קנין מ"ד - "הלומד על מנת ללמד"

בקנין זה יש נשתדל להבין, במה שונה תורה הנלמדת ע"מ ללמוד ולהבין, לתורה הנלמדת ע"מ ללמד? הרי הלימוד הוא אותו לימוד, ומה שוני יש בו? עוד נבאר מדוע תורה אינה נקנית אלא אם לומד ע"מ ללמד? האם צריך הלומד להפסיד מלימודו; בכמות או באיכות בכדי שירביץ תורה לעדרים? והאם יש חיוב ללמד לאחרים, או שזו הנהגה? ועוד.

קנין מ"ד

"הלומד על מנת ללמד"

פתח דבר:

בקנין - "הלומד על מנת ללמד" ישנן מספר נקודות הטעונות ביאור, ונשתדל לעמוד עליהם במאמר שלפנינו. 

ראשית יש להבין, במה שונה תורה הנלמדת על מנת ללמוד ולהבין, לתורה הנלמדת על מנת ללמד, הרי הלימוד הוא אותו לימוד, ומה שוני יש בו? 

עוד עלינו לבאר מדוע תורה אינה נקנית אלא אם "לומד על מנת ללמד". נתעכב גם על השאלה האם צריך הלומד להפסיד מלימודו, הן בכמות והן באיכות בכדי שיוכל להרביץ תורה לעדרים. נדון בשאלה האם יש "חיוב" ללמד לאחרים, או שאין מדובר אלא בהנהגה טובה וראויה. 

לבסוף ננסה להתוות את הדרך הנכונה, כיצד ובאיזה אופן ניתן לקיים ענין זה של "הלומד על מנת ללמד".

תורה של חסד - לימודה לאחרים

המהר"ל זצ"ל בדרך חיים מבאר, עיקר התורה הוא כדי שילמדה לאחרים, כי לא ניתנה התורה כדי שתעמוד אצלו, רק ניתנה בכדי שילמדה לאחרים, זוהי תמצית התורה!

הגמרא במסכת סוכה (דף מט:) אומרת: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" - וכי יש תורה של חֶסֶד ותורה שאינה של חֶסֶד? תורה ללמדה - זו היא תורה של חֶסֶד, שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חֶסֶד".

וכתב הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (חלק א עמוד כט) לבאר את דברי הגמרא: כל לימוד תורה הוא בבחינת חֶסֶד, אבל יש מעלה עליונה יותר, בבחינת "חסד שבחסד" - כאשר לומד תורה על מנת ללמדה. 

המלמד תורה לאחרים מראה בכך אהבת ה'

ובעץ יוסף כאן פירש: כאשר לומד תורה ואחר כך גם מלמדה לאחרים, מראה בזה שהינו לומד תורה לשמה מאהבתו לבורא יתברך, לעומתו הלומד תורה ואינו משפיע מתורתו לאחרים, בלי ספק אינה לאהבתו יתברך.

מה לכוון בברכת אהבה רבה ב"ללמוד וללמד"?

בחור ישיבה שאל בענין זה את הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל בנוסח הבא: מתפלל ומבקש אני בכל יום בברכת אהבה רבה: "ותן בלבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד", אינני רב ולא מגיד שיעור, אלא בחור ישיבה, מה אוכל לכוון ב: "ללמד"? 

הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל ענה לו בזה הלשון: הכוונה אשר עליך לכוון, שהקב"ה יתן בלבך בינה שה"ללמוד" יהיה באופן כה בהיר, עד שהדבר יגרום ברבות הימים שתוכל "ללמד".

אתה יכול גם לכוון ב"ללמד" על ה: "דיבור בלימוד" עם אחרים, כי מטבע הדברים בכל "דיבור בלימוד", האחד מאלף בבינה והבנה את רעהו.

שאיפת החיים - להיות מרביץ תורה

ידוע כי הגאון רבי מיכל יהודה זצ"ל העיר לבחור שלא הסביר ד"ת באופן ברור, וכך אמר לו: הלא שאיפת החיים שלנו אמורה להיות "מרביץ תורה", ועלינו להתרגל להסביר בבהירות כבר מגיל צעיר!

והוסיף ואמר: הגאון בעל ה"ברכת שמואל" זצ"ל הדריך פעם את אחד מתלמידיו קודם שנעשה למרביץ תורה - עליך לזכור ולשנן, כי תפקידך אינו רק להעמיד תלמידים גדולי תורה, אלא שאותם תלמידים יוכלו להעביר את התורה הלאה לדורות הבאים, וכל זה מכלל לימוד תורה לשמה!

אך כאמור במשנתנו, לא זו בלבד שאם לומד על מנת ללמד יש בזה "תורה של חסד", וברבות הימים יגדל כמרביץ תורה, הרבה יותר מכך - רק על ידי כך ניתן להשיג השגות בתורה ולהתעלות במעלותיה, וכמו שנבאר בס"ד.

"ללמוד על מנת ללמד" - בכל מקום בתורה!

בפתח דברינו, יש להבהיר היטב נקודה חשובה בכדי למנוע טעות ח"ו בזה: 

המושג "ללמוד על מנת ללמד", יש הטועים לפרשו כי צריך להתרכז בלימוד דברים קלילים המושכים את הלב, כאגדות חז"ל או הלכות פסוקות הלכה למעשה, הראויים להעביר להמון העם. 

