א' סיון תשע"ד - קניין לה'- לא מגיס ליבו מתלמודו- חלק ג'  - מח' קנייני התורה

"מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר", מורגל בפיו של רבי שלום שבדרון זצ"ל, אמרו כחמים ז"ל מועד קטן טז': "חמוקי ירכייך" דברי תורה נמשלו לירך "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר", ויש להבין מה ראו חכמים ז"ל לדמות את צנעת התורה לירך דבקה? מה ירך בסתר אף דברי תורה.

התשובה לכך מפני שיש דברים שכשאדם מצניעם הרי הוא בר מעלה שנוהג בצנעה, יש דברים שאדם מצניע אותם ובזה הוא נחשב לבר מעלה, כיוון שהוא נוהג בצנעה הוא בר מעלה, אנשים צנועים הם ברי מעלה, ככוך שאתה פחות צנוע אתה יותר דומה לבעלי חיים, כי לבעלי חיים אין בהכרה במושג צנעה.

כמו מצניע פעליו הטובים שראוי לנהוג בהם בצנעה אדם עושה פעולות גדולות ונפלאות וכו' אז ראוי להצניע אותם "והצניע לכת עם ה' אלוקיך", ואם אינו מצניע את מעשיו אדם כזה מה יהיה דינו? זה עדיין לא הופך אותו להיות בר חסרון, הוא לא בר מעלה אבל הוא לא בר חסרון, אלא הוא שלול ממידת "והצניע לכת", הוא הפסיד את המעלה: "והצנע לכת", זה אדם שראוי להצניע את מעשיו ופעליו הטובים וגדולים בזה הוא נהיה בר מעלה, אבל אם לא מצליח וכל דבר שהוא עושה הוא מספר ולא לתועלת הרבים, ולא ללמד לאחרים ולא לתת דוגמה אישית במקום שאי אפשר בלעדיה, ולא עם כל הסיבות המותרות, אם אדם כזה לא מצניע- אז הוא לא בר חסרון, לא אומרים שאדם כזה מופקע מתואר אדם, רק הוא נשלל מכלל הצנע לכת.

אבל לא כן בהצנעת הירך: המצניע את הירכיים שלו הוא הופך להיות בר מעלה שהוא מצניע אלא בזב הוא מכריז שהוא שפוי, ואילו המגלה ירכו לא רק שהוא שלול ממידת ההצנעה אלא הוא בזוי ומבוזה.

ז"א: בן אדם שהולך עם מכנסיים קצרים הוא בזוי ומבוזה, אדם שהול ומראה את השערות שלו לכולם: הוא בזוי ומבוזה, מה אתה לא מתבייש? איך אתה הולך? הוא מרגיש בזה בכלל הוא בר חסרון, הוא לא שפוי מי הולך ככה? 

שאלה: איפה כן?

הרב: במקום שלא יכנסו אנשים, נגיד שעד שהוא הולך למקלחת, אבל בנוהג שבעולם מי שהולך כך, הרי מי שיש לו מכנסיים אין לו הרבה ברירות, זה לא כמו אדם שהולך עם שמלה הוא מתאוורר קצת יותר, אבל אם לא רק בין לבין בתוך הבית וכמובן שאין אנשים זרים נשים וכו' מה זה ללכת ככה? מה זה גורילה? גורילה הולך ככה.

ז"א: החושף את ירכו הוא לא רק שהוא לא בר מעלה: אלא הוא מכריז בזה שהוא לא שפוי, שהוא בזוי ומבוזה, אדם שמכסה את הירך זה אדם שפוי 

הרב: לצערנו הרב סיפרנו פה בשבת, היינו במלון שארגן אותו אחד ממשרדי הפרסום הידועים, מגדולי מחטיאי הרבים, שהיה סוחר את מלון נירוונה בים המלח, והוזמנו שמה לתת הרצאה, והבנו שאנחנו באים לציבור של חרדים חסידים וכו', ושבת וכולם עם שטריימלך והכל, ואני יורד לתת הרצאה ואני לא מאמין: במעלית אני רואה אנשים עם חלוקים לבנים עם כל השערות בחוץ, מה זה? מלון מלא נשים מלא נערות ונערים, יורד כאילו בים, במלון, זה לא שפוי, מה כל החסידות והצניעות וללבוש הרבה בגדים ולשים כובעים והכל? רק מגיע למלון: הפקר, מה זה הדבר הזה? לא יאומן כי יסופר, סגור רק בחלוק למעלה הרגליים הולכים להם חופשי לא יאומן כי יסופר, גרילות.

