טוען...

י"ז תנאים לקיום המצוות




ילקוט מעם לועז - דברים-א הקדמה כוללת / תנאי קיום המצות עמ' יט-כב

וכדי שיהיה נקרא קיום מצוה צריכות שיהיו בה י"ז תנאים:

התנאי הראשון: שיש לעשותה בכוונת הלב. למשל, מצות שופר יש לקיים בכוונה לקיים מצות ה' יתברך שציונו לשמוע קול שופר. וכן כשיושב בסוכה, צריך שיתכוין לקיים מצות סוכה. ואם קורא קריאת שמע, יקרא בכונת הלב, וכן על זה הדרך בשאר המצות.

התנאי השני: שיעשה המצוה ביראת ה' יתברך ובאהבת ה' יתברך, ובלב שלם. ואם עושה כן הרי זה נקרא שהוא מודה באלהותו יתברך, ושלא נברא האדם בעולם הזה אלא לעשות רצון קונו. וזהו שאומר הכתוב בסוף קהלת: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. אחרי שנתן לנו שלמה המלך עליו השלום עצות טובות והורה לנו שכל העולם הבל, אמר: סוֹף דָּבָר, היינו בקיצור אגיד לך, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, היינו למטרה זו היתה כל בריאתו של האדם בעולם הזה.

התנאי השלישי: שבשעה שעושה אדם מצוה יעשנה בשמחה גדולה, שאם מזדמנת מצוה לאדם לקיימה, הרי זו מתנה יקרה ששלח לו הקב"ה כדי שיהיה טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא. וכשיעור השמחה ששמח במצוה כן ישלם לו הקב"ה שכר טוב בעולם הבא.

התנאי הרביעי: שאם באה מצוה לידו יעשנה בשלימות, ואל יניח דבר שאחר ישלימה. כיון שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. כמו שמצינו במשה רבינו שהביא עצמות יוסף עמו 40 שנה, ואחר כך הביאו אותם ישראל וקברו אותם, והעלה הכתוב על ישראל כאילו הם הוציאו אותם. כמו שנאמר (יהושע כד) וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם. וכל שיש בידו להשלים המצוה ואינו משלימה, יורד מגדולתו. ולכן הזהירה התורה אותנו בפרשת עקב ואמרה: כָּל הַמִּצְוָה … תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת. היינו שתזהרו לעשות כל המצוה, ואל יניחו חלק ממנה שיבוא אחר וישלימה.

התנאי החמישי: שיעשה המצוה בשלימות בכל פרטיה ודקדוקיה.

התנאי השישי: שיחזר אחר המצות ואל ימתין שתבוא המצוה לידו ויקיימנה. כמו שנאמר דֶּרֶךְ מִצְו‍ֹתֶיךָ אָרוּץ (תהלים קיט). אמר דוד המלך עליו השלום, כשמזדמנת מצוה אני רץ כדי לקיימה.

התנאי השביעי: שישתדל לעשות המצוה בידו ולא בידי שליח. כמו שיש הרבה אנשים שבשעה שהולכים ברחוב ופוגשים בעני אחד, אינם נותנים הצדקה בעצמם אלא שולחים משרתם לתת לו. וחכמינו השתדלו לקיים מצות הכנת שבת בעצמם. וכל אחד עשה מלאכה בידיו, מהם שהיה מבקע עצים להסקת התנור, ואחד היה מחתך הבשר אף על פי שהיו להם משרתים לעשות כן.

התנאי השמיני: שמצוה הבאה לידו ראשונה יעשה ראשונה, ולא יניח אחת ויקיים אחרת שיאמר: מצוה זו קלה ושכרה מועט, אניח מצוה זו ואעשה במקומה מצוה אחרת חמורה ששכרה מרובה. שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, איזוהי קלה ששכרה מועט ואיזוהי חמורה ששכרה מרובה. שזו שבעיניו נדמה שקלה היא, יתכן שחמורה היא בעיני הקב"ה, ולהפך, ולכן לא גילה הקב"ה שכרן של מצות כדי שלא נניח המצוה ששכרה מועט מפני המצוה ששכרה מרובה.

משל למה הדבר דומה: למלך ששכר פועלים והעמיד אותם בגינתו כדי שיעשו מלאכה. ולא גילה להם כמה עתיד ליתן להם לכל אחד ואחד בשכר פעולתו. וכשגמרו מלאכתן קרא לכל אחד ואחד ושאל אותו: באיזה מקום בגן עבדת? אמר האחד: עבדתי תחת עץ פלוני. אמר המלך: עץ זה של פלפלין הוא, ושכר עבודתו דינר אחד ליום. קרא לשני ושאל אותו: היכן עבד? אמר לו: תחת עץ פלוני. אמר המלך: עץ פלוני זית הוא, ומחירו חצי דינר ליום, וכן על זה הדרך היה קורא לכל אחד ואחד, ולפי מקום מלאכתו כן שילם לו שכרו. אמרו הפועלים למלך: למה לא אמרת לנו בתחילה באיזה מקום יהיה השכר מרובה מכולם והיינו כולנו עובדים שם? אמר להם המלך: אילו פירשתי לכם בתחילה, הייתם כולכם רצים למקומות ששכרם מרובה, והייתם מניחים המקומות ששכרם מועט.

