חידושים בפרשת התשובה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 24.09.2014, שעה: 20:45
דרשת שבת שובה של הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל על הגאון רבי יעקב יוסף, הרב של הכולל בניו יורק.
יש סוגים שונים של דרשות שבת תשובה, אנו מכירים, יש מי שמפלפלים בפני השומעים בסוגיות התשובה, יש מי שבוחרים ללמד את קהל עדתם את הלכות יום הכיפורים שבפתח, יש רבנים שמעדיפים לעורר את צאן מרעיתם לתשובה ומילות כיבושין ודברי מוסר. מנהג ישראל הוא ובדברי ימי ההיסטוריה תועדו דרשות שבת תשובה מכל הסוגים. רבות מהן הועלו על הכתב והודפסו לתועלת הדורות הבאים, אבל דרשת שבת תשובה שנספר עליה עכשיו בשורות הבאות שונה וחריגה, ללא מילים כמעט, דרשה בלי מילים כמעט. רק הברות הברות מקוטעות ודמעות ניגרות הצליחו לעור לתשובה כפי שאף דרשה מנומקת ועשויה היטב היתה עשויה לפעול. זו היתה דרשת שבת שובה של הגאון רבי יעקב יוסף, רב הכולל בניו יורק.
הגאון רבי יעקב יוסף היה גאון עצום, לגאונות חריפותו בעיקר לכושר ההסברה המופלאה שלו יצאו שם ותהילה. הוא כיהן בכמה רבנויות עד שבשנת תרמ"ג התמנה למגיד מישרים ומורה הוראה ראשי בוילנא. בכדי שנשכיל להבין את ערכה של המשרה הזו נחשבה באותם ימים כאחת החשובות בעולם הרבנות, נציין שלפניו מילא אותה הגאון רבי יעקב דוד ילובסי הרדב"ז. המונים מילאו את בתי המדרש שבהם נשא דברים מפה לפה, עכשיו כבר לא היו אלה רק המון העם אלא גם טובי הלמדנים של ירושלים דליטא. רבי יעקב יוסף שיבץ בדרשותיו רעיונות נשגבים מתורת המוסר כפי ששמע מרבו הגאון רבי ישראל סלנטר, וחרז אותן בגאונות מופלגת בפלפולי הלכה ואגדה והשומעים התמוגגו.
אולם את עיקר מרצו וכוחו השקיע בדרשות של ימים נוראים, לעורר את הלב של העם לתשובה. אלה היו דרשות מסוג אחר. חוט של מוסר וחשבון נפש היה שזור בהם, ורבי יעקב יוסף היה מתרגש עד דמעות בדרשותיו, וסוחף עמו את השומעים לאוירת הימים הנוראים.
בשנת תרמ"ו פנו יהודי ניו יורק במכתבים לגאוני אותו דור, רבי יצחק אלחנן מקובנא, רבי יוסף דב סאלאוויצ'יק מבריסק, רבי אליהו מייזל מפינסק, רבי חיים ברלין מוולאז'ין וגדולי ישראל אחרים ובקשתם שטוחה: אנו זקוקים בדחיפות לרב גדול בתורה, איש ברוך כשרונות ומרץ שירים את קרן התורה באמריקה שהושפל עד דכדוכה של נפש, ככה ביקשו יהודי ניו יורק במכתבים לגאוני הדור בשנת תרמ"ו. ואז פנו גדולי הדור לרבי יעקב יוסף והטילו עליו את משימת הקודש. הוא ציית להוראתם ועזב הכל, את המשרה הרמה בוילנא מחליף של הרדב"ז, את בתי המדרש של ירושלים דליטא, שהיו מלאים ביהודים המצפים למוצא פיו. ויצא לעבר הלא נודע, אל הישימון הרוחני של אמריקה, אם ריקה. רב הכולל לאמריקה. זה התפקיד החדש שנתפר למידותיו הגדולות. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חיכתה לו קבלת פנים מלכותית מאין כמותה. מאות מרכבות מפוארות יצאו לקבל את פניו. עשרות אלפים המתינו ואף נשאו אותו על כפיים. אולם, מהר מאד, למעשה תוך ימים ספורים נמוגו הדי ההתלהבות ובמקומם באו הימים הקשים, ימים של צער ויגון.
