שער הבחינה - חובות הלבבות - פתיחה ופרקים א-ב | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 17.01.2012, שעה: 04:57
השיעור מתקיים כל בוקר בבית כנסת יביע אומר בשעה 4:30 רחוב עוזיאל 41 בני ברק הציבור מוזמן
חובות הלבבות - שער הבחינה
17-1-12
...לא היה בהכרה להכיר את החסד כשאספו אותו במדבר בהיותו תינוק, וכיון שהוא גדל ככה אז אצלו זה טבעי. זה שהוא כבר מבוגר ובעל הכרה והוא הרגיש את ההפסד שהיה לו והצער והבזיון והעירום והרעב שהיה לו אצל מי שאסר אותו, ברגע ששחררו אותו הוא מיד הרגיש את ההפרש בין הצער לבין השלוה והמנוחה, ולכן הוא הכיר טובה הרבה יותר ממה שהתינוק, והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו אע"פ שכבר התחזקה הכרתו וכבר התיישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, אין ספק אפילו לכל בר דעת שחסדו וטובו של האיש החסיד על התינוק הם כוללים ונראים יותר, ז"א בכל מיני הטבה הוא היטיב לו, גם חינך אותו, השקיע בו, הלביש אותו, האכיל אותו, הכל הכל הכל, והדברים האלה נראים וניכרים. בודאי שהתינוק הזה שכבר גדל חייב בהתמדה להתמיד את השבח וההודאה אליהם יותר. והנה אנחנו רואים שזה לא עובד ככה, שאנחנו גדלים אצל ההורים אנחנו לא מרגישים חייבים להם כמעט שום דבר, הפוך, אנחנו עוד טוענים מגיע לנו, אבל אם יבוא בן אדם מבחוץ ונארח אותו, נקבל אותו וניטיב לו, כמה תודות הוא ישבח, כמה הוא יאמר. על זה אמר הכתוב "ואנכי תרגלתי לאפרים כחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים" בגלל שהם כל הזמן רגילים שלוקחים אותם על הידיים כמו שלוקחים את היונק ולא רואים שבעצם כל ההצלחה והרפואה באה מאת השי"ת.
אז זו סיבה שניה שגורמת שאנחנו לא מכירים את טובות הבורא עלינו ולא מודים, זה בגלל כח ההרגל שגדלנו ככה מתחילתנו ואנחנו לא מבחינים ולא מכירים כמה טובות שופעות אלינו בכל רגע. מתי כן? חס ושלום הקב"ה פתאום יקטין את הראיה של האדם, את השמיעה של הבן אדם, פתאום יחסר לו דברים, יהיה לו כאבים באיברים מסוימים, מוגבלויות עד נכות וכו' וכו', ואז פתאום הוא יתחיל להעריך כל אבר ואיבר. אפילו אם יוצא לנו איזה ציץ בציפורן בצד כאן במשך השבת ואי אפשר כבר לגעת בזה, רק השריטות מזה כל רגע אך אך כל רגע אייייי או אם יש לו ציפורן חודרנית, אז הוא מתחיל ללכת ככה על רגל וחצי, ציפורן רק זזה קצת נתקעה שמה בצד, פתאום הוא יודע להעריך כמה זה כל ציפורן שהיא מתיישבת טוב, וכן הלאה. קטנות, קטנות, רק בקטנות, אם הקב"ה עושה לנו בקטנות פתאום אנחנו נזכרים כמה היה טוב לנו קודם, בשביל שנדע כמה טוב צריך לחסר מאיתנו שנדע. אז זה הסיבה השניה שאנחנו לא מכירים את טובות הבורא עלינו.
והסיבה השלישית, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, שבאים על בן אדם כל מיני פגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם, ופתאום יש לו הפסדים ופגעים בגוף ובממון, ולא מבינים שזה סיבות ואופני טובה שהקב"ה מגלגל עליהם, ויש בזה תועלת הנסיון והמוסר להם, כמו שכתוב "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו", ז"א אשריו של מי שה' מייסר אותו ומלמד אותו מן התורה על מה זה בא. אז ז"א בני אדם לא יכולים לקבל פגעים ולהבין שבכלל זה לטובתם, אלא בשבילהם כל פגע וכל חסרון, הן בממון הן בגוף, זה נזק, ולא מבינים את מוסר ה' בזה, ושכחו כי הם וכל אשר להם זה טובות שהיטיב להם הבורא בנדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו, אבל הם קצים כשהוא מראה את צדקו בהם, ולא משבחים בהגלות חסדו עליהם, אז כשהקב"ה מביא להם איזה עונש בצדק אז הם קצים בזה, וכשהוא מיטיב להם ונותן להם חסד הם לא משבחים אותו בזה, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמיטיב בה להם, ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריות אשר בראם לתקנתם. ז"א, הם מחפשים לצאת מכל מצב בדרכים שהם לא דרכים עפ"י התורה הקדושה. ומשתדלים לעשות דברים שהם היפך מהתקנות שהקב"ה ברא אותם על מתכונתם.
יוצא שהדבר השלישי שגורם שאדם לא מיטיב על הטובות, כיון שהוא רואה שהקב"ה פעמים פוגע בו, מפסיד אותו וכו', ולא מבין את מוסר ה' בזה.
ומה נדמו בזה אל אנשים עוורים שהביאו אותם אל בית מוכן בכל התועלת, ותיקנו להם את הבית על מכונו בדרך הטובה ביותר, והתקינו אותו על תיקון נאה ונאות לתועלת ולכוונת התקנה שלהם, והזמינו להם שמה כל מיני תרופות מועילות ורופא חכם לרפא אותם כדי שייטיב את ראותם, והם התעלמו מלעסוק ברפואת העיניים ולא שמעו אל הרופא שהיה מתעסק ברפואתם, והולכים בבית בענין רע מעוורונם, והם מחליטים ללכת איך שהם רוצים, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, והצער שלהם התרבה ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו וגנו את מעשהו והיה בעיניהם כמי שמקצר וכמנהיג רע, וחשבו שלא כיוון בהם כוונה טובה וחסד כי אם כוונת הצער והנזק וגרם להם לכפור בטובת בעל הבית וחסדו, כמו שאמר החכם בקהלת, וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא. אתם יודעים, אדם שהוא עיוור אז נותנים לו איזה כלב שיוביל אותו, עושים כל מיני פטנטים בשביל להקל עליו שיוכל לחיות באופן, אז אחד תכנן בית מיוחד לעוורים, אם אתה תופס את המעקה ואתה הולך עם המעקה יש לך את כל התחושות לדעת אם אתה צריך לפנות ימינה או צריך לפנות שמאלה, ועל המעקה שמים לך חיצים בולטים והכל, ומלמדים אותך כתב ברייל שתוכל להתמצא והכל מסודר ומדרגות רחבות שלא תכשל, ויש מסלול איך אתה הולך ישר לשירותים ואיך אתה הולך למטבח ואיך אתה הולך לחדר שינה והכל, וסימונים על הידיות והכל, ואומרים לך אל תעזוב את הידית, תלך כל הזמן עם הידית, ויש גם רופא שירפא אותך עם תרופות לעיניים והכל. אבל הסכל הזה, הסומא הזה, העיוור הזה, מחליט ללכת איך שהוא רוצה, בלי להתחבר להוראות ולזה וזה, רוצה לקצר תהליכים, הוא לא יודע איפה הוא הולך, ואז הוא נופל ונכשל ושובר את הראש והכל וצועק מי בנה את זה איך בנה את זה, עשו את זה לענות אותי, להשפיל אותי וזה וזה, יטמבלולו, אמרו לך תגע כל הזמן במקל תלך איתו. היום אנשים מוגבלים עושים להם מעלית על המעקה, יש מעקה דירות לבן אדם מוגבל נכה, יש היום מעליות קטנות בתוך בית, על המעקה שמעלות אותו מקומה לקומה לקומה לקומה, מסדרים לו את הכל הוא לא רוצה, הוא רוצה ללכת איך שהוא רוצה. אז על מי הטענה. הקב"ה יודע איך להוביל אותנו, איך להוביל אותנו.
אז ז"א, לא מכירים בטובות הבורא, שהבורא יתברך מביא עלינו כל מיני דברים שבעינינו הם נזק, אבל זה לא נזק, זה תקנה, זה מוסר, זה לעורר את הבן אדם, ואדם לא מבין את הדברים. ולכן כיון שכך הם הדברים, שאנשים רודפים אחרי ההבלים ולא מסתפקים בהם, שזה הסיבה הראשונה שלא משבחים ולא מודים ולא מבחינים בטובות הבורא, והדבר השני זה ההרגל בטובות שאדם רגיל וחושב שזה ככה הכל בא לו בלי קשר להודות למישהו על מה שיש לו, והדבר השלישי זה המקרים הרעים וההפסדים שפוגעים שהוא לא מאמין שהם נעשים לו בצדק ולטובתו והוא מתרעם על ה' והופך להיות כפוי טובה, לכן התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא ולהורות בני האדם לדעת יתרונן בדרך שכלם, כי כמה טובות מנע בעליהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם, חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותם. אז לכן אומר רבינו בחיי, יש חוב שמוטל על החכמים ואנשי המדע בעלי הידיעה לעורר ולהעיר את מי שלא מבין כמה טובות הקב"ה נותן לברואים שלו, ולהודיע להם שידעו את היתרון שיש להם ע"י הטובות שה' משפיע עליהם בדרך השכל, והם מונעים מעצמם ליהנות מכל הטובות והשמחה שלהם מתערבבת בגלל חסרון ההכרה שלהם ושאינם יודעים את המעלות שהקב"ה נתן להם. וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר את אופני היתרון שלהם ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהם, אז יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם, ז"א אנחנו צריכים לעורר את האדם ואת כל בני האדם להודות ולשבח ולהלל לקב"ה על רוב הטובות שנותן לנו. ועל ידי זה יגיעו אל התענוג וההנאה בהן בטובות האלה שה' נותן להם, גם בעולם הזה וגם לשכר טוב לעולם הבא. אז אם בן אדם לא משבח ומודה להשי"ת הוא מפסיד הן בעולם הזה והן לעולם הבא. אז חובה מוטלת על כל חכם ובר דעת לעורר את הבריות להודות ולשבח לבורא יתברך על כל ה טובות ולהאיר את עיניו. כמו שאמר החכם בענין הזה, "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כולם מרועה אחד ניתנו", החכם דימה את דברי החכמים לדרבונות בענין ההערה לעורר אותם, כמו דרבן, יש סוס ואתה מדרבן אותו ע"י הדרבן, אז אותו דבר דברי חכמים מדרבנים ומעוררים את האדם להתבונן ודימה אותם למסמרות נטועים בעבור קיום עניניהם בלבבות ע"י שהם מחדירים את הדברים הם נתקעים בתוך ליבותם של האנשים כמו מסמר, ואז קיום אופני החכמה בהם בנפשות הופך להיות קבוע, וכבר פירשו בקהלת בבעלי אסופות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות, מה זה בעלי אסופות אלה בעלי החבורים שהם אוספים את דברי החכמה אל ספר, והטעם כי מסמרות קבועים דברי בעלי אסופות כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים ואין התועלת נפסקת, ועל כן דימה אותם למסמרות נטועים. הנה הספר הזה של רבינו בחיי אין לך מסמר שיותר תקוע ביתד בליבות בני האדם למי שלומד אותו. והם קיימים לעולם, והתועלת שלהם אינה נפסקת, רק צריך לעיין בספרים.
אז הבנו עכשיו מה הם המונעים את האדם להכיר את הבורא יתברך, ולהודות ולשבח, מהדברים הגלויים והברורים, גלויים וברורים, שאנחנו לא עשינו לעצמנו עיניים ולא אזניים ולא נחיריים ולא שפתיים ולא פה ולא שיניים, כל הדברים האלה הלא נוצרו יש מאין ואין לנו יד בזה, אז צריך להודות ולשבח כל רגע ורגע על הדבר הזה. לא יתכן שאדם יקבל אוכל מחברו וישבח אותו ולא ישבח את מי שנתן לו את כלי האכילה, את איברי האכילה. הרי אם לא תוכל לאכול מה שווה שיביאו לך לאכול, אז כל רגע ורגע אדם צריך להודות ולשבח לבורא על כל אבר ואבר שיש לו, כל הנשמה תהלל יה הללויה.
ועכשיו אנחנו צריכים לראות, מענין הבחינה אנחנו צריכים ללמוד ששה דברים, מהי מהות הבחינה ואמיתתה, דבר שני אם אנחנו חייבים לבחון בבוראים או לא, דבר שלישי מהם אופני הבחינה בבורים, איך הם, כמה מיני חכמה סימני החכמה בברואים שנוכל לבחון בהם. החמישי איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם. והשישי, מהם מפסידי הבחינה והדברים התלויים בה.