כך לא רצה הקב"ה לגלות שכרה של כל מצוה ומצוה, שלא יניחו זו ששכרה מועט וילכו לקיים מצוה ששכרה מרובה. פרט לשתי מצוות שגילה הקב"ה מתן שכרן. והן שילוח הקן, היינו שאם יקרא קן ציפור לפני אדם ויש שם אם רובצת על האפרוחים או הביצים, יש לשלח תחילה האם ואחר כך ליקח הבנים, כמו שנפרש בעזרת ה' בפרשת כי תצא, שנדמה לנו שזו מצוה קלה מכולן. והמצוה השניה שדומה לנו כחמורה מכולן, היא מצות כיבוד אב ואם. ובשתיהן הבטיח הקב"ה שכרן שיאריך ימינו. לפיכך יש להשתדל ולקיים הן מצוה הנראית בעינינו קלה והן מצוה הנראית בעינינו חמורה.

התנאי התשיעי: אם באו לידו שתי מצוות בבת אחת, אל יעשה שתיהן יחד, כי לא יוכל לקיימן על כל פרטיהן ודקדוקיהן, אלא יעשה תחילה אחת ואחר כך יעשה השניה.

התנאי העשירי: כדי שתחשב קיום מצוה בשלימות, אל יתרשל בה כשתבוא לידו, ואל יאמר למחר אעשנה, אלא יזדרז ויקיימנה שעה אחת קודם. ואין צריך לומר אם מוציא מפיו לעשותה, שזה נחשב לנדר, והוא עלול לבוא לידי שכחה ולעבור על הנדר חס ושלום, או שעלול למות ולהשאר בלי המצוה הזאת. ואמרו לנו חז"ל שכל המקיים מצוה אחת לפני מיתתו, כאילו קיים כל התורה ולא היתה חסרה לו אלא מצוה זו. ולהפך, העושה עבירה לפני מותו נחשב לו כאילו עבר על כל העבירות שבתורה.

התנאי הי"א: שימתין ויצפה ויאמר מתי תזדמן לידי מצוה לקיימה.

התנאי הי"ב: להדר את המצוה בכל יכולתו. למשל, כשקונה אתרוג יקנה המהודר ביותר. וכן אם עושה סוכה יהדרנה. וכשקונה טלית תהיה טלית נאה. וכן בשאר המצות כמו שנאמר זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ.

התנאי הי"ג: שיזדרז ויקדים בעשיית המצוה. שאם מצותה כל היום, יקדים ויקיימנה בבוקר.

התנאי הי"ד: שלא יעשה המצוה בחינם, אלא יפזר עליה ממון ולא יהיה אכפת לו כל ממון שיפזר.

התנאי הט"ו: שישתדל לעשות המצוה ברבים, שלכולם יהיה חלק בה.

התנאי הט"ז: שהממון שבו הוא מקיים המצוה יהיה בהיתר ולא באיסור, ואם הרויחם מיגיע כפו משובחת המצוה בעיני הקב"ה.

התנאי הי"ז: שישתדל לעשות המצוה בכבוד גדול ולא בזלזול, אלא יראה אותה כעבודת ה' יתברך וביראה גדולה. ויש שבעה אופנים בזלזול המצוה, כגון; שוחט חיה ועוף שמחוייב לכסות הדם בעפר, אל יכסה הדם ברגלו, שזה זלזול במצוה, אלא יכסה דרך כבוד, שיתכופף ויקח העפר בידו ויכסה הדם. וכן אם נוטל לולב בידו, אל יטלו במטפחת, אף על פי שיוצא ידי חובת המצוה, הרי זה זלזול במצוה. והדבר השני, שלא ישתמש בדבר של מצוה, שזה נקרא זלזול במצוה, אלא ינהג בה כבוד, למשל אל ישתמש לאור נרות החנוכה לבדוק לאורן מעות אם טובות הן, או שימוש אחר. והדבר השלישי, שמחמת גאוה שיש בו אומר: לא נאה לי לקיים המצוה בעצמי, כמו שמצינו ביששכר איש כפר ברקאי שנתן בתי ידיים על ידיו כדי שלא ללכלך ידיו בדם הקרבן כשבא לשוחטו. ונענש בענין רע, שחתכו ידיו, כפי שנתבאר בביאור לספר ויקרא. אלא יותר נוי יש בדבר אם הוא מתבזה כדי לקיים מצות ה' יתברך. וכן מצינו בחזקיהו המלך שהיה נוהג זלזול בעצמו והיה לוקח בנו ומרכיבו על כתפיו להביאו לתלמוד תורה. וכן היה נוהג אגריפס ליקח מצות ביכורים, שהיה טוען סל הפירות על כתיפו והביאו לבית המקדש, כפי שיתבאר בארוכה בעזרת ה' בביאור פרשת כי תבוא. ורבן שמעון בן גמליאל אף על פי שהיה נשיא ישראל, כשעשו בבית המקדש שמחת בית השואבה היה הוא עצמו נוטל 8 אבוקות והיה זורקן כלפי מעלה ותופסן אחת אחת, כדי לשמוח לכבוד ה' יתברך, ולא היה איכפת לו כבודו. ורב שמואל כשהיה רואה חתן וכלה לא הקפיד על כבודו והיה רוקד כנגדן כדי לשמח חתן וכלה. והיו חכמים מתביישים לראותו, אמרו בזיון יש בדבר. וכשנפטר הפסיק עמוד של אש בינו ובין האנשים כשהובילו הארון. והדבר מקובל בידינו שדבר זה אינו מופיע אלא לאחד שהוא יחיד בדורו.

