הרב ציגלמן שיעור מהמשמר

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

זה הולך לפי רב לאוזור רבי שמעון, שרב לאוזור רבי שמעון אומר

לעולם אין הבית טמא עד שייראה כשתי גריסין,

שיהיה נגע של שני גריסין,

על שתי אבנים בשתי קוטלים בקרן זווית,

אורכו כשני גריסין ורוחבו כגריס.

אז הוא לומד את זה מפסוקים.

אז משמע

שזה דבר שזה קשה מאוד שזה יקרה כזה צירוף מקרים שיש לי בדיוק

כזה גודל של גריסין ובדיוק בפינה ובדיוק על שני אבנים,

זה לא מצוי.

אז ממילא סימן שזה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש לקבל שכר?

אז יש איזו קושייה מאוד מפורסמת

מרבנו בעל איילת השחר, שהוא שואל

שלכאורה ברמב״ם

בסוף הלכות תרומת צרעת, כתוב ברמב״ם

שהצרעת

זה השינוי האמור בבגדים ובבתים

שקראה אותה תורת צרעת

בשותפות השם. זאת אומרת זה רק

מה שנקרא בימינו מושג מושאל.

אינו ממנהגו של עולם, אלא עוד ופלא היה בישראל

כדי להזרן מלשון הרע. כן, כולם מכירים את זה מקטנות,

שבעצם כל הנושא של נגעים

זה כדי להזרין מלשון הרע. כשאתה מספר בלשון הרע משתנות כאילו את ביתו, וחזר בו יטהר הבית.

והיא עמד ברשעו עד שהוא טץ הבית, משתנים כלי האור שבביתו,

ואחר כך

על הגוף וכולי.

אז מילי יוצא שכתוב ברמב״ם המפורש

שכל העניין שאני גיבדתי עם זה נס.

הבית אף פעם לא נהיה חולה,

והבגדים לא נהיים חולים.

מה זה בית נהיה חולה?

אלא זה נס.

נו, אז אם זה נס,

אז מה זה משנה?

נס יכול להיות בדיוק, בדיוק.

מה אמרנו עכשיו בגמרא? בגלל שזה צריך להיות בדיוק גריס,

זה בדיוק על שתי אבנים, בדיוק בקרן זווית,

לכן זה לא היה ולא עתיד להיות.

למה לא?

הרי זה נס.

אם זה נס,

אז כביכול הקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס,

שיהיה בדיוק ככה,

שבדיוק כל הטילים יפלו בשטח פתוח.

אז אותו דבר, הקדוש ברוך הוא עושה נס,

שבדיוק יש שני גריסים פה ושני גריסים פה, מה זה משנה אם זה נס?

... של היה בישראל, מה זה היה בישראל?

מה הפירוש?

כן?

טוב, בזמננו, היה לנו כהנים, אין...

אה, בסדר, כן, אין הכי נמי.

כן, אז אני שומע מה שאתם מעירים. אתם מעירים, שאולי הרמב״ם כתב,

לפי שאר התנאים,

וזה תנא אחר. אתם צודקים, אבל לא בזה נחלקו.

הרמב״ם לא אומר שהתנאים נחלקו בזה, האם זה נס או זה דרך הטבע.

הרמב״ם אומר, לקחו לעלמא.

לקחו לעלמא, כל הנושא של ניגיבטים זה נס.

הבית לא נהיה חולה, שמעתם פעם שבית נהיה חולה?

זה הכל נס, מה? לכל התנאים.

אז גם לרמי עוזב רבי שמעון, שאומר שלא עתיד להיות, למה? כי זה בדיוק בדיוק שיקרה כזה דבר, זה לא קרה.

למה זה לא יקרה? זה נס.

זה רק להגיד לבן אדם שיעשה תשובה.

אז הקדוש ברוך הוא שולח לו רמז בצורה כזאת, שבדיוק בפינה, מה ההבדל?

כל מי שיעלו לרבי עוזב רבי שמעון. נכון.

לפי רבי עוזב רבי שמעון, שהוא אומר שזה לא היה, למה?

כי זה צירוף מקרים מאוד נדיר.

מה זה משנה? זה ראי נס.

כלומר שהוא סיפור שזה היה נס.

אז אני אומר, הרמב״ם לא אמר שזה מחלוק אסטנואים.

הרמב״ם אומר, לפי כל העלמא,

לפי כל התנאים, זה הפשט.

כן.

עוד גמרא,

גם בסנאלית עמוד א',

עמוד א', אומרת הגמרא

שעיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות,

ולמה נכתבה דרוש מקבל שכר.

למה?

זה הולך לפי רבי לזר.

כשמה רבי לזר סובר?

לטעני הרב אליעזר או אמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת איננה על סתר הנידחת.

אי אפשר לעשות עיר הנידחת עיר שיש בה כתבי הקודש.

אז לא מבעי כתבי הקודש ממש, ספר תורה,

אלא אפילו מזוזה.

מה יטיימה עומר קרוא ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש?

המצווה היא שצריכים לשרוף את כל הרכוש

שיש בעיר הנידחס.

וכיוון דאיכא מזוזה הרי לא ימלאת שלפחות בבית אחד נניח שכולם,

רחמון ויצואן, הסיתו אותם והדיחו אותם אבל מה לא ייתכן שעיר שלמה של יהודים לא יש להם מזוזה אחת.

גם היום רואים לצערנו הרב אנשים שהם לא כל כך מקיימים אבל מזוזה יש לכולם.

