"פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה", רש"י, פן יש בכם, לפיכך אני צריך להשביעכם. ונשאלת השאלה, מה החרדה הזו? מדוע התורה עושה ענין כל כך גדול מפניות הלב בלבד. לבבו פונה מעם ה', למה מפניית הלב עושה התורה ענין גדול כל כך, הרי לא הגיעו לידי עבירה ולא עשו שום מעשה בפועל, וכל הענין עומד בספק, ויתכן ולא יהיה בכלל מה שהוא פונה בלבבו כעת, ובגלל זה אני צריך להשביע אתכם עם כל האיומים החמורים שיש בהמשך, לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים והבדילו ה'. אנחנו כבר כמה ימים בחודש אלול, ואלה שבאמת לוקחים ברצינות את ההזדמנות להתקרב לה' ועוסקים בלימוד המוסר, ומחפשים דרך לרדת לעומק הלב בגדר של אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, ומשתדלים לחתור לתוך הלב להבין את נטיותיו, אז מה קורה עם מישהו מרגיש שהוא נתון תחת השפעת הלב ותחת נטיה רעה בבחינה הזאת שלמדנו עכשיו אשר לבבו פונה היום מעם ה', אדם מרגיש שיש לו משיכה להתרחק מה' בדברים מסוימים, לנטות אחרי תאוות, אחרי מידות רעות, אז מה הוא עושה, למדו ה' בחרון אף לא יאבה ה' סלוח לו וכו'. כשלומדים מוסר מתמקדים בעיקר ממכשולים גסים על עבירות בפועל, אבל על הקפדה, אדם לומד מוסר כמה הקפדה זו מידה רעה וקשה, על פגיעה בכבוד, אם פוגעים לו בכבוד, ומה זה הענין של פגיעה בכבוד, או כל שכן על חנופה, איזו חנופה שמידי פעם הוא מחניף שלא על פי הדין, ואז הוא יהיה בבחינת חונף שאמר רבינו בחיי שאין תכלית לנאבדיו, הרי למדנו שהחונף הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה הוא עובד עבודה אחת זרה, ואילו החנף אין קץ לנאבדיו, הוא עובד את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה, מחניף לאנשים. מי תובע את עצמו על זה על הקפדה, על פגיעה בכבוד, על חניפות, מי תובע את עצמו על זה, מי מרגיש את הפחד והחומרה של הענין הזה? ורואים אנחנו כאן שהתורה הקפידה על הפנימיות של האדם איפה הלב שלו פונה, פן יש בכם שורש, התורה מסתכלת על השורש, שורש פורה, שהשורש הזה יפרה פירות לא טובים של ראש ולענה, כאן טמונה הסכנה. אם מישהו למד פעם מוסר ובעקבות זה הצליח לעבור על איזה נסיון ולא להכשל, והוא ויתר על איזה הקפדה, או בלם את פיו בשעת מריבה, אז מסתפק במועט, אה, ברוך ה' היום הצלחתי לעמוד במידה מסוימת קשה, והפוך, במקום שהוא יתרומם מפה מתקרר בעבודת ה', כי מסתפק במועט, אומר הנה, ברוך ה' המוסר פעל. אפילו שאנחנו מרגישים שהלב עוד בבחינת מה, כמו שאומר הגאון רבי ישראל סלנטר, הדמיון נחל שוטף, אוה, לאדם עוברים דמיונות הנה אני אלך לעבוד אני ארויח אח"כ אני אוכל ללמוד אני יעשה ככה ואני יעשה ככה, אח"כ אני אעשה ככה ואני אעשה ככה, פש איך הדמיון כמו נחל עובד, והשכל מרוב הדמיון תובע, יתבע. כאלה דמיונות השכל לא יכול לעמוד לעצור את השטף הזה אפילו. ודמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, כי