וכן היה עושה דוד המלך בזמן שהביאו את ארון הקודש מידי פלישתים, ואע"פ שהיה מלך ישראל, היה מכרכר ומפזז לכבוד התורה, כפי שיתבאר בעזרת ה' בביאור לספר מלכים, וכל המכבד את המצוות כאילו כיבד להקב"ה, והקב"ה יכבד גם אותו, כמו שנאמר (שמואל א) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד. והאופן הרביעי בזלזול מצוה שאם באה לידו מצוה אינו נזהר ועושה קודם עניניו. והאופן החמישי: שהמצוה מזולזלת בעיניו ואינו עושה אותה כראוי, למשל; כשבא ליטול ידיו קודם אכילה אינו נוטל כראוי, או כשמברך ברכת המזון אינו אומרה בכוונה אלא זורקה מפיו, ודבר זה בא מתוך זלזול בכבוד ה' יתברך, שאפילו מצוה קלה לקיום אינו מקיים כראוי. ובפרט כשבאה לידו מצוה שקיומה קשה. והאופן השישי: כשמזלזל במצות ואומר מה יגיע לי אם אקיימנה, ומה אפסיד אם לא אקיימנה? ורוצה להבין בשכלו תועלתה של מצוה והפסדה כשלא מקיימה. ואינו אומר בדעתו, אם הקב"ה ציוה לי לעשות מצוה זו בודאי יש בה תועלת גדולה לעצמי אם אקיימנה, והפסד גדול אם לא אקיימנה. וכשאינו מבין השכר וההפסד אינו מקיימה, והרי זה זלזול במצוה. ועל כך הזהיר שלמה המלך ואמר: אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע (משלי ג), אל תאמר בלבך כיון שאיני מבין התועלת של המצוה, לא אקיימנה. או לא אזהר בה אם לא אבין ההפסד שיגיע לי מכך. אלא ירא את ה' וסר מרע, ומסור נפשך לקיום המצוה מפני שכך ציוך הקב"ה אע"פ שאין שכלך משיג השכר וההפסד. שבודאי לטובתינו ציוה הקב"ה המצות כמו שנאמר: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהֵינוּ-לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים (דברים ו), להשען על הקב"ה שציוה כך ואל תחשוב יותר.

משל למה הדבר דומה? לחולה שהזמין אליו הרופא שירפא אותו ממחלתו, שציוה לו הרופא על כל דבר ודבר ואמר לו: את זה תאכל וזה אל תאכל. ותקח תרופה פלונית, הרי הוא צריך לשמוע כל מה שמצוה לו הרופא אע"פ שאינו מבין התועלת שמביאה לו התרופה הזאת. ואם הוא ממרה פיו ואינו עושה התרופה מפני שאינו מבינה בדעתו, ואינו רוצה לסמוך עצמו על דברי הרופא, בודאי אם ימות, דמו יהיה בראשו. כך האדם הרוצה להבין בשכלו התועלת שבקיום מצוה וכשאינו מבינה, חדל מלעשותה, ודאי עונשו גדול.

והאופן השביעי בזלזול מצוה שמזלזל בגוף המצוה. למשל, כשהציצית או רצועות התפילין נגררים בארץ. או כשבלים הוא זורקן ואינו גונזם.

כל שבעת הדברים שביארנו, כל העושה אחד מהן נקרא שמזלזל במצוה, ואם מקיים מצוה בי"ז התנאים שביארנו הרי זו מצוה שלימה ורצויה לפני הקב"ה, והקב"ה רואה בו כמודה בו שלא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון קונו. ומלבד כל זה שאמרנו הרי זכות המצוה תעמוד לו ויזכה ל-10 מעלות!...

לע"נ יחיא זכריא בן עוואד ז"ל ורומיה בת סאלם ז"ל

  •    שיתוף   

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

 שופר קול

 02-372-4787 | שידור חי:  073-337-6900

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת