למה אין מפחדים מהשם יתברך ומעכבר כן? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום שלמה בן רומיה משולמית בן מרים בריאות איתנה בכל האיברים, בנפש ובגוף

סייעתא דשמיא ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות

ויזכו לנחל מכל יוצאי חלציהם אמן

העדות ייבחם היום את השמיים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה

ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך

לפי מושכל ראשון יפלא מאוד

כי גדר הבחירה הוא נופל

בין דברים דומים כמעט באיכותם

ואז יש עניין להתבונן, להבחין בהם

כדי לבחור את הטוב והיפה מביניהם

אבל בדברים שאין צריך הבחנה

אם שמים לפני האדם זהב ואבנים

מה צריך לבחור פה?

פשוט שיקחו את הזהב ולא את האבנים

או בין כוס יין לכוס רעל

צריך לבחור בין זה לזה

זה לא נקרא סוג בחירה בכלל

אז אם כן

מה העניין של הבחירה בין חיים למוות?

ומה צריך לומר ובחרת בחיים?

מי יבחר במוות?

והפסוק אומר

העידות יבחרו לכם היום

את השמיים ואת הארץ

החיים והמוות

נתתי לפניך

השם נתן גם חיים וגם מוות

הברכה והקללה

והוא אומר, ובחרת בחיים

למען תחיה אתה וזרעך

מי יבחר?

זה כמו כוס יין וכוס רעל, מי יבחר ברעל?

מה שאומר נתתי לפניך שתי אופציות שוות כאילו

איך היא תוכן?

אז נתחיל כך, הסיבה הראשית

לכל התורה והעבודה

זה יראת השם

וזהו הציר והמרכז להליכות מצעדי גבר

בכל דרכי הנהגתו עם אלוהים ואדם

זה יראת השם

וזהו היסוד והשורש לכל התורה והמצוות

יש שתי בחינות

של יראת השם

יראת העונש ויראת הרוממות

יראת העונש

זה כמשמעו

שהאדם ירא מלעבור את פי השם מפני העונשים על העבירות

אם לגוף ואם לנשמה

יראת הרוממות

זה שאדם ירחק מן החטאים ולא יעשם מפני כבודו הגדול יתברך שמו

אז יראת העונש כפשוטו ויראת הרוממות

זה לא מחשש לעונש אלא מפני כבוד השם

אומנם

תכלית

היראה

זה יראת הרוממות

אדם צריך לשאוף להגיע לזה

אבל ידוע כי יראת השם ראשית דעת

זה יראת העונש

מבלעדי יראת העונש

לא יוכל לעלות כלל במעלות אלא מדרגה עליונה של יראת הרוממות

חייב כל אדם להתחיל מיראת העונש אם אין לו יראת העונש לא יגיע לעולם לכלום

ולא כמו המפתים

מרצי התותים שאומרים

צריך לאהוב את השם, צריך זה,

אף אחד לא מדבר על עונש ולא על היראה מעונש

אבל הגאון רבי ישראל סלנטר

גדול חכמי המוסר

אומר באיגרת המוסר

שהאמונה מרחפת בנו

שהאלוקים שופט

לתת לאיש כפרי מעלליו

היא ראשית מצעדנו לעבודת השם יתברך

אז אומר רבי ישראל תקשיבו חברים

לא להטעות את הציבור

אם אתם מאמינים שאלוקים שופט

ונותן לאיש

לא רק על מעלליו,

גם על הפירות היוצאים ממעלליו, ההשלכות

זה צריך להיות ראשית מצעדנו לעבודת השם

שהאלוהים שופט ואינו מוותר

אז צריך יראת העונש

ובכן הנה מצד היות האדם

עפר מן האדמה

אז ליבו פונה לתאוות החומריות

לאכול

לשתות

לשמוח

לחמוד הון ועושר

לאהוב כבוד ושררה

גובה וגאון לרום לבבו

להתענג בתענוגות בשרים

ובכל מידה פחותה ובכל תאווה נמבזה

ועם זה גם יצר ליבו רק רע כל היום

והיצר הזה הרע יסודו רוחני

והאדם צריך להיות במערכות קרב

עם התאוות

ועם יצרו הרוחני

במה יעצור את רוח תאוותו הסוער תמיד

לכל חמודות תבל ולתענוגות בני אדם?

במה ינצח את המלחמה הכבדה

נגד יצרו הרוחני שהוא פנוי מכל טרדה

וממלא תעודתו וחובתו בלי עצלות ורפיון ידיים

ואילו אדם חלוש,

עמוס בטרדה,

בעבודה רבה המבלבלת את דעתו ומעכירה את שכלו

רדום בחיק העצלה,

מוכה בעיוורון ובתמהון לבב

על ידי התאוות המבזות.

איך

יעמוד

נגד יצרו הרע במלחמה ולא יפול שדוד לרגליו?

אם לא,

ביראת השם ופחד מעונשו יתברך שמו.

זהו המבטח והעוז והמבצר כי רק ליראת העונש יש עוז בכוחה

לאסור את האדם בעבותות נגד התאווה ונגד זדון ליבו

שלא תפרוץ ותכלה אותו עד להשחית.

אבל שאלה,

מאין נמצא יראת השם?

היא לא מתגוללת

כאבן קודש בראש כל חוצות

ולא ימצאו הכל עוברי דרך.

היא סוגרת ומסוגרת במנעולי ברזל

מעיני רבים נעלמה ולא ידעו את מקומה.

כי תהלוכות דרכי היראה הזאת

של יראת שמיים ופחד

מעונשו יתברך

היא יחידה במינה.

היא שונה ונבדלת מכל מיני היראה והפחדים השולטים בעולם.

למה זה?

אנשים מאמינים בקדוש ברוך הוא,

מאמינים שיש שכר ועונש, מאמינים בעולם הזה ובעולם הבא,

יודעים שיש עונש,

יודעים שיש גיהינום,

ולא פוחדים לעשות חטאים ועבירות.

למה?

למה נשים לא פוחדות מהקדוש ברוך הוא?

אבל אם רואות ג'וק, הן עולות על השולחן.

מה?

ג'וק

יכול לעשות משהו?

מה יכול לעשות? לדגדג.

מה הוא יכול לעשות? קצת מגעיל,

אבל הוא לא יכול לעשות כלום.

אז מה, מה, איך יכול להיות שהם מפחדים מג'וק, מעכבר,

מהנשים,

ולא פוחדים מהקדוש ברוך הוא? איך יכול להיות? גם גברים.

איך יכול להיות?

איפה נעלם הפחד מאלוקים?

רואים הוריקנים,

רואים צונאמי,

רואים שרפות,

רואים מחלות,

רואים ייסורים, רואים מתים, רואים תאונות.

יודעים שזה השם.

איך לא פוחדים?

איפה נעלם, מה יירא?

מכל דבר אחר פוחדים.

אפילו מחשש.

איפה נעלמה יירא?

מורה בשר ודם,

שאר פגעי תבל.

היראה

מונחת בטבעו של אדם.

במקום שהדעת והשכל נותן שצריך לירוא ולפחד,

תיפול על האדם אימה ופחד,

ואין חוכמה ועצה לנגדה להסיח אותה מדעתו ולהסיר אותה מלבבו.

רועד. הבן אדם אמר, מה קרה לך?

למה אתה רועד?

אל תשאל.

הודיעו לי. אמרו לי.

אמרו שהם בדרך. אמרו, מה קרה לך?

רועד. אין. הוא לא יכול להשתלט.

לא יכול לשלוט בפחד.

אדם מפחד.

אז זה, כל הפחדים האלה מכל פגעי העולם, פגעי הנשים,

זה הקדוש ברוך הוא טבע בטבעו של האדם.