ללב יש רצונות ואז הדמיון מוליכו שובב בדרך לב רצונו. ובכל זאת, אנו מיד מתקררים ויותר לא מרגישים את החרון אף על השלמות, ה' תובע מאיתנו שלמות. וכאן התורה מקפידה הקפדה נוראה, על דבר שבעינינו זה נראה לפנים משורת הדין, זה בסך הכל איזה פניה בלב, זה לא מעשה חס ושלום, פעם המלצנו שאדם, כמו שאמרו  חכמי המוסר, שאדם יכתוב כל יום את העבירות שהוא עשה או  מכשולות, שינהל לו ספר בסוף היום לפני שהולך לישון יראה מה לא היה טוב היום ולמחר יתקן. אז אם איזה יום לא כותבים את מהלך היום ואת המכשולים, ולא לומדים מוסר בתביעה, אז אומרים לא נורא, לא נורא, לא חוששים משום דבר. וכאן התורה לא מסתפקת, וכל כך מזרזת וחוששת מהשפעה רעה על האדם, ואומרת "ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם", ותראו רק, "פן יש בכם איש או אשה" יבבי, לא יאבה ה' סלוח לו,, רואים בפירוש שלא מדובר בתורה על עבירות גסות, אלא מדובר על מידות שאדם יכול להמשך אחרי דברים בעקבות המידות, מדובר על דברים שבלב, והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך, והתורה כל כך מזרזת ומאיימת, אז מוכרחים לומר שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שיש לתת את הדעת לשורש, חייבים לרדת לעומקם של דברים ולחקור ולתור בתוך הלב בפנים. למה מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים, אם השורש קיים אז בודאי הוא יצמיח פירות בהתאם, אם לא היום מחר, אם לא מחרתיים, אם לא שנתיים, אבל סוף סוף הדברים יצאו מהכח אל הפועל, ואם תובע את עצמו על מכשולים ועבירות ולא שם ליבו לנטיות הפנימיות שיש לו נטיה לשנאת חינם, למשל, המכשול הקטן הזה אחריתו מי ישורנו. הרי מדובר בדור שדיבר אליהם משה רבינו, בדור דעה, והתורה מזהירה מפני שורש, שורש בתוך הלב, שהוא פורה ראש ולענה, הוא יפרה בסוף פירות רעים, שבבוא הזמן התוצאה תהיה כזאת, התורה אומרת, ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם, אתם שומעים דבר כזה? זה היסוד שהטביע הסבא ז"ל, חרון אף על שלמות, אין מקום לפשרה, התורה אומרת אני רוצה שלמות, שהלב גם יהיה נקי, לא רק המעשים, לא רק החיצוניות, גם הפנימיות שלא יהיה שורש רע. לעקור את השורשים הרעים, התורה רוצה שלמות ואין מקום לפשרה. זוהי הדעת התורה והיא ההיפך מדעת האדם, אדם מרמה את עצמו, כמו שמפרשים חכמים את הפסוק "לא תונו איש את עמיתו", אז זה ברור שאדם לא יאנה את העמית שלו, את חברו, לא ישלה אותו, לא ישקר אותו, לא ירמה אותו, לא תונו. אבל כתוב את, את זה לרבות, לא תונו איש את עמיתו, מה זה בא לרבות? שלא תונה את עצמך גם, לא רק את עמיתו, גם את עצמך אל תונה, כי כל אחד הוא בבחינת עמית הכי קרוב לעצמו, ואם אינו תובע את עצמו והוא לא מכין את עצמו לנסיון, אז כשיבוא הנסיון הוא לא מוכן להכשל בפועל, והיצר אומר לו היום עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה רח"ל.