ח"ו לנו מלחשוב כך! אלא האמת יורה דרכו, השאיפה אמורה להיות ללמוד את "כל התורה כולה" - זרעים קדשים טהרות וכו', ושאר סוגיות חמורות אשר בש"ס, על מנת ללמדה ולהנחילה לאחרים, והדברים פשוטים!

הלומד על מנת ללמד - לומד טוב יותר

עתה נעסוק במעלותיו של המלמד תורה לאחרים, הנהגה זו מביאה בכנפיה תועלת וברכה בהגדלת השגותיו בתורה של המלמד, הן באופן טבעי וישיר והן באופן סגולי, ונביא על כך מקורות רבים מדברי רבותינו ז"ל.

נפתח בתועלת הטבעית.

הלומד תורה והינו מודע לעובדה כי יהיה עליו להעבירה לאחרים, מטבע הדברים - המטרה הניצבת בראש מעייניו היא להבהיר את הדברים, כך הלימוד הופך ליסודי יותר, ובעומק העיון, הוא יקפיד תמיד לסכם את הדברים בכדי שיהיו נהירים וצלולים בתכלית, וכך תהא לו אפשרות להנחילם לכל דורש.

הלומד על מנת ללמד - אינו שוכח לימודו

וכעין זה פירש היעב"ץ זצ"ל בלחם שמים: "על ידי שלומד תורה עם אחרים, בעל כרחו צריך להוציא את אותם דברי תורה מפיו, ועל ידי זה לא יבוא לשכוח אותם במהרה. ועל דבר זה אמרו חז"ל על הפסוק (משלי ד, כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" - "למוציאיהן בפה", עד כאן דבריו. ביאור הדברים - בכך שהינו מוציא את הדברים מפיו, הדבר גורם לו להבנה בהירה יותר, וכתוצאה מכך אף לזיכרון ברור יותר.

המדרש שמואל פירש בפירוש שני: כאשר לומד על מנת ללמד, תתקיים בו תורתו ולא ישכחנה, כי כיון שצריך ללמד אותה לאחרים, בהיותו מלמד אותה נמצא חוזר על תלמודו, וכך חוזר ומשנן עוד ועוד, ותלמודו מתקיים בידו.

לימוד לאחרים נחשב כ"חזרה של עשרים (20) פעמים"!

מעשה באברך שנכנס למרן בעל הקהלות יעקב זצ"ל והתייעץ עמו האם לקבל את ההצעה לומר שיעור בישיבה קטנה. השיבו מרן זצ"ל: עליך לקבל את ההצעה, משום שכשלומדים כדי ללמד, מתבררים הדברים טוב יותר, ונחקקים בלבו של האומר, יותר מכך, הלימוד לאחרים נחשב כ"חזרה של עשרים פעמים" על החומר הנלמד! 

והוסיף ואמר: מעצמי יודע אני, מה שלמדתי לעצמי נשכח ממני במהרה, ואילו מה שלימדתי לאחרים זכור אצלי עד היום!

התלמידים מחדדין את הרב

הגמרא במסכת תענית (דף ז.) אומרת: "אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר (משלי ג, יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" לומר לך, מה עֵץ קטן מדליק את הגדול אף ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים, והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". 

רש"י זצ"ל שם פירש, על ידי השאלות של הקטנים, לימודם של הגדולים מתברר הדק היטב.

יש לדעת כי זוהי תועלת עצומה לכל מי שמלמד תורה, מפני שהשומעים שואלים ומבררים עמו את הנאמר, ובזה רווחא שמעתתא. 

וכך יש להוכיח גם מהגמרא במסכת נדה (דף יד:): "האיך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ורבי חמא בר ביסא סבר, רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה", ופרשו התוספות בשם רבינו תם זצ"ל: "דבבחרותו של רבי היה רבי יוסי גדול יותר, ובזקנותו, מחמת התלמידים - נתחכם רבי יותר, כדאמר נמי הכא: הואיל ושכיחי רבנן קמיה מחדדין שמעתתיה".

מבואר מדברי הגמרא, שעל ידי שאלות התלמידים, נעשות השמועות מחודדות יותר, ואם כן זוהי הדרך לעלות בתורה.

"מעולם לא קראתי לאדם תלמידי"

ועיין בהקדמת ספר שאלות ותשובות רעק"א שהגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל מזהיר את בנו, וכך הוא מורה לו: למרות שרבים מהפונים אלי בשאלה למדו בישיבתי, אל תהין לכנות אף אחד מהם בשם "תלמיד", והוסיף בזה הלשון: "כי מעודי לא קראתי לאדם תלמיד, כי אמרתי מי יודע מי למד יותר ממי! ואם תמצא באחת המקומות כתוב כן, תדע שהיא תוספת מהמעתיקין, ביודעם שהיו מבני ישיבתי, ותמחה את זה מעל ספרי"!

"הלומד על מנת ללמד" - תלמידיו יזכירו לו את תלמודו

תועלת נוספת ב: "הלומד על מנת ללמד" כתב היעב"ץ זצ"ל בספרו לחם שמים: על ידי שמלמד תורה לאחרים, אף בעת זקנותו וחולשתו כאשר ישכח תלמודו, תלמידיו שהעמיד המה יזכירוהו.

