פגום - אתה זה הנשמה הרוחנית שבתוך הגוף!

- - - לא מוגה! - - - 

נבראנו בשביל למות להיות חול זה המטרה מה היה חסר לו חול

בסוף זה תמות אבל זה לא קשור ברור שבסוף תמות אבל אתה זה לא החול

אתה זה הנשמה שבתוך הגוף שהוא חול אתה זה אתה כפיר הנשמה הרוחנית

שנופחה בתוך הגוף העפר הזה למשך זמן קצוב ועתידה לצאת

אתה האינטליגנציה, השכל, הנשמה, אתה, אתה כפיר

אתה צריך יום אחד לצאת מהגוף, להיפטר,

לעזוב ולעמוד לפני מי שברא אותך ולמסור דוח

מה עשית מרגע שהוא שחרר אותך לכאן

עד שיצאת מה עשית הוא ישאל אותך

ידעת שאני קיים או לא ידעת

לא משנה אם הכרת את השם שלי או לא אבל ידעת שמוכרח שאני קיים אחרת איך נמצאת איך נבראת מהיכן הגעת מהיכן הגיעו כולם מהבורא

עכשיו זה עולה השאלה איך אני יודע שיש לי נשמה

או איך אתה יודע שיש לך נשמה אז אני אשאל אותך שאלה אם אתה חלילה מת ושוכב על הרצפה

ואני אפקח לך את העיניים תראה אותי?

כן, כאילו

יש לנו פה מת חי זה לא פשוט

אני שואל

אם אתה מת, מת

ואני אפקח לך את העיניים אתה תראה אותי?

כאילו יש לך יום אחרי המוות אני יודע

עזוב את האלה שמספרים לך דבר איתי עכשיו אתה מת?

לא

לא תראה

אתה תשמע אותי אם אני אדבר אליך בטור מת?

לא יודע כלום לא יודע כלום, מת מת זהו מת מת אם לא אם אתה שומע ורואה תקומתי לך הביתה

עכשיו

אתה מת לא שומע לא רואה נכון נגמר

עכשיו אני שואל אותך שאלה מה חסר לך?

כל מה שהיה לפני כן היה לך, נשאר לך עיניים יש, אוזניים יש, לב יש, מוח יש, גוף יש, הכל יש

מה חסר לך?

כלום

אז למה אתה לא הולך הביתה?

אין לי תשובה כרגע אין לך תשובה כרגע, אבל לי יש בעוד רגע

אתה נשמה ואתה כפיר

יוצא החוצה

וכיוון שהנשמה היא החי והגוף הוא המת

לכן כשהנשמה יוצאת יש מת

גם עכשיו

הנשמה שלך בתוך המת, הגוף שלך גם עכשיו מת

כשיוצאת הנשמה

היא המרגישה

כשהיא יוצאת אין הרגש

לדוגמה אם נתנו לך עכשיו מכה ביד

כואב לך, אתה מרגיש, נכון?

כן. מה כואב לך, הנשמה או היד?

היד. היד.

אם יוצאת הנשמה וייתנו לך מכה בפטיש חמש כי היא לא אכאב?

השאלה אם תהיה משותקת או לא?

מת. מת, אתה מת. איך מת?

אדם מת. רק החלק של היד לא עובד. אם יצאה הנשמה, יצאה. אבל אני לא יודע אם יש לי נשמה.

לא משנה, משהו יצא,

אדם מת,

נתנו לו מכה בפטיש חמש כי היא לא מרגישה.

לא, זה כמו בן אדם נכה, נו. אבל היד כואבת כשנותנים מכה, למה היא לא מרגישה עכשיו?

שותקת, חסרת חיים.

חסרת, מה זה נקרא חסרת חיים? מה חסר? חיים.

חסרת חיים.

מה זה חיים?

לא הגוף.

דם.

דם? יש דם. יש דם.

נשים לו מנות דם.

חמצן בלונים.

הנשמה יצאה.

הנשמה יצאה. אם הנשמה יוצאת, אין חיים, לא מרגיש, לא יודע, לא מבין, כלום.

אתה נשמה בתוך גופה.

הבנת? נשמה?

כן. עכשיו,

היות ואתה נשמה ואתה עתיד לצאת, אתה צריך לתת דין וחשבון מה עשית בעולם.

מה אתה תגיד?

הייתי בהרצאה של אמנון יצחק ואמרתי, אני לא אחזור בחיים שלי בתשובה. אני יכול להבטיח לך את זה, אל תדאג.

