טוען...

קניין א' - בתלמוד - חלק ד'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 17.04.2014, שעה: 13:29


קניין א'- בתלמוד- חלק ד'                                                                       

 

מח' קנייני התורה

 

מוסיף ומספר תלמידו של הרב ש"ך זצ"ל רבי קלמן אדלר: פעם אחת כשהתקינו את המנורות החדשות בהיכל הישיבה הקדושה דפונוביז', נכנס מר"ן ונסער ונרגש ואמר ביידיש: יכו אותנו, יכו אותנו!, והסביר את הכוונה: הנה עתה יש לנו אור משובח וגמרות ברורות ומאירות עיניים דפוס ווילנה ולכן יכו אותנו על שאין לומדים מספיק!,

ז"א: מקום שהתנאים נמצאים ולא חסר מאומה: יש נברשות שנדלירות לדים ספוטים, כורסאות, סטנדרים, גמרות בכול הסוגים מפורשות מבוארות במכביר, יכו אותנו שאנחנו לא באים ללמוד יכו אותנו!.

 

והוסיף להסביר שבצעירותו לא היה מצב כזה הוא סיפר כך: בילדותו כשהוא היה ילד שמש של בית הכנסת היה מחלק אחר תפילת ערבית נרות, ממש נרות, שהקדישו אותם למי שרוצה להישאר ללמוד אחרי ערבית.  היו אנשים שהיו תורמים נרות זה היה החשמל של אז, מי שרוצה ללמוד היה מקבל נרות כדי ללמוד.מספר הרב ש"ך שהוא לא קיבל, כי היה ילד והוא היה זקוק לנרות יותר מכול אלה שקבלו ביחד, אבל השמש היה סבור שהוא יבזבז אותם כי הוא ילד והייתי צריך ליטול בעצמי לאחר שהשמש הולך וזה לא גזל כיוון שהם הוקדשו ללימוד, עם הוא למד רק השמש לא האמין שהוא ילמד ולכן לא נתן לו.

 

בשנות המלחמה וכידוע הרב ש  "ך: היה מסתתר בעזרת נשים בסלוצק בבית כנסת בלא אכילה בלא מקום לינה, חולצה אחת היתה לו כל המלחמה, וגם נעליים לא היו לו  ולא שמחה והיה בקור ובכפור ולא היה לו במה להתכסות. והיתה לו כוס שהניחו בתוכה חלב, והוא היה נוטל חוט מהחולצה שלו הבודדה והיה עושה ממנה פתילה ולאור הפתילה שהיתה עשויה מהחולצה היה לומד לאורה. תראו לי היום משהו שהיה מוכן לעשות כך כדי שיוציא זה כדי שיהיה לו אור ללמוד,  יש לו היום פרוז'קטורים ולא רוצה ללמוד, תכבה תכבה את האור.

אולם היה זה קשה מאוד מאוד כי היה נשפך ונכבה כל פעם, וגם האור היה חלש מאוד אבל בכול אופן היה לומד לאור הפתילה הזו, עד כאשר הלבנה האירה מעט הייתי רץ לחלון ללמוד לאורה של הלבנה.

 

אח"כ הוא מספר על ה"שנים הטובות" בקלוצק: שכבר היה להם לוקסים: פתילות, וצריך היה להתקרב כל כך אל פתילה וכשהיינו שבים לאכסניה היו הפנים שחורות מרוב פיח, אבל עכשיו שלא חסר לנו כלום יש אורה ויש גמרא, יכו אותנו! יכו אותנו!, שאנחנו לא יושבים ללמוד תורה.

 

פעם אחת אמר מישהו לפני רבי יחזקאל אברהמסקי את המובא בשם הגאון: שכמו שגזלן זה רק מי שגוזל בפועל ואין די בכך שהוא יודע איך גוזלים ולמעשה אינו גוזל, כך למדן אינו מי שיודע איך לומדים ולמעשה אינו לומד אלא מי שלומד למעשה.

           

כששמע את הדברים פרץ רבי יחזקאל בבכי ובתוך בכיו נכנס אליו לחדר רבי יחזקאל אברהמסקי ואמר: אתם שומעים מה שאומר הגאון מווילנה? שהלמדן מי שלומד למעשה, ולא מי שיודע את דרכי ושיטות הלימוד והמשיך לבכות, אז אמר לו מי שנכנס: בשביל מה אנחנו צריכים לבכות מהדברים הללו? אבל למה רבנו בוכה? הלו רבנו לא מפסיק פומה מגרסא, ולא מפסיק ללמוד רגע, והשיב לו רבי יחזקאל: על זה ראוי כל אחד לבכות. על זה ראוי לכול אחד לבכות. שלמדן זה רק מי שלומד למעשה. כמו שגזלן רק מי שגוזל למעשה לא מי שיודע איך גוזלים, כך למדן: זה מי שיודע איך לומדים אלא מי שלומד למעשה.

 

כנגד לומדי התורה מסתפקים במועט בלימודם, ואינם חושקים ללמוד יותר ז  "א: מה שלומדים בישיבה מה שלומדים זהו. מה אתה רוצה ממני למדתי כמה שעות  מה עוד אתה רוצה ממני? מה מה הדרישה למדתי, די, ואינם חושקים יותר ללמוד הפטיר ע"ז הרב מפונוביז' את דברי הנביא בעמוס ח' יא': "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלכתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא מצא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", אז הנה ימים באים זה בשורה טובה כן? וה' ישליח רעב בארץ: לא רעב ללחם ולא מצא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", אומרים את זה על התקופה שלנו שהנה יש צימאון גדול כולם לשמוע דברי ה', ולכאורה תמוה: הרי רעב הוא ברכה ולא קללה, שכן אם אנשים רעבים הם מבקשים את דבר ה' אין לך מציאות ממרנינת לב גדולה מזו.

 

אולם, יישר הרב מפונוביז' בטוב טעם: שהרעב ניכר הרעב לא רק אם חסר לחם לא רק אם חסר מים אלא: הרעב ניכר גם באופן האכילה והשתיה של הבריאות, כי בשנות רעב רואים שמסתפקים גם בפירורים וזה בעל ערך בגלל הרעב, וכדי לסבר את האוזן הוא המחיש: ראיתי בימי רעבון אדם שהגביה קליפת תפוח ושמח בה, מצא קליפה של תפוח בטטה, גם בתקופת צימאון טיפות מים יכולות לשמח ולהרוות אנשים צמאים, וגם מי ששותה את הטיפות לא בודק את טיבן של הטיפות אם הם נקיות או לא, אלה המאפיינים של תקופות של רעב ומצא, זה לא רק בחסרון שלך לחם ומים אלא מה מוכנים לאכול ומה נחשב גם מציאה, מציאה בזמן זה.

 

בעוונותינו הרבים אנחנו  נוכחים לראות בתוצאות הרעב הזה גם במישור הרוחני: כיום נידלדלו השגות של לומדי התורה והם מסתפקים בדבר מועט, יש רעב, רעב, אבל ברעב אמרנו לא רק כשחסר לחם ומים אלא מסתפקים בדבר מועט, לומדים דפים אחדים בגמרא ומזניחים לימוד שולחן ערוך ופוסקים, כלומר: אלה מסמני הרעב שיראו באחרית הימים.

הרב: ואני יאמר לכם שאולי רומז פה הפסוק גם עמוס הנביא: שהימים שיבואו ויהי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא מצא למים, מה זה לחם זה התורה ומזה מים זה התורה, "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ואין מים אלא תורה" ז"א זה התורה אז לא יהיה רעב ללחם ולא יהיה למים שזה המזון העיקרי נכון? אלא לשמוע דברי ה', רוצים לשמוע דיסקים, יש לך דיסק זהו, לא לעמול לא להתייגע לא לתפוס את הגמרא לא קושיות ולא לשמוע תירוצים, לא, מוכן מוכן יש לך משהוא מוכן תן לי משהו טוב זהו זה הרעב, מסתפקים בלשמוע, תגיד לי: אם אני יושן עם זה ואני שומע תוך כדי שינה אני יוצא ידי חובה האם זה נחשב לי שכר ופה ושם. אם כן רואים איך מיישב הרבי מפונוביז'.

 

תשמעו מה היה בזמן רב שמעון שקופ בישיבת גרודנה: התקופה ההיא נפתחה ישיבה ולא היה בבית המדרש ש"ס שלם להגות בו, אתם שומעים? כמה ש"סים יש פה, שם לא היה ש"ס שלם להגות בו,  למה עשה ראש הישיבה רב שמעון שקופ: הוא קרא למספר בחורים וביקש מהם כך:

אתה תלך לבית מדרש פלוני ותלמד מסכת פלונית ביסודיות את כל הגמרא ואת כל רש"י ותוספות אתה לומד את כל הגמרא הזאת.

לשני אמר: אתה הולך לבית מדרש פלוני ולומד מסכת פלונית היטב אותו דבר.

וככה תשלימו את הכרכים של הש"ס החסרים שכאשר ירצה מישהו לדעת מה כתוב בסוגיה פלונית במסכת פלונית ייגש אליכם וילמד.

שמעתם? חסרון בכרכים של גמרא, נו, נו, אנחנו שילמנו פה על הגמרות עשרות אלפי שקלים רק בשביל שילמדו יהודים, הכי מבוארות הכי יפות, רק שב תלמד הכול ערוך הכול מוכן, גן עדן יש לך כבר בעולם הזה, לא רוצים להיכנס?  יבבייי. אז איך אתם רוצים להיכנס לגן עדן שם שמה לומדים, אין שם את כל המשחקים שבחוץ, שמה לומדים, שמה צריך להכיר את השפה ולדעת על מה מדברים, ואם לא זה גהינום הגן עדן זה גהינום אם אתה לא מבין כלום, אז גם הבושות וגם חוסר ההבנה זה גהינום. איייי.

 

טוב, עכשיו אנחנו נכנסים לסוגיה מפורסמת וידועה ונתרץ אותה בכמה אופנים אבל תזכרו את זה טוב טוב כי זה יסוד גדול שאם אתם תופסים אותו אז תבינו מה אתם נדרשים,

 

"צריך אדם להיות רגיל ולשנות ולחזור על תלמודו, ואינו דומה שונה פירקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת", צא ולמד משוק של חמרים, הגמרא בחגיגה ט' ידועה שם קושיית הגמרא: ומשום חד זימנה קרא לו לא עבדו? ומתרצת הגמרא אי, כן, צא ולמד משוק של חמרים, עשרה פרסה בזוזא ואחד עשר פרסה בתריי זוזא,  כן.

כתוב: "ושבתם וראיתם בן צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו",

אז בגמרא אומרת: היינו צדיק היינו עבדו, היינו רשע היינו לא עבדו, למה צריך להגיד בכפל?  ושבתם וראיתם בן צדיק לרשע בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו, אומרת הגמרא: לא לא לא,

בהתחלה מדברת הגמרא בפסוק צדיק, צדיק צדיק ובין רשע רשע, אבל מה שהיא אומרת אח"כ בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו: בשני צדיקים היא מדברת רק אחד נקרא עבדו ואחד נקרא לא עבדו, מי נקרא עבדו? השונה פירקו מאה ואחד, ומי נקרא לא עבדו מי ששונה מאה, חסר אחד ממאה ואחד, ומשום חד זימנה קרא לו לא עבדו? בשביל הפרש של פעם אחת שהוא לא שנה עוד פעם אחת זה נקרא שהוא לא עבדו? אומרת הגמרא כן, כן מה אתה? כן,

 

מאיפה תלמד:   "צא ולמד משוק של חמרים  " חמר זה המוניות של פעם, החמר לוקח אותך עשר פרסאות וכול פרסה עולה לך בזוז אחד, ואם הוא לוקח אותך אחת עשרה פרסאות זה כבר שני זוז, אה, זה הפרש של פרסה אחת איך הקפצתה את המחיר? תעריף שתיים, מה פתאום תעריף שתיים? הוא אומר ככה זה תשאל את המוניות: יש תעריף אחד ויש תעריף שתיים, ואינך יכול להגיד מה כשאתם יוצאים את העיר אתם לוקחים תעריף שתיים?, כן, יש תעריף כן, כשעוברים את המאה זה נקרא "עבדו" , זה תעריף של עבדו , וכשלא עוברים זה "לא עבדו", זה תעריף אחר לגמרי.

 

לכאורה הקשה רבי אליהו אליעזר דסלר בעל המכתב מאליהו: והוא אומר העניין תמוה מאוד, אומנם החמרים נוקבים את שכר עבודתם לפי שיעורים קבועים, הם אומרים עד כאן ומכאן זה כך, וכשעוברים שיעור אחד אז צריך להכפיל את שכרם, אולם שכר מצווה הרי הוא המדרגה הרוחנית שקונה האדם ע"י עשיית המצווה, מה זה שכר מצווה? זה המדרגה הרוחנית שקונה האדם ע"י עשיית המצווה, אז כיצד יתכן שבין מאה למאה ואחת פעם יהיה הבדל ברוחניות כפליים? אצל חמרים אני מבין הם קובעים את השיעור, אבל אם אדם עולה בדרגה רוחנית המדרגה הרוחנית הוא קונה לפי עשיית המצווה, אז איך ההבדל פתאום קופץ פי שתיים?

 

אלא אומר כי מתגלה לנו יסוד חשוב: שכול עליה במדרגה אינה מוסיפה רק על זו שלפניה אלא, מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה. שמעתם?

הדברים שאני אומר יהיו לעילוי נשמת מורי וריבי הרב שפירא שהיום הוא יום פתירתו.

תהה מנוחתו עדן. עונים אמן.

אז כל עליה במדרגה אינה מוסיפה רק על זו שלפניה אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה. אתה עולה ומכפיל גם מה שלפני גם, עולה עוד ומכפיל את מה שהיה לפני כגם, כך אתה עולה ומכפיל, כי היא נותנת לכול פרט ופרט לכול מדרגה הקודמת ערך יותר נעלה, לכן מכול מדרגה מתהווה עולם חדש. זהו היחס האמיתי שבין דרגה לדרגה.

 

ז"א: אם אני אומר שדומם הופך להיות צומח: עליתי דרגה מדומם לצומח אז גם מה שהדומם הפך להיות לצומח גם הדומם ההוא עכשיו יחשב לצומח.

אם אני עולה מדרגה של צומח לחי: גם הצומח הופך להיות חי.

אם אני הופך להיות דרגה של אדם: אז החי הופך להיות אדם.

דוגמא: הצומח יונק מהעפר אז כל מה שיש בצומח נקרא צומח כבר,

בעל חי אכל את הצומח עכשיו אין כבר את הצומח זה הפך להיות חי גם כן,

אדם אכל את העוף או את הבהמה גם זה הפך להיות אדם,

כלומר: המדרגה שאתה עולה אליה היא מכלילה גם את הדרגות הקודמות בתוכה כבר, זה   לא שאתה עולה ודרגה זו שונה ממה שהיה קודם הכול כבר נכלל.

 

ז"א: שאדם בכול עליה ומדרגה אינה מוסיפה רק על זו שלפניה אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה והיא נותנת לכול ופרט ופרט שבמדרגה הקודמת ערך יותר נעלה לכן כל מדרגה מהווה עולם חדש, וזהו הייחס האמיתי שבין דרגה לדרגה.

 

והקשה, עדיין צריך הדבר עיון:  כיצד נוכל להשוות את הדבר שבין צדיק לרשע שזה מן הקצה אל הקצה, צדיק זה הקצה והרשע זה הקצה, איך אפשר להשוות: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אתה רוצה להשוות מרחקים ופערים בין צדיק לרשע כמו פערים בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו שההפרש ביניהם בין מאה ואחת למאה? איך אתה יכול לעשות כזה הפרש!? ומדובר בשתי צדיקים גמורים! ואיך קוראים לצדיק שלמד רק מאה פעמים רק מאה פעמים, רק מאה מעמים, הלוואי עלינו פעמיים, קוראים לו "לא עבדו", איך?

ובאר זכרונו לברכה את העניין כך: הצדיקים לעתיד לבוא יתפעלו מאוד כשיכירו את ההפרש העצום, ההפרש העצום שבין צדיק לרשע, אומנם כבר בעולם הזה יידעו הצדיקים את ההבדל הגדול מאוד מאוד של בין שני הקצוות האלה, אבל לעתיד לבוא יתברר להם שכול מה ששערו בהיותם בעולם הזה אודות ההפרש הזה: ההפרש של בין 

קצה הקדושה לבין קצה הטומאה, זה איננו כלום ממה שהם חשבו לא מינה ולא מקצתה, לעומת ההבדל הכביר והאיום שייגלו לאמתו של דבר מה ההפרש בין צדיק לרשע כשיגיעו לעולם האמת.

 

זה מה שאומר הנביא:   "ושבתם וראיתם  ": אתם תשובו ותראו לעתיד לבוא בכוח ההבחנה האמיתית שתהיה לכם אז כמה טעיתם בהערכה שלכם כשהייתם בעולם הזה, מה ההפרש בין צדיק לרשע!?.  מרחק שנות אור ממה שאתם חושבים.

 

אך ההתפעלות תגדל עוד יותר שיגלו עוד טעות אחת יסודית בהערכה: בעולם הזה גם הצדיק הגדול ביותר, המלומד במלחמת היצר, וזה שיודע את קושי העבודה, גם הוא כמעט לא יבחין בהבדל של בין מאה למאה ואחת פעם.

 

הן כל דבר קשה בראשיתו: ברור לנו כל התחלות קשות, כל דבר הוא קשה בראשיתו, אך זה שכבר כפה את יצרו מאה פעם מאה פעם! הוא חוזר ללמוד אותו הדבר מאה פעם, זה כפה את יצרו או לא כפה את יצרו? ודאי, שוב לא תכבד עליו כל כך הפעם המאה ואחת, ומשום כך סבורים שההפרש בזה קטן מאוד להתגבר על היצר עוד פעם מאה כבר הוא התגבר! עוד פעם זה לא הרבה, אולם בעלמא דקשות, בעולם האמת, במקום הערכים האמיתיים ישתוממו וייווכחו לדעת שגם הצעד הקטן ביותר בעליה, מרומם את האדם לדרגה הכפולה ממדרגתו הקודמת!, וההתפלאות בזה: תשווה בתוקפה להתפעלות להכרת ההבדל האמיתי  שיהי בין צדיק לרשע.

אתם שומעים? מה זה עוד מאמץ קטן עוד אחד,  עוד אחד,  עוד אחד, אל תישן קום קום   אל תישן קום קום, עוד מאמץ, עוד מאמץ,  עוד מאמץ, אייייי. שמעתם מה זה?.

 

אבל!!!!יש להעמיק עוד יותר בדבר:  בא נעמיק עוד אתם צוללנים אז נעמיק, כן, אני מתכוון צוללים בשינה כן?, לא כי אלו שלא רואים אותכם חושבים שאתם ישנים אבל ב"ה לא אתם לא ישנים אתם רק ההגנה לפני השינה.

 

ויש להעמיק יותר בדבר: מה היינו אומרים לו ראינו צדיק שעובד את ה' הרבה מאוד אבל חסר לו עדיין הצעד האחרון שלפני השלמות? וצדיק שני: שהגיע לשלמות ממש, האין ההפרש ביניהם גדול עד מאוד? האין ההפרש ביניהם גדול או לא גדול? למה גדול? אה, יפה מאוד ההפרש הוא עצום: זה שלם וזה חסר, מה לעשות? זה נקרא שלם וזה נקרא חסר.

 

יש עכשיו אולימפיאדה הם התכוננו ארבע שנים לרוץ לרוץ לרוץ חמשת אלפים מטר, רצים  רצים  רצים  רצים  הפרישי עשיריות  השניה, אחד קיבל פרס והשני טאטאו אותו ולא יזכרו בכלל שהוא השתתף, וכול המאמץ הלך פייפן. אין פרס ואין מדליה ואין בטיח. זה כן מבינים בעולם אז למה זה לא מבינים? אבל פה זה יותר גרוע: ההוא השיג את ההוא לכן הוא מקבל את בפרס, אבל זה שלם וזה לא שלם: היה קרוב לשלמות ולא הגיע לא שלם.

אחד ניסה להתניע את הרכב ועשה טרררר. ונדלק. ואחד עשה טרררר. כמעט נדלק, זה יכול לנסוע וזה תקוע במקום, זהו: טרררר. כמעט נדלק שומעים שכמעט נתפס ולא נתפס. אתה תישאר לעשות את החג בבית, ההוא נסע להורים שלום אתה בבית למה? לא נדלק.

 

ש.  אפשר להגיד שמאה פעמים זה כמו עניין של מסגרת, כמו שיש כולל וזה נגמר באחת אבל צריך להשלים, אדם צריך להוסיף יותר ממה שהוא חייב, כי כשזה נגמר כולם הולכים והוא נשאר ומוסיף על החיוב שלו, על המסגרת וזה מראה שהוא מוסיף על כל החיוב שלו, שכול המאה פעמים זה כביכול החיוב שלו ואומר יופי גמרתי את מה שאני חייה והולך אלא: מוסיף  עוד פעם ומראה שמחוץ למסגרת שאתה חייב אתה מוסיף. 

 

הרב: בקיצור אהבת התורה, אדם שאוהב לא אומר, הגיעה השעה אני צריך ללכת, מי

שאוהב לא מחפש ללכת רוצה להישאר, מי שאומר אני חייב ללכת סימן שהוא לא אוהב, יש משהו יותר דחוף מהאהבה שלו יש לו משהו יותר דחוף.

אם אחד דוגמא אומר: אני חייב לצאת לעשן, סימן שהוא אוהב את הסיגריות יותר מהלימוד, דברים פשוטים לא?

 

אז אמרנו שזה שלם וזה חסר: אז ההפרש הוא גדול בהם, אומנם הוא חמר רק משהו אבל על כל פנים חסר הוא, והנה במדרגות הרוחניות בכול צעד וצעד באה איזו בחינה לידי שלמותה, זה הביאור שאמרנו לעיל: שבכול דרגה הוא מגיע לעולם חדש שהעולם החדש כולל כבר את העולמות הקודמים של כל הדרגות, כי כל מי שחסר לו משהו מהשלמות לעומת חברו חסר הוא את השלמות של הבחינה ההיא שכבר הגיע אליה חברו, שהבחינה ההיא מהווה בשבילו עולם חדש לגמרי, לכן הוא בגדר "לא עבדו" כלפי חברו שהגיע בבחינת השלמות שלו לגדר עובד אלוקים.

ז"א: חברו כבר בגדר עובד אלוקים בדרגה זו והוא עדיין לא הגיע לדרגה זו אז הוא לא נקרא  עובד אלוקים בדרגה זו, אז נקרא "לא עבדו" ביחס לדרגה של השני.

 

וביותר יובן מדוע הביאו רבותינו ז  "ל משל של מאה ומאה ואחת?: שכן מאה ואחת פעם היא מחינת השלמות של כוח הזיכרון, אמרנו שמאה ואחת זה מיכאל והמלאך מיכאל יזכיר לכול מי שיפחד בראייתו את המלאכים בעולם העליון ולא יוכל לחזור על משנתו. ולמדנו אתמול שישאלו אותו את כל הגמרות והכול שיגיד אותם בע"פ חוץ מהדרשה של המאה שמונים יום, אז ישאלו אותו שמה הוא יכול לפחד ויתקע ולא יוכל לדבר, יבוא המלאך מיכאל ויזכירו זה "מאה ואחת", אבל מי שלמד פחות ממאה ואחת אמרנו זה מאה זה ה- סמ' זה מאה זה שר של שכחה שהוא עדיין ישכיח אותו, ומיכאל לא יוכל לחלץ אותו כי הוא לא למד מאה ואחת, אבל אם הוא למד מאה ואחת, ז"א מאה ואחת זה שלמות במדרגת הזיכרון, לכן אינו דומה, זה נקרא זוכר וזה נקרא לא זוכר, למה? כשיגיע לעולם האמת אפשר שהוא לא יזכור. אז אמרנו שזה השלמות הכוח הזיכרון ששוב אינו שוכח כמו שמוזכר בספרים הקדושים.

 

הרי שימו לב מה המסקנה:  הרי, מי שחוזר על לימודו, למה הוא חוזר? הוא עושה זאת למען לא ישכח, ואם הוא חיסר פעם אחת ולא שנה אלא מאה פעמים עי"ז: אז חסרון של הצעד הקטן הזה הוא הפסיד את השלמות של הזיכרון אז הוא לא יזכור, אם עשית את הפעולה של השינון "השונה פרקו" שונה ושונה ושונה, אם התכוונת בשביל לזכור אז תשנה מאה ואחת, אם לא, אז לא הגעת לשלמות בזכירה, ולא תשיג את מה שרצית.

דבר זה הוא דוגמא לכול העניינים הרוחניים בכול דרגותיהם: כל צעד נוסף מזכה את האדם מבחינת שלמות מיוחדת, ובשל חסרון כל שהוא תחסר לו השלמות ההיא, אין עובד אלוקים אלא השואף לשלמות האפשרית שבמדרגתו. זה נקרא עובד אלוקים, כשאתה מנצל את המקסימום שאתה יכול להגיע למדרגה שלך, זה נקרא עובד אלוקים.

 

הרב מסביר מה נאמר פה: במילים שלנו הרי כתוב בכמה מקומות שלא יהיה אדם  

כמוליד וקובר או זורע ואינו קוצר. יש טעם שאישה תהרה תשעה חודשים ובסוף התשעה חודשים היא תוציא תינוק לקבורה ישר? יש טעם כזה? יש טעם ללמוד תשעים ותשע פעם מאה פעם ובסוף לא לזכות? זה נקרא מוליד וקובר.

או זורע ולא הולך לקצור, בשביל מה זרעת אם בסוף אתה לא קוצר, שואלים אותך בסוף: מה למדתם? לא זוכר, בשביל מה למדת? אם אתה הולך בשביל לא לדעת אז בשביל מה הלכת? מה אתה ממלא שעות עם כרטיס, מה? אתה ממלא איזה חובה להתפטר ? יש מטרה!: כתוב: "ושיננתם לבנך", ושיננתם שגם אתה תשנן שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל אותך אדם שאלה: אל תגמגם לו אמור לו מיד, זה כל עם הארץ צריך להגיע למדרגה כזאת,  כל אבא כל אדם "ושיננתם לבנך", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך כל אדם שאם ישאל אותך אדם שאלה אל תגמגם, שמעתם זה החיוב, זה מה שאתם אומרים "בשמע ישראל".

ז"א: צריך ללמוד וללמוד וללמוד ולשנן ולשנן ולשנן בשביל שלא ישכח, ואם הוא לא מגיע לזה זה נקרא: "לא עבדו".

זה כמו שנתנו לאחד עבודה לזרוע ולקצור, שאלו אותו בעל הבית זרעת? בטח, בטח, קצרת? לא, בשביל מה זרעת? בשבילך מה שלחתי אותך מה עשית? מה יצא לך מן הלימוד גורנישט, אתה זוכר משהו? לא, איזה מן דבר זה?