וכך הם דברי תורה: דברי תורה הם עצם מעצמיו של האדם העוסק בהם, שהטבע מחייב להצניע, ואילו המפרסם תורתו אינו שולל רמת הצנעה גרידה {הוא לא מפסיד רק את מעלת הצנעה}, אלא הוא בזוי ומבוזה.

הרב שבדרון ז"ל אומר דברים כדורבנות אומר: כמי שלא מצניע את תורתו האדם הזה כאילו חושף את ירכו, כיוון שהתורה היא עצם מעצמיו של האדם, מי שעוסק בתורה הטבע מחייב להצניע, כמו שאדם חייב להצניע את כל גופו, מי שבא לרב קנייבסקי עם חולצה קצרה אומר לא עד כאן עד כאן {מסמן לו ביד שרוולים עד חיבור כף היד}, מה זה ללכת עם חולצה קצרה? אדם צריך להצניע את גופו, צריך ללכת עם כיסוי מלא, אבל אנשים הולכים לכוון של לחשוף אתה בורח מתואר של אדם לכוון של בהמה,בהמה ללא לבושים ואתה משתדל להפחית כמה שיותר מהצד של האדם על חשבון גילוי הבהמה שבאדם. 

אז כך דברי תורה: הם עצם מעצמיו של האדם העוסק בהם שהטבע מחייב להצניע, ואילו המפרסם תורתו אינו שולל רמת הצנעה גרידה {הוא לא מפסיד רק את מעלת הצנעה}, רק בזוי ומבוזה הוא, לכן המשילה התורה את דברי התורה לירך, מה ירך בסתר שזה חייב להיות בסתר, מי מגלה את עצמותו? מי הולך בגילוי כזה, מה אתה שיכור?

אז גם דברי תורה צריכים להיות בסתר, למה דברי תורה? כי הם עצם מעצמיו של האדם המתעסק בהם והטבע מחייב להצניע אותם. אלה דבריו של הרב שבדרון. 

והבן שלו מעיד עליו, רבי יצחק שבדרון: מעיד שהדברים: "נאה דורש נאה מקיים", כך היה אבא שלו, אבי מורי נהג עצמו לאור הדברים האלה, אף הוא הצניע את תורתו, תעיד על כך העובדה שבשעה שיצא לאור לפני זמן מה הספר "אוהלי שם" ובו כלולים חידושיו של רבי שלום על הש"ס, פגשתי תלמיד חכם שהכיר אותו שנים רבות והיה ממקורביו, ואף פעל עמו רבות בעניינים רוחניים, שהביע את התמיהה לנוכח חידושיו הרבים.

מה? רבי שלום כתב כל כך הרבה חידושי תורה? ידעתי שהוא לומד ושהוא ירא שמים, אבל שיוכל לכתוב חידושים כה רבים? זה אצלי פלא וחידוש, שכן תמיד הסתובבתי עמו בחוץ לארץ עם גדולי עולם כמו רבי משה פיינשטיין ועוד, והשיחות עמם התקיימו בדברי תורה כל יושבי החדר פתחו פיהם והקשו ותרצו והראו את כוחם, ואילו אביך רבי שלום מעולם לא הוציא הגה מפיו, וסברתי לתומי שאינו למדן. הרב פונה לרב אחר ושואל אותו: שומע מר? כח הצניעות, ההתאפקות.

אתמול למדנו רק רבי זלמן מלצר שהיה נוכח באיזה מעמד: והרב מבריסק שם אמר שהיה לו קושיה גדולה, ושאל את הנוכחים את הקושיה, הם ניסו וניסו ולא הצליחו לתרץ את הקושיה, בסוף הוא אמר תרוץ שלו ותרוץ של אביו ובסוף הוא התפלא: איך יכול להיות שרבי איסר זלמן מלצר שמדברים עליו כל כך גדולות לא אמר שום דבר לא דיבר כלום, איך זה יכול להיות? הלך הביתה פתח את הספר של רבי איסר זלמן מלצר בעצמו ולתדהמתו מה הוא גילה בספר: את הקושיה ואת שני התירוצים, והוא וישב איתם ולא

אמר מילה, אם היה מישהו אחר מה היה אומר? איזה קושיה זה מזמן כבר כתבתי על זה

 ויש לי תירוצים ע"ז.

אתם מכירים את אלה שכשאתה אומר משהו אומר לך כן כן, כאילו זה מונח אצלו אפילו שלא יודע מילה וחצי מילה מה אכפת לו להגיד כן בראש, כן כן. או שיש כאלה מוסיפים על זה ואומרים: יש לי משהו יותר טוב מזה, כאילו זה קטן ויש לו משהו יותר, אייייי. 

מעשה בפעם אחת קרא רבי וחזקיהו יוסף מיצ'קובסקי רבה של קריניק לאחד מילדי העיר ושאל אותו: אני אשאל אותכם את השאלה טוב, אני כבר קראתי את התשובה זה לא חכמה אבל אני שואל אתכם אולי אתם תדעו את התשובה, שאל את הילד הקטן: תגיד לי: אם היו שמונה נרות דולקים ובאה הרוח וכבתה שלושה כמה נשארו? זו השאלה, הילד ענה יותר מהר מכם,

עונים: שמונה נשארו?

הרב: אני שואל שוב: אמור נא לי בני אם היו שמונה נרות דולקים ובאה הרוח וכבתה שלושה כמה נשארו? 

עונים: חמישה, שמונה, אמרתם שתי תשובות חמש ושמונה, בסדר,

הרב: אומר לרב אחר: יפה, כב' הרב חוזר בתשובה, אז הילד ענה מיד חמישה, והיה סימן תמיה מסתמן על פניו, מה הרב סבור שחשבון פשוט כזה אני לא ידע? השיב לו הרב: טעות בידך בני, אלו שדולקים כולם רואים אותם ונהנים לאורם, אבל הם לא יכלו להישאר כי בעוד זמן מועד שיגמר השמן יכבו לגמרה ושוב לא יישאר מהם כלום, אלה שנשארו אלה דווקא השלושה הכבויים, למה הם לא דולקים, וככה הם יישארו בשלמות כמו שהם, יפה, אז מגיע מחיאות כפיים לרב שתירץ את זה בסוף. 

ובכן רבותי כך הם חיי האדם: האדם אוהב להתבלט שכולם יראו את אורו ויתבוננו בו, אבל הרי ידוע אם הנר דולק אורך ימיו קצר ובסוף הוא כבה קליל.

ניסיון החיים מלמדינו שדבר זה אינו מחזיק מעמד זמן רב, דווקא האדם היודע להצטנע מאין רואים שאינו מדליק את הנר מעל ראשו, {והייתי אומר וגם לא מדליק את האנשים}

כדי שכולם יראו אותו ויתבוננו בו, הוא אשר נשאר מעולם ולעולם במעלתו בשלמות

ומידותיו ומוסיף והולך בקודש עד שנהיה לאדם גדול. אתם מבינים? זהו, זה אמר רבי

חזקיה יוסף מיצ'קובסקי רבה של קריניק. 

הרב: עכשיו אני אשאל אתכם עוד שאלה ונראה אם תדעו בדומה לזה: שתיים ועוד שתיים כמה זה? 

עונים: 22, ארבע אתה אומר פשוט, ואתה ואמר שתיים, ו...

אתם רואים למה יש ריבוי תשובות? זה נקרא לחיץ חברתי, אדם פוחד לענות מה שהוא חושב שהוא צריך לענות, תראו מה זה דבר פשוט, שתיים ועוד שתיים דבר פשוט זה לא ישתנה, גם אם נשאל אדם גדול או אדם קטן זה לא משתנה, אבל לאנשים יש לחץ חברתי, זה הבן אדם זה מה הוא שווה. 

צניעות פנימית היתה לרבי יוסף רוזובסקי, מעולם לא נתן שתלמיד כל שהוא ישמשנו, וכל הליכותיו אמרו צניעות, עד שנתקיים בו מאמר הכתוב "וצנועים חכמה" אז הוא לא נתן לאף אחד מתלמידיו שישמש אותו, בדברים שנשא לזכרו רבי שלמה וולבה: והוא הפליג גם הוא בשבח צניעות של רבי שלמה וולבי , שהיא שמשה לו מפתח לאומנות החינוך שלו וכך אמר: היותו אומן בחינוך, בהיותו צנוע בהליכותיו הנם שזורים בזה וזה, גם היווה חלק בלתי נפרד מאישיותו, כי במקום שיש חינוך אמיתי שם מוכרחה לשכון הצניעות:

אם הצניעות נעדרת: החינוך מזויף מתוכו, חינוך אינו סובל דברים חיצוניים, כשיש הצניע לכת יש תורה לאמיתה, יש שם חינוך, בלי זה אין חינוך אין תורה,

צניעות: שם יש תורה יש חינוך, כשיש "הצנע לכת" שם יש תורה לאמיתה שם יש חינוך.

החינוך האמיתי הולך עם הצניעות, אם הצניעות נעדרת: החינוך מזויף מתוכו, חינוך אינו סובל דברים חיצוניים, בלי גינונים של טכס בלי קישוטים בלי הצגות, חינוך זה דבר אמיתי, דבר אמיתי אינו צריך דברים חיצוניים.

הרב: חכמים של פעם היו הולכים בפשטות, איך אומרים כשרואים עשיר שלא הולך לבוש מהודר? "לא הייתי שם עליו גרוש", הבגדים של החכמים הקודמים היו פשוטים של הפשוטים כשהיו נכנסים בתוך קהל שלא מכירים אותם לא היו לחלום שהם חכמים.

אבל היום כל בן אדם ואפילו חסר דעת יכול ללבוש חליפה, מגבעת, כפתורים, נעלים מצוחצחות, עניבה מהודקת, וכל רואהו יאמר קדוש!, על מה אומר קדוש ? על החליפה.

רבי זלמן מהר"ן הצטיין בהתמדתו בתורה, לילות כימים ישב ועסק בתורה, נר לרגליו היו דברי הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות תלמוד תורה.

הצטיין בהתמדתו בתורה, תשמעו זו המעלה שכל יהודי נדרש.

לילות כימים ישב ועסק בתורה, נר לרגליו היו דברי הרמב"ם, בפרק שלישי מהלכות תלמוד תורה, דברי הרמב"ם: אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חוכמתן אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה, ואכילה ושתיה, ושיחה וכיוצ"ב אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.

אמרו חכמים: "אין רינה של התורה אלא בלילה, שנאמר, "קומי רוני בלילה לראש השמורות", וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חן משוך עליו ביום: והיכן יעסוק בתורה בכל לילותיו? גם זה לימד הרמב"ם ואת זה הוא למד מהרמב"ם, אמרו חכמים: "ברית כרותה" שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה: מחכים, שנאמר: "ואת צנועים חוכמה".

שמעתם מה הרמב"ם אומר: שכל הלומד בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, עצם זה שהוא יושב בבית המדרש זה סיוע לזכירה ולא במהרה משכח, ועוד מוסיף הרמב"ם: וכל היגע בתלמודו בצנעה: מחכים, שנאמר: "ואת צנועים חוכמה".

אז מה הוא אומר: שצריך ללמוד בבית המדרש וגם להצניע את עצמו, אז מה בבית המדרש להיות, וגם עצמו בבית המדרש? או שלהיות בבית המדרש ואם אין אפשרות להיות בבית צנוע? או מה הוא אומר?: וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו: תלמודו מתקיים בידו. אז אם הוא נמצא בבית המדרש והוא ילמד בקול אז ישמעו אותו ואז ידעו שהוא פה, אז מה הכוונה פה?: שלושה דברים אומר פה הרמב"ם:

1.    אומר כל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח,

2.    וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר: "ואת צנועים חוכמה".

3.    וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו.

הרמב"ם אומר: וכל וכל וכל, בקיצור זה כולל את כולם, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח, עד כאן דברי הרמב"ם.

לרבי זלמן מהר"ן היתה בעיה: כיצד יוכל לעסוק בתורה בבית המדרש, ולהשמיע את תלמודו, ויחד עם זאת להתייגע בתלמודו בצנעה, איך זה מסתדר? יתר על כן מבקש הוא לזכות בכתר התורה ולהקדיש כל לילותיו לתורה, וללמוד כל הלילה, בכל לילה! בקול! בבית המדרש! ובצנעה! כיצד?

מצא עצה נפלאה:

הרב שואל את הקהל: מה העצה, נראה אם תדעו מה העצה?

עונים והרב אומר או! זו תשובה צנועה.

ובכן: הוא החליף בכל כמה שעות את מקום לימודו:

בשכונת מאה שערים ראו אותו לומד אחרי תפילת ערבית,

בבית מדרש לדיין דפופה: שמעו אותו לומד לקראת חצות, הוא עבר לשם,

בבתי הורדיני לאחר חצות,

בשכונת הכרם באשמורת הבוקר,

לזוהרי החמה הגיע לתפילת ותיקין, כך הוא יצא לדברי הרמב"ם על הצד הבטוח.

איך אפשר כל לילה בכל לילה בקול בבית המדרש ובצנעה? זהו, מצא עצה: לכל חלק מהלילה הוא הלך למקום אחר וכך הצניע את זה שהוא לומד כל הלילה, וכך הוא למד בבית המדרש, וכך הוא למד בקול, ולא במהרה הוא שיכח, ועל עצם הייגיעה הוא קיבל פי מאה.

נו, מי לומד ככה הרמב"ם? ואחרי זה מחפש עצות איך לקיים הרמב"ם הכי חלק שאפשר, שבטוח אתה מקיים כל מה שהוא אמר אבל באופן שלא ישלול דבר את הדבר השני. זה מבלי להיכנס למה התכוון הרמב"ם כשאמר את שלושת הדברים, אבל עצם זה , כמה הוא הבין את העניין של צניעות, שהרי אין לך פרסום יותר גדול מזה שאדם יושב כל לילה באותו מקום וקורא בקול, זה לא יתפרסם? לא ידברו כולם? לא יגידו וכו'? זה רבי זלמן מהר"ן.

איייייי. ביום שישי האחרון לחייו של רבי שלמה טנא טרם הסתלקותו נשאל שאלה סבוכה מדיין, ביום האחרון שהוא חי שעות ספורות לפני שהוא נפטר, נשאל שאלה סבוכה מדיין, כדרכו היו ערוכות על לשונו כל השיטות והדעות, שגור על לשונו כל השיטות והדעות של הפוסקים, ולא רק דברי הפוסקים אלא גם סברותיהם, וסוף דבר שמע את השאלה מן הדיין, נמנע מלפסוק, אמר לו זו היא שאלה קשה, ויש עוד צורך ביישוב הדעת, עוד אשוחח עמך בנידון, שמעתם? ביום האחרון.

לאחר כשעה תוך שהייסורין תוקפים יותר, הוא הולך למות, התקשר לאותו דיין וחרז לו בקצרה את דעות הפוסקים גדולי האחרונים מתירים אמר ואי אפשר לאסור, אבל אם השואל הוא בן תורה יש להודיעו כי קיימת דעה מחמירה! שהוא יחליט כיצד לפסוק לעצמו.

דרך אגב: הוברר לדיין השואל כי רבי שלמה טנא כבר נשאל שאלה זו פעמים רבות בעבר, דן בה פעמים רבות, ופסק בה פעמים רבות!, ועדיין ביקש שהות של שעה מרובת מכאובים ביום האחרון של חייו שעות ספורות לפני מיתתו, ולשקול ולעיין פעם נוספת, כי התורה היא אש והדיין מהלך על להב החרב, לעולם יראה עצמו דיין כאילו חרב מונחת לו בין ירכתיו.

שמעתם איזה גבורת נפש? אדם שנודע לו כי חלילה שוכנת בתוכו מחלה ארורה, נותנים לו כמה חודשים או נותנים לו עוד שנה שנתיים, כל טעם של החיים שלו הלך, כל מה שתגיד לו: עזוב אותי לא רוצה לשמוע לא רוצה לדעת, בן אדם כמה שעות לפני המיתה באים אליו בשאלה חמורה אומר: תן לי עוד שהות לעיין בדבר, כאילו יש לו כל הזמן שבעולם, מתוך ייסורים ומכאובים, והוא סורק את הכל במוחו דברים שכבר פסק בעבר ומחשבן הכל מחדש, מצלצל בעצמו, מודיע לו את הפסק, דואג להגיד לו את הצדדים לבין תורה או לא, ו-מסיים את השיחה נשארו לו כמה שעות ונפטר לעולם הבא. שמעתם פעם דבר כזה? אפשר לעכל דבר כזה?, תראו מה התורה מסוגלת לעשות מבין אדם?.

ומעשה אחרון: בוקר בוקר חודש אחר חודש שנה אחרי שנה היה מרדכי אילן יוצא את הבית ברח' רבי עקיבא ופחד נורא בלבבו, כל בוקר מחדש היה עולה על האוטובוס: ניחותא שורה על תנועותיו לבושו הדור ופחד אלוקים בוער במצפוניו, כל בוקר מחדש היתה חרב הדיינות נתקעת בין ירכותיו, הוא היה דיין.

כל פסק דין אומר דיין נודע: היה פסק דין שלו עצמו, לפני כל פסיקה מכרעת היה מתייחד באחד מבתי הכנסיות, מפשפש במעשיו ושב ובוחן את כל מערכות ההיגיון, כשהאירו הדברים פנים נשא צקון לחש לשופט כל הארץ דהיינו התפלל לפני הקב"ה, ורק אח"כ ישב לכתוב בדחילו ורחימו כמי שהוגה את השם הגדול באותיותיו את פסק הדין, שלו ושל הנתבע.

באחד מפסקי הדין החמורים שכתב הקדים וצם כל אותו היום, כדי לזכך את נפשו מהפיגול החוצץ של החומר, את הדרך מביתו לחרב התקועה בין ירכותיו בחדר בית הדין, את הדרך היה מרפד בלימוד נמרץ של מסכתות הש"ס, הדברים היו נראים נהירים יותר לאחר שקידש את הגוף בקדושת התורה, היה גם משכים שעתיים לפני התפילה ומטהר את נפשו בעיון התורה שלא ידבק בה שמץ מהפיגול, ללא השעות האלה אמר פעם לבנו: לא היה מחזיק מעמד באווירת בית הדין.

רק מה שהיה מקדים ללמוד תורה שעתיים לפני, לטהר ולקדש את עצמו, לולא זה לא היה מחזיק מעמד באווירת בית הדין.

מי שראה פעם איך מתנהל בית דין: ואיזה צעקות יש שמה ואיזה דרך ארץ רחמנא ליצלן במרכאות וכו' וכו', לא היה מאמין למראה עיניו. ולעבור את כל זה ולהישאר כן, בפרט אדם שהוא נחשב דיין ופוסק גדול והכל, ויש שם צעקות, ויוצאים מהכלים, קשה להחזיק שעות רבות בדבר כזה, ולא כל אדם מוכן לקבל את פסק דין.

אז הוא אמר לבנו: תדע שבלי השעות האלה לא הייתי מחזיק מעמד באווירת בית הדין.

בן אדם כל בוקר יוצא לבית הדים ולא יכול לזוז, אתם יודעים מה זה חרב בין ירכותיו? תארו לכם יש לכם חרב בין הירכיים וזה מקום מאוד רגיש, חרב מאוד חודר, ואם אתה זז אתה נדקר, עכשיו כל הדיון אתה נשאר במצב שחרב בין ירכותיו וגיהינום מתחת לרגליו, לא פסקת כדין הגיהינום מחכה לך, "והאלוקים ניצב בעדת אל", אם יש שלושה דיינים שיושבים בבית דין האלוקים ניצב בעדת אל, אז השכינה מעליך מאיימת כמו שאומרים, החרב בין הירכיים מאיימת, והגיהינום פעורה למטה.

ועכשיו אתה שומע את בעלי הדין צועקים ככרוכיה, ולפעמים בחוצפה ובעזות, ויש כאלה שדופקים על השולחן בשביל הפוזה כאילו לשכנע, ואתה צריך לא לצאת מהכלים ולהישאר בשלוה ולא לנקום, אתה יודע מה הוא אומר כך, אני יראה לו, לא!, אתה צריך להיות מנוטרל לגמרי מכל המידות!.

אז הוא היה עושה הכנות: מכין את עצמו לפני, ולומד לפני, ומזכך את עצמו ולא אוכל שלא יהיה לו הפיגול, אתם יודעים כשבין אדם אוכל יש לו את צד הגאווה, כשלא אוכל מרגיש שפל, אבל האוכל, אדם אוכל חתיכת עוגה וזהו כל השמרים טפחו רק צריך להשפריץ עליו קצת ביצה והוא יראה מבריק.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.