בירושלמי במועד קטן דרשו את הכתוב: "ברכת ה' היא תעשיר", על יום השבת. שנאמר בו: "ויברך אלוהים את יום השביעי". והדברים הובאו בתוספות במועד קטן כ"ג, עמוד ב'. אז הירושלמי אומר שעל יום השבת נאמר "ברכת ה' היא תעשיר". ונאמר בו: "ויברך אלוהים את יום השביעי".

אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא, בי היה מעשה. כשאתו הגייסות הגרמניים לתוך רוסיה, והצבא סובייטי נסוג מוכה וחבול, עוד מעט בקרוב, ערכו הרוסים גיוס חירום למלא את השורות המדלדלות. לשם כך גייסו את שומרי המחנה הכפייה שלנו בסביר, ופזרו אותנו ביישובים סביב, תחת השגחה קפדנית. פעמיים בשבוע חילקו מזון שהספיק בקושי להחזיק אותנו בחיים. למעון היה עלינו לדאוג בעצמנו. מצאתי מקלט בבית יודי, שהיה רחוק מקיום תורה ומצוות. אבל תוכנת הרחמנות וגמילות החסד, הינם מסמני היהדות הייתה טבועה בו. ייחד לי פינה בביתו. לא מיטה, גם לא מזרון, אבל פינה להניח בה את הראש וליהנות מחום הבית המוסק שבחוץ שרר קור מקפיא, פשוטו כמשמעו, בחורף הסבירי הנורא. בעל הבית מטיבי ואיש חסדי, היה ענק, מגודל ומוגשם. עולמי היה רחוק ממנו כרחוק שמים משאול תחתית. וה' המכין מזון לכל בריאותיו אשר ברא, נתן לי את אוכלו בעיתו. עובד היה במאפייה המקומית. עבודה נפלאה. מקום מוסק וחם, ולחם לשובע כאוות נפשו. ואם התמזל מזלו ועלה בידו להבריח כיכר לחם, היה מאושר באדם. כיכר לחם במשקל קילו גרם עלתה 20 קופיקות באופן רשמי למציגי תלושים בחלוקה קצובה פעמיים בשבוע. בשוק השחור המיר מחירה למאתיים רובלים. שוותה משקלה בזהב. מובן שלא זיכתני בפירור מאוצרו. גם לא צפיתי לכך. די היה לי בחסדו בעניקו קורת גג ומקלט מימי החורף המושלג. יום אחד חזר מהעבודה שמח וצוהל, מחא כפיים בצעדי ריקוד מסורבלים, "שיחק לך המזל", הרעים לעומתי. "השגתי לך עבודה". כמה נפלא! וסיפר לי היכן, ואיזו עבודה! אור בעיניים. המאפייה עבדה בשיטת הסרט הנע. כל פועל היה ממונה על מקטע בקו הייצור, אילו לשו, אילו רידדו ואילו קטפו וערכו, אלו הכניסו לתנור, ואלו רדו. היה שם פועל שתפקידו לשמן את התבניות לפני הכנסת הבצק. שלא ידבק לתחתיותיו. והיום הוא גויס לצבא. מארחי אמר לו שיש לו מעומד, בחור נאמן שיעבוד בהתמדה ולא יתעצל. הסכימו. והורו לו להביאני. איזה אושר! הקץ לבטלה. לא הייתה בפיו הגדרה אחרת לשוטטות שלנו להיפגש וללמוד בצוותא, ולאסוף ילדים יהודים כדי ללמדם א' ב' של יהדות. זה מה שהוא היה עושה הרב גלינסקי. ועבודה קלה, אינה דורשת התמחות ומאמץ. ולחם לשובע. ממחר כבר לא אראה שדוף. מחר אבוא איתו. אבל אמרתי לו: "אני מאוד מודה לך. באמת כוונה רצויה, אבל לא אוכל לבוא". עמד מולי כדוב. עיניו רשפו זיקים. "למה?" נהם. וזקר אצבע מאשימה. "אתה מעדיף את הבטלה! את השוטטות? את הטפילות, הא?". ה"הא" הזה הדהד, כאילו ביקש לבולעני. התנצלתי: "לא, למה? להפך. אבל תבין איני יכול. המאפייה עובדת בשבת". "מה?". שאג. "איזו חוצפה! צא מביתי מיד! הסתלק! שלא אראה אותך יותר!". הוא ביקש להטיב , לספק לי לחם, משכורת, בטחון כלכלי, ואני חשוך, חסר תקנה, בועט במתנה. מיהרתי, ליקטתי את צרורי הדל, כותנת ותפילין, ויצאתי.  לאן? אל החשכה המאיימת, אל השלג העמוק ומתעבה בעקביות, אל הרוח המייבבת, המצמיתה, המטיחה בפנייך אין ספור מדקרות קרח דקיקות וחדות. לא היה לי לאן ללכת. אבל גם לא יכולתי לעמוד. אם הייתי עומד הייתי הופך לנציב קרח תוך דקות. בהבזק פתע הצלתי את חיי. זחלתי והחלקתי לתוך המלונה שבחצר, כלב השמירה הענק הכרני כבעליו. נצמדתי אליו ובחום גופו שרדתי את הלילה הנורא. עם שחר הגחתי, רחצתי פניי וידיי בשלג, ויצאתי לחפש מקום לתפילת שחרית. פגש בי יהודי חביב, פליט מסטלינגרד ששהה שם אצל ביתו. גם הוא היה רחוק משמירת המצוות. אבל צרפנו את נכדיו שחינכנו ודרכיו התקרב גם הוא. משם הכיר אותי כבחור חייך ונמרץ. והנה ראני עצוב ונבוך.עצר והתעניין מה קרה. סיפרתי לו בקצרה: אני מחפש מקום לינה. אולי ממנו תבוא הישועה. התנצל. לא אוכל לעוזרך, אני בעצמי לנטל על חתני, ואין אורח מכניס אורח, אבל דבר אחד אוכל לומר לך. זר היה. לא עבד. ואיתותיו בידו. והוא אומר לי כך: "אבי היה עגלון, בקושי הרוויח את לחמו. לפני פטירתו אמר לי: 'עני מרוד הייתי ועני מרוד אמות. כסף איני מוריש לך, אבל חוכמת חיים אוכל להנחילך. הסקת ושמע: אם יבוא אדם ויציע לך את סוסו תמורת סוסך, התייחס אליו בחשדנות. מדוע הוא מבקש הוא להיפטר מסוסו ולא תמסור את סוסך. אתה רגיל אליו, והוא אלייך. ייתכן וכדאי הדבר, אבל אין למהר בהחלטה. אבל אם יבוא אדם ויציע לך להתחלף בסוסים, והוא מוכן להוסיף לך כסף עבור הסכמתך, ענהו בשלילה מוחלטת. סימן מובהק הוא שסוסו עומד להתפגר. לעומת זאת אם תראה עגלון שאינו מוכן למסור את סוסו תמורת כל הון שבעולם, דע לך שהוא סוס טוב מאין כמותו'. וזאת הייתה צוואת האב שהחכים אותי מחוכמת חייו". וסיים. "שמע נא, רחוק אני מעולמך, אבל אם היית מסוגל על לבטל על עבודה קלה ומכניסה, במקום מוסק ואוכל בלי הגבלה, ועוד להיות מגורש ממקום מקלטך ולהפוך לנע ונד, מבין אני שהשבת היא אוצר יקר ששווה את ההקרבה". ככה אמר והאיר את עיני, חימם את ליבי, כי יודעים אתם בסתר ליבי כבר נבר היצר הרע, חתר חתירה, הלא אין זה חילול שבת למרוח תבניות, והלחם מושם חיים, פיקוח נפש. לא בכדי קרוי היצר הרע מלך זקן שקנה חוכמה. הוא פוסק הדור, הוא יודע את כל ההלכות. והנה יהודי שמבין בשבת לא עובדים בלי פלפולים.

טוב, עיניכם הרואות שרדתי. 9 שנים לאחר מכן בשנת תשי"א, פגשתי בארץ ישראל את ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפן זצ"ל. סיפרתי לו כל אותו מעשה, ואמר לי: "עצביידר משוגינר וולודוס נישט גטון". משוגע אחר לא היה נוהג כן. אין מחמאה גדולה מזו בנובהרדוק. בנובהרדוק אם אתה משוגע מהסוג הזה, זה המחמאה הכי גדולה. אם אתם זוכרים את הסיפור שהוא הלך מקווה, וכו'. נו ומה אתם חשובים שהשבת נשארה חייבת לי? הרי הירושלמי אומר שברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת. וזכיתי להקים משפחה בלי עין הרע, ולעמוד בראש מוסדות תורה, ולהפיץ תורה בישראל. היש ברכה גדולה יותר מזו? "ויברך ה' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".