שער הבחינה - חובות הלבבות - פרק ה חלק ג | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 19.01.2012, שעה: 17:14
השיעור מתקיים כל בוקר בשעה 4:30 בבית כנסת יביע אומר רחוב עוזיאל 41 בני ברק הציבור מוזמן חובות הלבבות - שער הבחינה 19-1-12
ומן התימה בעניני בכייתו כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה כאשר היא נשארת על ענינה מחדשת עליהם חדושים רעים והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם ויצלו מרעת מאורעיה. ילד קטן בוכה הרבה, ויש בזה תועלת רבה, ההורים תמיד מנסים להשתיק אותו, להמתיק לו, לתת לו מוצץ, אבל יש בזה תועלת כפי שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים יש ליחה שהיא נשארת על ענינה אז היא מחדשת עליהם חידושים רעים והבכי מתיך את הליחה ההיא ממוחיהם וינצלו מרעת מאורעיה. כדי להפריש את הליחה הזו ממוח הילדים אז הבכי מתיך את הליחה ההיא מהמח וינצלו מהרעות שלה. כי אם היא תשאר על ענינה היא תגרום להם לחידושים רעים, ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם, מרוב שהקב"ה חונן את האדם, כשהוא מחליף את שיניו זו אחר זו, שלא ימנע מלאכול כל ימי צמיחת מה שנפל מהם, אז הקב"ה דואג שהשיניים, שיני החלב של התינוק לא ירדו בבת אחת אלא אחת, אחת עד שיגדלו השיניים הבאות שיני בשר, כדי שלא ימנע ממנו אפשרות האכילה, ואחר כן יעברו עליו חולאים ומקרים רעים כדי שיכיר את העולם, ולא יעלם ממנו ענינו שיבטח בו וימשלו בו תאותיו ויהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין, כמו שכתוב "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". אז בגיל מסוים מתחילים לבוא על הילד חלאים ומקרים רעים מכאיבים, מדוע? שיכיר את העולם ולא יעלם ממנו ענין העולם, שהעולם הזה לא הולך על מי מנוחות כל הזמן ושיבטח בו ובתאוותיו ויחשוב שהמצב הוא תמיד שפיר ואפשר לאכול ולשתות וליהנות ולהתענג כל הזמן, ואז יהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין. אז ברגע שהוא מקבל חלאים הוא רואה שיש לחשוש, יש לפחד. ועל זה נאמר אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, בדרך משל אם בן אדם מקבל מכה אחת ואומרים לו שצריך לקבל מאה מכות, אוה, הציור של האחת כבר מסביר לו מה הולך להיות אם זה מאה מכות, כמובן שזה לא דומה מכה אחת למאה בפועל ממה שהוא מדמה, אבל יש כאלה לפעמים שהדמיון שלהם גובר על המציאות, אז מכל מקום מה שהקב"ה נותן חלאים ומקרים מכאיבים זה בשביל שאדם ידע ממה להזהר, ואז כשתבוא לפניו התראה יוכל לדמות דבר לדבר מה עלול להיות.
ואחר כן ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת עניני גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם, אחרי כל מה שלמדנו בשער הבחינה איך צריך להתבונן בעניני גופו, מבשרי אחזה אלוה, יסתכל בתועלת שיש בכל אבר ואבר בגופו ומה האופנים של התקנה בכל אחד בהם. הידיים לקחת ולתת, זה לא סתם לקחת ולתת, זה מערכת של מנופים מאד מתוחכמת, שמה שאנחנו יכולים לעשות באצבעות, כמו שעשה הבורא, אם היינו לוקחים רובוט שיעשה את הפעולה הזאת, הוא צריך מאות אלפי זויות להשתנות בשביל שיוכל לעשות את הדבר הזה. בשביל לצחצח שיניים כמו שאנחנו מצחצחים באופן אוטומטי צריך מאות אלפי פעולות בשביל להגיע לאפשרות של הוירטואליות של התנועה של הבן אדם. והרגליים ללכת הם מערכת של שרירים וקפיצים וריכוך של התנועה והרגל בנויה בצורה כזאת שהמשקל לא ינוח על מקום אחד, והשקערורית שלמטה וכו' והאצבעות שנותנות אפשרות של דילוג. פעם אחד למד אנטומיה והוא רצה לאור מה שהוא למד על גוף האדם, בפרט שהוא למד על שרירים ברגליים כיצד הם פועלים בשעה שיורד מדרגות, מרוב ההסתכלות שלו איך זה פועל הוא נפל. החסד שאנחנו לא צריכים אפילו לחשוב איך הגוף צריך להגיב למקרים שהוא נתקל בהם, והוא עושה את העבודה לבד. אנחנו לא יודעים להעריך את זה, אבל עצם זה שהגוף לבד יודע איך לנווט את עצמו ולרכך את הפגיעות והמכות וכו', זה חסד ה' שאין כדוגמתו. והמפרקים, תארו לכם אם היה צריך לגרז או לשמן כל פעם ואם בן אדם לא היה מגריז היה שומע חחחחח חחחחח ופתאום היה ככה וככה והאצבעות וכל מקום היה צריך נקודות גירוד ושימון, ופה ה' עשה לנו סחוס שהסחוס הזה מחזיק בד"כ עד סוף החיים, אם לא שוחקים אותו יותר מידי, ואתם יודעים שאדם יורד במדרגות מה המשל שמופעל על הברכיים, כמה המשקל שמופעל על הברכיים, אתם יודעים? כמה, חצי טון בירידה, אתה יורד וזה הכל מרוכך, לא מרגישים דבר. איך צריך ללמוד. חצי טון זה 500 ק"ג. הלחץ שמופעל, יש פעולה שמופעלת כשאתה נותן מכה אז זה לא משקל הדבר אלא זה גם הולך לפי הלחץ, כמה הלחץ, כשאדם נותן מכה כזאת אז למעשה היד שלו כמה שוקלת, זה לא הולך לפי זה, אבל אם אתה מקבל מקסיוס פלי אחד כזאת אז אתה מקבל חצי טון, משהו כזה, אתה מבין, בבוקס אחד. אז זה לא הולך לפי היחס עם מה אתה מפעיל.