עכשיו אומר לנו המחבר, מהות הבחינה היא, התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים, ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים היא ביסודה ועיקרה אחת, אומר המחבר, איך בוחנים, מה מהות הבחינה, איך בוחנים את טובות הבורא בבריאה שעל ידי זה נכיר שיש בורא. איך אני אבחן ואווכח ע"י הבחינה שאני אבחן את הדברים בבחינה שהבורא קיים, מהי המהות של הבחינה. אז זה להתבונן בכל הסימנים של חכמת הבורא בברואים, בא נתבונן על ברוא ברוא ונראה את סימני החכמה שיש בבריאה של כל הברואים, ונשער את זה בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי הכרת המבחין שונה, יש אחד יש לו הכרה יותר גדולה מחברו, לא כולם אותה רמה. כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים היא ביסודה ועיקרה אחת, החכמה יש לכל אדם, אבל סימניה נחלקים בברואים, לא כולם רואים אותו דבר בחכמה, יש חלוקות, אבל היסוד של החכמה אצל כולם הוא קיים. עכשיו הוא מביא דוגמא שנבין, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, השמש זה כמו מקור של חכמה, אור, אור גדול, אבל מתחלקות מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה, שקרני האור של השמש פוגעים בזכוכיות שונות, בצבעים שונים, ובעובי שונה, משתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, כשהשמש פוגעת בזכוכית ירוקה אז הגוון של האור שונה, ואם זה זכוכית שקופה אז הגוון שונה, וכמים שמשקים מהם הפרדס שפרחיו שונים זה מזה במראה, שהם נראים עליהם במראיהם. אז ז"א המים משקים אבל תלוי בפרחים שיש בפרדס, אז זה יכול להצמיח המים אותם מים, יכולים להצמיח רקפת, שושנה, יבלית, קוץ ודרדר, אז זה תלוי במקבל, המים זה אותו מים, השמש זה אותה שמש, אבל השתנות ההכרה היא לפי החומר שממנו עשוי האדם. אז אם אדם הוא גס, הוא אוכל הרבה, אז ההכרה שלו היא בהתאם לזה, אבל אם הוא מתענה ארבעים יום, אז ההכרה שלו משתנה, הוא נהיה רוחני יותר ואז הוא רואה יותר טוב, מבחין יותר טוב, אין לו הפרעות של החומר הגס. אז ז"א, הכל תלוי בהכרה והיא משתנה לפי חומריותו של האדם, כמה שאדם מחובר יותר לחומר הכרתו קטנה, כמה שהוא פחות מחובר לחומר הכרתו מתעלה. אז ז"א, מי יכול להתבונן יותר, דווקא מי שפחות מחובר לחומר.
אמרנו שאחת הסיבות שמונעות מהאדם להתבונן בטובות הבורא עליו ולהכיר את הבורא, זה בגלל שהוא שואף למלא תאוותיו כל הזמן, וכל הזמן הוא חסר, הוא רוצה עוד עוד עוד עוד, רק אין לו זמן להתבונן אפילו בבורא יתברך, והכל הוא תולה בעצמו, והוא גם מורגל לזה תמיד, אז הוא חושב שזה מגיע לו.
אז רואים פה, שכולנו יש לנו חכמה, והשתנות החכמה משתנה במקבל עצמו, תלוי אם הוא חמרי או רוחני. כמו זכוכית, אם היא דקה או עבה, ומה צבעה, אז זה השתנה, וכמו המים, שהמים אותו דבר והמים הם משקים כל דבר, ומה שצומח זה מה שיש בצמח. אם זה אבטיח יצא אבטיח, אם זה אבוקדו יצא אבוקדו, אם זה פרח יצא פרח, הכל לפי מה המקבל.
על כן יתבונן בבריאות הבורא מקטנם ועד גדולם, והתישב בנעלם ממך מהם, תמצאם כאשר ספרתי לך בעזרת ה' יתברך. ז"א אם נתבונן עכשיו בכל הבריאות שברא הקב"ה מקטן ועד גדול, ונעיין בדברים שטרם הבנו עד היום, אז נמצא בעזרת ה' שהאמת היא כמו שאמר לנו המחבר רבינו בחיי, שמכל נברא ונברא אפשר להבחין את חכמת ה' ושכל סוגי החכמה הנראים בברואים כולם מסתעפים מיסוד ושורש אחד. הרי אם אנחנו הולכים אפילו לאקווריום הקרוב, לאקווריום הקרוב, ומסתכלים בדגים, ומסתכלים בתנועות שלהם, ומסתכלים בצבעים שלהם, בגוונים שלהם, בצורה שלהם, כמה צורות, כמה צבעים, כמה דברים, כמה שינויים, איך זה צד את טרפו ואיך זה צד ואיך זה זה ואיזה טריקים ואיזה ענינים ואיזה שוניות ואיזה אלמוגים וזה, מה זה? מה זה? כמה אפשר, כמה חכמה, כמה חכמה, כמה חכמה ולא יודעים תכליתו של דג אחד. אתם יודעים שחוזק קורי העכביש, חוזק קורי העכביש יותר מפלדה, אתם יודעים שמייצרים עכשיו מכורי עכביש חומר שהוא הרבה יותר חזק מפלדה, כורי עכביש. זה פלא שאין כדוגמתו, העכביש אורג כור ועומד עליו, ומשקלו יותר מהכור שהוא עומד עליו, ומחזיק אותו, ומטפס עליו ועולה עליו ואורג עוד וממשיך עוד ומייצר עוד והולך עליו. זה לא יאומן כי יסופר, ואח"כ אתה רואה את השיטה שלו, איך הוא אורג, איך הוא אורג. עכשיו אין לו שרטוט, והוא עושה את זה עם קשרים ומחבר וקושר את הכורים והולך מצד לצד, אתה רואה מערכת חכמה דבק טוז נדבק לו שמה הטרף והוא בא ככה מלפף אותו ככה לאט לאט, עד שחונק אותו, שאין לו התנגדות טוז אוכל אותו. ככה יצר הרע עובד עלינו, מדביק אותנו ואח"כ מלפף מלפף מלפף מלפף מלפף את האדם בעבירה ואח"כ טורף את הבן אדם. אז זה רק עכביש, עכביש, רואים את החכמה שלו.
דוד המלך היה תמה, היו כמה דברים שהוא לא הבין, אמר בשביל מה צריך עכביש בכלל, זה איך אתה הולך נדבק לך במצח, מה זה, מה זה, לא יודע מה זה, אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לזה. כשהיה צריך לברוח מפני שאול נכנס למערה, נו, אבל אם יש מערה יבואו אנשים ויכנסו יבדקו אם הוא נמצא בפנים, מה עשה הקב"ה, שלח עכביש, והעכביש ארג כורים על פתח המערה וכשהגיע לשם הרודפים אז לא נכנסו למערה, למה אמרו אם הוא היה נכנס למערה היה קורע את כורי העכביש, וכיון שכורי העכביש היו שלמים אז אין טעם להכנס. אז צריך עכביש או לא צריך? אז אם כל העכבישים שבעלם נבראו רק בשביל צורך זה להציל את דוד המלך, היה שווה.
אז ז"א, כשאדם מתבונן בבריאה על כל ברוא וברוא זה לא יאומן כי יסופר. הרי עשו מחקרים עשרות שנים עשרות שנים עשרות שנים על בעל חי אחד ולא מסיימים. נמלה, איפה שוכן המח שלה?
ש. יש דבר כזה?
הרב: אז איך היא עובדת, בלי מח? מה יש לה, יש לה הרד-דיסק? קטנה כזאת וחכמה כזאת וזריזה כזאת, זה לא יאומן. ולא גזלנית, ולא נחה, מה זה? והיא אוספת פי מיליונים מחייה, שמא תחיה עוד. אז אדם שמתבונן בחכמות האלה, ואנחנו יש בנו את כלל החכמות שבעולם, של גוף האדם. כי אדם זה עולם קטן, כל העולם הגדול נמצא בגוף האדם. מערכת מנופים, יש מנוף כזה שיכול לעשות ככה ככה ככה ככה? לא אאאא אאאאא אאאאא אאאא, בשביל לצחצח שיניים כמו שאנחנו עושים ככה, אם היו צריכים רק לעשות רובוט שיעשה את זה לבד, הוא היה צריך לעשות מאות אלפי תנועות מה שאנחנו עושים ככה. מערכת משאבות בגוף, שסתומים, צ'ינג נפתח נסגר תיח תח תיח, תיעול, השקיה, זרימה. חידקים נלחמים, התגוננות, כוחות, משאיות נוסעות נותנות תגבורת, יש דלקת, שולחים לשמה נלחמים עם הנגיף, מסלקים את הפגעים, אשאדה, מערכות ביקורת התרעה טוז המח מרגיש, האצבע מתחילה, טטט, אהיה, מלחמת עולם בתוך הגוף. הבן אדם נוסע ולא אומר תודה. כל הנשמה תהלל יה הללויה על כל נשימה ונשימה תודה לו. אל תודה לו. ההודאה שלך זה לא רק באמירת המילה תודה, אלא בעצם השעבוד שלך לבורא יתברך, וזה שאתה מכוון לעשות את רצונו יתברך בכל מכל כל. זה השבח הכי גדול שאדם עושה. כשהוא כנוע לפני הבורא ועושה את רצונו. הבנת? ומידי פעם אל תשכח, ישתבח הבורא, ברוך הוא וברוך שמו, תודה לאל, מה זה קשה? מה שלומך? מה שלומך? ב"ה, הכל טוב ב"ה, מה נשמע ישתבח הבורא, לא בסדר, בסדר, מה זה בסדר? בסדר, מה בסדר, מי עשה את הסדר? מי עשה את ה'בסדר'?
ומפני שהם מתחלקים בברואים התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם עד שיתיישב ענינם בנפשותינו וינוח ברעיונינו, ז"א הבריות שהבורא ברא מקטנות ועד גדולות הם מתחלקים בברואים, אז כיון ש חכמת הבורא מסתעפת לסוגים שונים כפי סוגי הברואים השונים, צריך להתבונן בהם היטב עד שנדע באופן ברור שכולם נובעים ממקור אחד. ולמה באמת לא נבראו הברואים בצורה אחת? כדי להוכיח לנו מזה את אחדות ה' ושהוא פועל בעולם כפי שמחייבת החכמה שלו בלי כל הכרח ומבלי שיהיה לו צורך בכך. ז"א דוקא מזה שיש חלוקה גדולה בחכמות, יש חכמה כזאת וחכמה כזאת בכל הברואים, זה מראה על אחדות הבורא יתברך. לאפוקי משיטת הבלבולוציה, שאם השאיפה היתה תמיד כאילו לתקן ולהביא ולשפר כל ברוא וברוא לייעול ולמקסום אז למה יש כל כך הרבה ברואים שונים? היו צריכים להתבטל אלה שהם פחותים ונחותים להשאיר את החזקים והבריאים והחכמים והמושלמים ולבטל את כל האחרים. אז למה יש מאות ואלפי סוגי נמלים? למה צריך? שישאר רק מין אחד של נמלים. הכי טוב, הכי משובח שכולל את כולם, וכן הלאה, צמחים ופרחים וכל הדברים, למה צריך כל כך הרבה מינים? וגלקסיות למה צריך כל כך הרבה? למה צריך כל כך הרבה, כדור אחד מספיק ושלום, וכו' וכו'. להראות הכל על אחדותו יתברך שהכל קשור אל החכם האחד שיצר כל כך הרבה הרבה הרבה הרבה לראות שאין אפשרות בעולם שזה יעשה ע"י כל מיני גורמים. למה? מי נמצא בכל מקום בכל רגע בכל זמן? רק הבורא יתברך. מי שולט ומבקר וקובע ומנחה ומפעיל בכל מקום בעולם? הרי אם יהיו שני כוחות או שלשה כוחות או חמישה כוחות שונים, אז מן הסתם כל אחד יהיה בעל אינטרס אחר, שאם כולם בעלי דעה אחת אז כולם אחד, או שהיוצר שלהם אחד. ואם יש חמישה אז האינטרסים יגרמו שלא יסתדרו, שתהיה מלחמה ביניהם, שאחד ירצה לתפוס מקומו של השני, כמו במדינות, כמו במלכים, כמו באנשים שרואים שכל אחד מנסה לחדור לתחומו של חברו. ואם ככה היה - היה התנגשויות בין כוכבים בין ענינים בין זה עד שהעולם היה מתפרק צ'יק צ'ק. ורואים שהכל נשמר ולמרות שכל שינוי קטן במערכת כוכבים יכול לשנות את החיים שלנו פה, שאם יתקרבו כוכבים מסוימים אלינו אנחנו אבודים, אם השמש תתרחק אנחנו נקפא, אם תתקרב נתלהט, ותמיד יש שמירה קבועה ועונות השנה כדי שיתקרר כדור הארץ ויתחמם ויתקרר ויתחמם, כל הזמן. למה? משום שיש רק אחד שמנהיג, אבל אם היו כוחות שונים אז היה כל הזמן מתנגש, והיה מתפרק העולם כל שני וחמישי. אלא יש מנהיג אחד, מנחה אחד, מוליך אחד, מוביל אחד, רק אחד.
ומפני שהם מתחלקים בברואים התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם עד שיתיישב ענינה בנפשותינו וינוח ברעיונינו, ואילו היה סימניה על דרך אחת בברואים כולם לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם. אם היו סימני החכמה על דרך אחת בברואים כולם, כולם היו שוים, אותו דבר, אז אף אחד לא היה בספק. והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרה הזאת. והעילה בזה שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר מורה שמעשהו אינו לרצונו, תקשיבו עכשיו חכמה אדירה, אם אנחנו רואים דבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, ז"א עושה מעשה קבוע, זה מראה שזה לא לרצונו, למה? למה? זה סימן שהוטבע בטבע והוא עושה את זה בגלל שהוא הוטבע בטבעו זה, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כמו האש שכוחה שריפה בלבד, וכמו המים שהם מקררים בטבעם בלבד, אבל מי שהוא עושה כחפצו ייראו ממנו מעשים משתנים בעיתים משונים. דבר קבוע שחוזר על עצמו, זה מראה שהוא מוכרח, ומישהו מכריח אותו. ואם יש לו טבע מוטבע בו, אז הוא לא יכול להשתנות ממצבו, שאם הוא יכול להשתנות ממצבו אז הוא לא מוכרח, ובכל רגע יכול לעשות מה שהוא רוצה. אם אתם רואים שהטבע הוא טבע, פירושו של דבר שהטבע לא משתנה ממצבו, זה סימן שיש מכריח אותו להיות כמו שהוא, כיון שהוא לא יכול להשתנות ממצבו. אז מישהו מכריחו על מצבו.
ש. לא שומעים
הרב: של מי?
ש. של האש
הרב: הנה אני עושה את רצון ה' בכמה פנים, בכמה זויות בכמה ענינים.
ש. אבל זה ציווי לעשות,
הרב: או, מה אתה אומר ציוויו, מי ציוה אותו?
ש. ודאי הבורא
הרב: תודה. זה מה שאנחנו רוצים להוכיח, שהבורא יתברך
ש. זה הכל לרצונו, זה לא הוא רצונו, זה ברצונו לעשות רצון בוראו
הרב: מה זה קשור, עכשיו הוא רוצה או לא רוצה, הוא מוכרח, אם הוא מוכרח אז בין אם הוא רוצה או לא רוצה הוא מוכרח.
ש. לא שומעים
הרב: יש טבע, הטבע הזה לא משנה מטבעו, סימן שיש מכריח לו. אם האש היה יכול להיות פעם מים, פעם רוח, פעם עפר אז היינו אומרים שהוא חי וקיים בזכות עצמו, הוא כל רגע יכול לשנות את עצמו, אבל אם הוא מוטבע בטבע מסויים וזה לא רק הוא, כל הבריאות בעולם מוטבעים בטבעים מסוימים, זה מראה על אחדות של אחד שהטביע בזה את זה, ובזה הטביע זה, ובזה הטביע טבע טבע טבע טבע, המטביע את הטבע בכולם הוא מעל כולם והם כולם נכפפים לו. אז זה מראה מה? גם החי יש לו טבע. אז מה אנחנו רואים? מה אנחנו רואים? דבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, כל הזמן כל הזמן כל הזמן מעשה אחד תדיר, לדוגמא השמש כל הזמן סובבת, או הירח או כל עצם, דבר שעושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו. שאם הוא היה בעל רצון הוא היה יכול להשתנות, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא ואין לו יכולת לשנות ממנו, כמו אש שהיא רק שורפת ומים שמקררים בטבעם בלבד, אבל אם זה היה דבר שהוא עושה כחפצו, שהוא לא מוכרח, שהוא לא עושה דבר אחד תדיר, אז היה עושה מעשים משתנים בעיתים משתנים, פעם הוא ככה פעם הוא ככה פעם הוא ככה פעם הוא ככה.
עכשיו שימו לב, מפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו, ז"א הקב"ה יש לו חפץ במעשהו, האש אין לה חפץ לשרוף, אין לה רצון לשרוף, היא לא בעלת רצון, זה טבע שהוטבע בה, המים אין להם חפץ לקרר, הבורא יש לו חפץ במעשהו, הוא חפץ במעשהו, אבל איננו מוכרח, כי הוא יכול לחפוץ כל מה שהוא רוצה, יכול לחפוץ כך כך כך כך כך כך, מה שהוא רוצה, לכן הוא לא מוכרח במעשהו, אם הוא היה מוכרח היה על דרך מסויימת, הוא גם לא צריך, כי צורך זה סימן שיש לך מכריח, יש לי צורך לאכול אז יש לי מכריח, הקיום שלי מכריח אכילה, בלי לאכול לא יכול להתקיים. יש לי צורך של שינה, וצורך הקיום שלי מכריח אותי לישון, אבל הקב"ה הוא לא צריך, הוא לא תלוי בכלום, ואין לו מכריח לכן הוא לא צריך. והוא לא מוטבע, אין לו טבע, הנהגה קבועה, והוא עשה את הדברים משתנים זה מזה, כל מה שהוא ברא בעולם דברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו בכל עת, כדי שהיא תורה השתנותם, כל מה שאנחנו רואים שמשתנה בעולם זה מראה על אחדותו שהוא אחד ועל חפצו בפעלו, ע"י רואים שהוא חפץ שהאש תהיה אש, שהמים מים, שהרוח רוח, שהעפר עפר, שהשמש שמש, ירח-ירח, כדור הארץ כדור הארץ, שזה ככה שזה ככה, כל זה מראה על אחדותו של האחד, היחיד, המתכנן, הבורא, השולט, המטביע, המכריח, המגביל זה רק אחד שעשה את הכל. כמו שכתוב בתהילים, "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ". הוא בעל החפץ היחידי, הוא החפץ שברא את כל הברואים, וכל הברואים למעט האדם שהוא כדמותו ובצלמו וכו', כל הברואים הקב"ה ברא אותם על טבע מוטבע. והטבע גימטריא אלהים. אז הקב"ה בזה שהוא עשה השתנות הענינים השונים, זה דווקא מראה על חפצו.
כשאני נכנס לבית כנסת, זה מראה לי שיש פה אדם שתכנן ועשה את זה. אם הייתי נכנס למערה, מה הייתי סובר? טבע. יש סדקים בהרים, יש בקעות, יש כל מיני דברים, יש גם מערות. אבל אם הייתי נכנס למערה ורואה נברשת תלויה, זה לא טבע, הייתי רואה מיטה, זה לא טבע, והייתי רואה שמה מגרות וארונות וזה וזה וזה, חביבי פה מישהו התנחל, יש פה התנחלות בתוך המערה, זה נערי הגבעות הגיעו, נערי המערות, אז ז"א רואים שיש פה חפץ, פה הוא הניח את המיטה כי הוא חפץ שהיא תהיה לכיוון אויר, פה הוא שם את הארון כדי לא לבזבז מקום, ופה הוא תלה למעלה בשביל שיאיר לו כלפי מטה, אז אני רואה, רואה שיש פה תכנון, רואה שיש פה חפץ, יש פה בעל חפץ. אבל במה הוא השתמש? בדברים מוטבעים. הוא שם מיטה, תאר לך שהמיטה היה לה רצון והיה הולך לטייל, ואדם הולך לישון אין מיטה הלכה, היא תחליט מתי לחזור. אז הקב"ה ברא דברים מוטבעים, מוכרחים, וזה מורה על אחדותו. והאלהים יודע אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת, והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים, וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג. אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם ולו יתעלה החכמה המגעת ואין אלוה מבלעדיו. אז הקב"ה כיון שהוא עושה הכל מרצונו החופשי, בלי שיהיה לו מכריח והוא אינו מוכרח, או אין לו צורך לעשות דבר מה, והוא לא פועל מכח שטבעו מכריחו, לכן הוא עשה בעולם דברים שונים מזה מזה, כפי שמחייבת חכמתו כדי שנדע מהשתנות הדברים האלה שהוא יחיד בעולמו ואין מי שיכריח אותו או ימנע אותו מלפעול בעולמו כרצונו. והשכל מחייב שמטעם זה נראית חכמת ה' מהברואים באופנים שונים. והאלהים לבדו יודע אם מחמת סיבה זו לבדה לא נבראו כל הברואים בדמות וצורה אחת, כי חכמתו יתברך היא גבוהה מהשגתנו. אז אנחנו אומרים שלמעשה יתכן שזו הסיבה שה' חילק את החכמה לכל מיני ברואים שהם מוכרחים ומוטבעים כדי להראות אחדותו, שיראו שיש אחד שתכנן הכל והרכיב את הכל לצורך מסוים. אז יתכן שזה סיבה אחת לבדה וצורה אחת, אבל אנחנו לא יודעים, אולי יש לו עוד סיבות נוספות, אבל בשבילנו זה מספיק. והזכרנו רק טעם אחד מהטעמים הרבים, כיון שאין אנחנו יכולים להשיג את כולם. ורק לה' לבדו החכמה המגעת עד תכלית האמת, כי אין אלוה מבלעדיו, והוא החכם מכל ויודע על מה ולמה, אבל לנו ברור שכל מה שנעשה בבריאה מורה על חכמתו של האחד והיחיד המושל השולט והרבון, רבונו של עולם, הוא האדון הריבון על כל העולם. אז זה מהות הבחינה.
ש. לא שומעים
הרב: יש אפשרות שאו שכולם בעלי רצון עצמי או שכולם בעלי אותו רצון, אם כולם בעלי אותו רצון והם לא יכולים להשתנות מרצונם,משמע שיש מכריח לרצונם להיות מוגבלים ברצון אחד. אז אם כן יש מישהו מעליהם שמגביל אותם.
ש. לא שומעים
הרב: אז הם יכולים אבל לצאת מהרצון הזה, אם לא נראה שהם יוצאים מהרצון נשמע שהם מוכרחים
ש. אולי יחליטו יום אחד
הרב: מה יחליטו
ש. לא לצאת מהרצון יחד
הרב: מה פירוש הם יחליטו?
.ש. עשו הסכם
הרב: עשו הסכם ביניהם שמה? הם יכולים להפר את ההסכם או לא?
ש. כן
הרב: יכולים להפר את ההסכם, אז אם הם יכולים להפר את ההסכם פירושו של דבר שמה? שמה?
ש. שיש להם גם רצונות אחרים אבל הם בחרו לעשות רצון אחד
הרב: בשביל מה יש להם רצון שיכול להתפרק לכמה גורמים, לכמה ענינים, ובעצם תוקעים את עצמם על רצון אחד?
ש. זה סיבה לא ידועה לנו
הרב: מה זה סיבה לא ידועה לנו, מה זה סיבה לא ידועה לנו, ונגיד שיש את החמישה, אז מה הם החליטו, שהם יבראו את העולם כמו שהוא על מתכונתו והם נדברו ביניהם ואין להם שום דבר, אז בעצם החמישה זה כמו אחד, נכון? אז למה צריך חמישה? למה צריך חמישה? מה אתה מרויח מזה שאתה אומר חמישה, הרי אין חמישה, אתה רק אומר אולי יש חמישה, אז למה אתה צריך להגיד חמישה? מספיק אחד. אם זה אחד שמספיק לעשות את זה בשביל מה הוא צריך חמישה.
ש. אתה אומר שהוא לא מוגבל אז חמישה
הרב: לא לא לא לא לא, הבנת?
ש. הבנתי.
הרב: עכשיו, אך אם אנו חייבים לבחון בברואים אם לא, נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך אנו חייבין בה מן המושכל מן הכתוב ומן הקבלה. עכשיו אנחנו רוצים לבדוק האם אנחנו חייבים לבחון בברואים או לא, אמרנו זה שער הבחינה, ואמרנו ע"י הבחינה בברואים בבריאות שהקב"ה ברא בעולם אנחנו נוכל להכיר את הבורא יתברך, בשביל מה ה' נתן בנו דעת? שנוכל לבחון להבחין, אם נבחן בברואים נכיר את הבורא יתברך, מהבחינה בברואים נכיר את הבורא יתברך. עכשיו, נשאלת השאלה, האם אנחנו חייבים לבחור בברואים או לא? אז אנחנו אומרים ככה, אנחנו חייבים לבחון את הברואים ולהביא ראיה מזה לחכמת הבורא יתברך, מן המושכל דהיינו מן השכל, מן הכתוב, מן הפסוקים, ומן הקבלה, מן הנביאים, מן המושכל, למה אנחנו חייבים מן המושכל? למה על פי שכל אנחנו חייבים לבחון בברואים ולהכיר את חכמת הבורא? למה השכל מחייב את זה? כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר, הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם, כמו שאמר הכתוב "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו", כשאדם חושב ומתבונן ביסודי החכמה ובוחן סימניה יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו. ואם יתעלם מהם לא יהיה דומה לבהמה אלא יותר גרוע ממנה, כמו שאמר הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא אתבונן". השכל מחייב שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקוימים בכל העולם, ז"א אנחנו המדברים יש לנו יתרון על שאינם מדברים, אלה בעלי חיים, מה ההבדל בינו לבעלי חיים? שלנו יש הכרה, הבנה, ואנחנו יודעים לקבל בדעת את סודי החכמה המקוימים בכל העולם כולו. כמו שאמר הכתוב "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". מלפנו - זה לימוד, לימוד חכמה, מלפנו להאלפך חכמה, האלפך חכמה, אלמד אותך חכמה. אז מלפנו יותר מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו, אנחנו יותר חכמים מעוף השמים. אז הפסוק קובע שאנחנו יותר חכמים, יותר מלומדים מבהמות ארץ ועוף השמים, וחז"ל אמרו, שאלמלא ניתנה תורה לישראל היינו לומדים חכמה מבהמות הארץ והיינו לומדים חכמה מעוף השמים, אם לא היתה לנו תורה, היינו לומדים גזל מנמלה, צניעות מחתול, פיוס מתרנגול ועוד כל מיני דברים. אבל אנחנו יותר חכמים, יותר מלומדים מהם, אז יתרון המדבר משאינו מדבר זה בחכמה, בבינה, בהכרה, זה היתרון שלנו מהם.
כשאדם חושב ומתבונן ביסודי החכמה ובוחן את סימניה, אז יש לו יתרון על הבהמה כפי הבנתו, במה אתה נחשב יותר מהבהמה? שאתה משתמש בשכל שלך, מה אתה עושה עם השכל? אתה חושב ומתבונן ביסודות החכמה, ובוחן את כל סימני החכמה בבריאה, בזה יש לך יתרון על הבהמה, אבל אם אתה לא משתמש בשכל לבחון ולהתבונן אתה לא דומה לבהמה, אתה גרוע ממנה ופחות ממנה, כמו שאמר הנביא, ידע שור קונהו, לשור יש ידיעה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא אתבונן, כשלא מתבוננים ולא יודעים אז גרועים מהבהמות. אז לכן מפה אנחנו רואים שיש חובה עלינו מצד השכל להתבונן בחכמה ויסודותיה. זה השכל מחייב שאתה תתבונן. ותראה תינוק איך שהוא נולד כל דבר הוא מתבונן, לוקח, מנסה לפרק, מכניס לפה ל טעום, כי החוש הזה הוא החוש הכי ראשוני שלו, הכל דרך הפה, מנסה לטעום כל דבר. אח"כ הוא מפרק, נוגע, זה זורק רוצה לראות איך זה, משמיע קול לא משמיע, רואים סימני החכמה, אבל אם תראה אחד לא מתעניין, ילד לא מתעניין בכלום זה גולם, ישר לוקחים אותו לרופא לבדוק מה קרה, הילד הזה לא מגיב, חתיכת בשר, לא עושה כלום, לא שואל שאלות לא עושה כלום, אאא ככה עומד כל הזמן, מה זה? בעל חי, מתי הוא ניכר כאדם? כשהוא חושב, מתבונן, שואל, מברר, מפרק, בודק, פה נראה האדם. אז השכל מחייב להתבונן בחכמה וביסודותיה. אז על פי שכל חייבים.
ומן הכתוב, מאיפה אנחנו יודעים מהכתוב שחייבים להתבונן ולהכיר את הבורא יתברך שנאמר בישעיה הנביא "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שאלה ראשונה, תוציא חילוני החוצה, אומר, "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", אדם מסתכל לשמים שאלה ראשונה מי ברא אלה. כשילד הוא קטן הוא שואל מה זה? מה זה? מה זה? כל דבר הוא שואל מה זה, מה זה, הוא עוד לא יודע לשאול מי זה, מי עשה את זה, קודם כל מה זה, אח"כ כשהוא מתגבר שואל מי עשה את זה, ויש חילונים עד עכשיו לא שאלו מי עשה את הכוכבים, יש להם תשובה - פיצוצים. והם לא שואלים אפילו מי פוצץ, מה פוצץ, למה עכשיו התפוצץ, מה עשה עד שהתפוצץ, שום דבר, פיצוצים. אז ז"א כשאדם מתבונן ורואה את ההקשרים ואת המרחקים ואת התנועות הוא מבין שיש פה חכמה, הוא מבין שיש פה מישהו שעשה.
אתם יודעים המה אחד חכם שקראו לו ניוטון, ניוטון, והוא היה מאמין, הוא היה מאמין, וחברים שלו למקצוע היו לא מאמינים, בשהם היו חכמים כביכול אז הם תלו את הכל בעצמם, מה הוא עשה, הוא עשה מתקן עם שרשראות וגלגלי שיניים, והו עשה ממש שמש ירח וכוכבים בדיוק כמו תנועתם בשמים, במרחקים פחות או יותר יחסיים וחיבר אותם עם שרשראות וגלגלים, ועשה ידית עמנואלה שבשעה שהוא עושה ככה וככה וככה אז כל זה מתחיל להסתובב באותו יחס, פעם אחד הגיע אליו אחד מהחברים למקצוע, שאל אותו מה זה, אמר לו בא אני אראה לך, התחיל לסובב לו, ההוא התפעל לאין שיעור, אז הוא אמר לו מי עשה את זה? אז הוא אמר לו מה אני אגיד לך, אתה לא תאמין, הלכתי לישון וקמתי בבוקר וזה היה. אמר לו מה אתה עושה צחוק, איז הדבר זה, מה זה היה, מה זה היה מעצמו? אין דבר כזה, מישהו עשה את זה, אומר לו לא, אני אומר לך ברצינות, אני קמתי בבוקר וזה היה, וההוא התחיל להכריח אותו שלא יתכן שזה היה מעצמו, אחרי שהוא גמר לשכנע אותו שזה לא יכול להיות שזה נהיה מעצמו, אמר לו בא איתי החוצה, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, הוא שואל אותו, נו, אם זה לא יכול להיעשות מעצמו מי עושה את אלה למעלה ובלי שרשראות ובלי גלגלים והם שומרים על המרחק, מי עשה את זה? וההוא נבוך, לא חושבים. בתימנית אומרים נישט שייכל. איך האנשים סתומים, חכמי התכונה מסתכלים, רואים ובכלל לא מתפעלים, מתפעלים מהטלסקופ, לא מתפעלים ממה שרואים. אין שכל. אז הפסוקים מחייבים "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", המסקנה זה אשר כוננת, ואומר הנביא ישעיה "הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ", ז"א אנחנו צריכים להשתמש בידיעה, בשמיעה, בהבנה, לחקור את כל מוסדות הארץ, על מה הארץ נוסדה. לרוקע הארץ על המים, ישתבח הבורא, אתה הולך פה, אתה הולך פה ומה יש מתחת? מים. וה' רוקע הארץ על המים, אתם יודעים יש מקומות שפתאום בשביל להזכיר לנו שאנחנו עומדים מעל המים, אז הקב"ה עושה בולענים, שפתאום נפערת האדמה ובנין נופל לבפנים, לתהום, כאילו במסור, באתר שופר. טי וי שמנו כמה בולענים כאלה בכל העולם, שנתגלו דברים מדהימים כאילו חרטו את זה, פתאום אנשים יושבים בבית, בנין שלם רב קומתי, יושבים אוכלים זה פה שותים מדברים זה פתאום זזזזזז' נשאבים למטה בלי פצצה, בלי כלום, בלי שום דבר, ואתה רואה שזה בדיוק פינת רחוב, ובנין אחד לא נגע ולא זה, רק הבנין הזה, בנין אחד מן השמים התחייבו לקב"ה, כינס את כל הדיירים למקום אחד, דאג שכולם יגורו במקום אחד, ובסוף זזזזזזזט שאב את כולם. ולא נודע כי באו אל קרבנה. ז"א, לפעמים אנחנו צריכים להכיר, אתמול דיברנו פה בסעודה בשבת, על האניה מג'יק וואן ועל מה שקרה לאניה, נכון? אתמול אניה גדולה ענקית, ענקית בגואטמאלה פתאום החליטה לעשות מה שאני אמרתי לכם אתמול, יייייייייייאו, צללה, ענקית, ענקית, אנית שעשועים, טררררר, להמחיש את מה שאמרנו. זה לא יאומן כי יסופר, אולי אני אספר לכם היום עוד פעם על ספינה. זה לא יאומן כי יסופר. בקיצור, אז רואים מפה שהפסוקים מחייבים אותנו לחקור ולבדוק.
אח"כ אומר ישעיה הנביא, "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" יש אנשים שעושים את עצמם חרשים מרצון ועורים מרצון, אז אומר הקב"ה הלו, תפקחו את העיניים, תקשיבו, תתבוננו, ואמר קהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", ז"א אדם צריך להתבונן מה תכליתו בעולמו, על מה הוא בא בכלל לעולם, לא יכול ללכת אדם ככסיל בחושך ולא פוקח את עיניו לשאול שאלות על מה באתי לעולם. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, כי בבית משתה אתה שוכח מסיבת הוויתך בעולם ומה תכליתך, אבל כשאתה הולך אל בית אבל אתה נזכר מה אחריתך, אז אתה תופס מה עליך לעשות ולהספיק, באשר החי יתן אל לבו, כל זמן שהוא חי עדיין והוא רואה בית אבל, הוא רואה שזה היה חי ואיננו, אז הוא יתן אל לבו שזה אחריתו ויתעורר בזמן. ואמר קהלת, החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, מה זה החכם עיניו בראשו? והטיפש איפה העיניים שלו לא בראש? אז מה אומר פה, שהחכם עיניו בראשו, אלא בראשו של ענין לראות מאחריתו. החכם רואה מראשית מה יהיה האחרית, חכם רואה את ה נולד, רואה זה עכשיו בנוכח, נולד זה עתיד, הוא רואה את העתיד כבר עכשיו הוא רואה, זה חכם. אבל הרשעים בחושך ידמו, הם הולכים בחושך, הכסיל בחושך הולך, לא רוצה לראות לא רוצה לדעת לא רוצה לשמוע, עזוב אותי בחיאדליק מה אתה מבלבל את המח, תן לחיות, מה אתה בא לי עם זה, יש עולם הבא יש זה, תן לחיות, תן לחיות, תן לי להיות בחושך, באמת הם הולכים כל פעם לחושך, דיסקוטקים עם חושך, הכל חושך, מחפשים חושך, לשכוח מה הם צריכים לעשות פה בעולם. ומשלמים להיות בחושך, משלמים להיות בחושך, וגם להאפיל על השכל, הם שותים קוניאק שיבס ערק, יאקום- יין ארק קוניאק בירה - יאקו"ם, לא מספיק להם בחושך עוד מחשיכים את השכל לגמרי, לגמרי מחשיכים את השכל. ואמר חכם שלמה "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו", אז רואים מפה שלא רק השכל מחייב שזה יתרון האדם מן הבהמה בשכלו להתבונן להכיר לחשוב, אלא גם הפסוקים מחייבים אותנו את ההתבוננות.
ומן המקובל מה שאמרו ז"ל כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, נתנו לך שכל, אתה יכול לחשב תקופות, מזלות, ואתה לא מחשב, הכתוב אומר עליהם "והיה כנור ונבל תוף וחליל" כל הזמרים הפסולים, כל זה אומר, "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו", ואמרו חכמים במסכת שבת, מנין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות, שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה" ואמרו אין עם חכם ונבון כעם הזה, ז"א זה מראה על חכמתנו, על נבונותינו. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות, ואמרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ז"א אדם צריך לחשבן מה הוא עושה פה בעולם, מה זה כל הבריאה, לאן אנחנו צריכים להגיע, ואמרו, אלמלא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול, וגזל מנמלה. צניעות מחתול שהוא אחרי שעושה את צרכיו מצניע, ועריות מיונה שאינה נזקקת אף פעם למישהו אחר, ודרך ארץ מתרנגול שהתרנגול לפני שנזקק לתרנגולת מפייס אותה, קוקוריקו, קוקוריקו, קוקוריקו ורק אחרי זה, וגזל מנמלה, והנמלה אינה גוזלת את חברתה, אז אם לא היתה ניתנת תורה לישראל היינו יכולים ללמוד מבעלי חיים מה שהוטבע בהם, הוטבע בהם הם לא עושים את זה רצון, זה הוטבע בהם הלא יכולים לשנות את טבעם. וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים אז רואים שיש חיוב לבחון את הברואים, ולהביא ראיות מסימני החכמה, אז ז"א הנה מפה הוכח שחייבים אנחנו להשתמש בשכלנו על מנת להכיר את בוראנו. והראיה שהוטבעו הבעלי חיים בטבעם ואינם יכולים לשנותם, היה פעם ויכוח עם הרמב"ם וחכמי מצרים שהם תמיד ניסו לחלוק על חכמתו כי הוא היה מאד מכובד אצל מלך מצרים והם ניסו כל פעם לקלקל את היחסים בקנאתם אותו, והם אמרו שהם יותר חכמים ממנו, הם אמרו שאפשר לאלף בעלי חיים ולהפוך את טבעם, לשנות את טבעם, והרמב"ם טען שאי אפשר, מה שהוטבע בבהמה בחיה בעוף אי אפשר לשנות, והם אמרו שאפשר לשנות. אז אמר להם המלך בבקשה, אתם רוצים להוכיח שאתם צודקים, בבקשה בואו תוכיחו. הם אמרו אנחנו נוכיח שחתול יכול להיות מלצר, לקחו שלשה חדשים, עילפו חתול, הלבישו אותו פפיון, שמו לו ככה סינר, ופתאום נכנס חתול, המלך יושב כל השרים הכל פה שם, והוא הולך ככה טרינק טרינק תיתין תין ומגיע לשולחנות מחלק צלחות הכל, מוריד סכומים הכל הולך חוזר, פשששש מחיאות כפיים פפפם, אמרו להרמב"ם נו, מה אתה אומר? אפשר לאלף חתול או לא? אמר רק רגע, הוציא מהכיס שלו קופסא קטנה, שחרר עכבר והחתול קפץ על השולחנות, על המלך, על השרים. אמר להם הרמב"ם, זה מלצר זה? זה חתול.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.