כשרה פסולה לא יודע מה אבל יש משהו.

אז ממילא אומר רב אליעזר חייב להיות

שיש לפחות מזוזה אחת בעיר אז ממילא אי אפשר לעשות אותה עיר הנידחת.

למה?

וכיוון דאיכא מזוזה לא אפשר דכסיב לא תעשון כן לעשן במלוקיכם. כתוב בפרשת השבוע שאסור למחוק שם ה'

והוא הדין אסור לשרוף שם ה'.

אז ממילא איך אני יכול לעשות עיר הנידחת?

הרי המצווה של עיר הנידחת לשרוף את כל הרכוש.

וחייב להיות שבתוך הרכוש של עיר הנידחת יש כתבי הקודש לכל הפחות מזוזה וממילא יש שם ה' שמיים.

אם יש שם ה' ה' אז אסור לשרוף את זה.

אם אסור לשרוף אז אני לא יכול לקיים אף עיר הנידחת.

רק מה?

לא יצויין שיהיה כאלה אפיקורסים כאלה רשועים ששום דבר לא יהיה שום מזוזה ושום ספר תורה ושום כלום?

אז זה לא חוק לא היה ולא עתיד להיות.

ככה סובר הרב אליעזר.

רבי יונתן אמר אני ראיתי וישבתי על תילה שהיה כזה דבר.

טוב מחלוקת אבל כל פעם לפני הבן בליעזר

אנחנו אומרים שלא ייתכן במציאות שזה יקרה. זאת אומרת מצד דיני התורה יכול להיות

אם יהיה באמת כזה עיר שאף אחד לא קיים שום מצווה ולאף אחד אין לא תפילין ולא מזוזה ולא כלום.

טוב השם ירחם אבל בדרך כלל זה לא קורה ואם בדרך כלל זה לא קורה כזה דבר

אז הוא מילא יוצא שאף פעם לא יצוי ארדיף שדירה נידחת

כי אתה צריך לשרוף שם השם ואסור.

בדיוק יש לה גם קושייה של שחר, שאלת שחר.

מה, מה, מה זה קשור כאן?

וגם באמצעה זה לא יכול להיות אבל זה לא יהיה כזה נס גדול.

כן טוב זה עוד נושא אני רק בשביל איך קוראים לזה להקדים אבל זה לא שזה קשור אחד לשני.

לא, פה זה לא נוגע, פה זה עניין של מציאות.

זה גם מציאות זה כן יכול להיות איך שהוא.

כן, אבל זו מציאות רחוקה.

זאת אומרת גם שם, זו מציאות רחוקה.

אבל אנחנו שואלים הרבה יותר, הרבה יותר לעומק.

מה זה משנה מציאות רחוקה? זה נס.

נס הקדוש ברוך הוא כל אוכל.

מה זה משנה הקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס שבדיוק פה יהיה כריס, מה הבעיה?

זה נושא אחר.

פה זה עניין של מציאות, אנשים, מה יש להם בבית?

תלך לבית של אנשים ותראה מה יש להם בבית.

כיסאות, שולחנות, וזה וזה וזה, ובתוך החפצים שלהם יש גם דברי קודש שכתוב שם שמיים.

אז מזה רחוק, במציאות שיקרה, שיש כל העיר שלמה, אף אחד אין לו שום

ספר תהילים, שום משהו.

וגם אחר כך יש משנה בדף קי״א עמוד בל בסן עדן, שזה ממשיך על הנושא של אנשי עיר הנידחת,

בדיוק את כל ההלכות.

אז אומרת הגמרא, סליחה, אומרת המשנה בתוך הדברים,

בואו,

ההקדשות שבה ייפדו ותרומות יירקבו,

מה יסרשני וכתבי הקודש ייגנזו.

זאת אומרת,

לפי טענועים אחרים שחולקים על רבי אליעזר,

אז כתבי הקודש ייגנזו. בסדר, הנה חילמי, המצווה של שרפה בכלל לא כוללת את כתבי הקודש.

ואחר כך הגמרא, בדף קי״ג, אומרת הגמרא,

בבקשה?

זה לא נקרא עסקול שלונות כסלונות?

זה לא נקרא שלונות?

זה גם שלונות, גם שלונות.

הנה חילמי.

אז באמת המנחס חינוך רוצה להגיד שבאמת אפשר,

לפי שאתה רואה אם באמת מקהל הדין אפשר, תכף נראה את ההמשך,

באמת אפשר לשרוף, אבל זה כזה תקונה מיוחדת,

שלא ישרפו, בכל זאת יגנזו.

איך אפשר לשרוף?

כן.

טוב, תכף נראה.

איך כתוב במשנה?

הלשון של המשנה

כיס והקויידיש

כיס והקויידיש מצד האיסו של מלחיקס השם

מה אתה שואל?

תפילין בלי הפרשיות?

אולי?

מה יש עוד?

אה?

אין עוד משהו.

טוב.

מה?

זה תשמישי מצווה.

תשמישי מצווה זה משהו אחר. תשמישי מצווה אז בכלל אין בזה איזשהו דין. אפשר לשרוף את זה. אפשר לזרוק את זה אחרי המצווה.

ברגע שגמרו את המצווה תשמישי מצווה נזרוקין. תשמישי גדוש נגנוזין.

גם אחר כך הגמרא אומרת

שבאמת המשנה בדף קי״א זה לא קרע בליעזר

כי לפי רבליעזר

אז בכלל ברגע שיש שם הכיס והקוידש אז בכלל אי אפשר לשרוף

עכשיו אז מבואר בגמרא שלפי ראשית אסרה בליעזר

שברגע שיש לבירה נידחת כיס והקוידש אין מה לעשות אי אפשר לשרוף אותם אף על פי שיש פה מצווה

להרוג את כל התושבים ולשרוף את כל השלל ואת כל

הרכוש שלהם לא מקיימים את המצווה.

אז שואל בספר תואר רץ חיים קושייה נשגבה.

הוא שואל

הרי האיסור של מרחיקס השם ודאי זה איסור נורא אבל זה לאו דאורייתא כמו כל הלווים

כתוב בתורה לא תעשום כן השם אלוקיכם זה לאו

עכשיו יש לי מצוות עשה להרוג את כל התושבים ולשרוף את כל הרכוש.

מצוין אף לבבלה

יש מצוות עשה, מצוות עשה דוחה לא תעשה.

אז למה אנחנו אומרים לפי רבי אליעזר שאי אפשר לקיים בכלל את דין הנידחת?

למה?

בגלל שאני לא יכול לשרוף את כתבי הקודש מה הבעיה?

לה איסי עשה לשרוף את שלל עיר הנידחת ולהתחילה לא תעשה שלא תעשו כן השם אלוקיכם

מה הבעיה? עשה דוחה לא תעשה כמו שאנחנו יודעים שאם אחד יש לו בגד מפשטן

בעיקר הדין מהתורה יכול לשים בזה ציצית של צמר אה יצא עכשיו כלאיים

לא בא עשה של מצוות ציציס ודוחה ללהב של כלאיים עשה דוחה לא תעשה מה הבעיה?

אז גם פה שיבוא עשה של שרפה עתירה נידחת וידחה את הלהב

של מחיק עשה שם

למה שיבלת סיפור דיבר?

אתה רואה שמותר ללבוש ציצית עם צמר

וטמון וביניהם שבין חייבים, נו מה ההבדל?

מה ההבדל?

למה לא חייב? השם אמר לשרוף.

כל עשר דוחה לא תעשה תגיד שלא אתה ללכת. השם אמר זה מצוות עשה מה זה פירוש מצוות עשה זה השם אומר תעשה כך וכך.

נו זהו אז מדרושה הזאת לומדים בגלל שיש נכון אתה אומר טוב בגלל שזה כתוב באותו פסוק אז מזה לומדים עשר דוחה לא תעשה אבל אחרי זה כבר לומדים לכל התורה כולה

כל מקום שבתורה שיש לך עשר ולא תעשה עשר דוחה לא תעשה כל השאט כולו איפה שאתה תמצא שיש לך צירוף כזה שנפגשו עשר ולא תעשה עשר דוחה לא תעשה לומדים את זה מכאן

מן החינם אתה צודק

ממילא זה השאלה גם רבי קוויגר עומד על זה

אז רבותינו אנחנו שואלים פה שאלה שיבוא עשר של שרפת אל הנידחת

וידחה את הלאו שלא תעשון כן השם אלוקיך

מה?

כי יש תכף להשאיר אנשים נכון מדובר שכבר חיפשו את כל הפתחים

וסנהדרין ישבו בישיבה ופסקו חייבים להרוג את פה את האנשים

עכשיו ככה

יש לנו גמורה בעירובין בדף ק עמוד א' הגמורה בעירובין בדף ק עמוד א'

מדברת על מקרה כזה

מדובר בבית המקדש

עכשיו בבית המקדש יש כל מיני סוגי קורבנות יש קורבנות שצריכים לזרוק אותן

שתי מתנות שהן ארבע

ויש קורבנות שצריכים לזרוק את הדם שלהן

רק מתנה אחת למשל בחור או פסח

אז זה רק מתנה אחת מספיק

אבל אוי לו למשל צריך לעשות שתי מתנות שהן ארבע

אז ככה מכהנים עושים לוקחים את הדם של הקורבן הזה עושים את הדין הזה הכל בסדר

עכשיו, מה יהיה אם לא שמו לב ויתערבב דם אחד מתוך השני? או שלא יודעים של מה זה הקורבן, מה זה הדם הזה.

לא יודעים. האם הדם הזה הוא של אוי לו או שהדם הזה הוא של בכור?

אם הוא בכור, רק מתנה אחת.

אם זה אוי לו, שתי מתנות של ארבע.

אז מה עושים?

אי אפשר סתם ככה לזרוק את הדם. למה?

כי אם זה באמת מתנה אחת ואתה זורק אותו שתיים,

שם ארבע, אתה עובר עבירה של בלטו איסיף.

בלטו איסיף, לאו דאור איסיף.

אם אתה לוקח דם של שתיים שאין ארבע ואתה זורק אותו רק מתנה אחת,

אתה עובר עבירה לאו דאור איסיף, בלטיגרע.

אז מה שלא תעשה זה לא טוב. אם אתה עושה יותר מדי זה בלטו איסיף. אתה עושה פחות מדי זה בלטיגרע.

אז יש בזה מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר.

רבי אליעזר אומר,

ניתן מתן ד'.

איי עובר על בלטויסי

אז הוא אומר

לא גזרה התורה אלא אם כן זה בעין אז הוא אומר טוב אבל טוב בלטיגרא לא גזרה התורה אלא אם כן בעין זה הנידון הנידון בגמרא

מה קורה כשיש לי תערבב דם שהיו צריכים לזרוק אותו שתיים שנים ארבע בדם של מתנה אחת אז הגמרא דנה בזה באליכות מה עושים?