 

הבן איש חי זוצוק  "ל מביא משל על זה: מלך ביקש מאחד שיביאו לו מהפירות שיש להם ושכול אחד יביא מה שהוא יכול: הביא לו אדם עני סאה של פירות אבל זה לא היה מחוק אלא היה גדוש, אז הסאה היתה גדושה נתן לו. ביררו מה היה מצבו: התברר שהוא עני והוא נתן יפה מאוד אמר המלך תמלאו לו את זה בכסף וזהב.

היה אחד עשיר הביא לו עשרה סאין אבל מילא כל אחד תשעים אחוז, נו, המלך אמר תמלאו לו את חצץ ותשימו לו על הגב.

שאלו שם השרים מה קרה? זה הביא פחות וקיבל כסף וזהב, זה הביא הרכה יותר וקיבל חצץ למה? אמר: זה מילא את הכלי יותר מכפי יכולתו, וזה מילא את הכלים בפחות מכפי יכולתו, לזה ימלאו חצץ ולזה יתנו אבנים טובות ומרגליות.

 

מה ה' דורש מאיתנו: הוא נתן לנו כלי, הכלי הוא השם שלך זה הכלי, אתה צריך למלא אותו אם אתה ממלא אותו ועוד גודש אותו בקצת גם מחזיר לו בתשובה כמה אנשים על הדרך זה נקרא שאתה עשית לעילה ולעילה.

אפילו אם זה כלי קטן יחסית, אבל אחד שהיה לו עשרה כלים ז"א: שיעור פי עשר יכולת   להגיע לרמה מההוא, אבל הוא רק מילא תשעים אחוז "ענוש יענש"!, "ענוש יענש"!, למה לא מלאת את כל מה שנתתי לך כלים מלאים למלא אותם, למה לא מלאת אותם? זאת הנקודה שצריך להבין: בין מאה למאה ואחד.

 

תשמעו, בספר תולדות אדם מובא, סיפר לי רבי לייב מוילנה אביו של רבי בר, שאל את הצדיק רבי זלמל'ה מוילנה, " הגיד נא לי שאהבה נפשי": שמענו מרבותינו הקדמונים בחגיגה ט', "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד", אבל יותר ממאה פעמים לא שמענו? הוא הפוך: הוא מתפלא איך עצרו במאה? הוא אומר מה זה יותר ממאה לא שמענו!?

 

ענה ואמר רבי זלמל'ה, "בחירי רצתה נפשי בך  ": אולי זה השיעור שהזכירו חכמים ז"ל כאן הוא מסוגל לזיכרון והדומה בזה, לכן הם נקטו בשיעור של מאה ומאה ואחד, אבל לחיבוב תורה אין לה ערך ואין לה שיעור! ואילו היה מספיק לי הזמן אמר רבי זלמל'ה מוילנה: הייתי חוזר על דבר אחד מדברי התורה שנה תמימה ויותר! כי חביבה עלי בכול עת, "דדיה ירווך".

 

בעת שהשונה פרקו מאה פעמים ואחת, חברו שונה פרקו רק! מאה פעמים, אז זה שאומרים שהוא שונה פרקו רק! מאה פעמים מה הוא עושה באותה עת שההוא שונה מאה

ואחת? הוא לומד דבר חדש הוא כבר עבר לנושא אחר, מי אומר את זה?: רב אהרן קוטלר,  איך הוא אומר את זה?: הוא אומר שהרי אם הוא מתבטל באותו זמן ז"א: סיים את המאה פעמים וזהו הפסיק, הולך לטייל לישון....מתבטל.

 

אם מדובר באחד כזה שאחרי המאה פעמים הוא פסק באותו זמן שההוא המשיך מאה ואחת מסיק אהרן קוטלר: התורה לא היתה מעמידה בשורה אחת את שניהם, איך אתה מעמיד אחת שהוא בטלן עם אחד שהוא למדן? אחד לומד בלי הפסקה ואחד מפסיק, אתה משווה ביניהם? הרי אתה אומר: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", אלא היתה מדגישה ומבררת הגמרא את ההבדל שבין שונה תמיד לבין מבטל זמן מה!. ככה היתה צריכה להגיד, מה ההבדל בין מי ששונה תמיד לבין מי שמבטל זמן מה",  לא אמרה כך, על כורחך כאמור: השונה פרקו מאה פעמים לא מבטל זמן מדובר בשני אנשים שהם מתמידים ללמוד, אלא בעוד שחברו שונה פעם נוספת את פרקו הוא כבר לומד דבר חדש, הוא עצר במאה אמר מספיק פה ואני עובר למשהו חדש. ואעפ"כ שהוא ממשיך ללמוד הוא נחשב "ללא עבדו" לעומת חברו, לעומת חברו הוא נקרא " לא עבדו", ועד כדי כך למה?

 

מסביר הרב אהרן קוטלר, ההבדל ביניהם הוא ברמה של אהבת התורה: כידוע לא קל לחזור על לימוד, כולם אוהבים דברים חדשים, תן לנו איזה חידוש, לחזור על אותו דבר אנשים לא אוהבים לחזור על דבר חדש.