אתה יכול להבטיח לך את זה. אני יכול להבטיח לך את זה. זה ברור, אבל עוד מעט תשים ציצית.

לא. עכשיו,

תקשיבה טוב.

הרי אתה אמרת לי,

אתה אמרת לי אם תשכנע אותי שיש מונ... אמרתי, אבל בלי ציצית. בלי ציצית, אוקיי. חוזרים בתשובה? בלי ציצית, אוקיי.

חוזרים בתשובה? בלי ציצית, אבל חוזרים. לא חוזרים בתשובה.

למה? אני לא חוזר בתשובה.

לא חוזר, שב למקורות.

כן. אוקיי, שב למקורות, בסדר.

הכוכב הזה לא אומר שאני אהיה דתי.

לא, אל תהיה חרדי כמוני, תהיה דתי.

אבל אני לא אוהב את זה, אני לא רוצה את זה. לא משנה אם אוהבים, אני לא אוהב לשלם מס הכנסה, אבל מה לעשות, צריך לשלם.

אבל זו ברירה שלי.

נכון, גם שלי.

אבל יש גם לא ברירה,

ואנחנו לא רוצים שהוא ישתמש עם הברירות שלו.

מה הבעיה להניח תפילין,

להתפלל קצת, לדבר עם אבא שמשהו? אני עשיתי את זה, אני לא אומר לך. אני עשיתי את זה מניסיון, אני אומר לך את כל הזמן. ברור מניסיון, ממשיכים עם הניסיון.

עוד לא נגמר הניסיון עד היום האחרון. שנתיים, תאמין לי, זה מספיק בשביל להניח פציצית ולעשות את כל המצוות.

בטח, זה מאוד קשה. בעיניי זה מספיק, כאילו, אני מספיק הוכחתי את עצמי. אני כאילו... למי? למי?

לעצמי.

לזה שאני יכול לעזור למי שאני רוצה בלי להניח... הבנתי. אני אגיד לשוטר שאני שנתיים התאמצתי והשתדלתי לשמור על החוק. לשוטרים בכלל לא אכפת אם אתה דתי או מוסלמי או מגורי. אבל הוא צריך לכפות את החוק, נכון? כן.

לעקוף את החוק. הוא מתייחס לכולם שווה. נכון, והקדוש ברוך הוא גם כן. למה חס ושלום שהוא ייתן לך איסורים? לא חבל?

הוא לא הביא לי עד עכשיו.

אני שואל אותך, לא חבל שיביא לך חבל?

לא.

שמעת כמה בעיות יש בקהל?

ראית כמה ברכות ביקשו על מחלות, על כל מיני דברים?

למה צריך להתעסק עם הקדוש ברוך הוא? במקום לבקש ממנו דברים טובים לקבל,

בשביל מה ללכת נגד?

בעוד בפרט שיש לך נשמה ויש בורא ויש חוכמה בתאום. אני עדיין, כאילו,

כל מה שאמרת עכשיו זה טוב ויפה, אבל כאילו, עדיין אני לא מאמין, כאילו, שיש אדוני.

אני צריך... לא, עזוב את השם, בלי שם.

יש בורא.

יש, יש בורא. אני לא מאמין בזה עדיין.

לא צריך להאמין, צריך להבין.

יותר חשוב להאמין. אבל בלי אמונה, כאילו,

בלי אמונה אין הבנה.

לא, הפוך.

הבנה קודמת לאמונה. ברגע שאי אפשר להבין, מאמינים.

אבל מה שניתן להבין לא צריך אפילו להאמין.

אני עדיין לא מאמין.

אבל אתה יודע כבר שיש בורא.

יש לי אמונה נמוכה מאוד, אבל... הבנתי, אבל אתה יודע שיש בורא.

יש מישהו.

מישהו, איווא, מישהו. בוא נקרא לו מישהו.

סליחה שאני קוטע אותך, אבל כאילו זה כמו שיש את האמונה הזו, מאז שאני קטן מספרים את האמונה הזו של

חיית העולם הבאה, המשיח. עזוב אותם, אלה לא יודעים כלום. עכשיו אני שומע לך, יש מישהו אבל

והמישהו הזה ברא אותנו, ואנחנו חייבים לו

בשבילנו, לטובתנו. אז זהו, אם המישהו הזה ברא, אז הוא ברא את כולם.

זאת אומרת, זה לא משנה אם אני יהודי או נוצרי או מוסלמי או עובדאיסטי.

נכון, נכון.

אם אימא שלך ילדה אותך,

אז זה לא משנה אם אתה תהיה טיפש או חכם, נכון? זה לא משנה, העיקר אתה הבן שלה.

כן. ולא אכפת לה אם אתה תהיה רוצח או תהיה אזרח הגון.

איך יהיה אכפת לה? למה אכפת לה? זה הבן שלה, מה זה? אם יצא רוצח, יצא, מה נעשה?

כאילו,

מה? השאלה איזה אמה זו.

אבל זה מג'נונה זה, לא אמא.

ומה אתה חושב? שמישהו רוצה שאתה תהיה ילד לא טוב?

שאתה תלך בדרכים טובות? שתלך שלא על פי החוקים שלו? יש חברים כאלה הם.

בסדר, אפשר להתפטר מהם, לא בעיה.

לא, חברים שהם ארצה להם כאלה.

שמה, שהם דתיים? שלא אכפת להם, גם דתיים, גם לא דתיים. כאילו, שהיו דתיים זה... תהיה בצד של הדתיים. עזבו את הדת.

תהיה בצד של הדתיים. עזבו את הדת.

עזוב את אלה שעזבו, תעזוב אותם, תהיה עם הדתיים.

זה המשפחה.

תהיה עם הדתיים.

אבל זה עדיין, זה כאילו לא בשבילי.

אבוסאי, נראה לי שזה תפור עליך.

אני יכול להתווכח איתך עוד כאילו שבוע,

עד מחר, עד מחרתיים, עוד שנה אפילו, אבל זה לא יעזור, כאילו יש עוד אנשים שרוצים.

הבנתי.

בוא, בוא אני אסכם איתך את הערב.

אני מראה לכם סרט לסיום, חיים לאחר המוות. עכשיו תראה מה יקרה אם חס ושלום לא תבין הערב.

בבקשה.

המושג מוות קליני פירושו מוות הפיך, כלומר מוות

שלמעשה יש הפסקה בפעילות הגוף,

הפסקה בפעילות החשמלית של הלב,

הפסקה בנשימה,

אבל עדיין לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים למוח,

לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים לרקמות,

ולכן אפשר להחיות את אותו אדם.

תופעות כאלה קורות בהרבה מאוד מצבים,

החל מטביעה,

דרך התקפי לב והפסקה בקצב הלב,

המשך בחבלות בתאונות ובחבלות מוח,

לפעמים...

הסיפור שלך, לפחות זה שקשור לענייננו הלילה,

מתחיל בינואר שבעים וארבע,

נכון? זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים.

את אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים,

את חיה בתל אביב, אחרי שעזבת את הקיבוץ

שבו גדלת,

ואת הולכת ברחוב בוגרשוב.

מכאן את לוקחת את הסיפור.

אני הולכת ברחוב בוגרשוב,

ואז נפל עליי פיגום מגג של בניין שהיה בתהליך בנייה,

גג של קומה חמישית.

ברגע שנפל עליי הפיגום,

אני יצאתי מהגוף, כלומר הנשמה שלי יצאה מהגוף,

וראיתי ושמעתי כל מה שנעשה ברחוב, כאשר אני מחוץ לגוף מרחפת בערך של גובה של ארבעה או חמישה מטר.

ואני חושבת לעצמי כמה מזער שאני רואה את הגוף שלי, כלומר אני לא בתוך הגוף, כי אני הייתי,

אף פעם לא חשבתי שהגוף ואני זה משהו נפרד,

וככה עברו כמה רגעים.

את שומעת את השיחות של האנשים? כן, אני שומעת. שומעת, זה היה לא רחוק מפינת קינג ג'ורג', ברחוב בוגרשוב, והמקום בשעות האלה היה די הומה,

אז היו הרבה אנשים שהסתובבו שם, וכולם נעצרו והסתכלו. והתחושה הכללית?

והתחושה הייתה מאוד טובה. טובה. כן, הרגשה מאוד טובה, כיף.

את ספקת מהלומה עצומה בראש. כן, זה היה... זה קרש שנופל מקומה השישית. כן. אין כאבים.

לא הרגשתי שום כאב, שום דבר.

והיום אני יודעת להסביר שזה מפני שלא הייתי בגוף, ומה שכואב זה לגוף כואב,

אבל אני לא הייתי בתוך הגוף.

לא הרגשתי שום כאב, אני גם לא יודעת איך יצאתי מהגוף. בכל אופן, אני יצאתי,

ואחרי כמה רגעים של ריחוף בגובה הזה, שבערך 4-5 מטר,

נכנסתי לחושך.

בעצם התאונה הייתה ב-4.20 בבוקר, בינואר 1983. באתי מאשדוד לכיוון בת-ים להביא את השותף,

והשותף היה גר בבת-ים,

אז נכנסים דרך בן-גוריון.

ושם יש מין מקום כזה, עם מזלג, צד שמאלי,

אין כניסה, וצד ימני אפשר להמשיך לנסוע.

אז רצה השגחה עליונה שאני אכנס דווקא בצד השמאלי.

והייתה לי את התאונה.

האוטו שלי באמת התרסק, עף ורחוק,

ורצה הגורל, המזל, יותר נכון, רצה הקדוש ברוך הוא,

שאני אעוף מאוטו ויפול ברצפה.

כמה מטרים מהאוטו.

בהתחלה לא הרגשתי שום דבר.

אחרי אולי כמה דקות התחלתי להרגיש כאבים איומים.

ואני מסתכל, רואה כולו, הכול שבור, הכול עקום.

לא ידעתי כבר מה לכאוב, איזה חלק מהגוף.

ולפתע פתאום הכול משתתק.

אני רואה שהגוף, מתוך הגוף שלי יוצא עוד גוף אחד.

מתוך משה יוצא עוד משה.

אני עולה למעלה למעלה,

ואני מסתכל,

ורואה את עצמי שוחרר על האדמה.

כולו מרוסה, כולו שבור.

מה שכן מעניין,

שבדרך כלל כשמישהו מקבל מכה ברגל וביד, אז הוא מחזיק את היד וצועק,

כי בכל זאת היד היא חלק ממנו.

פה אין שום, לגוף לא הייתה שום שייכות.

אני מסתכל,

היה נראה לי כמו שק נפוח אדמה.

לא, שיהיה שם, מה כבר יכול להיות?

וכבר התחילה להיות לי הרגשה טובה.

עצם העובדה שכבר לא היה לי שום כאב.

אני נמצאה מלמעלה ורואה את הכול,

ואז אחרי כמה זמן, אני באמת לא יודעת בדיוק,

הגיעו שני אמבולנסים,

יצאו משם רופא ושני אחיות.

והדבר המדהים, שזה באמת,

אי אפשר לשכוח את זה,

את יודעת, בדיוק כל רופא מה הוא חושב.

זה מדהים.

ואז ניגשו אליי, התחילו לי עם המכונות החיים.

לא כאן.

אני עוד אומר לעצמי מה הם רוצים ממני.

כל כך טוב לי שישאירו אותי.

ולפתע היה ניתוק,

ואני מרגיש עוד מושך על יוצא ממני.

ואז אני נכנס למקום

ממש ממש מפחיד.

תשע שנים פלוס במוסד,

התחלת להתעסק בעניינים של עסקים מהוגנים ומרובעים, הייתי אומר. לחלוטין.

היית סמנכ״ל של חברה, והתעסקת בביטוח.

אדם מן היישוב.

אדם שכל הגישה שלו אומרת,

ביידיש צחה, זה נקרא שוף בילעיינק ואוקטו.

קודם כל אתה צריך להוכיח דברים מתמטית, ואז אני מוכן לקבל אותם. עד אותו יום לפני 11 שנה,

אתה היית בן 39,

היית בשירות מילואים, נכון?

הייתי אז בשירות מילואים, בעת פטרול,

ופשוט באמצע הפטרול צנחתי.

מה, שעת צהריים?

שעת ערב. שעת ערב, חושך. שעת ערב, חושך וחושך. אתה צונח.

מה אתה זוכר מהדקות שמגיעות אחרי הצמיחה?

זה הדבר המניין. אתה אומר, בוא ניכנס פנימה, ואני דווקא יצאתי החוצה.

כלומר?

כלומר, התחלתי לראות מה שמתרחש מסביבי, אבל כאילו אני צף מעל,

נמצא מעל התמונה, אני רואה את עצמי שוכב,

אני רואה את החובש מנסה לעשות את ההחייאה,

אני רואה אנשים מתחילים להתאסף מסביב, אני רואה את הבלגן.

בסך הכול טוב לי, אני תחושה של שלווה,

של חמימות כזאת, תחושה של כיף.

כאילו באיזה, באיזה גובה אתה כאילו?

מעל. זאת אומרת, אני רואה את כל התמונה,

כאילו ממרחק של כמה מטרים מלמעלה, רואה הכול, רואה... כשמגיע החובש, אתה רואה אותו מלמעלה.

כן. נגיד, אם הייתה לו כיפה,

היית יכול להגיד אחר כך, אתה חושב?

יכולתי לא רק את הכיפה, אלא לזהות גם את הדרגות שלו, ולזהות את האף שלו. כלומר, באמת ראית אותו מלמעלה, בתחושה. באמת ראיתי אותו מלמעלה. אני היום מבין מה זה היה, באותו זמן לא הבנתי את זה. עכשיו, אתה ראית מלמעלה גם את עצמך שוכב? ראיתי את עצמי שוכב.

את הגוף שלי מונח ללא תזוזה. ואותו גוף שהיה מונח, זה היה מה? זה היה אני? זה היה הוא? מה זה היה?

זה היה גוף גוף. זה הכול.

הנשמה לא הייתה בפנייה.

הייתה התנתקות. היו כאבים?

לא, למרות שהרביצו לי חזק.

הרביצו מה?

בנסיעות החייאת, באזור החזק, באזור החזק. כן. עיסוי לחזק. כן, אני לא הרגשתי שום דבר.

וראיתי, ורק התחושה הייתה של

מה הם רוצים ממני?

כל כך טוב לי עכשיו, שיעזבו אותי בשקף. שיעזבו אותי בשקף, זה הכול. אתה ידעת לאן אתה רוצה ללכת?

וככה, איך שאני צועד לכיוון הים, מגיע לחוף,

עומד ככה על החוף,

עומד ככה על החוף,

הייתי לבד שם, ממש לבד, לבד.

ככה ים ענק, ים כחול,

התחלתי לשחוד ולשרוד ולהתרחק מהחוף,

וזה כזה חום שם,

שבאותו רגע להיות במים זה משהו לא רגיל.

אני שמח, וטוב לי,

וכל כך נעים, ואיזה חום בחוץ.

ככה אני

מתרחק מהחוף,

ופתאום אני ככה

מרגיש שמשהו אוחז בי ברגל מתחת למים ולוקח אותי לכיוון הקרקע.

הבנתי מה זה, לא הבנתי מה זה, לא חיה, לא כלום.

ככה אני מנסה להתנטרל מזה, להשתחרר מזה, לא מצליח.

הבנתי שנתפסתי במערבולת,

ואני רחוק, רחוק, רחוק, ממש מלמעלה.

בדרך כלל אדם מנצל, אני יודע, 10% מהכוחות שלו,

וגם כשאדם רוצה לחיות זה ה-100%.

אז התחלתי ממש עם כל הכוחות האחרונים שלי לצאת.

הגעתי לאמצע הדרך

וראיתי שאין לי כוח.

ראיתי שאין לי כוח,

וירדתי לכיוון הקרקע.

ופתאום ראיתי את עצמי במצב כזה,

שזה היה לי דבר מאוד מבולבל.

ראיתי,

זאת אומרת, ראיתי,

ראיתי שאני שניים.

מה זה אני שניים?

ראיתי את הגוף זרוק על הקרקע,

זרוק ככה,

כמו אדם מת, זרוק על הקרקע,

ואני מסתכל עליו.

אז לא הבנתי, מה זה, איך אני מסתכל על עצמי?

איך אני, מה הולך כאן?

זה כמו שאני למשל עומד במרפסת תקומה שנייה,

ורואה את הגוף שלי זרוק על הגביש.

ורגע, מה אני עושה שם?

מה אני עושה שם? מה זה אני?

לא, אז רגע, מה, אני שניים?

מה הולך פה?

מה, מה זה, זה, אני לא מבין.

ככה זה, לא.

לכן הקדמתי את העניין של גוף נשמה, אתה מבין?

כי לא הבנתי, פתאום נכנסתי למצב כזה בלבול,

אמרתי, מה הולך פה? זה אני, זה אני שם? רגע, הנה הידיים שלי,

זה העיניים שלי, זה השיער שלי הארוך,

זה בגדים שלי,

זה הרגליים, בואנה, זה אני, זה אני. אז מה, אני שניים?

איזה בלבול זה היה, מדהים.

וככה אני רואה את הגוף שלי הולך, ואני כאילו נוסע ממנו.

הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק,

ורוצה כזה כאילו לחזור.

לא הבנתי את המצב הזה.

אפילו באותו רגע לא הבנתי שזה נשמה וגוף.

לא הבנתי.

ממש לא הבנתי. חשבתי, לא יודע, איזה בלבול, איזה סרט.

לא הבנתי. זה היה מצב מאוד מאוד מבולבל.

לא יודע.

פתאום אני ככה הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק.

פתאום ככה זה היה נעמד.

נעמד. כאילו מקומה שנייה עליתי לקומה שמינית.

והגוף על הכביש,

מתחת למים כמוהו.

ואני מסתכל על עצמי ואני רוצה להיכנס.

אומרים, אני רוצה לחזור, אני רוצה לחזור, אני רוצה לצאת מהמצב הזה.

ואני רואה שזה לא בשליטתי.

לא בשליטתי.

זווית הראייה,

המון מהסיפורים האלה מתארים יציאה של זווית הראייה מהגוף,

מבט מלמעלה,

כאשר בחלק מהמקרים, גם בספרות מחוץ לארץ,

אנשים מצליחים לתאר דברים שיכולים לראות רק מזווית הראייה הזאת, אם היא שהייתה כיפה או קרחת או דרגות.

תראה, אין לי תשובה לזה,

ואני אומר גם שאלה שחוו את זה כנראה מספרים אמת,

כי אני בעצמי נתקלתי בחולים שעברו החייאה,

ומספרים את הסיפור שהם ראו כאילו הם מסתובבים מלמעלה ומסתכלים למעלה.

ובאמת, לזה אני לא יכול למצוא את ההסבר.

קודם לכן, מוות בשני היה סוף פסוק,

אין שום דבר אחר כך.

אחרי אותו אירוע, ועם כל מה שלמדתי עם השנים שחלפו מאז,

אני מבין שזה רק

התחלה של פעמים.

תראה, אם אדם שומע סיפור כזה, אז הוא חושב,

נא לקרוא לך קטע כזה, אז הייתי מאמין.

אין, הלוואי, אם יקרה לי אני אאמין.

שלא יקרה לכם, יקרה כזה.

שלא יקרה לכם.

למה שלא יקרה לכם?

אתם לא יודעים כמה זה מחייב היום.

אתה, זה לא,

אני מאמין שיש אלוקים, ואתה ראית שיש אלוקים.

אז אם אתה ראית בעיניים שלך,

בצורה הכי חזקה שיכולה להיות,

אז איך אתה יכול לדבר לשון הרע?

איך אתה מתפלל?

איך אתה עושה ברכת המזמן?

חיים נותנים לך בנתנה, ואתה ראית את זה בעיניים שלך.

אז זה מחייב אותך כל רגע, זה לא פשוט.

במצב שלי, שראיתי מה שראיתי,

התודה שלי היא מאוד מאוד גדולה, על כל שנייה,

וכל דבר שקורה,

אני יודע,

בברור אבל,

שזה ממנו.

וטוב, באופן נותר,

עקוב נותר.

וחי בצורה כזאת, מקבל הכול באהבה,

מקבל הכול בשמחה, וברוך השם, עם כל הברגים וכל הגופים ניתוחים ומסגריה שלמה.

אבל אני כל הזמן מודה לו איך זכיתי בכל זאת לראות את מה שראיתי,

ובשבילי זה מין סמינר כזה.

סמינר שמשה,

תדע לך לאן הבן אדם הולך בסוף.

ליהדות ולאמונה היהודית,

את הגעת רק שבע שנים אחרי זה.

שבע שנים אחרי המקרה,

זה הגיע בעצם מפסוק.

נכון. זה התחיל בפסוק. מה היה הפסוק?

הרי גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ובזמנו לא היה טלוויזיה ולא היה שום דבר, ואנחנו כילדים לא ידענו מה זה סידור תפילה, ולא היה לנו שום מושג ביהדות. ברור.

ואחרי שבע שנים התגלגל לידיי במקרה סידור תפילה,

וחשבתי שזה ספר קריאה, לא ידעתי מה זה.

וכשפתחתי אותו ראיתי בשורה הראשונה כתוב,

מודה אני לפניך מלך חי וקיים,

שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה נמתוך.

אני מודה לכל הקהל הקדוש שישב, האזין, שמע,

ובעזרת השם יעביר את הקלטות

תפילין

לאחרים שיראו גם כן.