שאלה תוספות קושיה פשוטה מה קרה?

יש לך פה להב של בלטויסיף

אבל מצד שני מה אם לא אז מה נעשה?

זהו נשפוך את הדם חס וחלילה

והקורבן ייפסל

למה? הרי התורה אמרה השם אמר לנו לקחת את הדם הזה ולעשות אותו זריקה על המזבח

אז זה מצוות תעשה

עכשיו מצד שני על ידי זה שאני אזרוק אולי לא כדין

אז הוא יעבור עליו

יעבור עשה של זריקת הדם

וידחה את הלהב של בלטויסיף

מה קרה?

מה קרה? עשה דוחה לא תעשה

עשה שזריקה סדה

ידחה את הלהב של בלטויסיף

ככה שיהיה תיספס

אומרת

כן?

בסדר, זה יתערב

זה יתערב, אם עליבא דה אמת לקחת ונתת את זה

אז מעניין זה עובר על בלטויסיף

של בכור ודם של עולם

אז אם זה באמת אדם שבכור ואתה זרקת אותו ארבע מתנות

יוצא שעברת על איסרו של בלטויסיף

כן? אם אתה הולך לישון ואתה יושב וזהו וזה נהיה נויסר או לא יודע מה

אתה בוודאי מבטל עסק, כן, בדיוק

נזמן לומר התייסיף זה סוד עצום, אומר התייסיף אז כל הדין הזה

שעשה דוחה לא תעשה

זה לא נאמר איפה שכל העניין נהיה על ידי פשיעה

כל הנושא של עסק דוחה לא תעשה, כמו שדיברנו למשל, הדוגמה הכי פשוטה, בציצית

אז יש לי טלית של פשתן

זה הבגד שיש לי, טלית של פשתן, לא עשיתי שום עבירה, לא עשיתי שום דבר

זה אדם רגיל, מהלך רגיל של החיים,

יש לי בגד מפשתן,

עכשיו התורה מצווה אם הבגד הוא מרובע אני חייב לעשות ציצית, בסדר,

אז אני שם ציצית, אז מילא עסק דוחה לא תעשה,

לא היה פה שום פשיעה

אבל העניין הזה שהתערב לך פתאום דם של בכור,

התערב לך עם דם של עולה, מה קרה?

אם אתה כהן ואתם הכוהנים זריזים מהם, אז צריכים לשים לב,

מה פתאום לא שמתם לב וקרה כזה דבר שעכשיו לא יודעים אם זה אוהיל או בכור,

זה נקרא פשיעה,

זאת אומרת פשיעה זה לאו דווקא פשע שזה מרד, לא, הכוונה היא בשפה שלנו רשלנות,

דבר כזה שקרה מחמת רשלנות,

על זה התורה לא אומרת עסק דוחה לא תעשה,

אבל כל אחד יעשה, אני לא יודע, שכחתי וזה וזה וזה, ונרשה לו עסק דוחה לא תעשה, לא.

כל המהלך אומר תסיס עסק דוחה לא תעשה זה דווקא איפה שזה המהלך הרגיל של החיים אבל איפה שזה קרה על ידי פשיעה נוצר כזה מצב שהוא רוצה לדחות עסק דוחה לא תעשה וזה לא אומרים על עסק דוחה לא תעשה.

אז הגמרא מדברת על זה,

הגמרא אומרת שאולי כן אפשר I עובר על בעל תו אוסיף אבל זה רק כשזה ב-N

הגמרא דנה בזה אבל תסיסיס שואל מה בכלל כל הנידון

תסיסיס שואל עוד לפני זה, לפני שאתה אומר לי מה כן לעשות שתסיסיס מה כל הנידון.

כן, פשוט מאוד, עסק דוחה לא תעשה וכל טוב.

רגע רגע, רגע, לאט לאט אתה מחשבן שני צעדים קדימה, לאט לאט.

כשהתורה צילצה להציג את חג השני דצמבר ובגיל פסם, כן, כן, התורה מצווה לעשות את שתי הדברים.

אז יוצא שעסד אוכל לא תעשה זה דווקא איפה שזה, ככה זה על המהלך הרגיל אבל איפה שזה קרה על ידי פשיעה אז לא בכלל לא אומרים עסד אוכל לא תעשה

אז מילא אומר הרב בנפלד, כן,

אז הוא אומר שלכאורה אותו דבר גם לענייננו

לענייננו שאנחנו אומרים מה אנחנו דנים, אנחנו דנים,

קרה כאן עכשיו מצוות עשה שאנחנו צריכים לשרוף יתר הנידחת.

מצד שני יש פה להב

שלא תעשו כן השם אלוקיכם.

אז ימלא שאלנו שעסד אוכל לא תעשה.

אז מציע הרב בנפלד, יש לי תירוץ,

הרי זה פשיעה, מה מותר לי לעבוד עבודה זרה?

בא פה אחד, מייסיס ומדיח שהוא בוודאי פושע גם הוא,

והוא הדיח את כל תושבי העיר והם גם כן פושעים, מה אתם צריכים לשמוע לו?

תלכו למקום אחר, תנו לו מכות, לא יודע מה תעשו איתו. למה אתם נהייתם מודחים?

איזמלא כל המצב של עיר הנידחת קרה על ידי פשיעה?

איזמלא כאגמלה, לא אומרים עשה, דחה לא תעשה.

אה?

איך?

מה אתם אומרים?

טוב, אני לא מדברים על פיקבולה, אנחנו מדברים לפי הפשט.

לפי הפשט הפשוט, לפי הנגלה.

כן, מה אתה אומר?

איך, איך? או, או, רגע, רגע, אתה אומר טוב, אתה אומר טוב.

אז לכאורה,

אז לכאורה גם פה נגיד בגלל שזה בא על ידי פשיעה,

אז ממילא, אז לא נגיד עשת דאכל לא תעשה.

אבל המנחס חינוך אומר שזה לא תירוץ מספיק טוב.

למה?

אומר המנחס חינוך, כל מה שטייסטס אמר שעל ידי פשיעה לא אומרים עשת דאכל לא תעשה,

זה כשעליו

נהיה על ידי פשיעה, כמו שמה. ברגע שזה התחלף לך, אתה לא יודע,

יתערב לך דם בכור בדם עולה,

אז ממילא עכשיו נהיה פה מצב של בלטוייסיף. איך הגעת לבלטוייסיף?

על ידי פשיעה.

אבל איך היה האסה?

האסה שהזריק עשה דם זה אסה רגיל. כל האסה נולד מהפשיעה. או,

או.

אז ממילא שמה זה לא דומה. האסה הוא רגיל. זה אסה שנולד מהפשיעה. כן, יפה.

אז ממילא האסה בעצם היה רגיל.

אף אחד לא ביקש ממך לערבב את זה.

קח את הדם ותזרוק אותו. הכל רגיל. האסה הוא לא עשה שום דבר לאף אחד, כמו שאומרים.

אבל עכשיו אתה, בגלל הפשיעה שלך, יצרת מצב שפתאום צריכים לדחות להביעים.

אז בזה לא אומרים, אסה דוחה לא תעשה.

זה טיס התכוון.

אבל כאן, שכל האסה גם כן נוצר על ידי פשיעה.

כל המצב הזה שהם נהיו מודחים,

אז כל האסה עכשיו לשרוף אותם גם נהיה על ידי פשיעה.

אז בזה חוזר הדין שלא,

שניהם זה על ידי פשיעה, אז הם שווים.

כל העניין הוא, כשהעסה היה רגיל,

ואת הלא, הלא, ויצרת פה על ידי פשיעה, אז שם לא אומרים שבקעה גם נהיה עשר דוחות לא תעשה.

אבל איפה ששניהם באו על ידי פשיעה,

אז ממילא שמה,

איך?

אתה אומר עוד יותר גרוע.

כן, אם העסר בסדר,

כלומר שלא נעשה את הכביעה,

כי הפרימולציה שלו,

בעצם לא צריך להיות,

עוד מתחת העסר שהוא בסדר,

פה עוד יותר גרוע.

זאת אומרת, בדיוק הפוך.

שוודאי שלא ידחה.

אז, איך?

אני אומר את זה רק הפוך.

איזשהו בסדר, בכל זאת הוא נדחה,

אני אף אחד לא ידחה בשביל זה שלא בסדר.

טוב, אני שומע, סבבה?

מי שאמרת שמי שאמרת שמי שאמרת כל עץ הגיע הכי הטובי, בגלל שהשתלמוד בסין האמיץ עץ הגיע. לא זמן המצויון.

איזה סברת פעם, זה לא עכשיו,

זה מגיע.

עץ מגיע.

אמרתי, דומינו, הדיבור הגיע ליד המדינה.

לכאורה אפשר לומר בעוד אופן,

עוד אופן אפשר לומר כאן,

שבאמת אנחנו צריכים לדון על מי מוטלות כל המצוות האלה.

מי שמה לגבי הקרבת הקודשים,

אז כל המצוות מוטלות על הכוהנים.

אז מצווה, מצווה של זריקת אדם, גם מישהו חושב של מצווה על הכוהנים.

בסדר, לא, מסקונוס אגמון זה שלוחן דרחמוני.

אבל לא משנה.

השאלה היא על מי מוטל המצווה.

על מי זה מוטל?

לכויים. כן, אז לכאורה זה מוטל על הכוהנים. אז מילא שמה אתה יכול להגיד שבגלל שהם גרמו את המצב הזה וזה נהיה על ידי פשיעה,

או, רגע, רגע, לאט-לאט.

אז שמה, אז אני יכול להגיד, עשה דוכלות תעשה, ואם על ידי פשיעה לא.

מה שאין כן פה אצלנו, הרי זה שונה.

על מי מוטל העשה לשרוף עיר הנידחת?

זה מוטל על בייס-דין.

בייס-דין חייבים לעשות את זה. עכשיו, הם עשו איזה פשיעה?

הם לא עשו פשיעה.

כן? אצלם זה מצב, כמו שאומרים, מצב נתון.

הם ראו פה מצב, שיש פה מצב של עיר הנידחת,

עכשיו חלה עליהם מצווה לשרוף אותם. הם לא עשו פשיעה.

אז לכן היה צריך להיות שהדין,

טוב, זה רעיון, רעיון, אני שומע. אבל אחרי שזה כבר קרה, נגיד, אני אתן לך דוגמה.

עכשיו התחלף הבייס-דין.

זה בייס-דין חדש.

מי שהיה יכול למנוע זה בייס-דין אחר.

אין בייס-דין חדש.

אז ממילא הם לא עשו פה איזשהו פשיעה.

אפילו אתה יכול להגיד, הם היו צריכים להוכיח אותם,

לשלוח לשם סמינר,

כל הדברים האלה, אבל טוב,

אבל זו עוד נקודה. אבל עכשיו, אחרי שקרה פה מצב שיש פה עיר הנידחת,

אז מוטל על הבייס-דין לשרוף אותם.

אז הם לא עשו פשיעה,

הם בסדר גמור, זו המצווה שלהם.

אז ממילא הם צריכים לשרוף.

אז ממילא אי אפשר לתרץ את התירוץ הזה שרצינו להגיד. רצינו להגיד שאיפה שיש פשיעה,

אז לא אומרים עשו דוכל לא תעשה.

אז אני רוצה לדחות את התירוץ הזה.

למה?

כי מה אמרנו? עיר הנידחת זה פשיעה, נכון?

אבל זה פשיעה מצד המודחים ומצד המסיתים,

הם לא בסדר.

אבל עכשיו, אחרי שהם עשו את כל מה שהם עשו, מוטל על הבייס-דין לשרוף את זה.

הבייס-דין לא יעשו פשיעה.

כלפיהם, זה מצב שקרה. כלפיהם זה כמו

ציצית בפשתן, כמו תחיית בפשתן.

כמו שאחד קונה בגד,

אז הם אומרים, עשו דוכל לא תעשה.

אז גם בייס-דין, כלפיהם,

הם לא עשו שום פשיעה.

הם עכשיו מצווים, ברגע שקרה כזה מצב,

שיש אנשים שעירייה נידחת,

הם צריכים להרוג אותם ולשרוף את שללם.

אצלם לא היה שום פשיעה.

אז ממילא,

לכאורה, התירוץ הזה לא מסתדר.

עכשיו, מה שעוד אפשר לתעס את הקושייה, מהי הקושייה? למה לא אומרים שאסה של שרפת עירה נידחת לא דוחה את הלאו של לא תעשו כן אשם לוקח עם לאו של מחיקס השם?

אז אנחנו צריכים להקדים פה הקדמה.

יש קושייה מפורסמת

שהרשבו שואל בין הדור עם דף טו

שם המבואר

שאם אחד עשה נדר, כוינום,

על דבר מצווה,

אז אחד.

למשל, אחד אומר,

כוינום עליו השיבה סוכה.

אז הנכין עמי, אז היהודי הזה לא יכול לקיים מצווה סוכה.

אם הוא יקיים מצווה סוכה הוא יקבל מלכס.

למה?

בגלל שברגע שהוא עשה כוינום,

אז כוינום זה כמו גדוש עשר גוף כזה,

אז אחד באמת על כל הסוכות שבעולם.

כל הסוכות שבעולם עכשיו נאסרו לו.

ברגע שהוא אסר על עצמו, השיבה סוכה,

באמת זה חל.

שואל הרשבו, קושייה עצומה.

למה אתה אומר שהוא לא יכול לקיים את המצווה של סוכה?

הרי מצווה של סוכה זה עשה.

ומה הבעיה בנדר, לכאורה, שם יש לאו, לא יאכל דברו.

אזמילא שיבוא עשה של מצווה סוכה

וידחה את הלאו שלא יאכל דברו.

ככה של הרשבו קושייה.

למה אתה אומר שאם אחד נדל הנאה הוא עשה כוינום על סוכה או על מצה,

אז באמת הוא לא יכול לקיים את המצווה.

למה לא?

שיבוא עשה של סוכה או של המצה וידחה את הלאו שלא יאכל דברו.

עשה דוכה לא תעשה.

אה?

אז זה נחנא מכך הרשבו מתרץ.

ואז הוא מתרץ שיש בזה גם לא תעשה ויעשה.

אבל מה, אז יש בזה קצת הערה.

פשיעה שלו.

פשיעה. טוב, מי נכילה מי? אתה צודק, אתה צודק. הוא חושב בעצם זה שהוא הלך לעשות נדל נגד הרים? רעיון, רעיון.

בסדר, מותר לו.

אחרת אין שום נדל בעולם, מותר ככה. למה? אני מדבר מכיסא, מה הבעיה?

מה, מי, מה, איזה יש לשאת על כיסא?

כן.

אז באמת, טוב, אבל יש לזה קצת הערה, בגלל שהגמור בבומס אומרת שאיפה יש איסא בשיילא. זאת אומרת, דבר כזה שאפשר להישאל עליו,

אז זה יותר קל,

אז שם אסא דוחה אפילו לא תעשה ואסא ביחד.

טוב, זה קצת הערה. אבל קופונים, ככה רשבו מתרץ.

אבל מה שנוגע לענייננו כרגע, זה הקושייה שלו.

הקושייה שלו, הוא שואל,

למה לא נגיד שאסא של ישיב עסוקי ואכילס מצא ידחה את הלאו של בליחד?

ככה של הרשבו.

אז אומר רב שמעון שקוף בסימן א' בנדורים,

הוא אומר יסוד עצום.

אומר רב שמעון

שבעצם אנחנו יכולים לחלק את כל האיסורים שיש בתורה לשתי קבוצות.

אז אתם יודעים בטח, איסור גב, איסור חפצי,

אבל יותר משהו, נקודה אחרת.

שהנקודה היא ככה, יש למשל איסור של מחלות אסורות.

אז מה שאסור ליהודי לאכול נבלה.

אז בואו נחשוב, כביכול, מהי מטרת התורה?

כן, אנחנו לא יודעים את עמי המצוות, אבל על פי הפשט הפשוט.