והעיניים לראות, איזה פלא פלאות, איזה עיניים, כמה נימים, כמה זה, כמה לחות, כמה שכבות, עדשה מסתובבת נעה משמרת את עצמה, שמירה של עפעפים שמיד הם נסגרים מפני סכנה, כל דבר שמתקרב לכיוון העין טרק זה נסגר אוטומט, כל פעם זה גם נסגר בשביל להרטיב את העיניים שלא יתייבשו וכו', פלאי פלאות, והאזניים לשמוע עם כל הריכוך של האוזן, ודיברנו מזה כבר. והאף להריח, והלשון לדבר, הלשון זה בכלל פלא. הלשון זה פלא גדול. פלא פלא גדול. הלשון זה פלא גדול. אתה רוצה להגיד מילה והלשון שלך מסתובבת ואתה לא חושב איפה היא צריכה להיות בשביל שהיא תגיד את המילים, עכשיו שאני רוצה לשים את היד אני צריך לתת דעתי מה אני הולך לעשות, אמנם זה בשבריר שניה, אבל כשאני רוצה להשיט את היד לפה אני חושב, כשאני רוצה להגיע לשם אני מחשב את המרחק בשביל להושיט את היד, כשאני רואה שזה שמה אני לא אושיט את היד כי אני צריך להתכופף, אז אני מיד מתכופף בשביל לקחת שמה. הכל מחושבן במהירות. בלשון אני לא חושב בכלל, אני רוצה להגיד בלבלבל אני אומר, ברגע בשביל הלגיד את זה הלשון עושה כל מיני עיצורים, יש בומ"פ, דטלנ"ת, זשצס, אחהע, יש ג'ייקג, כל זה זה מקומות שונים שצריך לקחת שמה בשביל ליצור את המילים. למה בלשון אנחנו לא צריכים לחשוב? מי יודע למה אנחנו בלשון לא צריכים לחשוב לאן אנחנו מובילים אותה, ז"א אם אני רוצה להגיד א' ב' ר' ה' מ' למה לא הייתי צריך לחשוב עכשיו לאן הלשון שלי צריכה ללכת. אנחנו לא לימדו אותנו תעשה ככה ככה, אמרו לנו תגיד אבא, אמא, גדי, זהו, אבל לא הסבירו לנו איפה הלשון צריכה להיות, איפה הלשון צריכה ללכת בשביל להגיד מה שצריך להגיד. נו, מי יודע? בסדר, אפשר לדבר הכל, השאלה למה אנחנו לא צריכים לחשוב מהיכן להוציא את מוצאי המילים. זה מראה שאין בילבולוציה ואין פיצוצים, תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה, נכון? אם אני צריך להתכוון בתפילה מה אני אומר, אז המחשבה שלי יכולה להיות תפוסה רק בענין אחד, אי אפשר להכניס שתי מחשבות ביחד, אלא אחת אחרי השניה, אז כשאני חושב ואשר יעלם ממנו תועלתם, כשאני קורא את זה, אם אני צריך להתכוון מה המשמעות אני לא יכול להתכוון באותה העת גם מאיפה להוציא את המילים, כי אם אני חושב מאיפה אני מוציא את המילים אני לא יכול לחשוב באותה העת מה אני אומר, כי אי אפשר בבת אחת לחשוב איפה הלשון צריכה ללכת, ובאותה שעה לחשוב גם מה המשמעות, כי אדם יכול לחשוב רק מחשבה אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, כשאתה צריך להוציא - ואשר יעלם ממנו מתועלותם צריך לחשוב איפה הלשון צריכה ללכת איך אני יכול לחשוב מה אני אומר, אז לכן הקב"ה נטרל את המחשבה מהצורך להתבונן איפה הלשון צריכה לקחת את מוצאי המילים כדי שנוכל לפרש בפירושם בהבנתם. זה מדהים.
ש. לא שומעים
הרב: כן אבל הוא לא חושב על הלשון,
ש. לא שומעים
הרב: לא לא זה לא בבת אחת, זה הוא חושב לפני שהוא כותב, לא, הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשם קדושת ה' אני אומר את זה לפני שאני כותב, לא כותב, זה מהר הולך, המחשבה הולכת מהר, אבל כשאתה צריך להגיד במהירות את כל זה, אני לא יכול להספיק גם לחשוב כל לשון איפה ילך וילך וגם לחשוב מה הכוונה, אנשים אפילו בקריאה בלי לחשוב מתבלבלים אם קוראים מהר וחוזרים כמה פעמים על מילה. ומתבלבלים בלשון, אתה רואה אנשים חוזרים בחזרה, למה? קשה לאדם אפילו להריץ את המילים גם בלי לחשוב, כל שכן לחשוב. אז לכן אם אדם ממהר בקריאה אז הוא לא יכול, הוא לא יכול אפילו להתכוון, אפילו להספיק הוא לא יכול כי בשביל להתכוון צריך זמן מסוים, אז אם הוא צריך לחשוב מאיפה יוצאים המילים וגם לחשוב מה הכוונה זה בלתי אפשרי. אז אדם מסתכל בלשון לדבר, והפה לאכול, הפה לאכול, הקב"ה יצר לנו כל הזמן לחות בתוך הפה כדי שהמזון שנכנס אפילו יבש אתה אוכל ביסקויט יבש וכל הזמן יש לך הרטבה, אתה יכול להרטיב אותו, בשביל שהמיקסר יעבוד טוב אז כל הזמן יש לך רוק בשביל שתוכל להרטיב כל דבר ותוכל אתה מבין, כדאי להביא אותו למצב שהוא יהיה רכרוכי וייבלע, אז הפה לאכול והמטחנות, האפשרות לטחון, אדם אוכל ולועס ולועס ולועס ולועס ולא מתעייף, ודיברנו על השיניים הסדר שלהם, חותכות, ניבים טוחנות, כל דבר במקומו, כדי שאדם יוכל לעשות, והלשון לדחוף את המאכל, ולהביא אותו מפה ומשם ולהוציא את הלכלוך מכאן וכאן, אהיה, ניקוי עצמי, יש לך כל הזמן כמו מברשת. והשיניים ללעוס, והאצטומכא לבשל, ועכשיו זה יורד שזה פלא בפני עצמו, והאצטומכא מבשלת, יש חום והיא מבשלת לך את הכל, כל מה שירד, עכשיו פה כשאתה שם במיקסר הזה בשביל שהמיקסר יצטרך לסחוב אז הוא צריך לעשות פעולה כזאת ולמשוך, ע"י זה למשוך את המאכל, אין אצלנו כזה דבר, איך זה יורד למטה? איך זה יורד למטה, לא משנה מה אתה אוכל, אתה אוכל עוגת טורט חנק מה שנקרא זה יורד, אתה אוכל משהו יותר רכרוכי יורד, אתה שותה יורד, וכל זה בקצב שלא תחנק, איך זה נעשה? דוחפים את זה? מושכים את זה? איך זה יורד? לא חושבים, אדם חי אוכל בולע שותה מדבר הכל ולא מתבונן כלום, הכל פשוט לו.
והכבד מזקק את המזון, והסמפונות להוציא את המותרות, והכיסים לסבלם, והלב משכן החום הטבעי ומבוע החיים והמוח משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים, והרחם לקיים הזרע, וכן שאר אברי הגוף, ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו, כמה שנסביר זה אפס קצה מתוך הביליונים של חלקיקים שמביאים אותנו לגמר הנפלא של ההשלמה וההרמוניה של הגוף. אז הסימפונות זה הגידים החלולים שבכבד, להוציא את המותרות אל המרה, ומן המרה יורד גיד חלול אל הבני מעיים לסייע על השלשול וההרקה, וגם הדם היוצא מן הלב מן החדר הימני סובב והולך דרך הכבד והריאה ומתחלק דרך גידים אל כל הגוף עד שישוב שנית אל הלב מצד שמאל, והכיסים כמו המסס ובית הכוסות והכרס ומקור השתן זה לסבול את הזבל והשטן שיוכל לצאת מהשלפוחית. ושורש העצבים הם היתרים והרצועות שאין בהם הרגש. ויש תעלה מוכנת ומוכנה שביל מוכן לכל האלה, אז ז"א אם אדם מתבונן איך הכל עובד צריך להשתומם. הלב הוא משכן החום הטבעי שבלב מתקבץ הדם מכל הגוף ובו נקשר הנפש החיוני, כמו האש בפתילה, והמח שם שוכן נפש השכלי, וכמו כן תראינה פעולות הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם בהגיע המזון אליו, בחלקו אותו על כל חלקי מחלקי הגוף. אז המזון מגיע והוא צריך להגיע לכל חלק וחלק מאיברי הגוף.
ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבחו עליהם, אז כשרואים את סימני החכמה בגוף האדם זה מזרז את האדם להודות לבורא ולשבח אותו עליהם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", והוא שהמאכל הולך אל הבטן בתעלה מוכנת על קו ישר, אין בה עקום ולא עוות, והוא הושט, אחר כן טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השניים בתחלה ואחר כן ישלחנו אל הכבד בגידים דקים נוגעים ביניהם שהושמו כמסננת למזון, שלא יגיע ממנו שום דבר עב אל הכבד, ויהפכהו לדם, ויחלקהו על הגוף וישלחהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנות לזה, כתעלות המוכנות למים וישלח מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם, מה שהוא מן המרה האדמה הולך אל כיס המרה, ומה שהוא מן המרה השחורה הולך אל הטחול, ומה שהוא מן הליחה והרוטב הולך אל הריאה, ומה שהוא מתמצית הדם ילך אל השלפוחית. אז אם כן אנחנו רואים את פלאי הבריאה איך הקב"ה דואג שהכל ממזון גס וחומרי הכל יתפרק בצורה כזאת שיכנס למעבדה של החיים ויתפרק לגורמים וכל דבר ילך למקומו כשאין שוטר ואין קצין ואין מפקח בפנים לומר פסולת לכאן מאכל לכאן, חלק לכבד חלק לריאה חלק לזה, מה זה, מי עושה את זה? פיצוצים.
התבונן אחי בחכמת הבורא בהרכבת גופך ושומו אלה האברים בו במקומותם לסבול הפסולת ההם שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו. מדהים. ניצול מירבי כל מה שטוב נשאר, כל מה שפסולת יוצא. מדהים. אם היה יוצא הטוב והפסולת יחדיו לא היה קיום לגוף, אם היה מתהפך חלילה, הפסולת נשאר והטוב יוצא היה אבוד. מי עושה את זה? ואחרי כן יתבונן תכונת כלי הקול ומוצאי הדבור, הקנה נבוב להוצאת הקול והלשון והשפתיים והשיניים לחתך האותיות והטעמים, ובאלה האברים גם תועלות אחרות, האויר הולך אל הריאה בקנה והלשון לטעום בו המטעמים, ויש בלשון גם עזר להעביר את המאכל והמשתה, והשיניים ללעוס המאכל, והשפתיים לעכב את המשתה כמו שהסברנו אתמול, כי אם לא, אם לא היה שפתיים לצמצם כמה שאתה רוצה להכניס, אם יהיה קבוע פתח, אז אם תביא לבפנים אדם יכול להחנק, ככה הוא יכול לכוון בדיוק מה הכמויות שהוא מסוגל לשתות. וכדי שיהיה הניצוק ממנו בשיעור ובכונה, והשפתיים גם מרגישות מה חם ומה קר, ואז אם הוא מרגיש שזה קר או חם אז הוא יכול להרחיק את עצמו, אבל אם היה חור והוא לא היה מרגיש את החום והקור לפני כן, היו שופכים לו עם זה קר היה נכווה, אוי ואבוי מה היה קורה. וכן בשאר האיברים יש תועלות מקצתם ידועות ומקצתם אינן ידועות לנו.
ואחר כן התבונן אחי בכחות הארבעה שהמה בגוף ומעשיהם בו, הכח המושך הוא הכח המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא, אז מה ששאלנו איך זה יורד למטה ונמשך, יש כח בגוף האדם שנקרא כח המושך, שהוא מושך את המאכל אל האצטומכא - אל הקיבה, ויש הכח המחזיק, זה הכח שמעכב את המאכל עד שיעשה בו הטבע מעשהו, אז אם אתה אוכל בשר זה מחזיק אותו עד שיתעכל לגמרי, אם הוא יוצא אותו במהירות כמו שעוברים המים אז הגוף לא יוכל להספיק לפרק אותו ולבשל אותו ולהעביר אותו לכל האיברים, אז כח המעכב גם יודע כל מהאכל ומאכל כמה זמן לעכב. כשאתה אוכל שומן לוקח לך יותר זמן לעכב, כשאתה אוכל משהו שהוא לא שומני הוא יורד יותר מהר, אז לכן הכח הזה הוא חכם גדול, הוא יודע כל דבר ודבר מה לעכב ומה לא לעכב. אתם רואים בני אדם אפילו שיש להם שכל הם לא יכולים בלי רמזורים, אתם ראיתם איך יש מדינות במזרח הרחוק כמו הודו למשל שנוסעים שמה בלי רמזורים, ריקשות ומכוניות, אחד ליד השני כמויות, אלפים, אין עוצרים, כל אחד זז זזז ככה, הם וירטואלים כבר, אבל אצלנו נעצר הרמזור פעם אחת כל אחד רוצה להקדים, ופה יש כח מעכב יודע כל מאכל בזמנו כאילו רמזורים, והכח המבשל זה עוד כח שמבשל את המאכל, יש כח מושך יש מעכב ויש מבשל, ומוציא את הזך שבו ומפרידו מן הפסולת הבלתי נאות ומשלח אותו אל הגוף, יש עוד כח קוראים לו כח הדוחה, הוא הדוחה הפסולת הנותרת אחר שיקח הכל המבשל צרכו מן המזון, אחרי שכח המבשל לקח הכל אח"כ הדוחה נכנס לפעולה ודוחה את המותרות חוץ לגוף, דרך המעיים והשלפוחית, וככה נגמר התהליך. נו מי עשה את זה? פיצוצים נכון? זה פלא פלאות. בן אדם מסכן יש לו עצירות, כח הדוחה לא עובד טוב, שבועיים יכול בלי יציאות. אתם יודעים איזה צער זה. יש אנשים עושים להם חוקן ולוקחים שוקולדים משלשלים וכל מיני דברים לעשות את הפעולה הטבעית, לזרז את היציאה, ואצלנו ב"ה הכל עובד נפלא הכל זה, מישהו מודה לה' בכלל על כל הדברים האלה, הרי בהתעכב אחד מהם כמה מסובך הבן אדם בבתי חולים וכדורים וזה וריצות מה לא מה לא, הכל פרט אחד רק שנתקע, משהו קטן, ואם זה דבר מהותי ה' ירחם. השיעור הזה יהיה לרפואת הרב יעקב יוסף חי בן הרב עובדיה יוסף, רפואה שלמה.
וראה היאך הופקדו אלה הכוחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנתו, והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקודים על ביתו, אחד מהם עומד לצרכי העבדים ולהגיעם אל גזבר המלך, פקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצור אותו בבית עד שיוכן ויתוקן, ופקיד שלישי להביא מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים, ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו. אז ז"א רואים מפה שזה כמו יש מלך, המח יושב ומנהל את הכל, מי יעשה מה, ומי ינקה ומי ישחרר ומי הכל כמו בבית המלכות. אז אמרנו שגוף האדם זה עולם קטן, נכון? כך העולם הגדול מתנהל, יש מלך מלכו של עולם, יש לו מלאכים משרתים, ויש לו שמשים כמו שמש וירח וכו', וכל אחד עושה את הפעולות והעולם מתנהל בדיוק אותו דבר לספק מזון ואויר לכל האנשים וכל הדברים, כל העולם הגדול בדיוק מתנהל אותו דבר. ויש שמש שמבשלת את כל הפירות ודואגת שיהיו מוכנים לך, ואז אתה עם הרועות שלך טרק קוטף את הפרי, שריק ממשיך איתו לבפנים, ככה זה עובר, וכל העולם בהרמוניה עובד ממלך מלכי המלכים למטה למטה למטה, עד האדם הזה שכל תכלית הבריאה בשבילו. לכן האדם נברא יחידי, לומר שכל העולם כולו נברא בשבילי. ה' היה יכול לברוא מיליארד בבת אחת, הוא ברא אחד ללמד שכל הבריאה היא רק בשביל אחד. ומי זה אחד כבר למדנו, מי זה האחד? צדיק יסוד עולם. וכל האנשים גם בעולם שמשים שלו. אתם שומעים דבר כזה? תראו מה זה, איזה גלקסיות והכל בשביל בן אדם אחד. מדהים. אדם לא יודע כמה הוא חשוב. אדם לא מעריך. סתם אדם, כל שכן בן של מלך, בנו של מלכו של עולם. בנים אתם לה' אלקיכם, אדם לא יודע להעריך. יש לו תלונות ויש לו טענות, לכן כשאמרנו שאנחנו לא יכולים להחזיר אם נעשה מצוות כחול הים לא נוכל להחזיר לקב"ה על אחת מן הטובות, מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות אחת מן הטובות שהוא עושה לנו לא נוכל להחזיר לו בכל קיום התורה והמצוות שלנו.