טבע שהוא יפחד.

כמו טבע שהוא יאכל וישתה.

הוא לא צריך לעשות תזכורת

שהוא צריך לאכול.

הבטן מקרקרת לבד

והוא יודע שצריך לאכול.

הלשון מתייבשת, הוא יודע שצריך לשתות.

זה טבע שהטביע השם.

אבל אין לו צמאון לעשות מצוות.

הוא צריך להחליט שהוא רוצה לעשות מצוות.

גם בפחד. הקדוש ברוך הוא נתן פחד בטבע מפגעי העולם.

אבל לא מהשם יתברך.

לא כאלה דרכי היראה,

יראת שמיים ופחד מעונש השם יתברך.

היראה הזאת איננה בטבע האדם,

והאמונה והידיעה,

אפילו שאתה מאמין,

אפילו שאתה יודע את כל מה שאמרנו,

שהקדוש ברוך הוא לא מוותר ואחת לאחת למצוא חשבון,

ואין אדם שיימלט מהמשפט,

לא יובילו את היראה לחדור לתוך חדרי הלב ולא יפעלו על החושים מאומה.

וכמו שמורה הניסיון,

האדם בדעתו ובשכלו יודע,

מאמין,

שהשם צופה ומביט על כל מעשיו,

ואין נסתר מנגד עיניו.

ואלוהים יביא במשפט

לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

גם אם בחושך ילך בגיא צלמוות,

נכונו לו שפטים רבים רעים ונוראים.

ואם יזכה לאור באור החיים,

אז הוא יתענג על השם בנעימות

וגן עדן ונצח.

אולם האם יתאימו בד בבד דרכי האמונה הזאת

עם הליכות מצעדי גבר ודרכי הנהגתו עם אלוהים והאדם?

והחזון הזה,

מה שאנחנו חוזים ושומעים כרגע,

הוא פתיעה נעלמה וחידה סתומה.

מדוע באמת אין יראת השם בטבע שלנו?

זה אלף-בית שהיה צריך להיות.

למה הפחד מעונש לא תקוע בליבנו?

בלי הגיעה, בלי מאמץ, בלי עמל.

כמו כל הפחדים והיראה מתהלוכות תבל,

שזה נמצא בליבו של אדם.

מדוע לא יפחד אדם מאש הגיהינום

אשר תאכל מנפש ועד בשר יותר מהאש לעולם הזה,

שהיא רק חלקיק מהיסוד של האש הרוחנית?

סוד גדול זה יתבאר עתה.

זכיתם שהגעתם היום,

הסוד הזה יתבאר עתה.

כמו שבריאת האדם

נעשתה בחוכמה נפלאה,

הקשר והקישור של הרוחניות בגשמיות,

נשמה בגוף,

ובניין הגוף וצבא כוחותיו.

אדם זה עולם קטן.

כן, מחוכמת פלאי השם,

כמו שנתן הבורא יתברך שמו בקרבו,

טבע היראה ליראו ולפחד מכל דבר רע,

כך גזרה חוכמתו יתברך,

לצמצם

את גבול היראה ממנו

ולשלול מטבע האדם את מוראו ופחד עונשו אם לגוף ואם לנפש.

הקדוש ברוך הוא החליט

שאת היראה ממנו הוא מצמצם.

וכן מורה כל הדברים אשר יוכלו להיות סיבה

להכריח את האדם לעבוד את השם כמו פחד מוות וכדומה,

הקדוש ברוך הוא צמצם.

וזאת למה?

כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית בידו.

אם יהיה לו פחד

בטבע מהשם, הוא לא יעשה שום עבירה.

הוא לא יכול.

זה כמו שאדם פוחד לגעת באש, הוא יסרב.

פוחד לגעת בחשמל, הוא יתחשמל.

פוחד ללכת

על סף הגג, הוא ימות.

אם היה לו פחד כזה בטבע,

מי היה עושה עבירות? אז אין בחירה, נשללה הבחירה.

וכל הבריאה זה בשביל שאדם יהיה בוחר.

ולכן

השם ייעט וצמצם את היראה ממנו כדי לתת לנו בחירה.

ואז הבחירה תהיה ברשותו.

היראה להשיגה תהיה בבחירתו, ברשותו,

והוא יהיה שליט עליה כרצונו.

האם לירוא מפני השם בעונשו או לחדול?

לא להתייחס.

וכמו שצמצם הקדוש ברוך הוא בחוכמתו ויכולתו,

מטבע האדם את מוראו ופחד עונשו,

אבל גם שם בקרבו רוח רוחני שיוכל להשיב לאדם את יראת השם,

אם יהיה ברצונו

לעמול ולהשיג את היראה,

כי הבחירה חופשית בידו.

לא שנשללת מאיתנו האפשרות להיות יראה העונש עם פחד וכו', לא.

יש לנו כוח רוחני שיכול להביא אותנו להכרה הזאת בפועל,

שנתיירא ונפחד מהשם כמו בטבע שאנחנו פוחדים.

כי אם ירצה להיות רפא ידיים

ונרדם בירכתיים,

יישאר על טבעו נעור וריק

מיראת השם,

וילך חשכים ואין נוגה לו בתערכי התורה והמצווה.

אבל אם ירצה לבקש יראת השם,

חוכמה ומוסר,

ולהיות עמל לחפש יראה כמה תמונים,

אז ימצאנה.

ויהיה פחד השם ומשפטיו לנגד חיניו תמיד כדי שיקיים את כל התורה והמצוות.

ומעתה,

כשעצם היראה היא מסורה לבחירתו של האדם,

אז יגדל וירבה שכר האדם בשתיים.

פרי עמל היראה

מאחר שאיננה בטבעו,

וצריך לעמל הרבה כדי להשיגה

על ידי ציורים

ולהביא אותה לחוש.

וידוע שעבודה זו היא כבדה ואין קץ לעמלו,

עד שאדם זוכה להגיע לדרגה זו שיצייר בחוש את העונשים.

כמו שאמרו לו, עולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע,

ובסוף אמרו, יזכור לו יום המיטה.

אם לא עוזר כל מה שאמרו, חכמים,

אז בסוף תזכור את יום המיטה, איך תהיה מוטל כמו פגר,

ואיך ייקחו אותך עם אלונקה,

ואיך יעלו אותך ל-GMC,

בוא תישן,

GMC זה בתימנית,

ומכניסים אותו לקבר,

ושם התולעים יתחילו לטפל בו.

צייר את הציור הזה מול העיניים,

ואז יהיה קל לך להתגבר על יצירך הרע.

אז זאת אומרת,

בגלל שקשה לאדם לצייר ציורים כאלה והוא בורח מהם,

אבל אם הוא יתייגע להשיג אותם,

כיוון שאין קץ לעמל הזה, גם אין קץ לשכר שהוא יקבל בגין זאת.

בחובת הלבבות

הוא מספר שהייתה עיר

שלמה של חכמים,

שבפתח הבית

הם חפרו קבר,

שכל פעם שהם יוצאים ונכנסים, יזכרו את סופו של האדם.

זאת אומרת, הם עשו את זה בחוש,

עיני ענק, רואים,

והיו מהחכמים שפעם ב' היו נכנסים לקבר ושוכבים ומחשבים חשבון כאילו מתים ומתחיל הדין.

באחרים היו לוקחים תכריכים ותולים אותם בארון, שולחים להוציא בגדים.

רואים את התכריכים ונזכרים שיום אחד יכרכו אותם בהם ויטמינו אותם באדמה.

ועוד כל מיני עצות כאלה ואחרות בשביל שהאדם יקרב אצלו בחוש את היראה מהעונש,

מהבושה, שהוא יצטרך לעמוד מול הבורא וכולם,

ויצטרך להסביר על כל דבר ודבר מה עשה ולמה עשה ולמה לא עשה.