מה כאן הכוונה?

לכאורה, ברגע שהתורה אוסרת לאכול נבלה,

התורה אוסרת על האדם לאכול נבלות. זאת אומרת, רוצים להרחיק את האדם מהחפץ.

הקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי לא יתקרב לנבלה,

להרחיק את האדם מן החפץ.

עכשיו מצד שני,

יש יסורים שזה הפוך,

שהקדוש ברוך הוא רוצה שהחפץ הזה יישאר בקדושתו.

בנבלה אי אפשר להגיד את זה.

וכי נגיד שהקדוש ברוך הוא רוצה שלא יקרה שום דבר לנבלה?

ודאי שלא.

מה זה משנה, נבלה זה לא דבר חשוב, אין לזה שום חשיבות.

אז מילא אי אפשר להגיד שזה בגלל החשיבות של הנבלה, לכן אסור לאכול אותה. לא.

ודאי ששם הכוונה של התורה להרחיק את האדם מהפעולה הזאת. שהבן אדם לא יעשה את הפעולה הזאת.

אבל יש לנו באמת איסורים בתורה,

ששם התורה רוצה לשמור על הקדושה של החפץ.

אז ממילא התורה מרחיקה את החפץ מן האדם.

למשל,

כל האיסור של למשל אסור למעול בקודשים.

שם, מה האיסור?

האם שם כביכול מטרת התורה שבן אדם לא יתגאל בקודשים? ודאי שלא.

אלא שם הכוונה של התורה שהקודשים יישארו בקדושתם.

מטרת התורה להרחיק את האדם מן החפץ.

לגבי אכילת נבילות,

אז שמה אנחנו רוצים...

שהאדם לא יעשה שום דבר עם החפץ. מה שאין כן בדברים חשובים, מקודשים,

אז שמה אנחנו רוצים הפוך,

שהבן אדם

לא יעשה שום דבר לחפץ הזה. המטרה שאת רואה כביכול לשמור על החפץ.

וזה לאו דווקא דברים קדושים. למשל, אותו דבר, למשל, לגבי גזל.

גזל זה לאו.

עכשיו, אין לי תפילין.

אז יש לי רעיון.

אני אגזול מהחברת שלי תפילין, כן, באופן שהוא לא מסכים להשאיר לי,

אז אני אחכה שהוא ילך ואני אגזול ממנו את התפילין ואני אניח.

מה תגיד אם עובר עליו של גזל?

בא אעשה של תפילין ודוחל אליו של גזל.

אז זה ודאי לא ככה.

למה באמת?

איך?

אבל נגיד אעשה דוחל לא תעשה.

אלא שמה זה ודאי שבכוונת התורה,

כשהתורה עושה את גזל,

אז התורה רוצה גם כן שהאדם לא יגזול.

מצד שני, שהנגזל לא יהיה נגזל.

זאת אומרת, התורה שומרת גם על הנגזל כאן.

שלנגזל לא יקרה שום נזק.

התורה רוצה גם להרחיק את האדם, שלא יעשה פעולות כאלה,

אבל מצד שני, גם שהנגזל לא ינזק.

אז ימייל עכשיו, מה אתה בא ואומר?

אמנם עשיתי עבירה,

אבל העבירה הזאת מתוקנת על ידי זה שעשיתי עשה.

תודה רבה, זה הכל אצלך.

אבל מה עם הנגזל המסכן?

אותו לא תיקנת כלום.

אצלו יש נזק, הוא נשאר נגזל.

זה שאתה קיימת מצווה, הוא נשאר נגזל.

אמנם זה שגזל, הוא עבר עבירה, תגיד שזה מתוקן על ידי העסק שהוא קיים,

אבל הנגזל המסכן,

מה תיקנת את העבירה שניהיה לו נזק?

לא תיקנת כלום.

אז לכן, במקרה כזה, לא אומרים עשית דוחה, לא תעשה.

אז מילא כל פעם, כל האיסורים של התורה, אנחנו צריכים להסתכל. מה מטרת התורה?

האם מטרת התורה כדי להרחיק את האדם מהחפץ,

או הפוך, להרחיק את החפץ מהאדם?

התורה שומרת שהחפצים לא יקרה להם כלום,

או שהתורה שומרת על האנשים שהיהודים לא יעשו פעולות כאלה.

אז מילא ככה, לפי זה, עוצר את הרצת הקושייה של הרשבו.

מה של הרשבו?

כל פעם מצוות סוכה ידחה את הלהב של בליחד.

אבל שם הרי כתוב בכל המקומות, שאחד שעושה קוינום על דבר,

אז הקוינום זה כמו הקדש.

זה כאילו אומר, הדבר הזה בשבילו כמו הקדש.

אז מילא ברגע שזה כמו הקדש,

אז התורה רוצה לשמור על החפץ.

שהחפץ המקודש לא יקרה לו שום דבר, לא יהיה שום נזק.

אדם הדין נתון לחברו ואומר שחברו מקודש?

כמו, כמו הקדש.

מה זה ההגדרה של הקדש לגבי נדון? זה לא שהתורה רוצה להתרחק מהדבר הזה.

טוב, תשמע, אני לא ממציא. ככה כתוב.

כתוב שברגע שבן אדם אומר נדר,

אז זה נהיה כמו הקדש.

זה הגדע.

אולי כמו הקדש, זה לא הקדש שהתורה רוצה להתרחק מהדבר הזה. זה מפודש. למה לא?

זה כמו הקדש.

כמו הקדש. אז מילא עם כל ההשלכות של זה.

למה?

יש מעילה בכהנומס.

אם אחד עשה כהנום ואחר כך הוא נהנה מזה,

הוא חייב לשלם לבית המקדש,

הוא חייב להקריב קורבן.

יש מעילה בכהנומס.

אז ממילא יוצא שכל פעם שאחד עשה כוינום,

אז באמת הדבר הזה,

זה נהיה חפץ מקודש.

אז ממילא אם החפץ הזה מקודש,

אז מה זה יעזור שאתה קיימת מצווה סוכה?

מצווה סוכה רק עוזר איפה שעליו הוא כדי שאתה לא תעשה פעולות.

אז אני אומר, עשיתי פעולה לא טובה,

מצד שני עשיתי פעולה טובה, קיימתי עשר.

אבל איפה שמטרת התורה לשמור על החפץ,

שהיה חפץ המקודש, לא יקרה לו שום דבר,

אז שמה, אבל זה לא יעזור שאתה קיימת עשר.

כי אתה סוף סוף הזקת את החפץ הקדוש.

אז ממילא לכן, בזה לא אומרים, אחד שעשה כוינום סוכה עליי, או כוינום מצה עליי,

אז ממילא עכשיו המצה הזאת בשבילו זה כמו קורבן.

עכשיו הוא בא ואוכל את זה.

רשבו צריך להגיע לעשר דברים אחרים, לא?

הרשבו הלך מהלך אחר.

זה מהלך, מהלך אחר.

אני רוצה לתאר את הקושייה של הרשבו בצורה אחרת.

אנחנו לענייננו אנחנו נלמד מזה עוד נקודה. אז הוא אומר אז למשל יש פה מצה אחד אמר שהמצה הזאת בשבילי זה כמו הקדש אז עכשיו זה חפץ מקודש עכשיו אתה אוכל את זה אז אמנם אתה מקיים מצווה ססה אבל סוף סוף החפץ ניזוק החפץ הזה לא קיים יותר בעולם.

אז לכן בקעה זה בקעה גבנה לא אומרים עשר דקות לא תעשה אז זה היסוד שלו עכשיו על פי היסוד הזה

אז מתאר כן שנייה שנייה לאט לאט

אחד אחת רגע. כן מה?

נו?

צריך לשמור על המדינה ותופסת עצמו. או, או, רגע, רגע, כן.

כן מה אתה אומר? כן, אם הוא לא נהנה מהדבר ש...

איך? אם הוא לא נהנה מהדבר גם אם יש לו בית במצרים זה בעצם מעיל ל... אם הוא לא נהנה אז לא.

זה כל מה שטמון בנדר. הנאה, הנאה. סוכי זה לא הנאה.

כן, אז הוא אומר ישיב הסוכי עליי.

אתה יודע שיש הנאה שהוא בצל.

הוא נמצא בצל.

הנאידר מן המיון אז אסור לטבול בו בימות החמה,

כי יש לו גם הנאה.

כן, אז הוא ישבו היום.

כן?

הוא אמר את זה. בסדר, גדול. בסדר, בשביל זה הבנו. אם זה היה ישן לא הייתי מגיע לכאן.

אז ממילא עכשיו אז אומרים רבותינו שלפי היסוד הזה אפשר גם לתרץ את הקושייה שהתחלנו איתה. מה התחלנו? השאלה שלנו הייתה... אני שואל גם את השאלה המשאלתי בעצמך. בבקשה.

אז כדי להגיד את השאלה, הוא לא נשאר? הוא נשאר צרפייה?

אז אם אלא, אז השאלה שאנחנו שואלים זה ככה.

כל פעם שאחד יש לו מצווה,

לשרוף את עיר הנידחת,

אומר לנו רב אליעזר,

עצור,

יש כאן כתבי הקודש,

אתה לא יכול לקיים את המצווה.

אז שאלנו, עשה דוכל לא תעשה.

אז לכאורה, לפי היסוד הזה יש לנו תשובה.

שבוודאי שכשאחד, התורה אמרה לא למחוק שם ה' והתורה אמרה לא לשרוף

מזוזה ותפילין שיש בזה שם ה'

אז ודאי שכאן רוצים לשמור על החפץ.

הקדוש ברוך הוא אומר שהשם שכתוב כאן

לא ינזק, לא לעשות לו שום דבר.

אז ממילא בקהל גבנה, לא נגיד, עשה דוכל לא תעשה.

כי אומנם אתה קיימת מצווה עשה עשה,

אז מצד הפעולה לא טובה שעשית, אז תיקנת את זה על ידי העשה,

אבל סוף סוף החפץ נזעוק,

והמטרה של התורה,

לשמור על החפץ,

לשמור על המזוזה.

אז ממילא פה לא אומרים עשה דוכל לא תעשה.

אז לכן בתורה עצמו שדיברנו,

למה לפי רבי עזר לא יעבוד עתיד להיות,

נעשה עשה דוכל לא תעשה?

התשובה היא לא, בגלל שהמצוות שמטרת התורה לשמור על החפץ,

וזה לא נאמר בכלל,

עשה דוכל לא תעשה.

אני רוצה שסתם ככה כל מצווה עבוד בעברת,

כמו שלר תפילים הם עשוי צבאיים. ודאי, זה מה שדיברנו, זה מה שהוא אומר.

כן, עכשיו אני

עושה הפסקה חמש דקות, בבקשה.

הפסקה.