אף בדורינו ניתן להיווכח בתופעה, תלמיד אשר שמע שנים רבות אחורה את שיעורו של רבו, מזכיר לרב את חידושי התורה שנאמרו בשיעורו, פעמים רבות הרב עצמו כבר שכח מהדברים, והוא נזכר בהם רק בזכות תלמידו שעורר בו את זכרונו. זוהי תועלת נוספת הקיימת בהעמדת תלמידים.

המלמד את חבירו - הוא נענה תחילה

עד כאן עסקנו בתועלת הטבעית, קיימת גם תועלת סגולית בהקניית תורה לאחרים:

כתב המדרש שמואל: ידוע מה שאמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף צב.): "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר נענה תחילה", באותה מדה נכון לומר גם על המלמד את חבירו תורה, שהרי בכך מראה הוא את רצונו ושאיפתו שחבירו יזכה לכתרה של תורה, וגם הוא "צריך לאותו דבר" - לגדול בתורה, על כן הוא נענה תחילה, והקב"ה פותח בעבורו שערי תורה ומלמדין אותו מן השמים.

הלומד על מנת ללמד - מתדמה ליוצרו!

ה"מילי דאבות" כתב: הלומד על מנת ללמד אשר אינו משתדל רק בשביל להשלים את עצמו בלבד, אלא גם לתועלת אחרים, הדבר מורה בעליל על השלימות השוכנת בתוכו, כי מטבע השלם להשלים את זולתו, ובכך מתדמה ליוצרו שנאמר בו (ישעיה מח, יז) "אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל".

ופשוט כביעתא בכותחא שמי שמתדמה לקונו, הקב"ה מעניק לו סייעתא דשמיא, וממילא יצליח בתורה.

המלמד את חבירו - זוכה לאריכות ימים!

וכתוב בספר פנים יפות מבעל ההפלאה זצ"ל (בפרשת האזינו) על הפסוק (דברים לב, מז) "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם": "וכדי שלא יאמר החכם כי הלימוד הוא גרעון אליו, שאם היה באותה שעה לומד בעצמו היה הולך במעלה יותר. אמנם מצינו ברבי פרידא (עירובין דף נד:) ששנה לתלמידו ארבע מאות (400) פעמים, והוסיפו לו ארבע מאות שנה, והטעם בזה שמוסיפין לו שניו כדי שישלים חכמתו הראוי לו אם היה שונה לעצמו.

וזה שאמרו (אבות פרק ו משנה ז) "גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ", פירוש - כי אמרו חז"ל (סנהדרין צט:) "המלמד את חבירו תורה הוא כאילו עושהו", ואף על פי שבאותו שעה שלומד עם תלמידו ועושהו, אינו יכול לעלות למעלה, נגד זה מאריכין לו ימיו ושנותיו להשלים מעלתו".

ועל פי זה ביאר בספר פנים יפות את הפסוק בתהלים (צב, יג) "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" - "הצדיק הוא כַּתָּמָר שעושה פירות ואינו גודל למעלה, אבל הארז מתוך שאינו עושה פירות, הוא גודל למעלה מאוד. ולכן הפסוק אומר שלמרות שנדמה לתמר בכל זאת יהיה גם כְּאֶרֶז, וגומר הפרק ואומר: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (שם טו) דהיינו שיאריך השי"ת שנותם להיות "דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (שם) מחכמתם ודעתם".

המלמד תורה - זוכה ומלמדה בעולם הבא

מעלה נוספת במלמד תורה את האחרים מצינו במסכת סנהדרין (דף צב.): "כל המלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר (משלי יא, כה) "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא". ופרש רש"י זצ"ל: "מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה, גם הוא יורה לעוה"ב"!

המלמד תורה לאחרים - מן השמים מוסיפים לו תורה 

ובתנא דבי אליהו (רבא פרק כז) דרשו חז"ל את הפסוק (ישעיה נח, ז) "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" - "אין "רעב" אלא הרעב מדברי תורה, ואין "לחם" אלא דברי תורה. מכאן אמרו: אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו גם כן לאחרים, כדי שתרבה חכמתו לו, ומוסיפין לו עליה! אבל אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים, גורם רעה לעצמו, שבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו, ואין צריך לומר שאין מוסיפין לו עליו"!

וכעין זה על הפסוק במשלי (יא, כד) "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר" - ודרשו חז"ל במדרש משלי (יא, כד) "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד" - אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. "וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר" - אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדם, סוף שהתורה מתחסרת ממך".

מבואר מכל אלו המקורות, הרוצה שתתרבה תורתו, ילמדה וינחילנה לאחרים!

מעלות רבות במי שמלמד תורה לאחרים

בוא וראה אלו מעלות מופלגות ועצומות יש למי שמלמד מתורתו לאחרים: 

בגמרא במסכת ע"ז (דף לה:): "דרש רב נחמן בריה דרב חסדא, מאי דכתיב (שיר השירים א, ג) "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" - תלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטין, כאשר היא מגולה ריחה נודף (ופרש רש"י זצ"ל - "כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם"), אך כאשר היא מכוסה, אין ריחה נודף. ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו (ופרש רש"י זצ"ל - "מתגלין לו מעצמן בלא טורח") ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא"!

וזהו שכתב בספר בינה לעיתים (דרוש ד' ליום ב' של ראש השנה): "בענין הלימוד הוא מפורסם, שבהיות החכם משפיע לזולתו ומלמד אחרים, בהאי שעתא הוא עצמו המושפע, כי יוסיף בחכמתו, כי בהיותו מלמד, מתרבה אצלו השפע ויוסיף חכמה על חכמתו".

נציין גם את המשנה באבות (פרק ד משנה ה): "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד". ומבואר כי מי שלומד מתוך כוונה ללמד את תורתו לאחרים, מן השמים מספקים בידו את האפשרות ללמוד וגם ללמד. וכך ביאר המהר"ל זצ"ל שם בדרך חיים, "מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ כפי אשר היתה מחשבתו, כי מאחר שכוונתו היתה לשם שמים, מסייעין אותו מלמעלה".

בזכות ה"תלמיד" זוכה המלמד להבין הדבר על בוריו

בביאור עומק הדברים, הלום ראיתי בספר חשב האפד שעמד על שתי נקודות בהבנת הקשר בין "הלומד על מנת ללמד" להוספת החכמה של המלמד עצמו. 

לעתים מעשיו של האדם אינם מספיקים די הצורך בשביל שתהיה בידו הזכות להבין ולהשיג את התורה לאמיתה, אבל בזכות אותם התלמידים שהינו מלמד אותם, ולהם מכח מעשיהם ישנה הזכות לקבל את השפע הרוחני שבתורה, נותן לו הקב"ה להבין את התורה על בוריה, שהרי אם לא יבין היטב את אשר לומד הינו בעצמו, גם כשילמד את אותם תלמידים ילמדם באופן לא מספיק מובן וברור.

הרבה מן הגדולים נהגו לומר שהסייעתא דשמיא שניתנת להם בשעת השיעור הינה לפי זכות ציבור השומעים, מפני ש"זכות הרבים" כוחה רב, ובגינה מתחדשים ומתגלים דברים רבים בתורה.

"וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" - המלמד לאחרים

על אותה הדרך ניתן להוסיף: לפעמים קורה כי לאדם אין די זכויות בכדי שיהיה ראוי לקבל שפע אלוקי - תורה מאת השי"ת. ואף שיש בידו זכויות אך לעומתן יש לו חובות רבות רח"ל. אך במידה שהוא מלמד תורה לאחרים, והם מקיימים מצוות ולומדים תורה בגללו, הדבר נזקף לזכותו ללא כל חטא, וכאשר זכויותיו מספיקות, נעשה ראוי לקבלת התורה.

ואפשר שזו כוונת הגמרא במסכת כתובות (דף נ.) על הפסוק בתהלים (קיב, ג) "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" - "רב הונא ורב חסדא - חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים".

מבואר אפוא שהמלמד אחרים מתורתו, זכותו תגן ותעמוד לו לעד, והטעם יש לומר כפי שכתבנו, מפני שיש לו חלק בתורה ובמעשים הטובים של תלמידיו בלא שיטול חלק במעשיהם הרעים.

מדוע זכה בעל "שבלי הלקט" זצ"ל לשנים נוספות?

יש בנותן טעם להביא מעשה נפלא המובא בספר "ענף עץ אבות" (להרב עובדיה יוסף זצ"ל) על הגאון רבי צדקיה הרופא זצ"ל, שם מובא מה שכתב בהקדמת ספרו שבלי הלקט:

"פעם אחת חליתי מאוד, והגעתי עד שערי מות, ובהיותי מרותק על ערש דוי עד שהגעתי כמעט לגסיסה, באו אלי אנשי החברא קדישא לשמור על יציאת נשמתי. ואז המו מעי בקרבי, ולבי יחיל בקרבי בזוכרי כי אורחין רחיקא וזוודין קלילא, וכשהתקרבו אלי החברים של החברא הקדישא, ונוכחו כי נתקררו איברי והגעתי לבדקי מיתה, הורו לאנשי ביתי ללכת החוצה. ואז, פני נשתנו והודי נהפך עלי למשחית.

אולם השם יתברך, ברוב רחמיו וחסדיו קיים בי מה שנאמר "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח) וראיתי אז במו עיני איש עומד לפני ומראהו כמראה מלאך האלוקים, ונר דולק בידו, וכהרף עין נכבה, ושוב חזר ונדלק במהירות.

ושאלתי אותו בקול תחנוני: יאמר לי אדוני מה הנר הזה? והשיבני: דע כי נר ה' נשמת אדם, רמזתי לך בנר שבידי שנכבה, כי ימי חייך שנקבצו לך חלפו והלכו להם, ועברו ימי צבאיך, אולם כמו שהנר הזה חיש מהר חזר ונדלק, נרמז לך שבמהרה תהיה לך רפואה שלמה. וידוע תדע כי במשפט שלך היה מימינים ומשמאילים, ומעשיך נשקלו במאזנים, אבל אני מבשרך, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו הכריע את כף המאזנים לטובתיך, ופסק להוסיף על שנותיך שנים רבות, ואמר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: הֶרֶף יָדֶךָ! כי ידעתי שיש לאל ידו עדיין לזכות את הרבים ולהיות ממצדיקי הרבים. וחוקה חקקתי לך כי ביום השלישי תקום מחולי זה.

וכל זה היה ג' ימים קודם חג השבועות, וכאשר פתר לי כן היה, שביום חג השבועות נעשיתי ממש בריה חדשה, וקמתי והלכתי לבית הכנסת וברכתי 'הגומל' בפני קהל ועדה.

ואחר כך אזרתי כגבר חלצי, וקמתי על משמרת הקודש לחבר הספר הזה, וקראתיו שבלי הלקט לזכרון, למען לזכות בו את הרבים"!

הרי לך מהו גודל המעלה של המזכה את הרבים בדברי תורה!

המלמד תורה לרבים - הקב"ה נותן בו חכמה בינה ודעה

ומצינו בתנא דבי אליהו (רבא פרק יג): "כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת, ומשנה הוא שונה את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דעה בינה והשכל, ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב". 

למדנו לדרכנו, הסייעתא דשמיא שזוכה האדם בכדי להתעלות בלימוד, היא תלויה בכך שהינו מלמד את הרבים תורה, ולא כמו שעולה על דעת רבים שעדיף הלימוד העצמי בשביל להצליח בתורה על פני לימוד לאחרים.

בדורות עברו כולם רצו ללמד ולהרביץ תורה!

רבינו הסטייפלער זצ"ל נשאל על ידי אברך כולל שקיבל הצעה ללמד תלמידים, האם כדאי לו להמשיך ללמוד בכולל, או שכדאי לו לקבל את ההצעה. והשיב לו בעל הקהלות יעקב זצ"ל: בדורות עברו כולם שאפו ללמד ולהעמיד תלמידים, ומי שלא עלתה בידו האפשרות לעשות זאת, המשיך בלימודו בכולל. והוסיף: כל גדולי הדור שעבר גדלו והתעלו מכח אמירת השיעורים.

אפילו "קרש", אם יעמידוהו ברבים יתחיל לדבר!

ומסופר על המשגיח דישיבת מיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל (קונטרס האדם ביקר עמ' יא): כאשר עמד בפניו התפקיד של עבודת הרבים, היה נבוך מאוד אם לקבל זאת על עצמו, הוא חשש שמא לא יהיה לו מה להגיד לפני ציבור התלמידים. אחר כך התבטא, שכשהתחיל בעבודתו נפתחו לו מעיינות החכמה, והפטיר על כך: "בואו וראו מה גדולה היא זכות הרבים, אפילו "קרש", אם יעמידוהו בתוך הרבים יתחיל לדבר!". 

טעם הדבר הוא כפי מה שנתבאר, על ידי שבוחר האדם ללמד אחרים, אזי מן השמים עוזרים לו ופותחים בפניו את כל השערים.

מדהים לראות, כי יסוד זה נכתב נשנה ונשלש - פעם אחר פעם, על ידי שמלמד תורה לאחרים זוכה להתעלות בלימודו שלו!

"בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתן בידם"

ובגמרא במסכת עירובין (דף נג.) איתא: "רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתן בידם". ופרש רש"י זצ"ל וזה לשונו: "גלו מסכתא - למדו לאחרים". ומוסיפה הגמרא: גם דוד המלך ע"ה גלי מסכתא (ופרש רש"י זצ"ל – "יגע בתורה ומורה הוראות"), וכתיב ביה (תהלים קיט, עד) "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ" - "לפי ששמועותיו מכוונות לאיסור איסור ולהיתר היתר". 

ועיין במאירי זצ"ל שפירש: לעולם יהא החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו, שבזה לימודו מתקיים ומצליח.

ויש להביא דברי הריטב"א זצ"ל במסכת בבא מציעא (דף עח.): "יותר טוב הוא לו שילמוד עם אחרים משילמוד לעצמו, דכשהוא מלמד לאחרים עושה מצות לימוד וחכמתו מתקיימת יותר".

ובגמרא במסכת נדרים (דף נה.) מבואר: "מאי דכתיב (במדבר כא, יח-יט) "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" - א"ל כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל (ופרש רש"י זצ"ל: "מלמד תורה בחינם לכל"), תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל (פרש רש"י זצ"ל: "נעשית לו התורה כנחלה"), וכיון שנחלו אל עולה לגדולה".

"יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם"

לא זו בלבד שהתורה ניתנת לו במתנה, אלא זוהי כל תכלית השגת התורה, וכמו שכתב רבי יהודה החסיד זצ"ל בספר חסידים (סימן תקל): "וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כה, יד): "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", וכתיב (משלי ה, טז): "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה", וזה שכתוב (קהלת יב, יד) "יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם" - שגורם שנעלם, "אִם טוֹב" שגילה לו "וְאִם רָע" שאינה כותבה".

הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל נשאל פעם מה ראה לקבל על עצמו לעת זקנה עול כבד של ראשות ישיבה, בנוסף על כל טרדותיו ודאגותיו. והשיב: מבואר בגמרא (יומא דף לח:) שבזמן הבית היה כהן אשר ידע לכתוב את השם בחמש (5) אצבעות בבת אחת, ושמו נשאר לדראון עולם בתולדות אומתנו על שלא מסר את סודו לאחרים.

כוחי כמחנך וראש ישיבה מחייב אותי לתת לכלל את כל אשר לי, מפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו את הסוד לעצמם!

עוד אמרו חז"ל במסכת עירובין (דף נד.): "אמר ר"א: מאי דכתיב (שיר השירים ה, ג) "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם" - אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה (פרש רש"י זצ"ל "שמלמד תורה לתלמידים") - תלמודו מתקיים, ואם לאו - אין תלמודו מתקיים".

השגת החכמה היא על ידי "מידה כנגד מידה"

יסוד נפלא יש ללמוד מהגמרא במסכת תמורה (דף טז.) (וכן איתא במדרש רבה ויקרא לד, ד): "כיוצא בדבר אתה אומר: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'" (משלי כט, יג) - בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: 'למדני תורה', אם מלמדו - "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'", ואם לאו - "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" (משלי כב, ב) כי מי שעשה לזה שיהיה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם.

מבואר מזה שמי שמלמד את חבירו תורה זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת והקב"ה מאיר עיניו בתורה, ואם לאו הקב"ה יכול לעשותו טיפש ח"ו! 

ניתן להסביר את הדברים על פי ההנהגה של "מידה כנגד מידה", כי מי שהוא משפיע מחכמתו לאחרים, הקב"ה משפיע עליו שפע של חכמה ללמוד תורה, מידה כנגד מידה.

"עשר בשביל שתתעשר"!

ידוע מה שפסק הגאון בעל האגרות משה זצ"ל (אבן העזר חלק ד סוף סימן כו): כל תלמיד חכם צריך לתת "מעשר" - עשירית מזמנו בכדי ללמד לאחרים וכפי שיובא להלן, אך נקדים בענין דבר נפלא עד מאוד:

הגמרא במסכת שבת (דף קיט.) מביאה את הפסוק (דברים יד, כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" ודורשת הגמרא: "עַשֵּׂר - בשביל שתתעשר". דהיינו שמי שמעשר נכסיו, זוכה לברכה ומתעשר. ואף שבעיני בשר נראה לכאורה שעל ידי נתינתו הוא מאבד ומכלה את רכושו, האמת הפוכה לחלוטין, המעשר את נכסיו זוכה להתעשר.

ובהקדמה לספרו שערי יושר כתב הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, שהוא הדין לגבי תורה, וזה תורף דבריו: "מלבד הענין הטבעי שבזה, יש בזה גם כן ענין סגולי, דעל ידי שמזכה אחרים בדברי תורה, זוכה הוא עצמו לתוספת בינה בדברי תורה. וכמו שכתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר - עַשֵּׂר בשביל שתתעשר", וכן הוא הדבר גם כן לענין לימוד התורה, דעל ידי שנותן מעשר מזמנו עבור אחרים, הריהו זוכה להתעשר בתורה"!

המלמד את הרבים לא יפסיד ב"חינוך הבנים"

על אותה הדרך יש לומר, לא רק שהמלמד את הרבים ומשקיע בזה זמן וכוחות לרוב, אינו מפסיד את גדלותו בתורה, אלא אדרבה השגותיו בתורה גדולות יותר, כן הוא גם בענין "חינוך הבנים". 

גם אותו אחד שאינו נמצא כל כך בביתו עם ילדיו, בגלל העובדה שעוסק בהרבצת תורה, ואינו יכול להשגיח עליהם כדבעי, אל יחשוב שיצמח מכך חיסרון בחינוך ילדיו, להיפך הוא הנכון מי שמשתמש בזמנו ללמד את הרבים מובטח הוא שלא ינזק בענין "חינוך הבנים".

וכבר מובא בשם הגאון מהרש"ס זצ"ל מקראקא, שפירש את הפסוק "כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה" (תהלים לז, כו), על מי שעוסק בצרכי רבים ובהרבצת תורה ויראת שמים, ואי אפשר לו להשגיח על בניו בעינא פקיחא, וחושש הוא שיגיע לו ח"ו הפסד רוחני. אך יש לדעת כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ומכל שכן שלא יומשך לו הפסד, ואדרבה זוכה לבנים הגונים, כאילו הוא בעצמו השגיח עליהם.

זהו שאמר הכתוב: "כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה" - מי שעושה חסד ומלוה את יומו בשביל אחרים, "וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה"!

מדוע אין בלימוד עם אחרים משום "ביטול תורה באיכות"?

על פי כל האמור לעיל, נוכל ליישב קושיא ידועה. אומנם נכון הדבר שהמלמד תורה לאחרים אינו מתבטל לגמרי מלימודו, אך מדוע אין זה "ביטול תורה באיכות", הלוא באותו זמן יכול היה ללמוד בעיון רב יותר, לפי רמתו ויכולותיו.

הענין של "ביטול תורה באיכות" מבואר בכמה מקומות, עיין בספר פלא יועץ (ערך תהלים), ובשו"ת בית אפרים (אורח חיים סימן סח) כתב: "ואפשר דמי שיש לו לב לעסוק במשנה ותלמוד, ועוסק במקרא ומבטל ממשנה ותלמוד אינו מקבל שכר כלל, ויצא שכרו בהפסידו". ואם כן מדוע אפוא לא חששו לביטול תורה באיכות?

התירוץ הוא פשוט, והוא פועל יוצא מכל מה שנתבאר בארוכה. המלמד לאחרים מתורתו, הקב"ה מוסיף לו דעת וחכמה להשיג נפלאות בתורתו, ואם כן לא זו בלבד שאין כאן ביטול תורה באיכות, אלא אדרבה, בזכות הרבצת התורה הוא מתעלה יותר בלימודו מאשר אילו לומד היה לבד.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - זה כלל גדול בלימוד התורה

וראיתי שהחתם סופר זצ"ל בתורת משה (פרשת קדושים) על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יג) הביא את דברי התורת כהנים: "אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה". ופירש: "רבי עקיבא לטעמיה, דדרש בריש פרק איזהו נשך "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו) - חייך קודמין לחיי חברך. ואם כן כיון שחייך קודמין, איך אפשר לקיים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"?

מיהו יש לפרש דהא ד: 'חייך קודמין' היינו בעניני עולם הזה, אבל בחיי הנצחיי, דהיינו בלימוד התורה, חייב ללמד לאחרים, אפילו הוא מבטל עצמו מלימודו מכל מקום חייב ללמוד עם אחרים, ועל כן אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", דבענין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חבירו כמוך".

וראיתי שגם בהקדמה לשו"ת שלו חלק יו"ד כתב בענין זה והאריך שם, ובסוף הדברים כתב שמי שמלמד את חבירו ועל ידי זה נחסר לו מלימודו, הקב"ה משפיע עליו שיספיק לו זמן מועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלו, ועל ידי זה לא יחסר לו מלימודו כלום!

היכול ללמד אחרים ואינו מלמדם - "כִּי דְבַר ה' בָּזָה"

ועתה נדבר בגנותו של מי שיכול ללמד אחרים ואינו מלמדם, ונביא כמה מקורות מדברי רבותינו ז"ל:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין (דף צט.): "תניא רבי מאיר אומר: כל הלומד תורה ואינו מלמדה זהו "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא).

ושם (דף צא:) איתא: "אמר רבי יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. ועוד איתא שם: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: "כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי יא, כו): "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם", ואין לְאוֹם אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה, כג): "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", ואין קבה אלא קללה, שנאמר (במדבר כג, ח): "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל", ואין בָּר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב, יב) "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף".

וב"מראית העין" ביאר, עוברין שאין חייבים בתורה, ועם כל זה, הקב"ה שולח להם מלאך ללמדם תורה, על כן הם מקללים את מי שמונע מללמד את מי שמחויב בלימוד.

והמהרש"א זצ"ל שם ביאר את דברי הגמרא, "המונע הלכה מפי תלמיד" - "רצה לומר: שאומר שהתלמיד אין לו פה לסדר הדברים, ומה אני מלמדו בחנם. וזהו שאמר: "מֹנֵעַ בָּר" - קרא התורה בכאן "בָּר", שהוא מֹנֵעַ מללמוד עם התלמיד על בוריו של ההלכה, הרי זה "יִקְּבֻהוּ לְאוֹם" דאפילו עוברין מקללין וכו', כלפי מה שאמרו בפרק המפלת: "תינוק במעי אמו פיו סתום ומלמדין אותו כל התורה", ואין מונעין ממנו הלכה בשביל שאין לו פה, ולדעת זה שמונע מפי התלמיד, כל שכן דלפי דעתו שימנע מעוברים שפיהם סתום לגמרי", ועל כן העוברים הם שמקללים אותו!

ובשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן כד) כתב בתוך דבריו, בכדי להציל דם רעך צריכים לחזור על כל הצדדים, ואפילו לטרוח ולשכור שכירים להציל, וחייבים לטרוח בין בגופו בין בממונו. ואם להציל דמו כך, להציל נפשו מלרדת שחת על אחת כמה וכמה שיש לדאוג ולטרוח!

נוכחנו לדעת שאין לו לאדם לעצום עין, אלא עליו להתבונן סביבותיו אם יש מי אשר זקוק לשמוע וללמוד, כי תפקידו של אדם בעולמו להשפיע ברוחניות על אחרים.

מי שדואג לעצמו - אינו ראוי להשפיע על אחרים!

מסופר על ראש ישיבה מפורסמת שחיפש אחר דמות אשר תהיה ראויה לשמש כ"משגיח" בישיבתו, כשהגיע אליו מועמד אשר שמו הלך לפניו הוא שוחח עמו, ותהה על קנקנו, והוא מצא חן בעיניו. הוא ביקשו שילך גם לרב פלוני בכדי שגם הוא יביע את דעתו.

אותו רב, לאחר שפגש את המועמד, התנגד למינויו. ראש הישיבה ששמע על כך, תמה באוזניו, מה פסול מצאת בו?

הסביר אותו רב לראש הישיבה, כשדיברתי עמו הוא הביע את רצונו לומר גם "שיעור" בישיבה, כאשר שאלתי מדוע? הוא ענה: אני חייב לדאוג גם ל"שטייגן" של עצמי... ברגע ששמעתי זאת ידעתי כי הוא אינו מתאים לתפקיד, אילו הצורך שלו להגיד שיעור נבע בכדי שתהיה לו השפעה על הבחורים ניחא, הרי בהחלט הוא ראוי והגון לאמירת שיעור.

אבל אם זה מתוך דאגה לעצמו, הוא איננו ראוי להיות משגיח!

