פרקי אבות חלק ו | הרב אמנון יצחק
פרקי אבות חלק ו
נציבי יום:
v להצלחה רפואה ישועה תשובה שלמה וזיווגים הגונים ושלום בית לכל המשפחות התורמות בעילום שם בתוך כלל ישראל אמן.
v שי ואיריס שטוקמן והילדים יינצלו מהחיסונים, גם בעבודה, יזכו לפרנסה טובה בשפע רב, שלום בית, זרע חי וקיים, ימשיכו לזכות את הרבים, יינצלו מחבלו של משיח, בריאות הנפש והגוף, יעברו לבני ברק בקרוב, ויזכו לראות במפלת הרשעים בילי הדבילי וחבריו יימח שמם אמן ואמן.
v רפואה שלמה נס גדול לשלום בן נעמי שיקום ממיטת חוליו לחיים טובים ולשלום מהרה.
v חזרה בתשובה להינדה לאה בת מלכה מהרה אמן.
v גיא בן גלוריה חזרה בתשובה שלמה ויכיר את בוראו.
ממשיכים בפרקי אבות משנה י"ג, המשך דבריו של הלל הזקן.
הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמיה. יש אומרים נגיד שמא. ודלא מוסיף, יסיף. ודלא יליף, קטלא חייב. ודאשתמש בתגא, חלף.
ביאור המילים: הוא היה אומר, מי שנמשך שמו למרחוק, תכף נבין מה זה, נאבד שמו. ומי שאינו מוסיף על לימודו, ישכח מה שלמד. ומי שאינו לומד תורה, חייב מיתה. והמשתמש בכתר התורה עובר מהעולם.
הלל היה אומר נגד שמא, דהיינו נגד שמו, שמו של האדם, המושך לו שם, כלומר מי שרוצה לגדל ולרומם את שמו בעולם, כדי לזכות בכבוד רב, סופו שאבד שמה. זאת אומרת, הריהו מאבד את שמו שקנה לו מכבר, שהואיל ורדף אחר הכבוד שאינו ראוי לו, הריהו מאבד גם את כבודו שזכה לו, ש"כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו."
ודלא מוסיף, מי שלא מוסיף בלימוד התורה, יסיף, יסוף מפיו מה שכבר למד. כלומר, ישכח את כל מה שלמד. וכן נאמר במסכת אבות דרבי נתן "אם שנה אדם מסכת אחת או שתיים או שלוש, ואינו מוסיף עליהן, סופו שמשכח את הראשונות". וכן אומרת התורה "אם יום תעזבני יומיים אעזבך". הקב"ה כביכול אומר לאדם 'אתה לא לומד את התורה שלי, אתה עוזב אותי, אני אעזוב אותך'. זה ירושלמי בסוף ברכות.
ודלא יליף, מי שאינו לומד תורה כלל, קטלא חייב, הוא חייב מיתה, כלומר: הואיל ואינו לומד תורה אין לו זכות לחיים. כי הם חיינו ואורך ימינו.
ודאשתמש בתגא מי שמשתמש בתורה לשם הנאתו ותועלתו, תגא זה כתר, בכתר התורה, מי שמשתמש בתורה לשם הנאתו ותועלתו, כאילו קורדום לחפור בה, כאדם המשתמש בכלי תשמישו ואומנותו, חלף, יחלוף מן העולם.
למדנו מדברי הלל במשנתנו ד"נגד שְׁמֵהּ אבד שמיה", או שְׁמָא, שמא, יש אומרים שמא יש אומרים שמיה. שמיה זה שם שלו ושמא זה שם, סתם שם. מי שרוצה למשוך לו שם, כלומר מי שרוצה לגדל את שמו בעולם כדי לזכות בכבוד רב הריהו מאבד את כבודו שקנה לו כבר, לפי ש"כל הרודף אחר הכבוד, בורח ממנו", כמו שאמרו זיכרונם לברכה בסנהדרין ק"ו.
"גמלא בעי קרנא, אודנא דהוו ליה גזיזי מניה", זה כלל תזכרו אותו, זה מימרא של חכמים, צריך לזכור אותה. "גמלא בעי קרנא", הגמל ביקש שיהיה לו גם כן קרניים, למה הוא כזה גבוה הגמל ואין לו קרניים? יש כאלה בהמות קטנות, יש להן קרניים, למה הוא אין לו קרניים? הוא רוצה קרניים. אז הורידו לו גם את האוזניים, גזרו לו את האוזניים, עשו לו אוזניים קטנות ביחס לגודל שלו. זאת אומרת, הוא תבע מה שלא נתנו לו מן השמים, הורידו לו גם מה שנתנו לו, קיצצו לו. כך המבקש גדולה וכבוד יחסר ממנו גם מעט הכבוד שיש לו. כי גאוות אדם תשפילנו, וכל המתגאה הרי הוא תועבה, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה). זאת אומרת, מי שרוצה נגד שמא אז אבד שמיה, בסוף הוא יפסיד את השם שלו גם, את הכבוד שלו.
נאמר בירושלמי ברכות פ"ה: ברית כרותה, שכל העוסק בתורה בצנעא מחכים, שנאמר "ואת צנועים חכמה". בעניין זה מובא מעשה מדהים שהיה בימי המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז שחי לפני כ-430-450 שנה). ליד בית מדרשו היה איש אחד, מוכר ירקות בחנות, וישן בחנות, וכולם קוראים לו רבי אברהם מוכר הירקות, והיה עוסק בתורה בצינעא ובהתמדה גדולה, ודבר אין לו עם שום אדם. צנוע בתוך החנות שלו. לילה אחד נתקשה המהרש"ל בסוגיא עמוקה אחת, וכשקם ללכת לביתו, עבר ליד החנות של אברהם מוכר הירקות, ושמע אותו שהוא לומד את הסוגיא ההיא ומפרש אותה בטוב טעם ודעת והיה מקשיב לו בכל דבריו.
למחרת שלח המהרש"ל לקרוא לו, שאל אותו שאלה מסובכת בש"ס, והשיב לו, כי הוא עם הארץ והוא לא מבין כלום בתורה ובגמרא, מה זה השאלה הזו? אבל רק אחרי שגזר עליו המהרש"ל לומר את האמת ולענות לו על שאלתו, פתח את פיו בחכמה ובבקיאות רבה כמעיין המתגבר הפלא ופלא. אך התחנן לפני המהרש"ל שהדבר יישאר בסוד ולא ייוודע הדבר. וכך נמשך הדבר כמה פעמים שהיה המהרש"ל מפלפל עמו, והיה נושא ונותן עמו, ומצא ממנו קורת רוח מרובה לפי שהיה הירקן הזה אדם גדול ועצום בתורה.
כשנתבקש המהרש"ל בישיבה של מעלה, ציווה לקהל עדתו שייקחו את רבי אברהם מוכר הירקות שיחליף את מקומו, ויהיה רבה של העיר, כי אין כמוהו בכל הארץ. ואחר כך על ידי הפצרות רבות, נֵאות רבי אברהם לבקשתם, ונתקיימה צוואת המהרש"ל. מופיע בשם הגדולים מערכת א' אות ע"ו.
עוד למדנו במשנה דלא יליף קטלא חייב, כלומר, מי שאינו לומד כלל תורה חייב מיתה, לפי שאין לו זכות חיים. וכן דרשו חכמים: הנפש והתורה נמשלו לנר, הנפש שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז) והתורה שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור." (משלי ו' כ"ג). אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנשמה. אם שמרת את שלי, אני משמר את שלך. אתה שומר על התורה שלי, אני שומר על הנשמה שלך. אם כיבית את נרי, אני מכבה את נרך. זה מה שאמר הלל הזקן, דלא יליף קטלא חייב, מי שלא לומד בכלל חייב מיתה. כן, אז זה בויקרא רבה מופיע.
ונאמר עוד במשנה ודאשתמש בתגא חלף, מי שמשתמש בכתר התורה לצרכיו האישיים כמו כלי אומנות שלו, חלף, הוא ימות.
המשתמש בכתר התורה לשם הנאתו ותועלתו כאדם המשתמש בכלי תשמישו ואומנותו, יחלוף מן העולם כמו שמבואר במסכתנו להלן (פרק ד', משנה ה') "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם".
בעניין הזה מסופר במסכת נדרים על רבי טרפון שמעולם לא רצה ליהנות מכתרה של התורה. יש כאלה פונים לאנשים 'אני רב! תשמע מה שאני אומר לך! אני רב!' יום אחד הוא ירד לפרדס שלו, ואכל ממנו תאנים. פרדס של מי? שלו. מותר לו לאכול תאנים או אסור לו? ירד לפרדס שלו לאכול תאנים. בא האריס ולא הכיר את רבי טרפון, אחד שלוקח ממנו את השדה כאריס, אריס זה אחד שמקבל תמורת העבודה שעושה והכל נגיד 20 אחוז 30 אחוז, כמה שמסכמים מהיבול שיוצא, אז הוא חוכר את השדה הזאת תמורת העבודה שלו והכל, והוא לוקח אחוזים שסיכמו. והאריס הזה לא הכיר את רבי טרפון. אמר האריס: אההה, זהו שגונב מן הפירות כל השנה. התחיל האריס לחבוט בו במקל, ואחר כך שם אותו בתוך שק, ואמר להטביעו בנהר! וואו! רבי טרפון הבין שהוא בסכנת חיים! אמר לאריס, 'לך ואמור בביתו של רבי טרפון שיכינו תכריכים'.
כששמע האריס, הוציאו, נשתטח לפניו והתחיל לבכות ולצווח, 'רבי מחול לי, רבי מחול לי'. מה ענה לו רבי טרפון? אמר 'יבוא עליי (לשון שבועה), יבוא עליי אם לא על כל מקל ומקל שחבטת בי הייתי מוחל לך, על ראשון ראשון'. אמרו משום רבי חנניא בן גמליאל, משמו של רבי חנניא בן גמליאל, שכל ימיו של רבי טרפון היה מצטער ומתענה על הדבר הזה ואומר "אוי לי שנשתמשתי בכתרה של התורה". כי הוא אמר לו שהוא רבי טרפון, והוא הבין 'אוי ואבוי אני פגעתי בגדול הדור', אז הוא השתמש בכתרה של התורה, הוא הזכיר שהוא רבי טרפון, אז כאילו עכשיו מי מגן עליו? התורה שלו! אז הוא השתמש בכתרה של התורה! אז כל ימיו היה מצטער ומתענה על הדבר הזה, ואומר 'אוי לי שנשתמשתי בכתרה של התורה'. 'אני רב אתה שומע! שמע לי מה שאני אומר לך!'. רבי טרפון 'אוי לי שנשתמשתי בכתרה של התורה'. מה הוא עשה? מה הוא אמר? הוא רמז! הוא לא אמר שהוא רבי טרפון! הוא אמר 'תודיע שרבי טרפון יכינו לו תכריכים'. לא אמר 'אני, הלו! אני רבי טרפון, אני בעל הבית של המקום!' כלום, רק רמז, אולי יבין. חזק?
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (ישעיה מ"ב, כ"א)
לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:
02-3724787