שמחים ברעות ובחטאים | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 08.03.2015, שעה: 07:48
8-3-15
"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר". בספורנו, כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתך היא אז תעלוזי, הפסוק הזה מדבר בירמיה י"א שעם ישראל היו במצב שהיו עושים את הרעות היו עולזים, וה' לא רצה לקבל קרבנות מידם וביקש מירמיה הנביא לא להתפלל בעבורם, כי בזמן שהם עושים את הרעות הם עולזים, וגם כשמקריבים את הקרבנות הם חושבים שוב על החטאים שיעשו לאחר הקרבת הקרבן. ז"א השמחה שלהם היא בעצם מן החטאים שלהם.
ובזה כשראה משה שהם שמחים בקלקול שעשו בעגל, התקצף ונואש שיוכל לתקן את המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.
הנה בצד הטוב יודעים וגם כל אחד מרגיש את העונג העצום המונח בחכמה, על השאלה של אותה מטרוניתא ששאלה לרבי יהודה, מורה ורבי, אתה תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור? איך אתה מורה? איך אתה לומד? איך אתה דן? איך אתה פוסק? איך אתה תלמיד בעל הוראה? ואתה שיכור מורה ורבי? מפני שהיו פניו צהובין כל שעה, דהיינו היה שמח כל כך, אז היא לא האמינה שזה מחכמה, היא אמרה בטח הוא שתה משהו, זה מה שהם מבינים, איך אפשר להיות שמח כל הזמן, ככה מסביר רש"י בנדרים מ"ט. אמר לה חכמת אדם תאיר פניו, מה שאת רואה את פני צהובין זה נקרא שמח, מה שאת רואה אותן כך זה החכמה, חכמת אדם תאיר פניו. פניו של רבי יהודה ממש רבו מתענוגי החכמה, כמה שובע שמחות את פני החכמה, הלא אין שמחה כהתרת הספקות, וכמה חיות מוצאים בחכמה.
הפסוק בקהלת ז' אומר, החכמה תחיה את בעליה, בחכמה האדם חי ומרגיש בתכלית כל רגש בתכלית של כל רגש, ואפילו דק מן הדק. כל אלה זה עוד בהתחלה של החכמה, ומה מי שזכה כבר לגמרה של חכמה, שהרי כתוב תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, אחרי שהוא למד את כל החכמה וזכה להגיע לתכלס של החכמה, שזה תשובה ומעשים טובים, כמו שכתוב בברכות י"ז, אם כן כמה עונג שמחה וחיות יש במעשה טוב. אם בחכמה יש ככה כשאדם זוכה לקיים את החכמה, לעשות את המעשה שהחכמה אמרה, כמה שמחה ועונג יש לו. אדם שלומד למשל מסכת בבא קמא את כל דיני נזיקין, כמה ישרות הוא סופג, כמה משפט וצדקה מכילים כל הלכה והלכה לבד, ממש מטעמי ה' הוא מרגיש בכל הלכה והלכה, וכבר מדושן עונג הוא האדם המקיים מה שלומד, ששומר עצמו מלהזיק את חברו ומלנגוע בו. לומד פרק אלו מציאות או איזשהו נשך וכדומה, פרקים שלמים במידת החסד. לא כמו יצחק יוסף שהשמענו אתמול איך הוא מאיים על דיינים לא לקרוא לו לדין, לא כמו שהוא מתערב אחרי שיש פסק דין ורוצה לעקור אותו. אתמול שמעתי מעשה מזעזע, שבא אליו הבן של הרב שדיברנו ממנו אתמול שהשמענו אותו, בא אליו הביתה ואמר לו אני רוצה לדבר איתך, אז הוא אמר לו בסדר, בהתחלה לא פתח לו את הדלת עד שפתח לו נכנס, ואז הוא אומר לו, לא אם זה דין תורה אסור לי לשמוע, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. אומר לו לא, אני רוצה רק, לא לא אם זה דין תורה אסור לי לשמוע שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. הוא אומר לו אני הבן של הרב בובליל שאתה לא שמעת שמוע בין אחיכם ועקרת את הדין, ואתה אומר לי שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, אני לא רוצה לשמוע? אתה עוקר את הדין! חצוף כזה לא יאומן כי יסופר, והוא כאילו פוסק, פוסק הלכות, מורה לרבים מה מותר ומה אסור, יושב ומשקר בפניו של הבן של האבא הנעשק ועושה את כל הדבר הזה משחק אותה צדיק, אסור לי לשמוע. ואת האבא שלו שמעת, בא אליך לבית כנסת פעמיים ברחת לו, אמרת לו פעם בלשכה אח"כ חולה אח"כ אתה ברחת ולא עונה וכו' וכו'. עכשיו הדיון כבר נמצא בבג"צ, ואחרי הצהריים אני אקריא לכם מה נכתב בבג"צ על יצחק יוסף הראשל"צ. לא יאומן כי יסופר, בעל הליקוטים והגלימה. בושה וחרפה.
אבל בן אדם שזוכה באמת, אם נשארו כאלו יהודים שמתרגשים, מתרגשים בחכמה לבד, ומה כבר כשהוא זוכה לשמור ולעשות, אדם שזוכה לשמור ולעשות הלא הוא אז ממש מלא תענוג והנאה, והנה באמרם ז"ל, בשבת קכ"ז, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, פשוט היא, כי גדולה היינו בכל, בכל היא גדולה, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, היא גדולה בכל, כי אם גדולה היא הלא הכלל הוא בכל וכל, ואין לה לא שיעור ולא חקר ביתרונה, גם בתענוגים וגם בהנאות. בקצרה, כל הטוב מתחילתו עד סופו הוא מציאות אחת של עונג ועידון, והאדם חש אותם די היטב. כל הצרות וכל היסורים, כל הגלות הארוכה עם כל המרירות, הכל תולדות החטא. והעונשים זה לא דבר צדדי שבא על חטאים, אתה עושה חטא אז תקבל עונש, אלא כל העונשים הם תוצאות מעצם החטא עצמו. ז"א שאם בתולדות החטא כל כך מרורות למו, הרי כי עצמו של החטא הוא ממש מציאות אחת מלאה מרורות ועינויים, ובו בחטא וממנו שורש כל פורה ראש ולענה. אם כן, עומדת באמת שאלה גדולה, איך זה גבר לא חלי ולא מרגיש וגם שותה כמים עוולה, איך יכול להיות שאדם לא מרגיש בכלל, הרי בכל חטא שהוא עושה כל המרורות נמצאים בתוך זה וזה עובר עליו, אז הוא שותה מים, שותה עוולה כמו מים, וכאילו עוד מרווה את צמאונו ולא מרגיש שהוא שותה עוולה?
והנה האדמו"ר הסבא מקלם זללה"ה היה אומר על מה שאמרו חז"ל בגיטין מ"ג, אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, ואם כן איפוא הם הדברי תורה והחיבורים שלנו אחרי שנכשלנו תמיד על כל שעל ושעל. שואל שאלה חזקה הסבא מקלם, כתוב אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, אז אחרי שהוא נכשל הוא עומד על דברי תורה וסוף סוף הוא מעמיד את התורה והוא מקיים אותה, אז הוא שואל אם כן איפה הם הדברי תורה והחיבורים שלנו לתורה, אחרי שנכשלנו תמיד על כל צעד ושעל, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אחרי שנכשל, טוב, נכשלנו, למה אנחנו לא עומדים על דברי תורה?
אלא על כרחך שלא כל החוטאים אמנם נכשלים בחטאם, זה לא נקרא אצלם נכשלים בכלל, הוא אומר בעיני ראיתי איך גויים מפנים ומנקים בית הכסא גדול, יאו, מלא צואה, וכשעברתי עליהם שמעתי שבו בעת שהם מפנים את הגדולים הם מנגנים ושרים, ואחרי הפינוי הלכו עוד ברקידה. זה נוראות הדברים האלה, יתכן שאדם יהיה בתוך רפש, בתוך צואה וגם ירקוד בה בעת? אלה דברי הספורנו זללה"ה בפירוש הפסוק, "וירא את העגל והמחולות", משה רבינו ראה עגל, אבל מה הוא ראה עוד - את המחולות, כי העיקר מה ששבר משה את הלוחות זה היה בשביל המחולות, שראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, עשית עגל תבכה, רוקדים, לא לבד שלא חשו המרורות והסרחון שיש של החטא, אלא גם שמחו והתענגו בו, ומי שמתענג בחטא סימן שהחטא כבר התהווה עצם מעצמותו. החטא והאדם נתהוו לאחד, וכאהבת עצמו אהבת חטאו, הוא אוהב את החטא כמו שהוא אוהב את עצמו, הוא מתעדן בו למרות כל הסרחון הנודף למרחוק, וזה עוד יותר קשה גם מכל מעשה החטא. זה מה שאמר משה, אתם חטאתם חטאה גדולה, גדולה מחטא, כי רעתך היא אז תעלוזי, שברעות שלכם אתם עולזים ושמחים, התעלוזי קשה מהחטא, בחטא ישנם שני דברים, החטא לעצמו וההרס אשר בחטא, וכשאדם שמח בחטא הוא מתאבק עם תוך תוכיות החטא, הוא הארס של החטא הקשה יותר מהחטא, הארס הוא הממית את כל כולו של האדם, הוא כבר הופך להיות בחינת אין בשר המת מרגיש, כמו שבשר המת לא מרגיש את האיזמל כך האדם לא מרגיש את החטא בכלל, הוא לא מרגיש את הג'יפה, הוא לא מריח, הוא עולז. ואחרי החטא ליבו מטומטם, והוא כבר כאבן דומם, בלי כל חיות ורגש. אחרי שנכנס בקרבו הארס של החטא כמעט ואבדה לו תקוה. הוא כבר לעולם ירקוד ויחגוג עם כל הטינופת אשר לפניו, לא יבין ולא יחיש כלל את כל המרירות והלענה המונח בחטא, מורעל הוא בתכלית עד מוות ה' ירחם.
מלפנים, תשמעו על התקופה שכותב פה בעל המחבר לפני עשרות שנים, מלפנים היה אדם עוד מרגיש בושה בשביל עבירה, אם בושה מבני אדם ואם בושה בפני עצמו, והיום כבר נאבדה כל בושה מבני אדם, מלפנים אם היה איש הולך ומטייל בשוק עם אשתו, הלא היה ממש ותהום כל העיר, שמעת, ראית, אתה יודע, פלוני הלך עם אשתו ברחוב, ותהום כל העיר, הרי כתוב שאדם לא יאמר שלום אפילו לאשתו בשוק, כי הרואה לא יודע מי זאת, שומע אותו מדבר עם אשה, זה לא דרך ארץ, זה לא צניעות, כי באמת אמנם ודאי זה בזיון וחרפה, והוא קורא לו המחבר סוס, מה אתה עושה בשוק, לא מספיק לך מה שבבית? והיום לדאבון עיניים כבר אבדה כל בושה, וגם כבר לא מרגישים כי יש בזה משום איזה בזיון בדבר, עושים מעשה זמרי, מושכים על עצמם כל מיני מידות רעות, מתלכלכים כל כולם בכל מיני טינופת, והבוץ רב, הוא מגיע ממש למעלה ראש. והנה עוד מרקדים בזה, ועושים עוד ימיהם כחגים, איום ונורא למתבונן, על מצב כזה ודאי הקצף והיאוש גדול אם יוכל לתקן את המעוות, ומה תקוות אנוש אם תאבד ממנו תקוות התשובה, ה' יצילנו. אז לא נותרה למשה רבינו שום עצה, הוא השליך את הלוחות ושיבר אותם לעיניהם, זה זעזע אותם לגמרי ואז הם עשו תשובה, אבל אם לא - לא היתה להם תקנה, כי ה' אמר הרף ממני ואכלם, למה כי עם קשה עורף הוא, לא בגלל העגל, בגלל קשיות העורף, מי שיש לו קשיות עורף והוא כבר טבול ושקוע בחטא והוא כבר שמח בו, הוא יכול לצאת במחולות על עבירה כמו עגל, אז מה התקוה שיש לו.
וככה הציל משה רבינו את עם ישראל. אז זה לא פשוט רבותי, לא פשוט, יבדוק כל אחד את עצמו אם הוא לא מאושר מהחטאים שהוא עושה, ומייחל להם ושמח בהם ולא בוש בהם, כמו אלה שנהנים מהזמרים הפסולים, לא יאומן כי יסופר, יש רב שאפילו לחתונה ששרים שמה שירי דעסה הוא לא הולך, שירים אצל התימנים שזה ריקוד, שירים של נשים, הוא לא נכנס, אבל לאצטדיון ביד אליהו עם ארבע זמרים פסולים הוא נכנס, ולא רק זה גם אמר להצביע ש"ס. אחרי ששמו עליו פס, לא יאומן כי יסופר.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.