 

צא וראה דוד המלך התפלל לה': לא להיות לומד תורה ושוכח, וכן לא ללמוד תורה ושהיצר-הרע לא יתן לו לשנות, כי ללמוד דבר חדש אין הדבר קשה לאדם אף אם אינו מצטיין באהבת התורה. גם אם תביא אחד שלא כל כך אוהב את התורה ותגיד לו:  בא אני יתן לך חידוש דבר יפה יגיד כן על הכיפאק  דברים כאלה אני אוהב גם קצרים זה טוב יופי אני אוהב את זה, אבל בא נשנן אותו פרק בא נחזור על אותו פרק,  לא, זה אנשים לא אוהבים גם אוהבי תורה, כי כך הוא טבעם של דברים: אדם תאב לחדש ולחידוש, אבל דבר שאדם כבר למד ויודע אפילו במקצת קשה עליו לעסוק בו. כי פגה ממנו דאבת החדש, רק אהבת תורה יכולה להביא אדם לרצות לחזור על לימודו, אהבת התורה היא הגורמת לאדם לרצות ולחזור על לימודו.

 

כמאמר שלמה המלך עליו השלום: "באהבת תשגה תמיד", מה זה תשגה? תחשוב, "שיגיונות זה מחשבת" באהבת תשגה תמיד, באהבת של התורה תחשוב תמיד, מי שאוהב תמיד חושב במי שאוהב, הוא לא מתיק ולא משיח את אהבתו ממה שאהוב לו, אז לכן: "באהבת תשגה צמיד", ועל אחת כמה וכמה על החזרה על הדברים של מאה פעמים, לרצות ולחזור אחרי מאה פעמים נחוצה לזה אהבת התורה במידה ניפרזת,  

 

זו היא מעלתו של השונה פרקו מאה פעמים ואחת עד כי השונה פרקו מאה פעמים ועבר לנושא אחר ולא המשיך עוד פעם, מבחינתו של זה הוא בבחינת "לא עבדו".

 

ש. לא שומעים

הרב: בטח אם לא טועמים תורה אי אפשר לאהוב,  כי אם לא טעמת  את העוגה איך תאהב אותה, מה רואים צבעים וזה, אבל אם לא טעמת אי אשפר, תשאל את אברהם מה זה כבש בפסח? תשאל אותו אם רוצה עוד פעם? תשאל אותו, כל היום מהבורק עד הערב הוא מוכן לאכול כבשים עכשיו רק כבשים עזוב גבינות זורק את הגבינות

 

ז"א: ברגע שטועמים איייי. אי אפשר להפסיק, הנה תראו שיעור אחד אף אחד לא נרדם איך זה? ואנחנו בחצי היום, זה שעות של התנומי שמגיעה עכשיו, זה מראה שאתם מתחילים להתרגל הגוף מתחיל לבלוע תורה לבלוע ולאט לאט מתחילים לאהוב.

אנחנו עוד עוסקים אנחנו רק במכסה ככה לדחוף לכיוון כמו שאומרים כן, אנחנו מלמדים שחיה עוד בחוף עוד צללנו בים התלמוד, אבל בסל בכללי זה כבר מראה את אותותיו,

אדם שיכול לחזור על הסך בכללי כל הזמן זה סימן שהוא אוהב, ואהב זה כמה שאתה מתעסק יותר אתה נקשר יותר.

לדוגמא עציץ: כמה שאתה רואה אותו מתפתח יותר אתה נקשר אליו יותר, כל עלה שנושר כאב לך, אם אתה רואה עולה שמצהיב אתה כבר חושש אוי ואווי אני לא משקה טוב או לא הזמן וכ"ו, אתה לנסוע מחוץ לעיר ולהזהיר את השכן שיעשה טובה שיכנס וישקה את העציץ, אתה יכול לשכוח את הילד באותו וגם לנעול כי יש לך מספיק ילדים אבל את העציץ אתה לא תשכח, כלומר: כשמטפלים במשהו אפילו שקוראים לו עציץ כולה חמישים שקל אתה חביבי נקשר.

ואם אתה לומד כל יום תורה אתה נקשר לאבינו שבשמים, אתה נקשר לתורה אתה מתחיל לראות שהיא מאירה לך אתה סוף סוף מבין, בא הנה אתה חכם נהיה, בסוף היום אתה יוצא עם הרבה ידיעות, עוד יום הרבה ידיעות,  עוד יום הרבה ידיעות, עוד יום הרבה ידיעות, מחר מדברים במשהו חביבי, אתה מבין עניין. אתה מתערב נכנס, קודם מה היתה עושה: מתעלם כזה תופס איזה פינה כדי שלא ישאלו אותך ושלא יגידו לך כלום,

היום יגידו לך תגיד דבר תורה, תגיד איזה חידוש, תגיד משהו יש לך מה להגיד.

אז ז"א  רואים מפה את האהבה.

 

אומר הרב אהרן קוטלר: שני אנשים שהם מתמידים אבל זה אחרי מאה הפסיק ועבר נושא אחר וזה ממשיך, זה אהבתו לתורה יותר.

 

מישהו פעם ראה את הרב משה פיינשטיין: יוצא מבית הכנסת ואחריו הולך נהר של אנשים וכולם שואלים אותו שאלות ועונה ועונה ועונה, לא מצא חן בעניו הוא היה תלמיד חכם גדול, ולא מצא חן בעניו זה שהיה תלמיד חכם גדול, להעביר ביקורת על הרב משה פיינשטיין שהיה גדול הדור באמריקה זה לא פשוט אבל הוא ניגש ואמר לו: שזה לא מקובל לבן אדם גדול שיעסוק בדיני ממונות או בדינים כאלה וכאלה, לא מקובל שתוך כדי הליכה ברחוב כן, אדם ידון ויגיד ככה תשובות לאנשים על המקום

אמר לו אתה צודק קודם כל מה שאתה אומר הוא נכון, אבל אחרי שסיימתי למעלה מארבע מאות פעם את השולחן ערוך ועל כל  נושאי כליו בארבעת חלקיו אפשר כבר לדון ברחוב גם

 

אתם שומעים מה זה: למעלה מארבע מאות פעם, למעלה מארבע מאות פעם כל השולחן ערוך עם כל נושאי כליו זה אחרי שכמובן כבר למד את כל הש"ס והפוסקים הכול ראשונים ואחרונים הכול, הרי לא פוסקים משולחן ערוך בלי שהאדם ילמד היום עוד אומרים שילמד מהטור, איזה טור? הם למדו את הכול מהמקור והשורש, אתם מבינים מה זה? זה צריך לתת לנו את החשק, את החשק להתחיל להזיז את עצמינו זה בושה, זה בושה איפה שאנחנו עומדים זה אפילו לא סוסים, אפילו לא סוסים.

 

זאת ועוד ממשיך רב קוטלר ואומר: מעצם העובדה שחכמים ז"ל שיבחו את השונה פרקו מאהב פעמים ואחת למדנו שגם אחרי שינון של מאה פעמים עוד ניתן להוסיף בידיעת התורה

אתם שומעים?: אם אתה חושב שאחרי שלמדת עשרים פעמים אתה כבר מבין את הסוגיה, תשכח מזה, אן חכמים משבחים את מאה ואחת פעם בשינון, משמע שגם לאחר מאה פעמים אפשר להוסיף בידיעת התורה. למה? שהרי הפעם המאה ואחד פעם אינה אלא לגילוי תוקף אהבת התורה והוא לא מקיים בלימוד של המאה ואחת בתורה את המצווה: "ושיננתם", שהפירוש: שדברי תורה יהיו מחודדים בפיך, הרי אין אדם רשאי להזניח את שאר ידיעת חלקי התורה והנו חייב ללמוד כל התורה כולה, אלא בודאי שישנה תועלת גם בלימוד בפעם המאה ואחת מבחינת העמקת הידיעה והגדלת ההבנה ומתקיימת בזה מצוות: "ושיננתם", ושחיובה של המצווה "ושיננתם" שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך כידוע בשם הגאון רבי יהודה סלנטר: חיובה הוא גדול יותר ממצוות לימוד התורה.

ושיננתם מלשון שנון, לשנן זה לחדד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שתוכל להוציא אותם כמו הסכין החריפה.  

 

ושמעתי, מדודי רבי איסר זלמן מלצר דומני שהוא אמר זאת בשם רבי איצל'ה פטרבורגר, כך אמר הרב אלעזר מנחם מן ש"ך זצ"ל:  ששמע מדודו רבי איסר זלמן מלצר שכמדומה לו ששמע זאת מרבי איצל'ה פטרבורגר שבודאי מדובר כאן במי שיכל ללמוד מאה ואחת פעם, שאם לא היה יכול ללמוד מאה ואחד פעם הרי הוא אנוס, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, מדוע הוא לא למד פעם נוספת? לא רוצה, לא חפץ, מאה זה מספר עגול מספיק להיום זהו תודה, אם כן מדוע למד מאה פעמים קודמות? משום שהוא רצה בכך, אם כן לא את ה' הוא עבד אלא את עצמו, את רצונותיו ואת חפצו. והעיקר המצווה זה קיום הציווי קבלת העול, ומכאן הפער התהומי המפריד בינו לבין חברו זה נקרא "עבדו", וזה נקרא "לא עבדו", זה עבד אצל עצמו וזה עבד אצל קונו וממשיך הלאה.

 

אם כן למדנו עכשיו פרק בהבנה: מה זה עובד אלוקים? ומזה לא עוד אלוקים? וכול האפשרויות שהעלנו כאן: שאנחנו צריכים להבין שאנחנו לא בכוון ושאנחנו צריכים להיות בכיוון, לא מדברים מה ללמוד מדברים בכמה ללמוד? איך ללמוד? מאיזה טעם לומדים? מה המטרה בתלמוד? זה הקניין הראשון בארבעים ושמונה קניינים שאדם צריך וחייב כדי שיהיה לו קניין יש עוד ארבעים ושבעה קניינים עדיין לא הגענו אבל אנחנו נגיע בע"ה ואחרי זה נוכל בשבועות לקבל את התורה, בעה"י אבל להתחיל לשנן חבר'ה לשנן לשנן להתרגל לשנ.

 

ש. מה לשנן

הרב: את התלמוד שאתם שומעים, קחו את הספר עכשיו ותחזרו, תקחו חברותות כמה דקות חצי שעה שעה תשננו תשננו אם נתקעתם סימן שלא הקשבתם טוב, וצריך עכשיו שיהיה שנון בפיכם מחודד מחודד, יעירו אתכם בלילה ישאלו אתכם להגיד את הקטע תגיד את הקטע, תסביר את הקטע אתה מסביר את הקטע, זו לפחות ההתחלה לא אה, אה, אי, או, זהו מה שלמדנו צריך להיות בכיס, חכמים היו כל דבר חדש שלמדו חוזרים עליו מינימום ארבעים פעם, מינימום קודם כל שיהיה בכיס  ארבעים פעם

ש. עם הספר

הרבעם ההחלטה ועם הספר ועם מה שאתה רוצה, שואלים והרב עונה: ברור בשביל זה אנו עושים הקלטות בכדי לשנן ולחזור על הדברים, מה שאתה שומע פעם אחת יכול להיות שזה יהיה ברפרוף, וכול להיות שדעתך הוסחה, יכול להיות שלא שמתה לב או שלא הבנת ולא שאלתה, ולכן הרי אתה לא רוצה לאבד את החומר ואתה חוזר על השיעור בשביל זה עשינו את זה

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

 

       

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת