צריכים לדעת כמה עלינו לייקר את הזמן
הרב שטיינמן – בחיינו! היה אוכל 50 גרם פירורי לחם כל יום, זה הכל. ולא שתה תה ולא קפה – רק מים. שום תאווה הוא לא רצה! ולא היה נשען. גיל מאה (100) היה יושב רק ישר שלא להנות. היה סגפן גדול! וחי מאה וארבע (104) שנה! זה לא יאומן; הרופאים לא האמינו שיש גוף כזה.
אז רואים: כמה היו מוקירים את הזמן!
ה'חפץ חיים' היה הולך חוץ מכבודכם עם נעליים ללא שרוכים, כי הוא עשה חשבון: כל החיים לשרוך שרוכים – מפסידים חודש בחיים. אז כדאי חודש לבזבז על שרוכים?!
אתם שומעים איזה חשבונות??? אז זאת אומרת בן אדם צריך לדעת כמה לייקר את הזמן.
אנשים לא יודעים להעריך שום דבר, לא את החיים שהם קיבלו, לא את הכסף, לא את הממון, לא את החוכמה. לא כלום. כלום הם לא יודעים. לוקחים את הכל לשטויות ולהבלים. מבזבזים את החיים שלהם, ככה, בקלי קלות. בקלי קלות.
זמן, האם אפשר לקנות במחיר כלשהו? - אי אפשר! אבל בזמן אפשר לקנות עולמות, ועוד עולמות, ועוד עולמות, תראה: בדקה אפשר להגיד מאתים (200) מילים. בשבת זה טריליונים טריליונים של מצוות כי בשבת זה פי אלף מקבלים שכר!
אז הוא אומר: 'יש מוצר יותר יקר מפז כזה?! ובני אדם מאבדים אותו בהיסח הדעת. האם יש לך שוטים יותר גמורים מזה?'. זה לא איבד חמשת אלפים שקל, עשר אלף, מאתיים אלף, איבד דירה, איבד מכונית. איבד את החיים! הוא יכול להחזיר אותם?! לא יכול להחזיר. מה שהלך – הלך. מה שעבר – עבר.
אדם צריך לנצל את הזמן: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דבירם ל, כ) נתנו לך חיים לא לבזבוז; לניצול. תנצל! אז אתה, כל רגע שאתה עושה מצווה: אז אתה זוכה! זוכה. זוכה. זוכה. זוכה.
עכשיו, מה זה מצווה? לא חייב כל הזמן לעשות מצווה מסוימת פיזית. נגיד, אתה רוצה עכשיו לקיים מצווה. אתה יושב עכשיו כאילו בטל, נגיד.
אתה אומר: הריני מכוון לקיים מצוות: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) - ואתה מתבונן באהבת ה'! שהעניק לך ראיה, ושמיעה, וחוש ריח, וחוש טעם, ונתן לך, אתה מבין, ללכת, ואתה בריא, והכל, ויש לך ילדים, ויש אשה, ויש בית, ויש זה, ויש זה. אתה לא צריך לאהוב אותו?! - קיים את המצווה. איך אתה מקיים? בזה שאתה אומר 'אני מכוון לקיים את המצווה' וחושב על זה.
אתה רוצה לקיים מצווה נוספת, אחרת? – "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ) - אם תהיה בדרגה כזאת. בכל אופן, צריך לירוא מה', כי אתה רואה: בתי חולים, יש חולים, מחלות, צרות, ויש נפטרים. כי מי שלא שומע בקולו של ה', בסופו של דבר באים איתו 'חשבון' אז צריך גם לירוא את ה'.
יש מצווה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח) הצלחת במשהו, עשית איזה עסק?
הוא אומר: זה לא אתה, לא חוכמתך; "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג, ה) הוא יכול להכשיל אותך, אין לו בעיה.
ועוד כהנה וכהנה. יש הרבה מצוות שהן במחשבה! במחשבה.
אתה רק צריך להגיד, אבל, ש: 'אני מכוון לקיים מצוות כך וכך'. אם לא אמרת – אין מצווה. אם לא התכוונת בתפילין שאתה מקיים מצוות ה' – לא קיימת; אתה צריך לשים עוד פעם. לא התכוונת בטלית שאתה התכוונת לקיים מצוות ציצית כמו שכתוב בתורה: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (במדבר טו, לח)? לא קיימת את המצווה – צריך לעשות עוד פעם!
מצוות שהאדם לא התכוון – לא עשה את המצווה וגם לא יקבל שכר. רק מי שהתכוון. כי אם לא - זה נקרא: "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג) הרגל. הרגל: הולכים לבית כנסת, עושים זה, עושים זה. זה הרגל. – לא!...
כשאתה עומד בתפילה אתה צריך לקיים: 'הריני מכוון לקיים מצוות: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג). ואני עומד לפני ה' כי יש מצווה לעמוד לפני ה', שנאמר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (תהלים קו, ל). אז צריך להתכוון. אם אתה לא מתכוון – לא יצאת ידי חובת המצווה כי 'מצוות צריכות כוונה!'. כך נפסק בשולחן ערוך (סימן ס' הלכה ד').
בלי לדעת שאתה מקיים את המצווה של ה' ואתה מתכוון לצאת ידי חובת המצווה – לא קיימת מצווה.
'זריזין מקדימין למצוות'. כמו שאומר דוד מלכנו: "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ" (תהלים קיט, ס) - הכל בריצה! 'ואחרי מצוותך תרדוף נפשי' ככה צריך כי זה 'אוצר בלום!' אוצר בלום. המצוות זה אוצרות בלומים
"כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב) - אדם נגיד לומד ומתנמנם, התורה שלו נעשית 'קרעים-קרעים!' או אדם שמדבר באמצע הלימוד, יוצא מהלימוד ומדבר, או יותר גרוע קם לעשן סיגריה... – אז זה עוד יותר גרוע. אז הוא קורע את התורה שלו 'קרעים-קרעים!' רצף זה דבר חשוב מאוד-מאוד בלימוד התורה.