כשאנחנו רואים מישהו שהוא שנה ופירש, למד, היה בישיבה, היה בחור טוב הכל פתאום פירש, זהו, חילוני גמור, חושבים שזה מקרה, בטח איזה רוח שטות שרתה עליו רוח רעה, מה קרה? אבל באמת זה לא כך, אין כאן מקרה וגם לא שינוי פתאומי, אם היום הוא לא עמד בנסיון הרי שקודם לכך ליבו כבר היה פונה מעם ה', זהו המקור להתבוללות בנישואי תערובת רח"ל, כשהיה כבר ן שש שנים וההורים שלחו אותו ללמוד בבית ספר עם גויים או עם חילונים, במקום לשלוח אותו לחיידר, אז כבר הנישואין שלו נגזרו בגיל שש, ולא היום רח"ל, אז כבר נשרש השורש והיום יוצאים הפירות לפועל, וזה לא מקרה בכלל, אין כאן תאונה, יש כאן מעשה מחושב מראש שהתבשל במשך שנים. ילדים שרואים בבית דברים שמתרחשים בין ההורים, או אירועים קשים, הדברים האלה מתבשלים אצלם אפילו שלא באים לידי ביטוי, והם כרגע לא מתכננים כלום, אבל הבישול הזה, השורש הזה יפריח אח"כ קוצים וברקנים והאדם הזה יכול להיות אח"כ ברוטאלי ואלים ומכה, ומבזה וכו', והוא לא שולט בזה בכלל, זה פשוט נבנה אצלו שנים, למה כי השורש הוכה עוד בהיותו קטן.

כך אמרו רבותינו, שאפילו מעשה העגל לא היה פתאומי, לא היה פתאומי. כתוב בפסוק "ליבבתיני באחת מעינייך", כבר במתן תורה עין אחת היתה לעבר העגל, וההרהור הצמיח את המעשה בבא הזמן, במעמד הנשגב כשהיו עם ישראל בדרגה של כאיש אחד בלב אחד, כבר אז יש לומר שורש פורה ראש ולענה, כבר אז ליבבתיני רק באחת מעינייך, רק עין אחת נמצאת עם ה' והעין השניה במעשה העגל. לא נעקר העבודה זרה עדיין ממצרים לגמרי, השורש פורה ראש ולענה של מצרים, שעבדו אבותינו במצרים עבודה זרה עדיין לא נעקר לגמרי, וגם בשעה שאמרו נעשה ונשמע עם כל זה שזכו לתורה וכו', וסוד גדול נודע להם וכו', אבל רק בעין אחת ליבבתיני, ועין שניה היתה בעגל, זה לא בא פתאום, לא במקרה.

על כך יש לנו לחשוד את עצמנו, אנחנו יושבים כאן בבית המוסר אבל הראש נמצא באספמיא, אדם לומד מוסר אבל הראש שלו נמצא בחו"ל, הראש שלו נמצא בביזנס, הראש שלו נמצא בהויות העולם הזה ולא בעולם הבא, ועל זה ה' שואל אותו איכה, אתמול היית צופה מסוף העולם ועד סופו והיום בתוך הגן. אדםה ראשון לפני החטא היה צופה מסוף העולם ועד סופו, ולאחר מכן בתוך הגן בלבד. אם לא עוברים נסיון של פחות מחברו, אז נתונים לרגשי שנאה, ומזה צונחים לתוך יאוש. אדם לפעמים מרגיש שהוא פחות מחברו, פחות, החבר שלו יותר מוכשר, יותר מצליח, יותר מחשיבים אותו וכו', אם אדם לא עובר נסיון כזה של פחות מחברו והוא מצליח לעבור את זה, אז הוא יהיה נתון לרגשי שנאה הוא פשוט ישנא את החבר שלו, ומזה הוא יצנח לתוך יאוש, והוא יכול לעזוב את אורחות התורה בגלל זה, וזה מתפתח עד "וביום פקדי ופקדתי", וזה לא מקרה ולא פתאומי, אילו היינו עוסקים בציור הנסיון בזמנו, אם אדם יצייר לעצמו נסיונות שעתידים לבוא אליו ויכין את עצמו היה נמנע מן הירידה.