הלימוד לאחרים - חובה גמורה!

עתה שהוכחנו שלימוד תורה לאחרים אינו רק "מידת חסידות" והוא נושא בחובו מעלות עצומות, אלא מדובר בחובה גמורה! נביא לכך מקורות נוספים:

כתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ב): "כשם שאדם חייב ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט) ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז). 

וכן נפסק בשו"ע יורה דעה (סימן רמה סעיף ג).

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ה אלף תפז) כתב בשיטת הרמב"ם זצ"ל דאין כוונתו "מצוה" ללמד את כל התלמידים ואינה חובה, אלא מדובר בחובה גמורה!

וכן כתב בספר החינוך (מצוה תיט): "מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה".

ללמוד על מנת ללמד - גם בלימוד עם ה"חברותא"

יש לציין, אין המכוון שצריך ללמד דוקא תלמידים רבים ואם לאו אינו מקיים את המצוה, אלא אף כאשר לומד עם "חברותא" נחשב ל"מלמד", כי מטבע הדברים כל אחד מוסיף נקודות חדשות בהבנה לרעהו, קל וחומר כאשר מוסרים "חבורה" בפני בני הישיבה או חברי הכולל, בודאי נחשב מלמד תורה לרבים.

כך יש לדייק מדברי רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח (ערך תורה), וזה לשונו: "חייב אדם ללמד תורה לחבירו". וכן לשונו של ספר יראים (מצוות עשה כו): "ציוה הקב"ה לישראל שילמדו תורה לחבריהם".

ומוכח שגם בלימוד עם "חבר", ניתן לקיים את ה"לימוד על מנת ללמד".

כמה זמן יש להקדיש ללימוד עם אחרים?

יש לשאול: כמה זמן צריך כל אחד להקדיש למצוה של לימוד תורה לאחרים? 

יש על כך תשובה מהגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל באגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן כו אות ד'), וכך כתב: בודאי שכל תלמיד חכם אף מחוייב ללמד אחרים בחלק מהזמן העומד לרשותו. והביא ראיה מהגמרא במסכת עירובין (דף נד:) שרבי פרידא ביטל מזמנו כדי ללמד תלמיד ד' מאות פעמים.

וכתב ששיעור הזמן הנצרך לזה מסתבר שהוא כשיעור "מעשר" - עשירית מהזמן שהוא מקדיש ללימוד התורה. וכן כתב בספרו דברות משה, שאף שליכא ראיה לדבר, זכר לדבר איכא - ממעשר כספים.

הכותב ומדפיס חידושי תורה - מלמד את הרבים!

בשולי הדברים ראוי להוסיף: הכותב חידושי תורה ומדפיסם בספר אשר יוצא לאור וכל אחד יכול לקרוא בו, הדבר נחשב כאילו לימד תורה לכל ישראל.

וכך ראיתי מובא מה שכתב בשו"ת בשמים ראש וזה לשונו: "מי שעוסק בענין אחד, והוציא לאור דין חדש מסופק שעדיין אינו נמצא חתוך, אין לך לימוד תורה לרבים גדול מזה, הוא לומד תורה לכל ישראל".

כעין זה כתב גם בשו"ת שב יעקב (סימן מט): בכתיבת דברי תורה מקיימים מצות עשה של "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) כי על ידי כתיבה יכול ללמד לאחרים.

ויתירה מכך ראיתי שהגאון רבי יצחק אברבנאל זצ"ל כתב בספרו נחלת אבות (פרק ד ובהקדמה לספר ירמיה): המעלה של ה"לומד על מנת ללמד" שמורה לא רק לכותב חדושי תורה ומפרסמם, אלא אפילו לאותם "בעלי אסופות" אשר אספו וקבלו מדברי זולתם ופירסמו זאת לרבים. 

ועל זה המליץ הפסוק בקהלת (יב, יב) "בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" כי בזה מקיים "ללמוד" וגם "ללמד", עיין שם.

הנהגת הקודש של הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל

לסיום נביא את מה שכתב הגאון רבי יצחק מוולאז'ין זצ"ל בהקדמה לספרו של אביו הג"ר חיים זצ"ל "נפש החיים" וזה לשונו: "וזה היה דרך לימודו בקודש מעודו, הן בתורה והן בדרכי ה' הישרים שהיה מורה, הניח כבוד עצמו ובחר לו ללמד באשר ייטב להם לאחריני. והיה מלמד לבני עירו דברים מפרשת השבוע כדי שכולם יבינו אותם ובזה היה מטיב לכולם, ועלץ לבו בזה".

ילמדו עֲנָוִים דַּרְכּוֹ!

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: 'קניין מ"ד - הלומד על מנת ללמד' 24.06.2014.

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"ג - "שומע ומוסיף" [לחץ כאן] שלוש חלוקות ישנן בכלל קנין זה של "שומע ומוסיף", ונבאר את הדברים בהמשך בעזרת השי"ת. נתבונן גם בגודל החשיבות של השומע ומוסיף, נוכיח מדברי רבותינו זכרונם לברכה שמי שאינו בגדר "מוסיף", בהכרח שירד ממדרגתו שנמצא בה, וגם הוא גורם לעצמו כמה רעות רחמנא לצלן.

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.