אז אם כן, אח"כ צריך לחשוב בכוחות הנפש, עד עכשיו ראינו את הכוחות הפועלים בגוף, עכשיו נחשוב בכוחות הנפש ומקומותם מהתועלת של האדם, המחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדיבור, תגידו לי אם יש בחומר כזה דבר. החומר הזה חושב? החומר הזה זוכר? החומר שוכח? חומר מרגיש, עכשיו אני נותן לו סטירה, הוא מתבייש? מאיפה זה כל זה? כל המושגים האלה במי חלים? רק בנפש, רק ברוחניות, לא בגוף האדם. אז אם תקבץ את כל החומרים לפי הפיצוצים מאיפה תמצא את הדברים האלה? זכרון ובושת ושכחה ומחשבה ומצפון ורגש, איפה תמצא את זה? מאיפה זה בא? אז זה רק בחלק הרוחני.
ואיזה חסד עשה הקב"ה לאדם, שיש לו זכרון, תאר לך שמלמדים אותו להגיד אבא, והוא לא זוכר, אז כל החיים צריך להגיד לו אבא, אי אפשר להגיע לאמא, רק עם אבא צריך להשאר, כי הוא לא [
זוכר מה אמרו לו. ואם הוא לא זוכר איפה המקרר, אז הוא יכול לחפש אותו בחצר, והוא לא ימצא כלום, ואם הוא לא זוכר הוא לא ידע לחזור הביתה, ואם הוא לומד הוא לא יזכור כלום, אז כמה חשוב הזכרון, יש אנשים שבשלב מסוים בחיים בסיבה מסוימת כגון תאונת דרכים מאבדים את הזכרון, אח"כ בגיל שלשים ארבעים חמישים צריך להתחיל ללמד אותם כמו תינוק מהתחלה את האותיות והמילים והכל, מחדש כמו תינוק, אתם יודעים כמה זה פגיעה, זה לא יאומן כי יסופר, אדם לא יודע להעריך. אדם רוצה לזכור מספר, מישהו חייב לו משהו, משהו זה, ולא זוכר, יו כמה צער יש לו. הקב"ה מחליט אם בן אדם יזכור או לא יזכור ואיך זה פועל, יש תאי זכרון במח ושתפקיד שלהם להכיל את הזכרון את המידע. אבל כשהקב"ה מחליט שיהיה באג, באג, אז יש באג. וכשהוא מתחיל שזה יתעורר אז זה מתעורר, ופתאום אומרים אה אה נזכרתי, אה אה נזכרתי, מה זה אה אה נזכרתי? אה אה נזכרתי, מה זה? לא יודע שכחתי, מה זה לא יודע שכחתי, מה קרה? והשכחה זה חסד של הקב"ה, כמו שהזכרון זה טוב מאד גם השכחה, למה אם בן אדם לא היה שוכח, תארו לכם שנפטר האדם, כשנפטר האדם והאדם באותה שעה רואה את הנפטר, אם לא היה לו שכחה, נשכחתי כמת מלב, והתמונה הזאת היתה חרוטה במוחו באותו מצב בדיוק, הוא לא היה יכול לחיות, הוא היה מת מרוב צער. או אדם שאיבד משהו יקר או ממון רב שבלעדיו הוא עכשיו יהיה חייב וצריך לרוץ וההכרה הזאת לא תפסק ממנו ולא יהיה לו שום ניחומים ושום תקוה ושום דבר, הוא אבוד. אז ז"א, שכחה זה דבר טוב. אפשר אפילו לקיים מצוה עם השכחה. יש מצוה בתורה מצות שכחה, הא, מקיימים מצוה.
ש. יוסף נתן למנשה שם על שם השכחה
הרב: נכון, כי נשני ה' את כל עמלי.
אז אדם צריך לראות כל הדברים האלה, והבושת, אם בן אדם לא היה מתבייש אוי ואבוי איך היה נראה העולם, אבל היום רואים שזה מתחיל להעלם גם כן, אנשים היום עושים הפגנות אני לא צריך להגיד לכם איך, בלי שלטים, כן. אז ז"א, אם יחסר לאדם מאלו המידות הזכרון לבד היאך יהיה ענינו, וכמה הפסד יבוא לו בכל עניניו, וכשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו מן החובות או מה שלקח ומה שנתן מה שראה ומה ששמע, מה שאמר מה שהבטיח מה שנאמר לו, ולא יזכור מי הטיב לו ומי הרע לו ומי שהועיל לו ומי שהזיק לו, לא ידע ממי להזהר, ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות ולא יזכור חכמה כשהוא לומד אם יהגה בה כל ימיו, ולא יועילנו נסיון כי הנסיון נשכח, ולא ישקול דבר במה שעבר, ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה, ואדם כזה שהוא בעל שכחה כזאת הוא מתפשט מן האנושיות, קוראים לזה סנילי, אין עם מי לדבר, אתה מדבר איתו עכשיו משפט אחרי רגע לא דיברת עם אף אחד, הכל מתחיל מחדש. אז זה אדם שכבר מתפשט מהאנושיות, אם אדם מאבד את הזכרון ה' ירחם, כמו שיש מחלות כאלה אלצהיימר והאחרות,
ש. זה בגיל מאוחר
הרב: אין גיל מאוחר, יש כאלה צעירים ויש כאלה שבלי זה מאבדים את הזכרון בלי קשר למחלות. טוטאלית, טוטאלית. לא שמעת? מה לעשות.
ש. זה טבעי
הרב: מה זה טבעי, הכל טבעי, אדם אפילו מרעש יכול לאבד את הזכרון. ממכה, מטראומה, מחרדות, מכל מיני מצבים.
ומתועלות השכחה כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם בלי עצב, היה תמיד עצוב, ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם ולא היה נהנה במה שמשמח אותו, כשהוא זוכר את פגעי העולם, ולא היה מקוה מנוחה ממקנא ולא התעלם מהמלך או ממלוך, ז"א לא היה מתעלם תמיד מלהיות נמלך על דבריו ועניניו, ואיש כזה ה מתייעץ ונמלך ודואג, תמיד לא יחשה ולא יפסוק, אי אפשר לו להיות בשמחה כלל, הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה והמה מתחלפים ושונים זה מזה והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלת. אז פעמים צריך את הזכרון, פעמים צריך את השכחה. והאדם מתנהג בזה כך וכך לתועלתו, כשאדם מאבד את האיזון יש לו רק מן הדאגה לדוגמא, אז הוא נקרא בעל חרדות, דכאונות ושקיעה, למה כי אדם מתמקד כל הזמן בדאגה בחששות, ואין לו תקוה, אז מצבו קשה מאד. אבל אפשר להשתחרר מזה כמו שהסברנו. ואחר כן חשוב במידת הבושת אשר ייחד בה האדם, מה גדולה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא זאת, לולא הבושה לא היו מאכסנים אחסנאי, אף אחד לא היה מכניס לבית שלו אורח, אם אין לו בושה לא היו מכניסים אחד הביתה, ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים בעבור הבושת. לא נעים, אומר לך לא נעים, תתבייש לך, איך אתה עושה דבר כזה, אם לא היה דבר כזה אוי ואבוי. כי רוב מבני האדם לא היו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן לכבד את זולתם, ולא היו משיבים פקדון, אתה שם אצלו כסף והוא לא מחזיר, כמו שהיה סיפור עכשיו סיפרו לי אתמול שהיה אחד שיצא לחו"ל והצליח לעשות כסף, ואסף מאה אלף דולר, והשאיר את הכסף אצל רב אחד מחב"ד, ואמר לו שמור לי את הכסף עד מחר אין לי על מי לסמוך מחר אני אבוא לקחת את המזוודה, ולמחרת הוא בא והרב אמר לו שנעלמה המזוודה, והבן אדם היה מעורב עם כנופיה והכנופיה לא קנתה את הסיפור, והיא חששה שאולי הבן אדם הזה הוא גנב ואולי הרב גנב, אז חטפו את שניהם והיה סיפור ואיימו על אשתו של הרב שאם לא יחזיר מיד את הכסף אז הם יהרגו אותו, אז היא התלוננה למשטרה, ואז המשטרה עלתה עליהם, ואז עצרו את הבן אדם ולא את הרב, והבן אדם ישב בכלא כמה שנים ובסוף הפעילו חוקר וגילו שהרב עצמו גנב, וההוא ישב בחינם. זה כשאין בושה. כשאין בושה אי אפשר להשאיר פקדון אצל בן אדם.
ש. זה לא רב, זה ערב רב.
הרב: תקרא לזה מה שאתה רוצה, רב זה לא ערובה לכלום, בן אדם צריך להיות קודם לפני רב.
ש. יש לו זקן, אז מה הוא רב?
הרב: מי אמר שזקן זה רב? זקן יש גם לקיבוצניקים, גם להרצל היה זקן, אז מה?
ש. ככה אנשים מסתכלים היום, על זקן על כובע והחליפה
הרב: ויש גם במערב הפרוע אנשים עם כובע ומגבעת כמו שלך וגם עם זקן, מה הבעיה?
ש. אז זה לא רב
הרב: ברור שזה לא רב, זקן וכובע זה לא רב
ש. הרב אומר הוא נתן את הכסף לרב
הרב: לרב, לא אמרתי לזקן וכובע, אתה הכנסת זקן, מי דיבר על זקן? זקן צומח לכולם, מה הבעיה?
ש. איזה רב זה?
הרב: מה זה איזה רב? אני לא מבין אותך מה זה איזה רב?
ש. מה הוא היה רב שכונה, הוא היה רב מקובל בציבור?
הרב: רב, בית חב"ד, מה יוחנן כהן גדול הוא לא היה רב גדול? הוא היה כהן גדול, אז מה, אז מה? וירבעם בן נבט לא היה לו זקן וכובע, וכל גדולי הדור היו כאזובי קיר לידו, אז מה, זה אומר שהוא לא יכול להעמיד עגלים? אז מה, ואלישע בן אבויה לא יכול להיות אלישע אחר, אז מה אם היה לו זקן, מתי תלמדו שזה לא קובע? אז ז"א, זה לא ערובה לכלום. כמו ששופט לא חייב שיהיה ישר, ויש כמה שופטים שעמדו למשפט אבל אתה יודע, בשפיטה אז מעבירים אותם, במקרה ההכי גרוע אומרים לו תוותר על התפקיד ולא נחייב אותך בדין.
ש. היה דור השופטים
הרב: זה דור יותר טוב, זה היה דור ששופט את השופטים, זה יותר טוב, זה כבר עושה מה שהוא רוצה וכבר הוא אומר, עוד כמה זמן יצא כבר, יצא שלום לא שותים מה קרה.
אז אם כן, הבושת כמה זה מועיל, כי רוב מבני האדם לא יהיו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן את זולתם ולא היו משיבין פקדון, ולא נמנעים מעבירה כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, בעלי העבירה זה אנשים שאין להם בושה, אנחנו גם פונים אליהם, אין לך בושה, תגיד, אין לך בושה? באים אליו בטענה, למה כי אנחנו יודעים שהבושה זה המעצור שעוצר את כולם, אבל כשאדם מאבד את הבושה אז אין לפניו שום מעצור. לכן אדם שהולך בדרך לא צנועה, והוא לא הולך עם בושת, אז צריך לחשוש ממנו, כי מי שאין לו בושת בזה אין לו בושת גם בדברים אחרים. כמו שאמר הכתוב, "גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו" ואומר צפניה "ולא יודע עול בשת". עול זה עושה עוולה, הוא לא יודע בושת, כי אם הוא מעוול ודאי שאין לו בושת. כי הבושת זה כלי מנועה הטוב ביותר. ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה, ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו, ויחלש חיוב תגמולו עליה, אז אם אתה יש לך בושת מבני אדם, איך אתה לא מתבייש מהבורא עולם שמשקיף עליך בכל מעשיך ואתה לא יכול להיות נסתר ממנו ובכל רגע ורגע אתה מצולם ומתועד ומוקלט. איך אתה לא מתבייש?
ש. לא שומעים
הרב: גנב הוא גרוע יותר בגלל שהוא חושש מעין אנושית ולא מעין ה', אז ז"א הוא לא רואה את ה' לפניו, לא קיים ה' לפניו. אבל הגזלן הוא יודע שיש ה' ולמרות כל זאת הוא עושה את זה בפרהסיא, הוא הפקיר את עצמו כבר לכל, אבל אצלו לפחות העבד והמלך שווים. אצל הגנב העבד יותר חשוב מהמלך. ולכן כתוב בפסוק "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל", ז"א צריך להיות בושה וכלימה לבן אדם על מה שהוא הולך בדרך לא נכונה לפני ה' יתברך.
אך רוב טוב האלקים עלינו בשכל ובהכרה, רוב הטובה האלקית עלינו זה שנתן לנו שכל והכרה, ובהם ייחד אותנו משאר בעלי חיים. ואין התועלת שלהם לנו נעלמת מאיתנו בהנהגת גופנו ובהסדרת תנועותינו, והשכל וההכרה הם מונעים אותנו מכל הצרות ומכל התנועות הלא נכונות וכשאדם מתנהג שלא כסדר אומרים לו תגיד, אין לך שכל? איפה השכל שלך תגיד, איפה השכל, יש לנו טענה עליו, כי אדם שמתנהג על פי שכל לא עושה דברים שיגרמו נזק, לא לו ולא לאחרים. מבלעדי מי שפקדם ממנו לפגע שארע את מוחו, אז לפעמים יש מצב של פגיעה מוחית, ואז האדם מאבד את שכלו מה שאנחנו קוראים, והוא לא בהכרה.
אך המידות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאד, מהם שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים אחד קדמון יכול לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממדות הברואים והתרומם ממחשבות הנמצאים רחום וחנון ומטיב לא ידמה אל דבר ולא יתדמה אליו דבר. עכשיו איך אנחנו בוחנים אם לבן אדם יש שכל? איך בוחנים, הנה מבחן ראשון, קח פרופסור וקח תלמיד מהתלמוד תורה, ותבדוק את הרמה השכלית שלהם, תראה שכל תלמיד בתלמוד תורה יש לו שכל יותר מהפרופסור, בהרבה, בהרבה מאד. והם עוד אומרים לנו ללמוד ליבה. ללמוד מתמטיקה ואנגלית וגאוגרפיה וכל מיני חרתת וכאילו בזה אתה תהיה נבון ומכשיל, ולא יודעים שהם צריכים ללמוד קודם כל מה זה שכל. כי מה אומר רבינו בחיי, אומר, המדות שנגיע אליהם בשכל רבות מאד, מהן, למי שיש שכל כמובן, שבו נדע - עם השכל יודעים שיש לנו בורא חכם, ואם הפרופסור לא יודע שיש בורא והוא חכם, אז אין לו שכל אפילו של תינוק בתלמוד תורה. שהתינוק שלנו כבר מינקותו אומר אלקי נשמה שנתת בקרבי, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, אתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא, וכל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו' וכו', את כל מה שצריך ללמוד כל החיים אומר את זה בבוקר כל יהודי על הפתיחה, ופרופסור לא קולט את זה. ויש לו תואר. אז מי שיש לו שכל יודע שהבורא, קודם כל יש בורא והוא חכם, והוא קיים, נצחי, והוא אחד, באחדות שונה מאיתנו, אני אחד אבל יש כמוני שתיים שלש ארבע חמש, והוא אחד שאין כיחודו. והוא קדמון והוא לא נברא, הוא קדמון, והוא יכול, והוא בעל היכלת והממשלה היחידי, הוא היכול, אין עוד מי שיכול, ואם יש יכול זה מיכולתו, אז הוא היכול, והוא יכול להפסיק את היכולת מכל בעל יכולת, ולא יכיל אותו זמן ולא מקום, כי אם יש לו זמן אז הוא מוגבל, ואם יש לו מקום הוא מוגבל, והוא מקומו של עולם, לא הוא נמצא בעולם אלא העולמות נמצאים בו. לכן הוא נקרא מקומו של עולם, לכן אנחנו קוראים לו המקום ברוך הוא, כי אם הוא יהיה במקום אז הוא קטן ממנו, ואם הוא קטן ממנו אז הוא מוגבל, אז בעל שכל מבין את זה, ואם הוא לא מבין את זה אין לו שכל, גם אם הוא פרופסור, גם אם הוא ראש ממשלה, גם אם הוא נשיא, וגם אם הוא אובמבה. והקב"ה נעלה ממידות הברואים, והוא מרומם ממחשבות הנמצאים, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא מעשי כמעשיכם" בכלל אין צד ודמיון. והוא רחום וחנון ומטיב, והוא לא דומה לדבר ואין דבר שידמה לו. ואל מי תדמיוני ואשווה אמר ה', למי אתם רוצים לדמות אותי? למי אני אשווה? אז זה כל בעל שכל מבין וזה ראיה שבאמת יש לו שכל, קודם כל זה ההתחלה הפתיחה בשביל לדעת שיש לבן אדם שכל, קודם כל תבחן אותו אם הוא יודע את זה, אם הוא לא יודע את זה אתה יכול להגיד לו בבירור - אין לך שכל, חפש אותו. נישט שכל.
ש. לא שומעים
הרב: הרמב"ם במורה נבוכים סתר את אריסטו ואת כל שיטתו, כולל כל שיטות הטיפשים בעולם.
וגם מהם שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת והרחמים המקויימים בעולם, ז"א מזה אנחנו יכולים להבין גם שיש בקב"ה חכמה, כי מאיפה יש בנו חכמה? אנחנו ברואים שלו, אז אם אנחנו ברואים שלו מי נטע בנו את החכמה? הוא. והוא יש לו את היכולת, מאיפה אנחנו יכולים משהו, הוא נתן את היכולת, אבל אם הוא רוצה הוא מעדיר את היכולת. וכל הרחמים המקויימים בעולם זה ממנו, "ונתן לך רחמים ורחמך", אבל מבלעדיו לא היה לנו רחמים. לאריה הוא לא נתן רחמים כמו לאדם, למה? כי הוא צריך לטרוף, אם הוא ירחם על כולם מה יאכל? אז לכן הקב"ה חילק לכל אחד ואחד רחמים בהתאם ובכמות המתאימה. לכן אנחנו רואים שרחמים יש לנו לבנים שלנו באופן טבעי ולאחרים אנחנו צריכים להתאמץ, אנחנו צריכים להפעיל כוחות פנימיים ורוחניים שלנו בשביל להשוות לאט לאט את הרחמים שלנו גם לברואים האחרים ולחמול עליהם. אז לכן אנחנו מחויבים בעבודתו בעבור הטובה הכוללת והמיוחדת, ובשכל - מי שיש לו שכל, יאמן אצלנו ספר תורת האלהים הנאמנה הנתונה למשה נביאו ע"ה, אז מי שיש לו שכל מבין ומאמין בספר תורת האלקים הנאמנה הנתונה למשה נביאו, משום שבעל שכל יודע מה שהסברתי פעם אחת לשוטר שאמר שהוא לא מאמין, הייתי בסמינר, שאלתי מי לא מאמין בה', אז הצביע כמובן שוטר, אתם יודעים שרמת המשכל של השוטרים היא מאד מאד גבוהה, אז לכן הוא ישר אמר שהוא עבר את השכל האנושי והוא מבין שאין כלום. אנחנו למדנו שהשכל מחייב שיש והוא ברמה אובר, יש לו אובר שכל, ואז הוא אמר שהוא לא מאמין, שאלתי אותו תגיד לי, אם באים אליך שני עדים לתחנה ואומרים שפלוני גנב, והוא אומר שהוא לא גנב, למי אתם מאמינים? אז הוא אמר לשניים. במשטרה מאמינים גם אם אין אף אחד, והם גם מאמינים לעצמם, הם גם לא צריכים בכלל עדים, הם מאמינים לעצמם שהם עושים נכון וזה וזה, והוא רצח וזה ככה, אצלהם זה בסדר, הם מאמינים גדולים בעיני עצמם, אמרתי לו ואם יהיו ששה עדים והוא יכחיש, זה עדות יותר טובה או לא? אומר לי כן. אמרתי לו ואם יהיו שישים שיעידו אבל הוא יכחיש ויבכה ויגיד שזה עלילה וקנוניה והכל, למי תאמינו? אומר למי אכפת לנו מה שהוא בוכה, יש פה שישים נגמר הסיפור. אומר לו ואם יש 600, זה שוטר חכם הוא עונה על כל דבר שאני שואל, ואם יש 600, אז הוא אומר ודאי שזה עוד יותר, ואם יש 6000 אז הוא אומר לי זה טוב מאד, אמרתי לו ויש שישים אלף, הוא אומר מצוין, ואם יש 600,000 הוא אומר לא צריך יותר, יעני כאילו בששת אלפים כן היה צריך, זה שכל, זה לא סתם, זה שכל כחול. בקיצור, אז הוא אומר שש מאות אלף לא צריך יותר, אמרתי לו שמע, במעמד הר סיני היו שש מאות אלף איש גברים, חוץ מנשים, חוץ מטף וזקנים, שמעידים ששמעו את הקב"ה אומר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" זה מיליונים מעידים, אז זה עדות טובה או לא טובה? אז זה שוטר חכם, עם הרבה שכל, אמר לי אבל זה היה פעם, אמרתי ואליך לתחנה לא באים אנשים שמעידים שזה היה פעם? למה כשהם מעידים על מה, על מה שהיה הרגע, ואם עבר הרגע אז זה היה פעם, אז איך אתה מאמין לעדות של פעם? מה אכפת לי אם זה פעם קרוב או פעם רחוק. זה היה פעם. אמרתי לו תגיד היה נפוליון? הוא אומר לי בטח שהיה נפוליון, אמרתי לו מאיפה אתה יודע? הוא אומר כתוב, אמרתי לו מה אצלנו מחוק? גם אצלנו כתוב. ונפוליון היה פעם, אז איך אתה מאמין שהיה פעם? זה מנת המשכל.
אז מי שיש לו שכל מאמין בתורת האלקים הנאמנה, עכשיו, מעבר לזה שקיבלנו את המעמד במעמד של מיליונים ולא רק יהודים, גם אומות העולם, שהרי התורה היא הבסיס לתורות האחרות כגון נצרות ואיסלאם, אז אם כל כך הרבה בני אדם בעולם עברה אצלהם העדות מדור דור, ואצלנו נחקקה בספר הספרים ואנחנו על פי מה שעברנו וראינו במו עינינו אנחנו עושים זכר לאירועים האלה כל שנה מאז תחילתם, ללא הפסקה, אז זה עדות מתמשכת. אז מה עוד צריך להיות? אני מגיע לארה"ב פתאום אומרים שיש יום העצמאות, כמה שנים שלש מאות פלוס, אומר מה אתם עושים צחוק, מאיפה אתם יודעים שהיה דבר כזה? אומרים מה אתה קוקו? כל שנה עושים פה יום העצמאות, מה יש פה להתבלבל אותו תאריך עושים יום העצמאות, אז זה ראיה שהיתה עצמאות. מה צריך עוד משהו? אפשר להכחיש את זה? אז אם אנחנו עושים יום העצמאות, כל חג פסח שיצאנו לחירות ממצרים וקיבלנו עצמאות, אז איך אפשר להגיד שלא היה יציאת מצרים? איך אפשר להגיד שלא היה מתן תורה, איך אפשר לערער אם כל שנה עושים זכר למה שהיה? ואין ספר כמו ספר הספרים שהשתמר בצורה כזאת, שמגיעים אחרי אלפי שנים אנשים מכל התפוצות יהודים ולכולם אותו ספר תורה. ואצל הנצרות יש כל כך הרבה שינויים מה היה עם האיש ההוא וכו' ואין להם הפרעה עם זה בכלל, הם בכלל איבדו את התאריך ואת השעון ודילגו לפי החשבון שלהם 11 יום שעשו תיקון לזה. בקיצור, אז העולם יודע רק בעל השכל הפרופסור לא יודע והשוטר לא יודע, נו אז למי יש שכל?
וכל היהודים מגיעים לפה וראה זה פלא, לכולם יש אותה מזוזה, וכולם יודעים מה זה קריאת שמע, לא משנה מאיזה ארץ הגיעו, וכולם יש להם טלית עם ארבע כנפות, ותפילין מרובעות ש חורות, אין לאף אחד תפילין אדומות צהובות ירוקות, ורצועות שחורות, הכל אותו דבר, וכולם עושים סוכה ובאותו תאריך, וכולם אוכלים מצות ובאותו תאריך, נגיד עכשיו ראש עירית בית שמש החליט, יכנס את כולם ויגיד להם רבותי, לאור היריקה שהיתה בבית שמש אני מבקש שעכשיו כולם יאכלו כל יום חמישי בורקס, ישמעו לו או שיזרקו עליו את הבורקס, מישהו ישמע לו? על מה ולמה לאכול את הבורקס, מה קשור יריקות לבורקס, מישהו ישמע לו? האם יתכן שעם שלם קיבל על עצמו לאכול מצותסתם? לא דיאטה ולא בטיח ובזמן מסוים למשך זמן מסוים, וצריך לעשות את זה עם ח"י רגעים לפחות וצריך ככה, מה אכפת לך איך אני עושה את הבורקס, העיקר שיהיה בורקס, לא, עם דינים מיוחדים וכו' וכו', מה זה? יש עוד דבר כזה? אתם מכירים עוד עם שבמשך שבוע ימים כל האומה מחליפה את המזון לאוכל מסוים? אתם מכירים עוד אומה שבתקופה מסוימת כולם יוצאים לסוכה? אתם מכירים עוד עם בעולם שפתאום ביום אחד או כשבוע ימים הם מחליטים לקחת איזה ענפים מעץ ולהתחיל לנענע אותם שבוע? על מה ולמה? מה זה? ועם שלם מקפיד וכולם מתאספים מכל העולם לארץ ישראל וראה זה פלא, כולם נוהגים אותו דבר, אותם מצוות, זה לא ראיה ומופת הכי גדול על שמירה של דבר שהעם הזה חווה ועבר יחדיו? אז מה צריך עוד ראיות? למי אין כל להבין את זה, לפרופסורים ולכחולים. שוטרים אתה לא יודע מה זה כחול? הרי השוטר הוא מעל לחוק, אז הוא יכול לעשות ולהגיד מה שהוא רוצה. הוא יכול לרשום לך דו"ח אפילו שלא היה כלום, ואם אתה מרגיז אותו הוא כותב תקיפת שוטר, ואם תגיד עליו משהו, הפרעה בעת מילוי תפקידו, ואם תגיד עוד משהו תעלה לניידת, ואם תדבר עוד מילה תקבל סטירה, ואם זה תלך לחקירה, ואם זה אתה תעלה לשופט, ואם זה אתה מעצר שוא, ויאלה רוחלק עכשיו תסתדר איתו עם הכחול הזה.
אז אנחנו מבינים שהחכמה והיכולת והרחמים קימים בעולם הם בהשי"ת ובשכל אנחנו מאמינים בתורת האלקים הנאמנה הנתונה למשה נביאו ע"ה.
ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה. ז"א אדם עם שכל מבין שהוא יצטרך לבוא חשבון, והקב"ה ידקדק איתו על כל דבר ודבר. ומי שפקד שכלו מסתלקות מעליו המעלות האנושיות כולם והמצוות והגמול והעונש, מי שפקד שכלו - נפקד ממנו, נחסר ממנו השכל, חסר דעה שוטה, האדם הזה מסתלק מעליו כל מעלה אנושית ואין עליו חיוב מצוות ואין עליו גמול ועונש והוא חוזר להיות כמו בעל חי. זה חסר שכל.
וממעלות השכל שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים, עם שכל אתה מרגיש את כל המוחש וגם כל דבר שהוא מושכל - שכלי, ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות, כנסיעת הצל ומעשה הטפה האחת מן המים בצור החלמיש, ז"א רואה האדם מה שנעלם מהחושים הגשמיים, כמו נשיאת הצל, אז הצל זה לא מוחש כמו העצם עצמו, כמו העץ, אבל הצל גם כן נראה, ומעשה הטיפה האחת מן המים בצור החלמיש, ז"א אע"פ שאתה לא רואה שהטיפה יכולה לפעול משהו על צור החלמיש אבל בריבוי הטפטוף היא תעשה חור, ומהצל אתה גם יכול לדעת שעות, כמו שעון צל שהיה פעם, ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר והטוב והרע והמשובח והמגונה ובין הראוי והאפשר והנמנע, כל אלה עם השכל ניתן להשיג. אז מי שלא מבדיל בין אמת לשקר הוא חסר שכל. מי שלא מבדיל בין יתר לחסר הוא חסר שכל.
אתם רוצים לראות עד כמה האדם מושפע ולא משתמש בשכל? תראו כמה השפעה על האדם היא יותר מהשכל שלו, כמה אדם נפתה ומבטל את שכלו בהשפעת הרבים. עשו מחקר ושאלו, אתם רואים עכשיו את זה, הסטנד הזה, ואתם רואים עכשיו את הספר, מה יותר רחב, הסטנד או הספר? תקשיבו למה שאני שואל, מה יותר רחב הסטנד או הספר? אני מדבר מצד לצד, הסטנד או הספר, מה יותר רחב? אני מפעיל עליכם לחץ ואתם לא משתמשים בשכל, מה יותר רחב, אני שואל עוד פעם אחרונה הסטנד או הספר? מה יותר רחב? הנה הוא אומר הספר, למה אתה אומר הספר? מי שאל כמה דפים יש? אני רוצה להגיד לך שהאבחון שלי עכשיו עליך שיש לך הרחבת השכל. השכל שלך רחב מאד, דף דף דף דף זה שום שכל מפה לא הבין אפילו שיש אפשרות כזאת. בקיצור, עשו מחקר, הכניסו שבעה אנשים וכל אחד אמר שהספר יותר רחב, כשהכניסו את השמיני הוא שמע מה הם אמרו, הוא זרם איתם, שבעים אחוז מהאנשים הנשאלים עיקמו את השכל בשביל להגיד כמו הרוב. אין שכל. ואם מלחיצים את הבן אדם טיפה, אתם רואים מוכן לשנות ולהגיד ככה ולהגיד ככה, להגיד ככה, אתה אומר לו עוד פעם אתה שומע בכלל מה אני מדבר, אז הוא בכלל מתבלבל, וככה וככה, ככה עושים בחקירות לאנשים, מה שהוא אומר חוזרים מבלבלים אותו, אומרים לו ככה ככה ככה ככה, בגלל שהוא לא אומר את האמת והוא חושש ממה שאם יגיד אז יחשבו ויגידו וזה, אז הוא חושב לאן הוא ינווט את עצמו וככה וככה, בקיצור מפילים אותו בדיוק איפה שרוצים. אם אתה יודע מה האמת, תחזור עליה מיליון פעם, אם זו האמת תחזור עליה. תשאלו עם קולות עם צעקות עם זה, עם העלבות, מה זה משנה, מה ששאלו, שתיים ועוד שתיים כמה זה ארבע, תשמע טוב מה שאני מדבר איתך, אתה לא שומע מה שאני שואל אותך? שתיים ועוד שתיים כמה זה שאלתי אותך, מה אתה עונה לי? מה התשובה? ארבע. תגיד אתה מבין בכלל מה שואלים? אני שואל אותך שאלה כל כך פשוטה וברורה, אתה לא יכול לענות, שתיים ועוד שתיים כמה זה, 22 מחרתת, כן.
אז ז"א בן אדם צריך להיות דבק במה שהוא מבין, אתה מבין יש לך שכל, אז מה פתאום הוא השתנה. מערערים לו את הבטחון. אז ז"א, שכל יודע מה יתר ומה חסר, מה טוב ומה רע, מה משובח מה מגונה, אם לא אין שכל. ובין הראוי והאפשר והנמנע. עכשיו אתם שמעתם פעם תשובה של החילונים שאומרים - כל אחד והאמת שלו. שתיים ועוד שתיים ארבע, שתיים ועוד שתיים חמש, שתיים ועוד שתיים שש, כל אחד והאמת שלו. מה זה השטויות האלה, כל אחד והאמת שלו, אמת זה אמת אבסולוטית, כל השאר זה שקר. היתה אחת פעם שאלה אותי, תגיד לי למה אתם החרדים קיצונים כאלה? אמרתי לה כי אנחנו אמיתיים, מי שאמיתי הוא קיצוני, האמת היא קיצונית. אמרה לי למה האמת קיצונית? אמרתי לה את יודעת חשבון? אמרה כן, אמרתי לה שש ועוד שש אמרה לי 12, אמרתי לה ואם אני אגיד 11, אמרה לי זה לא נכון, ואם אני אגיד 11.9, אמרה לי זה לא נכון, אם אני אגיד 11.99 אמרה לי זה לא נכון, אמרתי לה 11.999 אמרה לי זה לא נכון, אמרתי לה סלחי לי את קיצונית, זה קרוב מאד ל-12, אמרה לי לא אדוני, 6 ועוד 6 זה 12 בדיוק ולא יותר ולא פחות. אמרתי לה את רואה ככה אנחנו, לא יותר ולא פחות, הכל צריכים לעשות, זה קיצוני אמיתי. אהבת. אז ז"א, ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו, מי שיש לו שכל יכול להעביד את שאר מיני החיים בתועלת והנאה שלו, לצרכיו. ויכיר את מקומות הכוכבים, בעל שכל יכול להכיר את מקומות הכוכבים. אתם שומעים מה כתוב פה? שבעל שכל יכול להכיר את מקומות הכוכבים גם בלי טלסקופ. ויעמוד על מרחקיהם בתנועת גלגליהם, תקראו ספר כתר מלכות ותראו מה ידעו הראשונים בלי כל המחקרים. ויבין הערכים וההקשות שבחכמת השיעור, כגון שנאמר ערך שניים וארבעה כערך שלשה בששה, כן הוא בתשבורת ובהנדסה הערך קו שתי אמות וארבע אמות כערך קו של שלש אמות בשש אמות וכן על זה הדרך, וצורת המופת אשר בחכמת הדיבור ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם, כל זה משיגים ע"י השכל. ויש פה הרבה חשבונות ופירושים בענינים האלה, אני לא אעמוד עליהם, זה דברים ידועים.
וכן שאר כל מדות האדם כאשר תבחנם תמצאם בתכלית התקנה והתועלת בשבילו, כמו שזכרנו בשכל, אז כל מידות האדם מתוקנות בשימושים הראויים והנכונים על פי שכל לטובתו של האדם, כי כל מידה ומידה היא טובה והיא גם רעה, תלוי למה משתמשים. אפיקורסות זה רע או טוב? נכון, אם אתה תהיה אפיקורס לעבודה זרה זה מצוין. שנאה זה טוב או רע? מה טוב? גזל זה טוב? נכון, לגזול עיתים לתורה, שנאמר "בקובע את קובעיהם" זה נקרא לשון גזילה, לגזול זמן לעבודת הבורא, כי היצר הרע רוצה לקחת לך את כל הזמן, אז אתה צרי לגזול ממנו בחזרה את מה שהוא לקח לך. וכן על זה הדרך, כל מידה ומידה יש לה צד של שבח ויש לה צד של גנאי, ואדם צריך להשתמש בכל דבר בזמנו ובעיתו. צריך לאהוב ולשנוא, צריך לאהוב ולשנוא, צריך לאהוב עושי מצוה ולשנוא בעלי עבירה, אבל מה עושים אנשים מהפכים, גם במהללו גם את האנשים, מה שאומרים אנשים שרק את העבירה זה לא נכון, זה להתייפות להתיפיף, תלוי איזה עבירה ותלוי המהות של העובר עבירה, אם זה בן אדם שהוא חוטא פעם אחת אז לשנוא את העבירה שבו כי הוא עדיין חיובי, אז מה אתה שונא אותו? אז הוא נכשל במשהו, צריך לתקן אותו. אבל אם אדם מהותו רע ורשע אז זה כבר מציאות אחרת, זה כבר מהות של רעות ורשעות, אז זה מצוה לשנאתו, ובאותה מצו