וכך אומרים חכמים ז"ל, בקידושין ל"ט. אלמלא דרשי אחר להיא קרא לא הוי חטא, איייי, אלישע בן אבויה ידע שיש פסוק "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך" ופעם הוא ראה בן אדם שעלה לקיים את המצוה של שילוח הקן, ונפל ומת, אז הוא אמר איפה מה שהבטיחה התורה "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", אלמלא דרשי אחר לאיה קרא לא הוי חטא, אם הוא לא היה מאחר פעם אחת לבית המדרש והיה מפרש על פי המדרש בדיוק את מה שנאמר שהכוונה למען יאריכון ימיך, לעולם שכולו טוב ולמען ייטב לך זה לעולם הבא, אם היה דורש את זה ככה לא היה נכשל ולא היה יוצא לתרבות רעה ולא היה נקרא אלישע אחר. אילו היה משתדל ללמוד מוסר בעוד מועד והיה מבטל את העולם הזה, לחשוב על העולם הבא שכולו טוב אז לא היה חוטא, כי החטא לא בא פתאום ולא במקרה, הרי היו נופלים בחיקו ספרים חיצוניים, והוא גם היה מחובר קצת לעולם הזה, היה שומע מוזיקה יוונית, כן, כן, אלישע אחר נפל בגלל מוזיקה, יבבי, אז אם לא היה חושב מעולם הזה ומבטל אותו, והיה חושב על העולם הבא שכולו טוב, לא היה חוטא, כי החטא לא בא פתאום ולא במקרה, אלא כבר היה מונח בליבו טינה היתה בקרבו, וזה אלישע בן אבויה רבו של רבי מאיר, אייי רח"ל, אז מה יהיה איתנו אם אדם לא יפשפש וימשמש בתוך הלב פנימה לראות מה צריך לתקן ולעבור בספרי המוסר דף אחרי דף, ולראות איפה אנחנו לוקים וחסרים, אז כמה עלינו להתחזק באלול עכשיו זה הזמן, ללמוד את המוסר בבחינה לעקור את השורשים הרעים, בבחינת נצרה כי היא חייך, החזק מוסר אל תרף, אל תרפה מהמוסר יום אחד, למה תנצור אותו כי זה חייך, בזה תלויים החיים שלנו בעולם הזה ולעולם הבא, וצריך לברר לעצמו ולעסוק בציור של נסיון שעלול לבוא ולהתכונן לעבור אותו, כמו שבצבא מכשירים את החיילים לקראת העימות עם האויב ומציירים את כל ציורי הלחימה האפשריים, כדי שכשיגיע רגע האמת יוכלו להתמודד ולא יופתעו, ככה אנחנו צריכים להתכונן נגד היצר הרע וחילותיו, ולא לתת לרגשות להתפתח חס ושלום  ממצב של לבבו פונה עד לשלב המעשה, על כן צריך לבדוק את השורש לעקור אותו ושם לתקן, וממילא אם טיפלנו בשורש לא יצמיח מעשים רעים.

אז אם כן זוהי העבודה, ורואים עד כמה ה' מחמיר בזה, עד שלא יאבה ה' סלוח לו, ומחה ה' את שמו מתחת השמים פירושו ימח שמו וזכרו, אתם שומעים כזה דבר?! והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, כל החרון אף זה בגלל השורש של פונה. וכידוע ששני מקבילים אינם נפגשים, אבל אם יש אחד מהם שפונה אפילו מילימטר בהמשך זה כבר ילך ויסטה ויתרחק, ככה מי שבונה בנין ישר פלס הוא יכול להרים אותו לגובה של קילומטר, היום בונים בנין קילומטר, אבל אם יש סטיה אפילו של מילימטר זה יכול להיות יותר גרוע ממגדל פיזה, ואז הכל יכול להתמוטט. אז ז"א סטיה קלה בלב יכולה להביא לתוצאות הרות אסון עד כדי כך שאדם יעבוד ממש עבודה זרה.

על כן בחודש אלול צריך לעבוד במוסר, לא רק על המעשים הרעים שעשינו, או על המצוות שחיסרנו, אלא גם ובעיקר על השורשים שנמצאים בלב כדי לעקור ולשרש אותם שלא יביאו חלילה באושים בהמשך.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ...