הקדוש ברוך הוא הם

ועוד

הרי אין זה בידם

שבעל כורחם הם מאירים

מי יכול לענות על זה מקבל 200 שקלים?

כן?

מה בוקר?

תשובה לא נכונה, תשלם 50. אני שואל את השאלות שוב,

מה ראו חמה וירח להתערב על כבוד משה?

2. מהיכן העזות לומר לקדוש ברוך הוא לא מאירים?

3. הרי בעל כורחם הם מאירים.

אבל העניין

יוסבר על פי מה שנתבאר.

בשעה שנבראו המאורות,

נבראו שניהם בגודל שווה ובאור שווה,

שנאמר ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים.

נו, אתם יודעים כבר

מה?

מה משה ויהושע?

מה משה ויהושע?

מה, מה, מה, מה?

מה, מה?

נכון, ואז?

נכון, ואז?

אז מה? נכון, אז מה?

אז מה?

לא, אתם קרובים מאוד, נוגעים בנקודת.

מה?

נכון, אבל אתם, ליעד.

שמה?

מה, מכירים בעניין הזה, מה זה ניכנס למחלוקת. גם כאילו מכו בזה, כאילו, כאילו מכירים את זה.

יפה מאוד.

וכך היו 13 שנה, פחות קצת, יש אומרים שהמחלוקת ביניהם,

בין השמש לירח,

שהלבנה אמרה,

אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד,

אז אמר לה הקב' ברוך הוא, מוחתי עצמך.

אז ככה היו 13 שנה פחות קצת, ויש אומרים ש-21 שעות אחרי שהם נבראו,

כבר היה ביניהם העניין הזה.

אז הייתה מחלוקת ביניהם,

והירח טענה, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.

אמר לה הקב' ברוך הוא,

לכי ומעתי עצמך.

אבל השמש לא נתמעט,

מפני שהוא לא נכנס במחלוקת.

הוא לא ענה.

השמש לא אמר, מה את אומרת?

זה, זה, זה, זה.

לא אמר כלום.

הלבנה פרשה בלא העירה כלל,

עד שבא האדם הראשון והתפלל עליה והאירה.

אז כאן טענו השמש והירח.

קורח

התחיל במחלוקת,

אז בדין הוא שימעט כבודו,

כמו שנתמעט

כבודנו.

ואנו יוצאים ומאירים בעולם.

למה?

כדי שישמש הדבר לקח לבריות.

כשרואים את הלבנה,

רואים שמי שמתחיל במחלוקת הוא מתמעט.

בשביל מה אנחנו מאירים באופן הזה?

בשביל שיראו שממחלוקת מתמעטים.

ולכן התמחת אור הלבנה.

אבל עכשיו, אם אתה לא עושה דין בקורח ועדתו,

בדין שלא נצא ונעיר.

כי אין מה ללמוד מאיתנו.

אין מה ללמוד מאיתנו.

אנחנו לא יכולים ללמד את הלקח הזה.

אמר להם על זה הקדוש ברוך הוא,

אבל בכבודי לא מחיתם.

ואתם עושים עצמכם כאילו לא רואים שעובדים לכם הגויים.

אבל לכבוד בשר ודם מחיתם?

שום יד והעירו.

ותעשו את מה שאני אומר.

איי איי איי איי איי.

ויש אומרים,

וזה באמת ככה היה, המחלוקת התחילה מקורח, והשם מיעט אותם למטה למטה לגיהנום.

הם מיעט אותם למטה למטה.

כמו שיורדים בסקרים, בקושי עוברים את אחוז החסימה.

ויש אומרים, משבע עשרה,

בקושי מגיעים לארבע.

ויש אומרים,

שזה שאמר משה,

המעט מכם

כי הבדיל,

מאחר שבחר הקדוש ברוך הוא בשבט לוי,

לא מפני הגדולה שלהם,

אלא מפני שהיו ענבים,

כשם שיוסף מת

לפני כל אחיו.

למה יוסף מת לפני כל אחיו?

לפי שנהג ברבנות.

הייתה לו שררה,

נתקצרו ימיו.

ולוי חי יותר משאר אחיו,

מפני שלוי

היה ענב,

לכן הוא חי יותר, 130 שנה.

וכן היה שבטו,

שבטו היה ענב, שבט לוי.

זה שאמר להם משה, המעט מכם

כי הבדיל.

רוצה לומר, מה שהבדיל אתכם הקדוש ברוך הוא,

להיות לו, לעבוד לפניו,

מפני שאתם ממעטים את עצמכם.

ועכשיו אתם הולכים בהפוך ומבקשים גם כהונה?

זה ההפך מהסיבה שהשם בחר בכם.

לכן,

אתה וכל עדתך הנועדים על אדוני.

אתם לא יוצאים נגדי,

אומר משה, אתם נועדים על השם.

ואהרון,

מה הוא?

כי תלינו עליו?

חוזר משה לעדת קרח ואומר להם, דעו בוודאות.

זה שאתם מתקהלים ומתכוננים לריב עימי,

אתם לא חולקים עלי,

כי אני עשיתי הכול על-פי ציווי השם.

המחלוקת שלכם היא נגד השם ולא עלי.

וכן, אהרון,

אילו היה לוקח בעצמו את הכהונה הגדולה,

היה לכם סיבה לריב עימו.

אבל מאחר שהקדוש ברוך הוא נתן לו כהונה,

מה יש לכם נגד אהרון שתלינו עליו?

ועוד, האם ראיתם באהרון שפעם התנשא על איזה אדם?

או ראיתם שהוא רב עם איזה אדם מעולם שאתם באים לריב עימו?

ואתם אומרים, מדוע תתנשאו על קהל השם?

לכן אומר הכתוב, הנועדים על השם.

אתם לא רבים איתנו,

אלא אתם רבים על השם יתברך.

אם מתבוננים, רואים שכל הדברים האלה אמר משה רבנו

וקורח לא השיב לו דבר.

איפה קורח?

למה אתה לא נכנס איתו לוויכוח?

למה אתה לא מוכיח אותו על פניו?

אתה צודק?

אתה בטוח?

תבוא, תטיח את זה בפניו.

אבל למה הוא לא השיב על דברי משה?

כי הוא ידע שמשה רבנו חכם גדול,

הוא ידע שהוא ינצח אותו בדברים.

כי את האמת,

בתוך תוכו הוא יודע.

ולהוכיח את השקר זה לא בעיה. מי שאוחז באמת, אין לו בעיה לפרק את כולם.

אבל לא מתקרבים אליו.

הולכים לחלשים,

לאלה שיש להם איזו טינה או משהו, מחברים אותם כולם.

למה?

כי ככה חושבים שהם מנצחים.

אבל לא ככה.

יש לכם טענה,

תבואו ותטענו את הטענה.

אבל יודעים שמול האמת אי אפשר לנצח.

אז לכן,

היינו במשפט נגד סבג ונגד דזי.

איזה טענות דביליות היו להם שם.

שופט שומע, מתעלף מצחוק.

שטויות והבלים.

והעורך דין שלהם מחרקר ככה ושואל אותי כל מיני שאלות, ואני עונה לו, טח, טח, טח, טח, טח, טח.

לא מצליח.

כן,

כן,

לא,

כן,

כן, לא.

הוא חושב ש...

ובסוף הוא מתחנן לפשרה, פשרה, אנחנו נתנצל, פשרה, פשרה, נתנצל, בוא נתפשר, בוא, בוא, מה?

למה? אתה צודק.

אם אתה צודק, מה אתה מתפשר?

תלך עד הסוף.

אתה צודק, לא?

הכל חרטא.

הכל חרטא.

אבל זה כלום, זה לפני שופט בשר ודם.

חכה שהם יעמדו מול שופט מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

שם אין פשרות אצל הקדוש ברוך הוא.

שם אין פשרות.

שם ייקוב הדין את ההר.

הם בכל עדתם.

כורח

בכל עדתו. הם יצאו קרחים מן העולם.

כולם.

בלי יוצא מן הכלל.

אז הם לא באים להתמודד מול משה.

למה לא באים?

כי הוא יודע את האמת.

הוא חכם גדול. הוא יודע לענות.

וקורח חזק על החלשים.

אז לכן הוא לא מתמודד.

ואמר קורח, מוטב שאני אשתוק ואני לא אשיב כלל.

וכשראה משה שאין לו כל תועלת בדיבורו,

נפרד ממנו.

ועכשיו תשמעו דבר מדהים.

איזה כ' י' טובה.

כמו כל החבר'ה שאתם מכירים אותם כבר.

וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני ליאב

ויאמרו לא נעלה.

שולח לקרוא אותם לראות.

יש לכם מה לטעון? בואו.

מה היה צריך משה? להגיד מההתחלה שתפתח האדמה את פיה,

תבלע את כולם ולהתראות.

לא.

עוד מנסה משה רבנו ללכת ולראות,

ואולי יצליח להניא אותם.

אבל מה הם ענו? לא נעלה.

זאת אומרת, לא רוצים ללכת.

ואף על פי שלפי דרך הלשון היו צריכים להגיד לא נלך,

הרי כולם היו במקום אחד, במישור.

אז למה הם אמרו לא נעלה?

אבל הרשעים, הפה שלהם מכשיל אותם.

כלומר, אנחנו מקווים,

אין אנו מקווים לעלות,

אלא נרד לגיהינום.

לא נעלה.

מה כן? נרד. לאן? נגיהינום.

כמו שאמרו,

ויחפרו את הארץ,

נכשלו בלשונם, ובסוף חפרו קברים. כל תשעה באב יחפרו את הארץ,

כשביקשו לשלוח את המרגלים.

הרשעים נכשלים בפיהם.

ויש אומרים,

זה שאמרו לא נעלה,

שאמרו לשליח,

לך ואמור למשה,

אילו היה קורא לנו

כדי להתחייב,

לתת לנו גדולה אחת

או מתנה אחת,

כשנעלה לארץ-ישראל היינו הולכים.

אההה,

רוצים מתנות, רוצים משהו, שיצא לנו משהו.

אבל הלא, אנחנו יודעים שלא נעלה לארץ-ישראל,

אלא כאן במדבר יהיה סופנו.

אם כן, למה נלך? מה יצא לנו?

הרי לא נעלה לארץ-ישראל.

אם לא נעלה לארץ-ישראל, כי נגזר עליהם מיתה במדבר.

אז מה יצא לנו?

עזוב, לא נעלה.

ועוד הם אומרים,

המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש

להמיתנו במדבר,

כי תשתרר עלינו גם ישתרר?

וכי קל הדבר בעיניך,

מה שעשית לנו,

תשמעו איזו טענה נגד משה.

העלית אותנו מארץ מצרים,

שהייתה ארץ זבת חלב ודבש,

כדי לעמיתנו כאן במדבר.

חלק

הלכו ומתו בתבערה,

חלק מתו בקברות התאווה.

אתה רוצה להרוג את כולנו.

היינו צריכים לסקול אותך באבנים.

והנה לא די בזה, אלא אתה בא להשתרר עלינו וקראת אותנו לבוא לפניך כאילו היית מלכנו ואדוננו ואנחנו עבדיך, קניין כספיך.

מי אתה שתגיד לנו חנג'ירי ואסתרי?

ואם תאמר בכניסתנו לארץ ישראל תיתן לנו הרבה טובה,

שדות וכרמים,

הרי לפי שעה

אנחנו לא רואים שום טובה כאן במדבר.

אנחנו מתים כאן מרעב ומצמא בלי כל תקווה וטובה.

וכל מה שאתה אומר אינם אלא דברי שקר,

ואתה מפטם אותנו בדברים.

וזהו מה שאמרו לו.

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביא אותנו,

ותיתן לנו נחלת שדה וחרם.

העיני האנשים ההם תנקר?

לא נעלה.

כלום אתה סבור שאפשר לנקר את העיניים שלנו,

שאנחנו לא מבינים דבר?

אנחנו יודעים בבירור שלא נעלה לארץ ישראל,

אז מה אתה מנקר את עינינו בהבטחות שווא?

אנחנו לא הולכים אחרי הבטחות סרק.

יש אומרים שמה שהם אמרו,

מצד אחד ציווית לנו מצוות הרבה.

תשמעו זה טענות לא יאומן כי יסופר.

ציווית אותנו מצוות הרבה, תלויות בנחלת שדה וחרם.

אמרת לנו, שדך לא תזרע כלאיים,

ואת כל שאר דיני השדה.

כאילו נתת לנו כבר שדות.

וכך לא עושים.

תן בהתחלה שדה וחרם,

ואחר כך תצווה את הדינים.

אתה נוטח בנו תקוות שווא,

כאילו יהיה לנו שדה ויהיה לנו כרם,

ובינתיים למד אותנו מצוות שאין בהן ממש.

מה אתה מאחז את עינינו?

שמע משה את דברי העזות שאמרו דתן ואבירם,

ושלא ויתרו על כבודם לבוא לפניו.

וייחר למשה מאוד,

ויאמר אל אדוני על תפן אל מנחתם.

לא חמור אחד מהם נשאתי,

ולא הרעותי את אחד מהם.

כשאדם

מתווכח

אם שכנגדו יש לו בזה קצת נחת רוח,

כי הוא אומר דברים, שומע דברים,

והצער פג ממנו,

כי יש לו אפשרות להתמודד, להגיד את הטענות.

אבל אם רק הוא מדבר,

ואין מי שמשיב לו על דברו,

הוא מרגיש צער גדול.

אז משה אמר, ריבונו של עולם,

אני מבקש ממך,

אל תפן אל מנחתם.

מה זה מנחתם?

אני יודע שיש להם חלק בתמיד של ציבור,

קורבן התמיד,

שמקריבים,

תמיד של שחר ובין הערביים, זה תמידי ציבור.

אז שהחלק שלהם בתמידי ציבור

אל תקבל,

ושהאש תניח אותו, לא יתעכל ולא תאכלנו, מאחר שאינם בניך.

ויש מפרשים שהוא אמר, אל תפן אל מנחתם,

מאחר שהם רוצים להיות כהנים,

והם עומדים מחר להקטיר לפניך קטורת,

אני מבקש שלא תפנה למנחה שלהם ולא לתפילה שלהם.

ופה רואים שאפילו תפילה של רשע גדול וכופר

יכולה להתקבל אם התפילה היא אמיתית,

ובפרט שהיה להם פחד מוות, שהם הולכים למות מחר אם הם לא מצליחים.

אז התפילה יכולה להיות אמיתית.

אז אומר משה, אל תפן אל מנחתם.

מבקש משה, עם כל הזכויות שלו, אל תפן אל מנחתם.

ויש מפרשים את הדברים האלה, על פי מה שכתבנו למעלה,

שהמחלוקת שלהם הייתה בשעת המנחה,

וזו הייתה שעת שכרות, אתם יודעים, לא נושאים כפיים במנחה,

שמא הכוהנים השתכרו.

וכך אמר להם, המתינו עד למחר.

ותפילת המנחה, כידוע, היא זמן, תפילה יקרה,

כי אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה,

כמו שמתבאר בספר מלכים.

וזה מה שאמר משה, ריבונו של עולם,

המנחה הזאת שהם עומדים להתפלל עכשיו,

אל תפן אל מנחתם,

ולא לתפילה שהתפללו.

ויש מפרשים,

אל תפן אל מנחתם, זה לא סותר, כל הפירושים יכולים להתקיים בכוונה אחת.

אל תפן אל מנחתם,

מכוון ל-12 נשיאים.

כבר כתבנו לעיל שהם היו בתוך ה-250 שחלקו על משה.

אלה 12 הנשיאים שהביאו קורבנות בחנוכת המזבח.

וזה מה שאמר משה כאן, ריבונו של עולם,

אל תעמוד להם אותה זכות שהביאו קורבנות במנחות,

שנאמר שם, שניהם הם מלאים

סולת בלולב השמן למנחה,

ואל תגן עליהם אותה זכות.

כפי שהדברים האלה שדיברו עכשיו

גרמו לי צער גדול יותר מן המוות,

שהם אומרים לי שאני משתרר עליהם?

בנוהג שבעולם,

אדם

שמתעסק בהקדש,

הדין הוא שמותר לו ליטול שכרו מן ההקדש.

אדם שעוסק בהקדש,

מותר לו להשתכר וליטול שכר מן ההקדש.

אם כן,

היה מותר לי לקחת

חמור של אחד מהם כשירדתי ממדין למצרים לטובתם.

אתם רוצים שאני אפעל בשבילכם

ואני אגאל אתכם ואני אטרח בשבילכם ואני אעזוב את המשפחה ואני אעשה את הכול?

תשלחו מונית.

אתם רוצים שאני אבוא?

תשלחו מונית.

מה, אני צריך לבוא עם האוטו שלי?

מה פתאום?

תשלחו מונית.

אני ביקשתי חמור

מאחד מהם?

אני ירדתי עם החמור שלי

על חשבוני.

לקחתי מהם משהו?

לא לקחתי מהם.

אבל יש אומרים שהוא מכוון פה על מישהו מסוים.

מה הוא אומר?

בכל זאת לא רציתי להשתרר

על אחד מהם ולומר, תביאו לי חמור אחד.

אלא כל ההוצאות היו שהוצאתי בגללם מהכיס הפרטי שלי,

ולא הרעותי את אחד מהם,

ולא הטרחתי לאחד מהם.

ועכשיו הם באים ומטיחים בפניי אשמה שאני רוצה להשתרר עליהם.

כן. ועכשיו תשמעו דבר מדהים.

לא חמור אחד מהם נשאתי.

הכוונה,

משה רבנו הרג את המצרי, נכון?

למה הוא הרג את המצרי?

כי המצרי הזה,

הוא התעסק עם אשתו של דתן,

והוא

ברח משה ממצרים,

בגללו.

אז עכשיו הוא בא בחזרה בשביל לגאול.

מי היה צריך להביא לו חמור כשהוא יבוא?

דתן!

הוא עשה עבירה מאשתו המצרי של דתן,

והיה אנוס משה לברוח מפרעה כי רצה להורגו.

אם כן,

זה לא היה זר כל כך אם היה לוקח את החמור של דתן כדי לברוח ממצרים,

שכל הצהרה באה לא בגלל דתן שטימא המצרית אשתו.

וזהו, שאמר משה עכשיו כתשובה על דבריהם,

שהאשימו אותו שהוא רוצה להשתרר עליהם.

אמר להם, איזו שררה ראיתם בי,

בשעה שאפילו את החמור האחד של דתן לא נשאתי.

לא רק זה, דתן ואבירם, שני האחים הרשעים האלה,

הם היו המלשינים הגדולים נגדו.

הוא הציל,

הוא העניש את המצרי, הוא סיכן עצמו בשביל לעשות דין במצרי שעשה עוול לאשתו, והוא מחזיר לו רעה תחת טובה.

ולא ארעותי את אחד מהם,

שאפילו לדתן,

שהיה עליו דין מוות,

כי הוא הלשין עליי בפני פרעה שאני הרגתי את המצרי.

אתם שומעים?

הוא הורג את המצרי בגלל שהתעלל באשתו והוא מלשין עליו לפרעה,

שיהרוג אותו.

ואם לא היה נעשה צווארי כשייש,

אז היה הורגני.

והדין הבא להורגך,

השכם להורגו, אז מותר היה להרוג את נתן.

הוא היה מויסר.

אם כן, הייתי יכול לנקם בו ולעשות בו דין.

בכל זאת לא עשיתי לו שום רעה

עבור הרעה הגדולה שגרם לי.

אז איפה השררה שאני משתרר עליהם?

וכשראה משה, שלא מועיל כלל בדבריו,

שדתן ואבירם

היו גרועים מקורח בעדתו,

אז פנה לקורח.

ויאמר משה אל קורח,

אתה וכל עדתך היו לפני ה'.

אתה והם באהרון מחר,

ויקחו איש מחטטו ונטטם עליהם

כתורף, והקרבתם לפני ה'

איש מחתתו.

50 ו-200 מחתות.

ואתה ואהרן,

איש מחתתו.

כל אותו הלילה

היה מחזר במחנה ישראל קרח,

מסית אותם בדברים,

ואומר להם, אתם חושבים שאני חולק על משה לטובתי?

אני עושה את זה רק לטובתכם.

אלה באים ונוטלים את כל הגדולות.

הוא לקח לעצמו את המלכות.

לאחיו נתן כהונה והיה ככה מפתה אותם, שלא התחרטו,

שמחר בעזרת השם ימותו כולם.

וכשמתבוננים בפרשה רואים

שאון בן פלט,

און בן פלט,

שנזכר בראש הפרשה יחד עם דתן ואבירם,

ו-250 אנשים לא שומעים ממנו שוב,

לא נזכר יותר.

מה הטעם?

און בן פלט

ניצל מאותה מהפכה.

בשעה שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קורח במחלוקת,

הייתה לו אישה חכמה.

לא כמו אישה מרשעת של קורח,

אישה חכמה הייתה לו.

אמרה לו אשתו,

לשום מה אתה רוצה להתחבר עמהם?

אם משה הרב,

אתה תלמיד.

אם קורח יהיה הרב,

אתה תלמיד.

מה התועלת שלך שאתה מתערב בריב של אחרים?

אמר לאון בן פלט, מה אני אעשה?

כבר הייתי בתוך העצה איתם ונשבעתי להם שאני לא אפרוש מהם

ואני אהיה עמהם.

אמרה לו אשתו,

אני אעשה תחבולה להציל אותך,

שלא יבואו כלל לקרוא לך,

ואז אתה תהיה נקי מן השבועה.

אני יודעת שכל העדה כולם קדושים,

והם לא הסתכלו על אישה נשואה.

מה עשתה?

האכילה ושקטה את בעלה עד שהוא השתכר,

והשכיבה אותו לישון.

אחר כך ישבה פתח הדלת

וסתרה את שערותיה,

והתחילה לסרוק את השערות.

כשבאו לקרוא לבעלה,

ראו אישה נשואה יושבת סורקת שערה,

ברחו כולם.

ובין כך נבלעו קורח ועדתו,

ואון בן פלט ניצל.

על האישה הזאת אמר שלמה המלך,

חכמות נשים בנתה ביתה.

אישה עם דעה

בונה את ביתה בדעת,

שהצילה בחוכמתה את בעלה.

אבל כל הפליטים, יש להם נשים רעות,

שפיתו אותן להתחבר למחלוקת דייזי וסבק.

בעל אשתו של קורח נאמר,

ואיוולת

בידיה תהרסנו.

יש אישה שהורסת את ביתה בידיה,

את בעלה ואת בניה מורידה לשאול תחתית במחלוקת

שלא לשם שמיים, על ידי עצה רעה,

ונתנה את העצה רעה לקורח וגרמה שעבד הוא וכל עדתו וגם היא וכל בניה,

רחמנא ניצלן.

פרק א', כמו שאומרים,

במחלוקת קורח ואשתו.

רבי חנניהו בנגשיאו אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיקו חרבו להם תורו ומשווד,

שנה אמר אדונו עפש למען סגו,

יגדיל תורו ויעדיר.