אז שני רווחים יש, אחד זה פרי עמל היראה,

ככל שאתה עמל על היראה להשיגה בבחירה,

ככה תקבל שכר בהתאם.

ודבר שני, מצד הבחירה,

כי אף אם כל התורה והמצווה

הוא רק פרי היראה,

אכן הלא גם עצם היראה היא פרי הבחירה של האדם.

איך הוא הגיע ליראה?

הוא בחר להתיירא,

בחירה גמורה וחופשית מדעת ורצון האדם.

אז מעתה גם כל התורה וכל המצוות שעושה האדם,

כולם מסובבים בהכרח מכוח היראה שהוא סיגל לעצמו,

ואז בכל זה הם נחשבים בגלל הבחירה שהיא פרי בחירתו, ביראת השם,

יתברך שמו.

זה מה שהכתוב מגלה לנו את הסוד הכמוס הזה מפלאי הבריאה

בדרכי היראה.

אחד, שהאדם

מטבעו

משולל מיראת השם

יש לו פחד ויראה מכל דבר חוץ מהשם

דבר שני

בכל זאת בכוח האדם להשיב לו יראת השם

על ידי חפצו ורצונו

ולעמול לבקש היראה

אפילו ששניהם כנגד דרכי השכל

זה מה שאמר הכתוב

החיים והמוות נתתי לפניך

ופה יש פלא חכמים זיכרונם לברכה אומרים

אין נתינה פחות

משווה פרוטה

כי דבר שאין לו חשיבות

אין לו גדר נתינה

מכל שכן דבר שאין לו שווי בכלל

וגם אם כל איש ירא לנגוע בזה

לא נייחס לזה שם נתינה כי מי יסכים לקבל דבר שאין לו שווי ולא עוד

אלא שיש לו פחד לגעת בזה כמו המוות

וכשאין מקבל

אין נותן, אין נתינה

אז איך השם אומר החיים והמוות נתתי?

נתתי זה נתינה

איך מוות זה נתינה?

אחד בבית חולים

מצב קשה

הרופא אומר אתה מוכן לשלם אלף שקל שאני אתן לך עוד שבועיים?

מן הסתם הוא יסכים לתת

אומר לו אתה מוכן בעשרה שקלים שאני אמית אותך?

מי ירצה למות? כל רגע שאפשר עוד לחיות הוא רוצה לחיות

ולזה

אם היה יראת השם בטבע האדם

והיה מפחד מהעונש

ולסור מדרך המוות

אם זה היה בטבע

לא היה עניין לומר החיים והמוות נתתי לפניך, מי רוצה את זה בכלל?

איזו הצעה זאת?

כי רק את החיים יאהב האדם ויקבל

וזוהי דרך התורה והמצוות, זה דרך החיים שהשם

בחר בעבורנו

אבל כיוון שגזרה חוכמתו יתברך לשלול מטבע האדם את מוראו

ואת אימת משפטו ואת הפחד מעונשו

גם המוות לא מחריד את האדם

ואנשים הולכים, הם יודעים שימותו, רשעים יודעים שימותו

אלא חלם על כסלם

לא מעניין אותם

מה, מה, מה, מה אתה מאיים עליי? מוות, מוות, כולם מתים, מה אתה, כולם מתים

אני הכרתי אחד

שכל הזמן היה אומר את המשפט הזה

ובסוף ימיו הייתה לו מחלה,

הוא לא חזר על המשפט הזה

הוא לא אמר מה הבעיה, כולם מתים

חיפש לחיות בנרות

לא עזר

מגיע הזמן

אבל הוא לא חזר על הבדיחה על חשבון אחרים

על כן יאמר הכתוב

החיים והמוות נתתי לפניך

למה?

כי מי שאין לו פחד מוות ואין לו בטבע יראה ואין לו כלום ולא שום דבר, אין לו שום בעיה לקבל גם את המוות

והשם אומר את שניהם אני נותן

והמוות

זה נתינה חשובה כמו החיים

מה זה המוות?

חמדה,

תאווה,

שאדם מתאבק כל הזמן באחריתה דרכי מוות

בצעדיה שאול יתמוכו

והנה אתם רואים שהעולם רץ אחרי האבלים שלא נשאר מהם כלום

ומשקיעים בכל הדברים האלה שמנינו בהתחלה

וזה מוות, דרכי מוות

אין מזה חיים, אין הישארות הנפש,

יש איבוד הנפש, כרת,

גיהנום

ובוחרים בזה,

הרוב בוחרים בזה,

לא מיעוט משוגעים,

הרוב

אבל אל יאמר אדם נואש

שאם כך גזרה חוכמתו יתברך

לשלול מאיתנו

את המורה שלו בטבע,

השם שלל מאיתנו, לא הכניס לנו בטבע את היראה ממנו ומעונשו

והחיים והמוות הם שווים בעיני האדם

ואם הוא אוהב דרך המוות

ולא ישנאנה

אז לכן אמר הקדוש ברוך הוא בכתוב

ובחרת בחיים, אל תתפתה

שהם שווים

ואתה יכול לבחור גם במוות וזו אופציה שווה לחיים

לכן הקדוש ברוך הוא הוסיף ובחרת בחיים

כי אהבת החיים בידך היא

והקדוש ברוך הוא פתח לפני האדם פתח תקווה להשיג יראת השם

עם אהבת החיים ושנאת המוות

על ידי משפט הבחירה, אתה יכול לבחור

בידך הדבר

היינו אם ירצה לבחור בטוב,

להסתכל,

להתבונן

ולהבחין

בין האושר

בגורל חיי העולם הזה,

בגורל המוות והשפטים הנוראים היוצאים ממנו

לבין חיי עד עם גן עדן

ואיכר ונצח

אז תבין יראת השם

ותבחר בחיים

אבל זה אם יתבונן

אם ירצה לבחור בטוב

ולהסתכל ולהתבונן ולהבחין

אז הוא יבחין

הוא יראה מה נשאר מכל אלה שבחרו במוות

ומה דינם ומה נשאר ממי שהלכו בדרך הטוב

על פי הדברים האלה יעירו לנו דברי חכמים בספרי

שם נאמר לפי שנאמר

החיים במוות נתתי לפניך שמא יאמרו ישראל

הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים

דרך החיים ודרך המוות

נלך באיזה שנרצה

על זה עונה הספרי תלמוד לומר ובחרת בחיים

נכון שנתתי את שתי האופציות

אבל אני אומר לך כמי שברא אותך כמי שיעד לך את הטוב

ובחרת בחיים

והמאמר הזה מפליא לב

איך יעלה על הדעת שתהיה רשות לאדם ללכת באיזה דרך שירצה

ומה עם כל התורה שקיבלו בהר סיני

בשביל מה קיבלו תורה בהר סיני אם אתה אומר לאדם

שהחיים במוות נתתי לך תבחר מה שאתה רוצה

אז בשביל מה ניתנה תורה בסיני

אולם הם הדברים

כי אחרי שדרך התורה והמצווה

היא המסילה עולה אל טוב החיים

ודרך הרע של בית עוון היא נתיבה אל המוות

אם כן היה דעת נותן

שיהיה כאן בטבע האדם

לאהוב את החיים

ולהיראה מפני המוות

ואז היה כל איש מפלס מעגלותיו בדרך התורה והמצווה נתיב החיים

אולם כאשר אדם מנע זאת מטבע האדם

כי גם דרך המוות יחירב ויבוסם לו

אם כן מה יש בידו לעשות?

