בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ
שאדם רואה שיש קטנים ממנו, הוא נרגע. אבל אם הוא שרק הוא הקטן, באמת בעיה. אבל אם הוא רואה שיש עוד קטנים, הרבה יותר ממנו, אז הוא נרגע. וזה מנחם.
מה הראיה שזה מנחם? שאנחנו די מרוצים ממצבנו הרוחני. אנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים, יש לנו הרבה לאן להעפיל, אבל יש יותר קטנים מאיתנו. יש קטנים יותר מאיתנו, אז אנחנו רגועים. "תראה, אני לפחות הולך לבית כנסת, אני מניח תפילין, אני בפסח שומר, אני זה... אני לא גוי. את המבין איפה הוא? אני לא גוי...". כן, אבל זה לא הדרך. כי בשמים זה להיות ממעל. בעניינים הרוחניים צריך כל הזמן לשאוף למעלה, למעלה. לא להסתפק ולהתבונן שיש פחות. הפוך! על הארץ מתחת שמה תסתכל שיש מתחת. שיש פחות, פחות. אז אם אין לך הרבה, לא משנה. אבל יש אחרים שאין להם כלום. שמה תשמש בפטנט הזה. אבל לא ברוחניות.
הרי רבנו יונה מפרש את דברי המשנה: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"- שגם אם אין גדול ממך, תשתדל להיות חשוב עוד יותר. אז מה אם אין ואתה יחידי. תשתדל להיות עוד יותר תמיר. ואפילו אם אין בדור ההוא כמוך, אז תראה את עצמך כאילו אתה בדור חכמי התלמוד, וכאילו אתה עימהם. וגם כי תשיג אפילו למעלת רבי שמעון ורבי מאיר, תמשיך להיות. תרצה להיות כמו משה רבנו. וכמו אבות הקדושים. חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב".
ופלא, על מי הוא מדבר? תחשוב שאתה עומד עם הנביאים ועם משה רבנו, עליו השלום. מתי תוכל להשיג לחוכמתם? ובזה לא תתרשל לעולם מללמוד. ובכל יום ויום תתקן את מידותך ותוסיף על חוכמתך, ותהיה כמעיין המתגבר.