אמריקה באותם ימים היתה יותר שממה משממה, יהודים שהגיעו לארץ החלומות מכל קצבות תבל פגשו סדרי חיים חדשים שבהם רק הכסף דיבר, בירקרק חרוץ. בנאות דשא, דולר של אמריקה - ירביצני. הכסף היה מעל לכל דבר, קשה לתאר את הנסיונות שבהם הם עמדו, או יותר נכון לא עמדו היהודים באמריקה של אז, מדובר על לפני 120 שנה. 130. והיו אלה נסיונות שנגעו לעיקרי היהדות ממש, הקרב היה על ציפור הנפש, מלחמה איומה ואכזרית. המונים פקרו ופרקו כל עול, יהודים שבארצות מוצאם הקפידו על קלה כבחמורה נאלצו בין לילה לעבוד בשבת קודש, ובעקבות הסרת השלט היהודי השליכו מעליהם גם את יתר הסחורה. ברגע שהורידו את הזקן, את השלט היהודי, אז השליכו גם את הסחורה. אפילו את סממני הזיהוי הבסיסי של בית אבא מחקו באחת. ימים נוראים וחשוכים היו אלה, ימי חושך וצלמוות, מול זאת אמור היה רבי יעקב יוסף לעמוד כמציל בודד בחוף סוער שהמוני בני אדם טובעים בו. איך, את מי תציל? חוף סוער, כולם טובעים, בן אדם אחד מציל, איך אפשר להציל אותו? הוא לא הרים ידיים, הגה תכניות רבות שנועדו להחזיר את העטרה ליושנה, אבל מולו עמדו גורמים רבי עוצמה שעתה היה להם גם אויב בשר ודם להלחם בו, והוא בכוחותיו הדלים לא הצליח להשיב מלחמה שערה, לא הצליח.
אמת, הוא הקים וייסד את ישיבת עץ חיים שברבות הימים היתה אבן יסוד וגרעין הישיבות באמריקה, עד שהתאחדה עם ישיבת רבי יצחק אלחנן, הוא הצליח גם למרות הכל לייסד מערכת כשרות ושחיטה בעלת השגחה מהודרת בבתי המטבחיים הגדולים בניו יורק ולאחר מכן בכל רחבי אמריקה, הוא ניצח בקרב, אבל הפסיד במלחמה. הוא נשבר לרסיסים.
את שברון רוחו היטיב לתאר במוצאי שבת אחת, כשהגיע אליו אחד מידידיו, מצא אותו עייף, תשוש מעמל היום, הידיד שאל אותו, האם גם בוילנא הרגשת עייפות אחרי שבת ודרשותיה? נאנח רבי יעקב והשיב, לא הרי אוירה של וילנא כאוירה של אמריקה, שם כשעליתי על דוכני לדרוש חשתי בהתעוררות העם, כל אחד נשא בצקלונו נאד של דמעות העלול להתבקע כל רגע, די היה בניגון אחד של מוסר וכל הצרורות הותרו ומבול של דמעות החל לזרום, אך פה נסתמו טענותי, תכבד לשוני ולא ארהיב להסתכל בפניהם, שם בקלויז של רבינו הגון מוילנא, היו כמאה אברכים מוסמכים להוראה אשר בכבודם אתיימר תמיד, ואילו כאן, מה לי פה ומי לי פה.
תוצאות עגמת הנפש לא אחרו לבוא, רבי יעקב, הגאון הדרשן הנאלץ מליטא קיבל שיתוק באיבריו. כל גופו נפגע, והוא שכב על ערש עטוף ביסורים נוראים, עולמו חרב עליו, כל רעיו בגדו בו, והזכרונות הקסומים מימים עברו דכאו אותו עד עפר, אני הגבר ראה עניי בשבט עברתו, כך היה קורא על עצמו בכאב. מרוב יגון ספג גם מוחו הגאוני מכה אנושה, כל מה שהיה אצור במוחו התפזר לכל עבר, אותיות פורחות באויר, פיו שהפיק מרגליות רבות כל כך השתתק באחת, והוא הסתגר בביתו שפל מיוסר. ואז הגיע שבת שובה, אותו שבת נוראה שזעזעה את הלבבות, רבי יעקב יוסף כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו, אך לא לומר את דרשת שבת שובה אי אפשר, חייב להגיד דרשת שבת שובה. מצבו היה אנוש, הרופאים הזהירו אותו, אתה לא תעמוד במשימה הזו, אבל רבי יעקב יוסף ציווה להביא את הכסא שלו לבית הכנסת הגדול כדי שיוכל לשאת את הדרשה של התשובה המסורתית.
בעיר כולה התפרסם שרב הכולל ידרוש בבית הכנסת, וזאת אחרי שתיקה שגזר על עצמו חודשים רבים, אלפים רבים התדפקו על שערי בית הכנסת, צבאו על הפתחים, עמדו על החלונות, מילאו את כל מבואותיו, כאילו הרגישו שזו הדרשה האחרונה של המגיד הנודע מוילנא לשעבר. השקט מלך בכיפה, כאשר הועלה הכסא ובו רבי יעקב יוסף אל הבימה שלפני ארון הקודש. הוא גייס את שארית כוחותיו כדי להתייצב בכסאו ובכוחותיו האחרונים החל לשאת את הדרשה. הרמב"ם אומר בהלכות תשובה, זו היתה הפתיחה. והקהל ציפה לשמוע מה אמר הרמב"ם, אבל הדרשן המופלג נדם. כוחותיו עזבוהו, שכח מה כתב הרמב"ם. הוא ניסה שוב, בקול חלוש, הרמב"ם אומר בהלכות תשובה, ושוב לא הצליח להשלים את המשפט. פעם שלישית, הרמב"ם אומר בהלכות תשובה, לא יכול להמשיך, הרמב"ם אומר בהלכות תשובה. ברגע זה נשבר רבי יעקב יוסף לרסיסים, לפתע לפת בכח את ידיות הכסא, קם בשארית כוחותיו על רגליו והחל לזעוק לעבר הקהל ההמום בקול רם כמו דב שקול, שכחתי מה שהרמב"ם רוצה לומר. אני שהייתי מפורסם כבקיא וחריף בכל חדרי תורה נהפכתי לשבר כלי, ראו מה סופו של אדם, דוגמא חיה לפניכם, קחו ממני מוסר וצלמוות, חזרו בתשובה בעוד מועד כי בכוחם עדיין לשוב. והוא פרץ בבכי חסר מעצורים, ועמו התייפח כל הקהל, קטנים כגדולים, עין אחת לא נשארה יבשה לנוכח הלוחות שהפכו לשברי לוחות.
זאת היתה הדרשה האחרונה שלו עלי אדמות. דרשה שהצליחה לחולל את הזעזוע שהוא לא חולל בעוד כוחותיו עמו. דרשה שהלקח מהדהד לדורות, חזרו בתשובה בעוד מועד כל עוד הכוחות במתניים. אדם לא יודע מה יהיה סופו. אדם לא יודע איך הוא ייראה ברגעים האחרונים. כל זמן שעוד יש כח במתניים פששש זה הזמן לחזור בתשובה. עוד שאתה יכול להחליט, כמה אנשים באים אלי ברגע האחרון ואומרים, סבתא בקומה, אמא בקומה, ההוא זה בשיתוק, ההוא בככה, כבר אין עם מי לדבר, אין עם מי לדבר, הם בכלל לא בהכרה, הם לא יודעים מה קורה איתם. לא מספיקים. לא מספיקים. אז כל זמן שעוד יש כוחות במתניים חזרו בתשובה.
שובה ישראל עד ה' אלהיך, מה ההבדל בין מי שעושה תשובה בארץ ישראל למי שלדוגמא עושה תשובה באמריקה, בחו"ל.
הגמרא ביומא פ"ו. מובאת מחלוקת בין רבי לוי שעל יסוד פסוק זה אמר, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לבין רבי יוחנן שאמר ביחיד עד ולא עד בכלל, ובציבור עד ועד בכלל. יש עד ולא עד כסא הכבוד, ויש עד וכסא הכבוד.
הקשה המהרש"א, למה לא נחלקו כבר בתורה בפסוק שנאמר בפרשת נצבים בדברים ל' פסוק ב' "ושבת עד ה' אלהיך" האם עד שכתוב ושבת עד ה' אלהיך, האם זה עד ועד בכלל, או לא עד בכלל כמו שנחלקו בדברי הנביא. והוא מיישב, בפסוק שבתורה אין הוכחה שהקב"ה מבטיח לקבל את תשובתם באופן של עד ועד בכלל, כי אפשר לפרש כי כוונת הכתוב לומר לישראל שתהיה מחשבתם לשוב בתשובה שלמה מגעת עד כסא הכבוד. אבל מי אמר לנו שהקב"ה הכין לקבל אותם לדרגה גבוהה כל כך? עד אבל לא כל כך, הנביא הושע לעומת זאת אומר מפיו של הקב"ה שובה ישראל עד ה' אלהיך, הרי משתמע מדבריו שהקב"ה מבטיח שיקבלם בדרגה גבוהה עד כסא הכבוד. ויש לעיין בעיון יעקב לגאון רבי יעקב ריישר העין יעקב שתירץ באופן נוסף.
יישוב אחר אמר הגאון רבי מרדכי יהודה לייב זקס רבה של שכונת זכרון משה בירושלים וראש ישיבת בית זבול, לעולם אין לצפות להגיע לעד ועד בכלל אלא בציבור, אלא שלדעת רבי לוי גם היחיד הוא חלק מהכלל, ולכן גם תשובתו יכולה להגיע לדרגה של עד ועד בכלל, אלא שקדושת הכלל אינה אלא בארץ ישראל ולא בחו"ל, שהרי אמרו חכמים ז"ל, בתענית י"א, אין תענית ציבור בבבל, וכן אמרו אין אוכלוסה בבבל, ועוד אמרו בהוריות ה', אין לך קהל אלא בארץ ישראל, והדין הוא במגילה י"ד שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, ואין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל, כמו כתוב מועד קטן כ"ה וברש"י. משום כך הפסוק "שובה ישראל" שמתייחס לארץ ישראל נחלקו בו רבי לוי ורבי יוחנן. אבל הפסוק שבתורה "ושבת עד ה' אלהיך" הלא מדבר על הגלות בחו"ל, ושם לכל הדעות אפשר להגיע רק לדרגה של עד ולא לדרגה של ועד בכלל. אתם שומעים מה זה? מעצם זה שאנשים נמצאים בחו"ל כבר הפסידו דרגות גבוהות שיכולים לעשות תשובה ולהגיע לעד ועד בכלל. ז"א, החסרון הזה של דומה כמי שאין לו אלוה בחו"ל הוא חמור מאד. ז"א, צריך לעלות מהר בקיצור. אין מה לחפש במקום שהפיל הרבה חללים.
מה המשמעות של להגיע בתשובה עד כסא הכבוד? רבינו חננאל מפרש, אפילו הגיע חטאתו עד כסא הכבוד תשובה מכפרת. בחטא, אדם לדוגמא שמדבר לשון הרע, כתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, הלשון מכה בשני המקומות, פה ולמעלה, ועל זה נאמר ש"ויצאתם וראיתם בפגרי אנשים הפושעים בי, בי אומר הזוהר דייקא, שפושעים בי כאילו מגיעים עד כסא כבודו של הקב"ה. טיטוס שהחריב את בית המקדש לא הגיע עם החטא שלו אלא עד עולם העשיה בלבד, אבל יהודי שנמצא בדרגה גבוהה יכול להגיע עד כסא הכבוד.
אז רבינו חננאל אומר שתשובה שמגעת עד כסא הכבוד, רבינו חננאל מפרש, אפילו אם הגיע החטא שלו עד כסא הכבוד התשובה מכפרת.
הראב"ד בדרשת הראב"ד מפרש, כלומר שנשמתו תהיה גנוזה תחת כסא הכבוד ונמצא שהיא במחיצת הצדיקים הגמורים. מי שעושה תשובה כזאת מגיע עד הצדיקים הגמורים שנמצאים גנוזים תחת כסא הכבוד.
ואילו רבינו עובדיה ספורנו מפרש, שתשובה מגעת עד כסא הכבוד הכוונה עד ה' אלהיך, שהיא תהיה תשובה לשם שמים, לשם ה'.
כיצד מגיע אדם למצב של חטא? מתוך שנדמה לו שבדרך בדרך לא דרך יגיע אל פסגת ההצלחה, והוא משלה את עצמו כי ארחותיו המקולקלים יביאו לו אושר. אמונה כזאת היא שמביאה את האדם לסטות מארחות הצדק והיושר של תורת ה'. לו רק ידע כמה מרה היא טעותו ודאי שהיה סר מדרכו הרעה. מספרם של הלמכעיס, של הלכעיסניקים, להכעיסניקים, אלה שהם הולכים ועושים מעשים להכעיס, הרי תמיד היה זעום ביותר המספר שלהם, כי בד"כ ניזונה תאות החטא של האדם מן המחשבה שבכך יראו שעותיו טוב יותר, את הטעות הזאת בא הנביא לעקור, כך מבאר רבי מרדכי גיפטר ראש ישיבת טעלז בארה"ב, הוא אומר שובה ישראל, הוא קורא לך שובה ישראל כי כשלת בעוונך, אתה רואה שאין כל הצלחה בדרך של עוונך, נכשלת, אתה מבחין שבעוונות שלך נחלת רק כשלונות, לכן קורא לו ה' שובה, שובה ישראל, הלא אתה רואה שכשלת בעוונך, חשבת שהעוונות יבטיחו דרכך, תהיה סוגה בשושנים, אתה תהיה מורווח מכל צד. הנה, רואים שיצא לך מזה שום כלום גורנישט מיט גורנישט.
על שני דיוקים בלשון הפסוק עמד הגאון רבי יהודה אסד, בעל שו"ת יהודה יעלה, האחד מהי הכוונה עד ה' אלהיך? וכי יש תשובה שהיא איננה עד ה'? ומה זה הלשון בעוונך? היה לו לומר כי כשלת בעוון. והוא ביאר ביאור נפלא, ישנם שני סוגי בעלי עבירה, יש מי שהוא מטבעו טוב, אולם מאחר והוא מתחבר לאנשים רעים הוא לומד ממעשיהם, ויש מי שמטבעו הוא רע והוא לא צריך אפילו להתחבר לאחרים. הוא רע מטבעו. יש שני סוגי בעלי אדם, יש מי שמטבעו הוא טוב אבל כשהוא מתחבר לאנשים רעים לומד ממעשיהם, פתי כזה, ויש מי שהוא מטבעו רע. כנגד שני סוגי בעלי עבירה יש שני סוגי בעלי תשובה, יש מי שעושה תשובה מיראה, יש מי שעושה תשובה מאהבה. ודאי שתשובה מאהבה עדיפה. ועל כן אם חטאו גדול, כלומר הוא רע בטבע, אז עליו לעשות תשובה מאהבה. אולם אם חטאו הוא קטן, כלומר שמטבעו הוא טוב והוא רק התחבר לאנשים רעים ולמד ממעשיהם, אז די לו בתשובה מיראה. והנה הקשו המפרשים, מדוע אנחנו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב, ולא אומרים אלהי משה? ותירצו, שזה משום שהאבות הכירו מעצמם את הקב"ה ולא היו צריכים שאדם כלשהו ידריך אותם להכיר את בוראם, מה שאין כן לגבי משה. הרי למדנו שמי שמכיר את הקב"ה מעצמו זוכה ששם אלהים נקרא בשמו.
מעתה, העושה תשובה מאהבה בודאי הכיר את הקב"ה מעצמו, ומשום כך הוא אוהב אותו ושב אליו, ועל כן שם אלהים נקרא בשמו. אבל לא כך במי שעושה תשובה מיראה שאינו זוכה לכך, זאת הכוונה של הנביא עכשיו, "שובה ישראל" כלומר עשה תשובה מאהבה, ואז תזכה עד ה' אלהיך, אם אתה שב מאהבה שובה ישראל מאהבה, אז שם אלקים ייקרא בשמך, אלהיך. והנביא מוסיף ומנמק, מדוע עליך לעשות דוקא תשובה מאהבה? כי כשלת בעוונך, כלומר כיון שהיית רע בטבע שלך עד שהיו אלה עוונך, זה לא שנתפתית על ידי חברים ואתה עשית עוון, אלא זה עוונך בגלל שאתה רע ובמצב כזה נדרשת תשובה מאהבה. אז זה דבר מדהים ונפלא.
נשאלת השאלה, איך יתכן שתשובה מאהבה הופכת עבירה למצוה? איך זדונות נעשים לו זכויות? הקשה הרבי רבי העשיל, אב"ד לובלין וקרקא, אף אם אדם מישראל מתלהב לשוב בתשובה מאהבת הבורא, הלא מספיק אם העוון עצמו יימחק. אך מדוע שזדונות יעשו לו כזכויות? מה, אדם שהוא חוטא צריך להיות נשכר, הוא עוד מקבל שכר על זה שהוא חטא הרבה? גם אם עשה תשובה מגיע לו עד כדי כך? והוא מיישב באופן נפלא. ידוע מה שאמרו חכמים ז"ל בקידושין מ', שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואילו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. יוצא לפי זה, אדם שעובר עבירה אין מחשבה של העבירה מצטרפת, אדם שעובר עבירה אין מחשבת העבירה מצטרפת, ונזקף לחובתו רק מעשה העבירה, למה? מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. אדם כזה כשישוב בתשובה מאהבת ה', אז בתשובה שעושים יש גם מחשבה וגם מעשה, ואם כן המעשה של התשובה מוחק את מעשה העבירה, או מפחית לדרגה של שגגה, אבל עדיין עומדת בעיניו מחשבת מצות התשובה, מחשבה לשוב בתשובה, וזכיה בפני עצמה היא, שהרי אין לה מה למחוק, כי בעבירה המחשבה לא מצטרפת, ועכשיו יש לו יתרון של מחשבה של מצוה של תשובה, התשובה במעשה מחקה את מעשה העבירה, הוא נשאר ביתרון של מחשבה שהיתה טובה, מחשבת התשובה והיא לא צריכה למחוק את מחשבת העבירה, כי מחשבת העבירה אין מצטרפת למעשה. ואז הקב"ה מצרף את המחשבות של התשובה על כל עבירה ועבירה לאוצר הזכויות של האדם ונמצא שזכויותיו יתרות ומרובות.
לעומת זאת העושה תשובה ומיראה אין זה אלא במעשה ולא במחשבה, כי הוא לא מתכוון עד הסוף, רק מהפחד של העונש, שהרי שב מתוך כוונה לטובת עצמו, כדי למנוע מעצמו את העונש שהיה צפוי לו, אם כן יש כאן רק מעשה תשובה, ואם כן אין כאן גם מחשבה שתהיה זכות בפני עצמה. אז אם כן לפי התירוץ הזה מה שהופכים הזדונות לזכויות זה בגלל שכשעשית תשובה על הזדונות נותרת עם המחשבות של המצוה של תשובה על כל עבירה וממילא זה היתרון. או כמו שאומר החפץ חיים, שכשאדם עושה תשובה אז הוא עושה תשובה על כל עבירה ועבירה, אז כנגד העבירה הוא עושה את מעשה העבירה ומצות התשובה זה מצוה על כל עבירה ועבירה, אז ממילא יש לו מצוה מצוה מצוה כנגד כל עבירה עבירה מצות התשובה. אז לכן זה הופך להיות זכויות. וזה יפה ומדהים.
עכשיו לפי זה, שניים מגדולי האחרונים הגאון רבי יהודה אסאד והגאון רבי אריה לייב צונץ הם השתמשו בסברה הזו וביארו באופן נפלא מה שכתב בקידושין מ', שעוון עבודה זרה אינו נהפך לזכות גם בתשובה מאהבה. למה? שהרי בגמרא בקידושין כתוב שמחשבת עבודה זרה כן מצטרפת למעשה, מחשבת עבודה זרה מצטרפת למעשה לכן לעבודה זרה לא תועיל תשובה מאהבה, שהרי מחשבת התשובה צריכה למחוק את מחשבת העבודה זרה, אז מזה לא היה לו זכויות. אז זה מתאים בדיוק לתירוץ שלמדנו קודם.
ועוד דבר אומר הגאון רבי יהודה אסד, בשם ההפלאה, מה שאמרו חכמים ז"ל שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אתם יודעים למה? הטעם הוא כדי שישובו בתשובה, ואז מה יקרה? החטאים יהפכו להיות זכויות. אז ה' דואג להם על כל חוט של שערה שיהיה להם הרהור תשובה ותשובה, ממילא הופך להם מיד את החטא לזכויות. אז לא רק מנקה אותם, גם הופך להיות את זה לזכויות כי הם תמיד עושים תשובה מאהבה.
והגאון רבי מאיר דן פלצקי בעל כלי חמדה אומר כך, שמעתי מפה קדוש האדמו"ר הגאון הקדוש מגור בעל שפת אמת שאמר, שכיון שבתשובה מאהבה קיימא לן זדונות נעשות לו כזכויות, זכויות זדונות נעשות לו כזכויות, אז אין כאן קטגור בכלל, אין קטגור, מתבטל, הזדונות הפכו להיות זכויות, יש קטגור? אין קטגור, לכן יכול אהרן להקריב פר ועגל לכפר על חטא העגל, כיון שתשובתו היתה מאהבה והזדונות הפכו להיות זכויות, כשיש זכויות אין קטגור ואין מי שיקטרג לכן הוא יכול להקריב פר ועגל לכפר על חטא העגל. איייי. איייי. איייי.
למה אנחנו אומרים אשמנו, בגדנו, בלשון רבים? אדם צריך להתוודות על חטאיו שלו ולא על החטאים של כלל ישראל. למה? למה? כיון שיש דין ערבות של כל אחד על חברו, אז כל יהודי אחראי מתוקף ערבות גם על החטאים של זולתו, על כן החוטא מתוודה ואומר אשמנו, על שהוא הוסיף לכלל ישראל חטא נוסף. איייי.
ויש עוד דבר נפלא, ארפא משובותם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, על יסוד הפסוק הזה אמר רבי מאיר ביומא פ"ו, גדולה תשובה, תקשיבו, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. שנאמר "ארפא משובותם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו", לא מהם אלא ממנו, אז אם שב אפי ממנו מהיחיד אז ארפא משובותם אוהבם נדבה, מה פירוש? גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכל העולם כולו. זה טעון ביאור, מדוע תשובת יחיד גוררת בעקבותיה כפרה לכל העולם שלא עשו תשובה?
בפירוש ענף יוסף על עין יעקב הביא בשם ספר עין יעקב שביאר כך, הלא תשובה שלמה כוללת מה? צומות, בכי, מספד, על ידיהם מסלק הקב"ה את חרון אפו מן העולם. משום כך כאשר היחיד שב בתשובה והוא נוקט בצום, בכי, מספד, גורם לסילוק האף מן העולם, ואז ממילא יש רחמים בעולם, ובמצב שכזה הקב"ה מקבל מהרבים גם וידוי דברים בלבד ללא צומות. זאת הכוונה בדברי הנביא, "שובה ישראל" זה לשון יחיד, יחיד שיעשה תשובה שלמה עם כל תנאי עשיית התשובה על ידי זה יסתלק חרון האף מן העולם, וממילא אומר הנביא לרבים, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ז"א מספיק ק וידוי דברים וזהו. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כי כאשר יסתלק חרון האף וירדו רחמים לעולם, אז הקב"ה מקבל גם וידוי דברים בלבד, והוא מבטיח "ארפא משובותם" על ידי וידוי דברים בלבד, ולמה? למה כי שב אפי ממנו, החרון אף ירד ממנו זה כבר גורם שאתם בוידוי דברים יספיק לכם. זה ביאור נפלא.
תשובה זה ראשי תיבות, אתם יודעים? תשובה זה תענית, שק, ואפר, בכי, הספד. זה תשובה. אז היחיד שעושה את זה כמו שצריך שב אפי ממנו ואז אוהבם נדבה ארפא משובותם קחו דברים ושובו אל ה'.
ביאור אחר כתב הגאון בעל החתם סופר מפרשבורג בשם רבו הגאון רבי פנחס הורביץ בעל ההפלאה, כאשר היחיד שב בתשובה הרי הקב"ה רוצה לכפר לו על עוונותיו, אולם נשאר עדיין בעולם עוון הערבות של אותו חטא, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל ישראל ערבים ליחיד החוטא, ומשום כך כדי שיכופר חטאו לגמרי אז הקב"ה מוחל לכל העולם כולו על מה שהם ערבו, היו ערבים לחטא הזה שעתה הושב היחיד ממנו, למה? מי שעשה עוון אז העוון שלו מתפרס על כולם, כי בכל אחד מאיתנו יש כל אחד חלק מכלל ישראל, אנחנו קומה אחת, אז לכן אדם שחטא יש גם את החטא שלו בכולם, כשהוא חוזר בתשובה הוא גם מסלק מכולם את החלק שהוא עשה עליו תשובה, שהיה בהם. ופה אנחנו רואים שכיון שהוא שב בתשובה ויש דין ערבות שכל ישראל ערבים לחטא שלו, אז עכשיו כיון שהם היו ערבים לחטא שלו והוא חזר בתשובה ה' מתקן אותם ומנקה אותם ומוחל לכל העולם כולו על מה שערבו לו לחטא עד עתה.
לאור הדברים האלה של רבו בעל ההפלאה הוסיף החתם סופר וביאר באופן נפלא דיוק שמתבקש בפרשת הקרבנות בתחילת ספר ויקרא, וכך לשון הפסוק ויקרא א', "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", הפסוק הזה נאמר בלשון רבים, "דבר אל בני ישראל" לעומת זאת הפסוק שאחריו כבר נוקט בלשון יחיד, "אם עולה קרבנו" מדבר בלשון יחיד, מה השינוי בין שני הפסוקים? לדברי בעל ההפלאה מתבארים הדברים להפליא, בכל הקרבנות כשהביא האדם את קרבנו לכפרה על עוונו, הרי הקב"ה כאמור מכפר לרבים על מה שהם היו ערבים לחטא הזה, לכן נקט הכתוב בלשון רבים, רק קרבן עולה הוא שונה מיתר הקרבנות, כי קרבן עולה זה בא על הרהור הלב, ועל זה נאמר "נסתרות לה' אלקינו" אין ערבות על דברים נסתרים שאדם עשה, רק על הנגלות. אז אין ערבות, אם כן העולה מכפרת רק עליו ולא על הרבים, לכן פרשת עולה נאמרת בלשון יחיד. אז קודם נאמר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אל כולם, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", זה כאילו אתם מקריבים בשביל כולם וזה מתקן בשבילכם, אבל אח"כ כתוב בפסוק "אם עולה קרבנו", מה קרה? מתחיל עכשיו בלשון יחיד, הוא אומר כי קרבן עולה הוא שונה לחלוטין וזה ראיה גם לפירוש של בעל ההפלאה, מתי שהם ערבים אז זה מועיל תשובה של אחד, קרבן של אחד לכולם, אבל אם זה עוון של היחיד שאין עליו דין ערבות, כגון, הרהור, אדם חטא בהרהור, אני לא יכול להיות ערב על מה שהוא הרהר, לא ראיתי לא שמעתי לא יודע, אם ראיתי אותו עושה עבירה אני ערב, אבל אם לא ראיתי שהוא עושה עבירה, הוא רק מהרהר, אז אני לא יכול להיות ערב, כי כתוב הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. במה נכנס ערבות? רק על הנגלות, דברים גלויים שאחרים עושים, נסתרים לא, כיון שקרבן עולה בא על הרהור הלב, אומר הפסוק אם עולה קרבנו - לשון יחיד, למה? כי זה לא יכול לכפר על הרבים ואין צורך, כי הם לא ערבים בכלל על העוון הזה. פשסטייט? מדהים.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...