זהו מה שאמרנו

שמא יאמרו ישראל

כי גם דרך המוות היא נתינה חשובה אצל האדם

וגם זה יאהב

ויקבל ברצון

אם כן אם ירצה אדם ללכת בדרך המוות

מה כוחו לכבוש את רצונו ולהטוטו לדרך החיים

ובפרט שאין לו יראה בטבע?

על זה בא הפסוק ואומר ובחרת בחיים

כי בכל זאת אהבת החיים ושנאת המוות זה ביד שלך

כי אם תבחר כמשפט הבחירה שבידך להיות עמל ולהתבונן

ולהבחין בין דרך החיים דרך המוות

אז בין תבין מה בין גורל החיים לגורל המוות

ובחרת בחיים

למסקנה

אין לנו פחד מאלוקים בטבע

וצריך להשריש את זה כל אדם שחפץ חיים כי בלי זה פשוט שהוא נוטה אחרי דרך המוות

היא יותר מנעימה,

יותר מבטיחה, יחושית, היא נגישה

ואתה מדבר איתי על העולם הבא, זה עוד זמן, לא בוער וכו'

וככה אדם יכול ליפול בבור הזה ולא יוכל לצאת ממנו

אז מה העצה?

לקנות יראת השם, איך קונים?

על ידי ציורים

אם תלמד לצייר ציורים

שיפחידו אותך

כמו מג'וק

כמו מעכבר

הרי כשתהיה בקבר יבואו תולעים

זה לא כל כך פשוט עולים לך,

נכנסים בעיניים, באף,

בזה, בתוך הפה שלך, וזה מתחילים לאכול, וזה מסריח, וזה כאב, אתה לא יכול לזוז, אתה קשור, קשרו אותך עם התכריכים,

אתה לא יכול לעשות זה, זה, זה, זה.

אתה גם לא יכול לצעוק, גם אין מי ששומע.

אז זה גם כן צריך להפחיד, לפחות כמו ג'וקים.

אם תכניס את הציורים האלה קצת,

תכניס לך עוד כמה ציורים,

יכול להיות שתצליח נגד יצר הרעש שלך, ולא יפתה אותך ללכת אחרי אהבה לה,

וילכו אחר ההבל ויהבלו.

ואז תבין שיש ייעוד אמיתי, בורא עולם בר התורה,

השקיע בעם ישראל, בחר בהם עם סגולה,

קרא להם בנים.

הקדוש ברוך הוא מפרגן לך יותר ממה שאתה מפרגן לעצמך.

וברא עולם ומלואו לתת לך, ועולם העליון.

ואם לאדם הראשון ששעה אחת הוא רק לא חטא, ברא לו את כל העולמות כולם, ונתן לו את כל זה עוד לפני שהוא עשה אפילו מצווה אחת,

נתן לו עולם כזה, ועוד לא עשה אפילו מצווה, והוא יודע שאחרי שעה הוא יחטא,

והיה שווה לו לברור לעולם כזה,

מי שיהיה בעולם הזה ולא יחטא,

או ייתכר את מעשיו וישוב בתשובה.

מה מחכה לו נצח נצחים שכר?

אם זה העולם הזה עם כל תענוגיו,

זה אפס אפסים לעומת שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא.

אז לא כדאי לקנות את היראה.

יראת העונש מדברים עכשיו,

לא יראת הרוממות, יראת העונש.

לפחד מאלוקים, לא מפחדים.

לא מפחדים.

הלוואי שיהיה לכם מורא שמיים כמורא בשר ודם.

כשאדם הולך לעשות עבירה,

אז הוא יודע שהבורא מסתכל עליו, הוא יודע שהוא רואה אותו במעשיו כחשיכה, כעורה,

הוא יודע שהוא ייתן לו עונש,

הוא יודע שיגיע יום הדין ושהקדוש ברוך הוא יגזור עליו מה שיגזור.

הוא יודע.

הוא נכנס על דעת שהשם רואה וצופה במעשיו.

הוא סוגר את הדלת.

והוא מתחיל בעבירה.

ופתאום

הוא שומע מפתח בדלת.

הוא קופץ בלי בגדים החוצה.

עכשיו הראו סרטון שאחד כזה

ככה היה המקרה.

הוא קפץ החוצה ועמד בבניין ותפס אותו משני צדדים. היה שם מקום בדיוק לו ולרגליים.

מקומה, לא יודע, 11 נדמה לי,

אבל לא יכול להחזיק מעמד. היה לו טלפון אפילו, צלצל למשטרה שיבואו לחלץ אותו.

לאט לאט הוא חלק עם הרגליים והתרסק למטה.

זה עונשו של נואף.

אז זה אומר

שאם אתה שומע מפתח

אז אתה קופץ מהחלון.

אבל אם השם רואה אותך ואתה יודע שהוא מצלם אותך ויראה את זה לכולם אחר כך,

לא מפחד, לא מפחד.

מהשם לא מפחד.

בשר ודם,

מפתח,

זהו.

אין יראת השם.

אין יראת העונש.

אין. כי השם לא הטביע בנו בטבע, אומר זה אתה צריך לבקש לבד.

אתה צריך להשיג את היראה לבד.

בן עזאי אומר,

הביא רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה.

מה המשנה רואים?

עבירה רודפת אחרי אדם.

כתוב הוא בורח מן העבירה.

משמע שהיא רודפת.

ולכן צריך לברוח מנה.

ובמצווה מה כתוב? הביא רץ

למצווה קלה.

משמע שהיא בורחת.

והוא צריך לרוץ אחריה.

למה זה ככה?

למה המצווה בורחת

והעבירה רודפת?

הגאון רבי חיים מוולוז'ין מבאר.

אדם מיוסד על כוח הבחירה.

הבחירה מחייבת

שיצר הרע ויצר הטוב יהיה כוחם שווה.

אחרת

אין בחירה.

אתה מוכרח ואנוס מצד אחד.

אם גם המצווה תרדוף אחרי האדם כמו עבירה,

כולם יעדיפו לעשות מצוות.

כי נשמת האדם קרובה למצוות.

ואז תתבטל הבחירה.

ואם העבירה והמצווה

לא ירדפו אחרי האדם,

שוב יהיה יד יצר הרע על התחתונה,

כי כולם יבחרו לעשות מצוות. כי נפשו של האדם קרובה יותר למצוות.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

שהעבירה תרדוף והמצווה תברח.

ועכשיו הבחירה שקולה ביד האדם.

הגאון מווילנה באבן שלמה אומר

לקדושה צריך יגיעה רבה כדי להשיגה,

אבל הסיטרא חרה להפך.

לא צריך להתייגע, היא באה על חינם.

היא ממציאה את עצמה.

מזמנת את עצמה.

אם נתעמק בדבר, נמצא בו אור גדול,

מה מושך כל כך את האדם בעבירה שהיא רודפת אחריו?

הווי אומר, זה כוח הדמיון.

קודם אמרתי לכם לעשות ציורים בשביל להינצל, נכון?

זה תכסיס שמשתמש בו יצר הרע.

במה הוא משתמש? בכוח הדמיון.

הוא מצייר לאדם את ההנאות שימלאו את יצרו.

אבל איך הוא מצייר?

בבהירות רבה,

עד שהפיתוי של הציור כמעט מכריח את האדם כבר לעבור.

הפיתוי הוא ממש ציור כמו בחוש.

וזה רק בדמיון עוד.

לא שהוא רואה נגד עיניו את הדבר.

רק ציור בדמיון.

ואם זה לא הנאה,

אם היצר מפתה אותו לא מסוגי ההנאה,

אלא מנהג ממנהגי העולם.

לדוגמה, האופנה החדשה.

הוא נותן לאדם להרגיש שאם לא ילך אחר צו האופנה העכשווי,

יהיה אומלל כולם ילעגו לו.

לכן אנשים ונשים מחליפים מותגים כל הזמן,

וכל הזמן מחליפים בגדים.

וצו האופנה קוראים לזה, צו האופנה.

יש מצוות מהשם, יש צו האופנה.

יש איזה פריזאי אחד שהחליט להרוויח על הגב של כולם,

ועשה אופנה חדשה.

יש חולצה לבנה עם פסים כחול בצווארון,

או אדום,

או כל מיני.

ואחר כך עושה עוד פס אחד כאן,

וכבר צריכים להחליף את המלתחה.

וככה, מכל חרטא ובג'ינסים עושים עוד קרע.

פעם פה, פעם שם, פעם פה, פעם שם.

ראיתי בחוץ לארץ כבר מישהו שהולך עם ג'ינס, שיש יותר חורים מאשר בד.

בגדי המלך החדשים יגיעו לזה עוד מעט.

וזה גם הוא פיתוי חזק,

שזה נחשב אצל אנשים מושכל ראשון,

ללכת אחרי צו האופנה החדשה.

אבל הדמיון לא מפתה את האדם לעשות מצוות.

מישהו היה לו איזה פיתוי,

איך ייראה הנחת התפילין וזה?

אולי בבר מצווה,

כשילד מחכה שהוא יניח תפילין וזה? אולי.

דמיון היה לו.

אבל יש מישהו שיש לו דמיון על הנחת תפילין?

על התעטפות בטלית?

דמיון לא פועל בעניין המצוות, בעבירות חופשי, חזק.

הפוך,

יש דמיון נגטיבי

בעניין המצוות?

יש גם דמיון, יש.

איזה דמיון?

אתה בא לבית כנסת?

אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות.

מה, לא שמעת?

שמעתי עריות מסתובבים בשכונה.

אני לא יכול לרדת.

איפה הגעת? הג'ונגל, הכנסת אותו לבית, לבני ברק,

בשביל לא ללכת לבית כנסת? כן, דמיון כזה יכול להיות בעניין המצוות.

וזה ציור שהדמיון ממציא.

ככה דמיון

משקיט המצפון

שנרתע מעבירה.

דמיונו מוליכו שובב,

בדרך לב לרצונו שלא ייחט מהעתיד הוודאי בעת שישפוט השם על כל מפעליו.

זה הדמיון כוחו רב,

להשקיט

את האדם.

אם אתה נרתע מעבירה, הוא אומר לך, אל תירא,

אל תירא, אל תיחט מן העתיד.

הקדוש ברוך הוא רחום וחנון.

אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

יש 13 מידות של רחמים, אל תפעל.

והרי העבירה רודפת אחרינו בכוח הדמיון,

והמצווה בורחת מאיתנו גם כן בגרימת הדמיון.

רק מה?

בעבירות הדמיון קוסם.

במצוות, הדמיון מרתיע.

לא, אני שבור, אני הרוג, אני הרוס, אני עייף, אני זה.

הדמיון אומר שאתה תתמוטט. אם תעשה את המצווה, לא תחזיק מעמד.

שמה הדמיון מרתיע, שלא תעשה.

ולמה זה כך?

תקשיבו עכשיו יסוד. לא לעלף, זה מה שכתוב בגמרא.

גמרא בשבת קנ״ב.

תנא,

אישה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה.

רש״י אומר,

אם לא על פי גזירת מלך,

לא הייתה ראויה להתאוות לה,

שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצין אחריה.

הרי שכל כוח המשיכה הגופני של האישה

אינו אלא גזירת מלך,

כי הוא אמר ויהי זו אישה.

הוא ציווה ויעמוד אלו בנים.

בשביל לקיים את העולם,

אז הקדוש ברוך הוא עשה את זה שהכל רצין אחריה למרות מה שתואר כאן.

בלי גזירת מלך לא היה מקום כלל להתאוות אליה.

הרי בעצם אין כאן מקום לתאווה.

רק גזירת מלך היא שהדמיון מושך אליה,

וכוח המשיכה הוא כוח חזק

שהכל רצין אחריה.

גם האישה זה לא מובן.

איך היא מסכימה להיכנס להיריון?

הרי היא צריכה להרות תשעה חודשים.

ואישה אומרת, יש כאלה שאומרות שהן לא רוצות להיכנס להיריון, למה הן מתכערות קצת

בזמן ההיריון, מאבדות את הצורה וחולשה וכל מיני דברים, סכנת מוות גם.

בכל אופן, אתם רואים שכן מסכימות,

וזה, מה זה?

גזירת מלך, משני הצדדים זו גזירת מלך.

אחרת,

לא היו ילדים, לא היה המשך לעולם.

אז מכאן יש בניין אב לכל ענייני העולם,

והפסוק אומר, גם את העולם נתן בליבם.

מה הכוונה? אהבת העולם נתן בליבם.

שאדם אוהב את העולם, את החיים, את כל מה שיש פה.

והפסוק אומר, והנה טוב זה אדם,

והנה טוב זה יצר טוב,

מאוד זה יצר הרע.

והנה טוב מאוד, טוב זה אדם, טוב זה יצר טוב,

וטוב מאוד זה יצר הרע.

וכי יצר הרע הוא טוב מאוד?

אלא ללמדך אילולא יצר הרע,

לא בנה אדם בית.

משכנת שלושים שנה.

קח אוהל.

כמה עולה אוהל?

100 דולר, 200 דולר, ואתה מסודר.

למה בדואי יכול לחיות ככה? למה אתה לא יכול לחיות ככה?

יש לו ארבעה כיווני אוויר,

מרים מתי שהוא רוצה, מוריד מתי שהוא רוצה, זה עומד בגשם, עומד בכל, מה הבעיה?

למה צריך בית

ובסוף אתה משאיר אותו לאחרים,

וכל החיים משועבד בעבודות?

אז רק יצר הרע.

אם לא יצר הרע, לא בונה בית ולא נושא אישה,

ולא מוליד בנים.

שכן שלמה אומר, כי היא קנאת איש מרעהו.

למה אנשים בונים ועושים את זה, קנאה, קנאה?

למה לא יש?

למה יש להם זה? למה זה?

ואני לא?

הקנאה מריצה את האנשים.

וגם את העולם נתן בליבם,

אהבת העולם נתן בליבם,

וגם אהבת תינוקות נתן בליבם.

מה פתאום אוהבים תינוקות?

מה פתאום אוהבים תינוקות?

משל למלך

שהיו לו שני בנים,

אחד גדול ואחד קטן.

הגדול מכבד,

והקטן מטנף.

אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול.

יש לו בין מכבד. מה זה מכבד?

מכבד את הרצפה.

מנקה, שוטף, הכול. ילד גדול, רואה לכלוך, מנקה.

הקטן רק מטנף, כל פעם עושה גדולים פה, שם, שם, פה, זה.

אז את מי צריך לאהוב? את הגדול, שהוא מכבד, ולא את המטנף.

ומה קרה?

אוהבים את המטנף ולא אוהבים את המכבד.

איך זה מסתדר?

אלא מה?

ככה הקדוש ברוך הוא הטביע. אהבת תינוקות נתן בלבם.

לולא קנאת איש מרעהו לא היה נבנה העולם,

וכך כל היצרים שיש באדם הם דרושים לבניין העולם,

ולכן יצר הרע הוא טוב מאוד,

כי בלעדיו לא יהיה עולם.

לולי המשתגעים האלה, העולם לא היה קיים.

אבל היצר מעורר דמיונות,

והם פועלים על האדם,

וגם לעבירה מסיתים אותו,

ואת המצוות רוצים למנוע ממנו.

ושוב, אין כל טעם לאהבה.

גדול, מכבד.

קטן, מטנף.

אין כל טעם לאהוב דווקא את הקטן,

אלא גזירה של מלך היא.

אז אם זה בענייני בניין העולם כך,

בדברים שבני האדם עצמם המציאו להנאתם ותאוותם, על אחת כמה וכמה.

אומות העולם המציאו תענוגים שאין בהם שום ממש.

רק דמיון.

גירויים של דמיון.

כוח משיכה.

אבל ממשות אין.

כמה אנשים הולכים לסרטים בעולם?

מה זה הסרטים?

מלחמות וזה, וכל מיני דברים, מכל מיני סוגים.

מה זה דמיון?

יש משהו במציאות?

בטח שמעתם שהיה סרט פעם, גוצילה נגד בומבילה, לא משנה, משהו כזה.

אתה הולך להוליווד,

נכנס להוליווד, איפה שעשו את הסרטים,

מה הגודל של גוצילה, אתם יודעים?

מה הגודל? כזה קטן.

כזה קטן. זה כזה, כזה קטן.

כזה קטן.

ומגדילים אותו, ואתה רואה קריעת ים סוב. הכל זה חרטא בקטן, הכל בקטן, ומגדילים.

אתה לא מאמין? בואנה, מסתלבטים על אנשים.

לוקחים כסף, עושים מיליארדים, מיליארדים. הופעת בכורה, כל העולם רצים ישר לראות את הדמיון.

יוצאים, אין כלום.

לא מלחמות, ולא מטוסים, ולא עפו, ולא בחלל, ולא חזרו, ולא כלום, והכול זה בובות קטנות.

ועושים את הכסף על חשבון האנשים.

אז מה עובד על האנשים? כוח המשיכה.

כוח המשיכה.

וזה סוד משביעו רעב.

כמה שמביאים לך יותר מכל הדברים האלה,

אדם נמשך אחרי הדברים האלה, אבל הוא לא מקבל מילוי. הוא לא מתמלא מזה.

לכן הוא רוצה עוד, עוד, עוד, עוד.

לכן עושים סדרות,

לא סרט אחד.

סדרות!

שאתה כל השבוע תמתין לסדרה.

ואין, אתה מחכה, אני לא יכול לפסוק, היום אין. אין חתונה, לא הולך, יש סדרה.

חייב ללכת.

שמעתי עכשיו שכל הנשים, סדרות של טורקים.

טורקים!

מה לך בלטורקית?

טורקים!

מה זה? כוח משיכה, דמיונות,

הכל סיפורים חריץ.

ואדם נמשך ומבזבז את החיים שלו על הדברים האלה.

אבל זה הסוד, משביעו רעב. כמה שנותנים לך עוד מהמין הזה,

אתה נהיה עוד יותר רעב, עוד יותר תאב.

והסוד הוא מלך אביון.

מלך

בגלל שיש לו כוח המשיכה.

ואביון?

בגלל שהוא נותן לך תענוגים מדומים.

אין פה עושר אמיתי או משהו, זה הכל דמיון.

דמיון זה עורבא פרח, אין פה כלום.

לולא כוח המשיכה,

אף אחד לא היה בוחר בדברי העולם הזה,

ועוד בחברה.

כולם היו רצים למצוות.

מצווה זה דבר ממשי, זה קיים, זה נצחי.

זה משפיע עליך, רגע,

זה נותן לך שכר לעולם הבא.

כולם היו רצים למצוות.

אבל לעבירה יש כוח משיכה.

וכוח המשיכה הזאת הוא הגורם.

אבל אם למצווה

אין כוח משיכה,

אז מה נעשה?

אם לעבירה יש כוח משיכה,

ולמצווה אין.

אז מה נעשה?

הרמחלה אומרת זה לא נכון, יש כוח למשיכה גם למצווה.

הוא כותב ככה

ואומנם ראוי שתהיה פנייתו רק לבורא יתברך

ושלא יהיה לו תכלית אחר

אלא להתקרב אליו יתברך

עד שיימשך אחריו כברזל אחרי אבן השואבת.

הכוונה כמו שברזל נמשך למגנט.

ככה צריך שתהיה פנייתנו אל הבורא להתקרב אליו

ולא תהיה לנו שום תכלית אחרת. קרבת אלוקים לטוב אמר דוד המלך.

עד שאדם

כבר לא יצטרך להתאמץ הוא יהיה כמו ברזל שנמשך לבד

למגנט.

ויש לנו כלל

שבמסילת ישרים אין מליצות.

כל דבריו דברי קבלה אמיתית

מכאן שיש לקדושה משיכה ממש.

אז מה ההבדל בין מצווה לעבירה?

תקשיבו טוב, זה חשוב.

במצווה יש תענוג של ממש.

ומי שטעם טעם המצווה נמשך אחריה כמו ברזל אחר מגנט.

אבל את כוח המשיכה של הדמיון

הקדוש ברוך הוא הפקיע ממנה מהמצווה.

לעבירה יש משיכה חזקה מצד הדמיון

אבל תענוג של ממש אין בה

כי היא לא מציאותית.

לא נשאר ממנה כלום.

אחרי העבירה נשאר לאדם

כלום, חידלון, אפס.

שום דבר.

ואם יש לו קצת מצפון אז יש לו ייסורי מצפון.

אין ממנה שום ממשות.

אדם שמר שבת

הוא מרגיש את העונג של שבת.

שמחה של מצווה

זה לא כמו שמחה שזה של הוללות.

אתם רואים שאנשים בשביל שיהיו שמחים

אצל החילונים

הם צריכים אמצעים בעזרים בשביל לשמוח.

הם צריכים

שתייה חריפה.

הם צריכים סמים.

הם צריכים מוזיקה רעשנית.

הם צריכים משהו שיניע אותם, שאולי יגרום להם לשמחה. אולי.

תוציא להם את כל זה.

תאסוף אותם,

תוציא את המוזיקה,

תוציא את היין ואת הזה, תוציא את כל הסמים, שישבו ביחד, נראה הם לא יתקוטטו וישברו אחד את השני את הראש.

ממה אין להם שמחה?

אבל תושיב אנשים שלומדים שיעור או שעושים משהו פה, מרגישים שהם מתעלים, מרגישים שהם מתמלאים, זה נשאר להם,

זה מחיה אותם, זה נותן להם דרך בחיים.

שמחה של מצווה זה מציאות.

בעבירה אין מציאות.

אבל שם יש כוח דמיון.

במצווה אין דמיון, יש מציאות, לא צריך דמיון.

אבל בעבירה יש דמיון.

תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים העולם הזה ונוחלים העולם הבא.

זאת אומרת, נהנים משתי עולמות.

שנאמר להנחיל אוהבה יש,

ואוצרותיהם המלא.

מי שאוהב את השם ועושה את רצונו,

הקדוש ברוך הוא מנחיל לו שי עולמות, 310 עולמות.

ואוצרותיהם המלא. אתם יודעים מה זה כשהקדוש ברוך הוא אומר ואוצרותיהם המלא?

כמה זה גודל האוצר?

וזה תלוי בכמה שהכנת.

והוא ימלא.

וכשהוא אומר ימלא, הוא ימלא.

אבל תלמידיו של בלעם הרשע,

כתוב, יורשים גיהינום ויורדים לבאר שחת.

מה, גם אין להם עולם הזה? לא כתוב שאפילו עולם הזה יש להם.

עולם הבא הם יורשים גיהינום ויורדים. מה עם העולם הזה?

אם יתני בלק מלוא ביתו כסף וזהב,

איך העין שלו הייתה?

רוצה,

תמלא לי את כל הבית כסף וזהב.

זה מה שרוצה בלעם. הוא קיבל,

לא קיבל.

חזר בפחי נפש.

מה היה סופו? שמת, הרגו אותו בחרב.

אז מה יצא לו מכל זה?

מה ההנאות שהיו לו בחיים?

דמיון.

אני לא רוצה להגיד מה הוא עשה עם האתון.

וזה ההנאות שלהם.

בצד הקדושה יש תענוגים של ממש ויש גם מילוי אמיתי.

תענוג אמיתי ועידון גדול.

בצד הטומאה אין את כל אלה.

מי שהתחיל לטעום טעמה של קדושה נמשך באמת אחריה כמו ברזל אחר המגנט.

אבל לפני שטעם אותה

אין דמיון קוסם לה ואין משיכה אלא קדושה מורגשת.

לכן חכמים אמרו טעמו וראו כי טוב השם.

זאת אומרת,

רק אם תטעם תרגיש.

אבל אין דמיון לדמות לך כך וכך וכך, בלי דמיון. תטעם ותרגיש.

שמעתי שאשתך עשתה עוגת דבש.

כן.

איך, איך הטעם?

אומר לו משהו.

לא, לא, תסביר.

הוא אומר, תשמע, היא שמה קמח, שמה דבש, שמה זה, שמה זה.

נו, אתה טועם?

הוא לא טועם.

שמע את הנתונים ואת הכול, אבל זה לא מטעים לו כלום.

אומר לו טעם.

טעם, מה אכפת לך מה עשתה, מה שמה? טעם, טעם, זהו.

טעמו, ראו כי טוב השם. רק מי שטועם מרגיש.

אבל בצד של הטומאה אין כל אלה.

זה שיווי משקל

בין יצר הטוב

ויצר הרע.

אילו היו כל רצין אחרי מצווה

וגזרה של מלך,

כמו שרצים אחרי יופי דמיוני,

אז הייתה מתבטלת הבחירה?

מי היה רץ אחרי יופי דמיוני אם יש לו מצווה אמיתית

שמענגת ומהנה?

אז אם השם היה קובע בטבע שלנו שנרוץ אחרי מצוות, לא הייתה בחירה?

כי אף אחד לא היה פונה לענייני העולם

אם גם העבירה הייתה מופקעת מכוח המשיכה.

אף אחד לא היה פונה אליה

והייתה מתבטלת הבחירה.

טירוח יצר הרע, אלוף העולם,

נותן לאנשים לעבוד קשה, מתייגעים ומזיעים.

ומה הוא מפתיע להם?

מה הוא מפתיע להם?

הוא מפתיע להם שהם ירוויחו כסף.

ואז הוא מציין להם ציורים, כשיהיה לך כסף תוכל לקנות זה, ותוכל להחליף את זה, ותוכל לעשות את זה, ותוכל לנסוע לשם, ותוכל לחזור מכאן.

מחרטט אותו וככה נותן לו לעבוד עשרות שנים,

ואיפה כל ההבטחות ואיפה כל החרית.

ואחד שמאמין לשם

ולא הולך אחרי פיתויי יצר הרע,

יושב ולומד תורה,

ועושה מצוות והכול,

גם הוא חי, וחי יותר טוב.

בלי טרחה, בלי טרדה, בלי מריבות,

בלי כעסים,

בלי בעל הבית שילם, לא שילם, החלה שכר, הוריד שכר, נתן להוא, לא נתני, לא קידם, כן קידם,

וכו' וכו'.

ובן אדם יושב באוהלה של תורה, מאושר, לומד, מתקדם, מתפתח,

שכר בעולם הזה, שכר לעולם הבא.

בלי דמיונות, בלי כלום.

זו המציאות, מרגישים, טועמים, נהנים, ממשיכים, וכן הלאה.

בצד השני, הרבה דמיונות,

ובסוף גם הרבה אכזבות.

גם אלה שהגיעו גבוה-גבוה, כאילו,

בדמיונות,

סופו של דבר, מה נשאר בידם?

ראינו פה בהרצאה הקודמת,

מה נשאר לסעודי.

סעודי

השאיר כל כך הרבה כסף וזהב.

מדרגות מיהלומים,

כל המדרגות, לא ציפה את המדרגות ביהלומים.

עשה מדרגות מזכוכית בעובי 20 סנטים,

ומילא אותם ביהלומים, כל המדרגות.

קנה אותו מזהב, מרצדס,

וציפה אותו ביהלומים, לא השאיר מקום ליהלום קטן.

כולו יהלומים.

מטוס מזהב,

יכטה מזהב,

מכוניות מזהב,

מחסנים לבנים של זהב,

מיטה מזהב, סדינים מזהב, כריות מזהב, הכל מזהב, מצופה זהב, זהב אמיתי, 24 קראט,

הכל מזהב.

באמת.

ועכשיו אוכלות אותו תולעים סעודיות.

זהו.

אמיתי, אני אומר.

מי שאל אמיתי או לא?

מי שאל אמיתי או לא?

מה, אתה לא יודע?

שלחתי בקבוצה, מה אתה לא רואה?

מי נמצא שם? מיכאל.

אז אתה יכול להכין את זה, שיראו, שיקנו קצת.

המצווה לא רק שאין דמיון שמושך אליה,

אלא היא גם בורחת מהאדם,

עד שהוא צריך לרדוף אחריה.

ועכשיו יש דרך פנויה לבחירה שקולה בין הטוב לבין הרע.

ואם נתעלם מההרגל של רוב העולם,

שמעשי אבותיהם בידיהם,

רוב העולם מתנהג כמו שהיה כבר קודם,

וכמעט אינו בוחר במודע בדרכו, כי הוא גודל בחברה מסוימת שככה מתנהגים.

אז איך יהיה האדם שקול במה לבחור?

הרע מושך

והטוב אינו מושך.

והתענוג שבמצווה הוא תענוג אמיתי,

אבל הוא עוד לא טעם מימיו.

אז לפי איזה שיקול הוא יבחר?

הווי אומר,

הוא צריך להבחין בין אמת ובין שקר.

זה מוטל עליו עכשיו.

אתה צריך להבחין,

כמו שיש לפעמים חילונים שמתעוררים ואומרים, אני לא מבין.

אני יודע איך אני חי. מה הם מצאו הדתיים האלה שהם הולכים כל יום לבית כנסת וזה, עושים זה ועושים זה?

אני רוצה להבין למה הם עושים את זה, מה יוצא להם מזה?

ככה הוא שואל.

מזה הוא מתעורר, לבדוק ולבחון ולראות את ההבדלים.

והאדם יכול להבחין מיד

מה בין לבין.

אבל מי יבחין?

מי זה המבחין?

צריך שיהיה שכל ישר.

לא עקום,

לא נוטה כבר לכיוון, לא רוצה להצדיק את הדרך שלו,

אלא בא עם שכל ישר.

שכל ישר מסוגל מיד להבחין בין האמת לשקר.

אני מכיר את האמת שבמצווה ואת השקר שבעבירה.

מתי זה יכול להיות?

כשהשכל לא משוחד.

אוי ואבוי לשכל אם הדמיונות משחדים אותו להעריך את ההנאה שבעבירה יותר מהטוב שבמצווה.

יש דבר שהוא ערב ויש דבר שהוא טוב.

ודאי שהטוב עדיף על הערב, כי ערב זה לשעתו וטוב זה תמיד.

אז נכון שהרגע יהיה לך ערב,

אבל זה נגמר.

ופה יש לך טוב, והטוב שהשקעת הוא נצחי.

על זה כותב חובת הלבבות, דברים חוצבי להבות.

תקשיבו טוב, יש לו לשון ציורית, משהו מדהים.

ואם יהיה שכלך זך

וחוכמתך חזקה,

תראה אופני טעות יצרך,

שהיצר שלך מטעה אותך,

ברעייתו ומופתו.

כאילו יצר רע נותן ראיות ומופתים.

אבל אם השכל שלך זך וחזק,

אתה לא תתפתה ותתברר לך האמת,

ותמלא את חוכמתך מן הספק

ומעשיך מן הערבוב.

שלא יערבב אותך.

ואם תקצר דעתך מזה,

יהיה פיתויו לך יותר חזק,

מפני שהוא בא עימך מצד החוכמה.

יצר הרע הוא לא טמבל.

הוא חכם מחוכם, הוא יודע פסוקים,

הוא יודע מקורות,

הוא יודע הכול.

הוא יביא לך את הכול מסודר,

שאתה שוגה ופתי במה שאתה עושה.

וכאשר יפטה כבר שכלך,

וכאשר יגבר עליך כבר יצר הרע, וימשול בך בעזר השכל שלך,

יעתיק אותך, יעביר אותך מן המדרגה ההיא שהייתה קרובה אל האמת,

אל מה שאחריה, שיש בה פחות אמת ויותר שקר,

עד שיביאיך אל מדרגה שנסתרים בה פני האמת,

והוא שקר גמור.

ותהיה חוכמתך לרעה לך,

ושכלך יהיה סיבה לאבד אותך.

זה כוחו של היצר הרע.

הווי אומר שהבחירה האמיתית תלויה בזכות השכל ובחוזקו של השכל.

שלא יהיה שוחד מדמיונות העבירה,

ולא יהיה לו ספק בהכרה.

וכאן הגענו לדיוטה התחתונה שבמהות האדם.

וכאן אנחנו שואלים, הדמיון

ורפיון השכל,

מה מקורם?

אדם יש לו דמיון,

ושכלו רפה.

מה המקור? למה זה? איך נהיה לאדם כזה דבר?

המקור מתחיל בחטא הדם הראשון.

בשעה שבה הנחש על חווה הטיל בה זוהמה.

כאשר הנחש פיתה את חווה היא קיבלה את דבריו.

וזה נקרא שהנחש בא עליה.

זה כמו שבא עליו במרמה.

באה עליה הכוונה שהיא קיבלה את דבריו.

והמרשם מביא שני פירושים.

מה זה הטיל בה זוהמה?

הרמב״ם מבאר

במורה נבוכים

שהזוהמה זה הדמיון.

הכניס בה דמיון.

והקול בו מפרש שהנחש הטיל בה ספקות.

שני פירושים.

דמיון וספקות.

אומר המרשע, אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

שני הפירושים אמת.

נכנס לה ספק

בליבה של חווה בעניין הציווי,

האם הציווי היה לא לאכול או גם לא לגעת.

והיא נגעה בעץ והיא לא מתה, אז היא אמרה, אה, הנה,

נוגעים לא מתים, גם אוכלים לא מתים.

זאת אומרת,

הוא הכניס לה ספק.

זו העבודה של הנחש, של השטן, של יצר הרע.

להכניס באדם ספקות.

ספק זה עמלק.

עמלק זה מקרר את הבן אדם.

וגם מתעורר הדמיון.

הוא הפעיל לה את הדמיון.

להתאבות

לפרי עץ הדעת, ונחמד העץ להשכיל.

דמיון, מה יהיה טעמו?

מה יש בו?

מה הוא מעורר?

ומאז,

מאז

התחילו השכל והדמיון

לשמש אצל האדם בערבוביה,

מה שנקרא האדם חרבש.

זאת אומרת, יש לו שכל,

והשכל אמור להיות ישר, אבל אם מתערבב עם דמיון,

ונכנס ספק,

אז כבר השכל, הוא לא קובע לבד.

עכשיו צריך לפנות את הדמיון ואת הספקות,

ולהישאר רק עם השכל. צריך לעשות ברירה כל הזמן, ברירה.

והשכל,

אפילו אם עדיין הוא לא משוחד מהדמיון,

עלול להתרפות, להיות רפה ולהיות פתוח לספקות.

בדרך הזו הולך גם חובת הלבבות שכתב.

תקשיבו טוב.

ומן החזק שבשלוחיו, ליצר הרע, יש שלוחים.

אחד מאלה שהוא חזק מהשלוחים שלו,

שישתדל לספק עליך אמיתתך.

אתה יודע מה האמת, והוא מכניס לך ספקות.

הוא, התפקיד שלו לספק עליך, לעשות לך ספק מהאמת שלך, ולשבש מה שנתברר לך, גם אם יש לך דברים ברורים,

הוא משבש אותם,

ולערבב את נפשך במחשבות של כזבים וטענות שקרים.

ואדם מתפתה בקלות להיכנס לספק. בקלות, בקלות, כל דבר.

מטילים בו ספק. מה אתה אומר?

לא, אני לא מאמין.

והוא כן מאמין.

לא, אני לא מאמין.

הוא חוזר על זה. וכן ה...

בקלות מכניס לו ספק.

אמנם ישראל, שעמדו על הר סיני, כתוב,

פסקה זוהמתן.

מה פירוש?

שר הדמיון והספק.

מעמד הר סיני, זה דבר ברור, אין יותר ברור מזה.

ואפילו כאשר חזרה זוהמה אחרי שהם עשו את העגל,

כבר לא חזרה בתקיפות כמו שהיה לפני הר סיני.

והלא התורה עכשיו כבר נמצאת אצלנו,

והקדוש ברוך הוא ברא יצר הרע אבל ברא לו תורת ונין.

אז אם נשתמש בתורה נוכל להתגבר על יצרנו הרע. כי התורה היא אמת מוחלטת, אבסולוטית,

אין ספק, אין דמיון. מה שכתוב, אמת לאמיתה.

אז אתה יכול לדחות את היצר הרע ולהעיף אותו לכל הרוחות.

כי התורה אומרת, אחרת אם משהו מציע, משהו מסביר,

שהוא מחרבב.

והיא מבטלת את הרהורי הדמיון,

והיא מחזקת את השכל שלא יתרפא.

אבל למרות זאת עדיין יש אנשים שהם לא מעט,

שסובלים מדמיון ומרפיון.

אבל אם עושים מצוות,

ככל שמרבים בעשיית המצוות,

אז מקדשים את הגוף אשר קידשנו במצוותיו,

וזהו הכלי ליצר הרע.

ואז אתה יכול להתגבר עליו. אתה דוחה אותו כל פעם על ידי מצוות ומצוות ומצוות, אתה מקדש את עצמך ודוחה אותו החוצה.

וגם תפילות מעוררות סיוע מן השמיים.

למשוך עלינו רוח קדושה ממרום.

זו לא עבודה קלה,

אבל על ידי עסק התורה,

כשאדם משקיע בזה ולא בעבודה אצל הבוס,

אלא אצל בורא עולם,

הוא יצליח בעזרת השם להתגבר על יצרו הרע, כמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא.

ומי שבא לטהר, הקדוש ברוך הוא מסייע לו.

וכל השמיים עומדים לימינו, לעוזרו.

כי הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיידח ממנו נידח.

אז עכשיו הבנו שכדי שנוכל לעמוד בתשובה שאנחנו עושים ברגע זה,

צריך שיהיה לנו יראת העונש וציורים ממש.

זה ישמור עלינו שלא נשגה ולא נתפתח אחרי הבלה ודמיונות יצר הרע,

וככה נוכל לעמוד בדין לפני השם שלמים.

ובטוחים

בדרך זו שלמדנו לעשותה כראוי,

ולא להתפתות אחרי מלאך המוות

הרוצה להורגנו.

אז השם אמר בעצמו,

החיים והטוב נתתי לפניך,

אבל בחרת בחיים.

אמן.

רבי חנניהו ברנקשי אומר,

שמחוז הכות את ישראל להפיכו חרב עולם תורו ומסווג שנאמור אדונו וסלמה עם סדגו יחדיל תורו יאדיר.