הרב זיסקינד 08-05-14

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נתחיל עם גמרא במסכת מגילה.

אנחנו רוצים עכשיו לדון בנושא הזה של מצוות.

לא של קיום מצוות. אנחנו יודעים שצריכים לעשות מצוות ויש ברוך השם תרי״ג מצוות.

אנחנו רוצים לדבר על החפץ,

על החפצה שעשינו איתו את המצווה.

למשל, לולב.

הלולב זה תשמישי מצווה. הוא משמש אותי,

נותן לי הזדמנות לעשות את המצווה של נטילת לולב.

השופר זה החפצה של המצווה שאיתו אני משתמש לעשות את המצווה תקיעות שופר.

הציצית זה גם תשמישי מצווה. זה משמש אותי, נותן לי הזדמנות, נותן לי כלי כדי שאני יכול להשתמש לעשות את המצווה. זה נקרא תשמישי מצווה.

יש דבר שנקרא תשמישי קדושה.

מי יודע מה זה תשמישי קדושה? מי יכול להגיד לי דוגמאות של תשמישי קדושה? לא תשמישי מצווה, תשמישי קדושה.

ספר תורה זה קדושה, זה לא תשמישי קדושה. יפה.

הספר תורה עצמה זה הקדושה.

המעיל מסביב או השולחן שעליו יושב הספר תואר או הארון שמשמש המטפחת, כל דבר שמשמש את הקדושה... עכשיו מה ההבדל? איך דבר מקבל תואר להיות קדושה?

למה ספר תורה זה קדושה והמעיל זה תשמישי קדושה?

ולמה לולב זה לא קדושה? למה לא?

מברכים עליו, אבל זה לא מברכים כבר היום כותבים אותו. מברכים עליו?

מי שכותב את הספר תורה, הוא אומר,

אני כותב את הספר תורה,

הוא אומר, אני כותב את הספר תורה, אז הוא כותב. הוא לא מברך? מברכים על כניסה... לא מברך. לא מברך. כשהוא כותב את הספר,

מי כותב את הספר,

והוא מקדש אותו. הוא אומר, אילו... לא, לא מברך, בסדר. אוקיי. אז הוא אומר, אני עכשיו הולך לכתוב ספר תורה לשמה? בסדר?

גם מצות, גם מצות. צריכים לאפות את המצות לשמה. המצות לא זה קדושה, זה לא קדוש.

מה, איך דבר מקבל תואר, למשל, תואר לדוגמה, איך הוא מקבל תואר שהוא בליגה של תשמשי קדושה?

יפה.

אם יש בין השם של הקודש ברוך הוא שם השם,

אז זה נהיה קדוש.

זה קדושה, לא תשמשי קדושה. זאת אומרת, הספר תורה עצמה, גבילים והעצים של הכל חפץ אחד, זה הקדושה עצמה.

למה הגבילים, למה הקלף, הגבילים, שעליו אני כותב את זה, למה זו קדושה? בגלל שיש שם את האותיות של י״ו״ק.

עכשיו,

המזוזה גם כן, יש פה את שם השם י״ו״ק על המזוזה. יפה.

עכשיו, מה עם התפילין?

איפה כתוב י״ו״ק בתפילין?

אה?

בפנים.

בפנים. אז רגע, אז מה שהקופסאות, זה נקרא קציצה. הגמר הוא קורא לזה לקציצה.

הקופסאות השחורות האלה שבתוכו יש את הפרשיות.

אז מה זה, קדושה או תשמישי קדושה?

לכאורה זה נשמע כאילו שזה תשמיש קדושה. אבל זה לא נכון. זו תקושה עצמה.

למה זו קדושה עצמה? למה?

אז כתוב בתוספות, שגם שם יש את השמות של השם.

הש״ן, יפה. הש״ן ואת הדלת ואת הי״וד.

אז זה ש״קאי.

אז זה צריכים לדעת. כשיש את הדלת פה ברצועה,

זה לא רק דרך לקשור את הרצועה שיהיה מסביב לראש.

זה אות קדוש.

כמו שכתוב.

אז זה באמת מדברים על זה. איך מותר לפתוח את זה?

הרי אתה בעצם פותח את השם של השם?

זה נושא.

אז רגע, הרצועה עצמה,

אז זה קצת קשה. שהרי ברצועה כתוב,

בגמרא שהרצועה זה רק תשמישי קדושה, לא קדושה עצמה.

התוספות בעצם שואלים, למה?

הרי הרצועה עצמה,

יש לו את השם של השם.

האות הזה זה שם של השם. ככה רש״י אומר.

הש״ט באמת אומר שהקשר הזה זה לא אחת מאותיות.

הש״ן לבד,

זה מספיק שזה יהיה אות אחד של ש״קאי, זה מספיק

להחשיב אותו.

אז אתם תודקים. רש״י משמע שהקשר עצמה זה אחת מאותיות.

אתם שואלים,

אז לפי זה הרצועה צריכה להיות קדושה, לא רק תשמישי קדושה.

כן?

הש״ם כתוב על

הרצועה יושבת בצורה מסוימת.

אתה מסביר את התוספות, הוא מסביר את התוספות. יפה.

בסדר? זה התוספות.

ולאם אתה משנה את הרצועה, זה עדיין הדרך נשארת.

זה יכול אולי להרחיק קצת. נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.

הגמרא אומרת שהרצועות זה תשמישי קדושה, לא הקדושה עצמה.

ואנחנו מסבירים,

כמו שאתם אומרים, שבעצם הקשר זה לא איזה צורה של עוד, אבל זה לא כתוב.

הרי הש״ן זה כתוב.

מה הבדל?

או.

זה קדושי קדושה וקדושה זמן. מה ההבדל ביניהם? או. מה זה צריך להגיד לנו? יפה, יפה. הוא שואל, מה אכפת לי? מה ההבדל מקדושה לתשמישי קדושה?

הרי שתיהם צריכים לנשק ולכבד.

כה וכה, אם אנחנו פונדים את זה,

אנחנו גם את ה... תשמישי קדושה.

יפה.

רגע, רגע, חכה.

כשאנחנו עושים את הש״ן דרי טיוד זה הופך להיות תשמיש.

לא, זה שעושים צורה של ש״ן על היד זה שום דבר. אתה עושה את זה, זו לא הצורה של הרצועה עצמה.

אם יש צד שהרצועה זה קדושה, זה בגלל הקשר שיש פה, י' פה. הי' פה, אתה יודע, שם את הלב.

הי' זה קשר של י' והתפילין מאחור זה ד', כן?

אבל השין כתוב רק על התפילין של ראש,

על התפילין של ראש.

שאלה טובה, אני לא יודע.

אתה שואל טוב.

הוא שואל שהשין על הקציצה זה רק על התפילין של ראש.

על היד זה לא. אז אחורה היד,

עכשיו נזכר לי שבאמת מדברים על זה. האם יש הבדל בין היד והראש?

אתה עושה קשר של שאלה, אז אולי זה מה שאתה אומר. לא, לא, לא, לא. עכשיו נזכר לי, אני לא זוכר, אני הרבה זמן לא למדתי את זה,

אבל יוצא לפי זה שהיד זה רק תשמישי קדושה ולא קדושה עצמה.

שהרי היד רק מחזיק את הפרשיות. הרי פרשיות, אתם מסכימים, הפרשיות שבתוכו זה ודאי קדושה.

שליד זה רק תשמישי קדושה, זה משמש את האותיות, את הפרשה,

בפנים, ואת השלרוזק, קציצה עצמה, שין, זה אחד מאותיות של שקראי,

אז זה קדושה עצמה. אז ההוא שואל, שאלה טובה,

מה ההבדל בין קדושה לתשמישי קדושה? מה אכפת לי?

הרי שתיהם צריכים לכבד.

אז יש תשובה מאוד פשוטה,

שהגמרא אומרת, יש תשמישי קדושה ויש תשמישי דתשמישי.

זאת אומרת, זה יורד דרגה.

למשל, דוגמה, אתה רואה פה את הבמה הזאת?

אז פה, שמים את הספר תורה פה, אני מבין.

אז עכשיו, שמים את הספר תורה על הזכוכית.

הזכוכית

זה תשמישי קדושה.

אם יום אחד רוצים להחליף את הזכוכית הזה,

אני מאמין שצריכים לגנוז את זה.

בגלל שהספר תורה זה קדושה.

הזכוכית הזה,

תשמישי קדושה,

הוא משמש את הספר תורה.

אבל, רגע, אבל אם רוצים להחליף את הבמה הזאת לזהב, נראה לי, יום אחד יהיה פה זהב, אני מאמין,

אז הבמה, העץ הזה,

הוא תשמישי דה תשמישי,

והוא לא צריכים לגנוז את זה, אפשר לזרוק את זה.

עוד מעט נראה, לא לזרוק, חכה, על זה אנחנו הולכים לדבר, אבל הוא לא צריך גניזה,

לא צריכים לגנוז אותו כמו תשמישי קדושה.

בגלל שזה יורד, דרגה, הבנת?

אה, אולי דאטלס כנזין,

זה מבין את הספר ככה על ה... על ה... על ה... על ה... על החיבה.

אז צריך להפסיק.

הקופסה הזאת,

אני לא יודע מה הדין של הקופסה הזאת. גם אצלנו, גם אצלנו הקלף לא שוכב על זה.

יש את העצי, עצי חיים,

אתה מבין?

גם אצלנו יש עצים ומשהו.

אבל יכול להיות שזה, אני לא יודע, יכול להיות שזה נהיה חפץ אחד,

זה נהיה מחובר, זה חלק מה...

יכול להיות שהעצים האלה, אנחנו קוראים לזה עצי חיים, זה נקרא.

אבל הנשיא, קידושה עצמה, מה?

הנשיא של הספר תורה היא של הספרדים,

זה לא חלק כנראה.

אבל כבד... אני לא יודע, צריכים לשאול אותך, אני לא מכיר, לא יודע איך זה עובד בדיוק.

אצל ספרדים יש גם את ה... יש משהו באמצע, נכון?

חוץ מהקופסה.

כאילו, הקלף

מחובר לשתי עצים,

והשתי העצים האלה מחוברים לקופסה הזאת, נכון?

נכון?

אז אני לא יודע את זה, אבל יכול להיות, אני לא יודע את זה. אם זה קבוע שמה,

זה נהיה חלק מהדבר.

כמו, אני לא יודע אם זו דוגמה נכונה,

כמו שיש בכלים,

שגם בכלי, כן?

אם, אם ה... הרי אתם, כשאתם טובלים כלי,

כן? אז יש כלי מתכת,

ויש לו ידית פלסטיק.

עכשיו,

אתה מכניס את זה בפנים. הכול אתה מכניס לך במקווה.

אתה צריך לפרק את ה... את הידית הפלסטיק?

למה לא?

זה חוצץ, זה חוצץ בין המים לחלק הזה של המתכת. יש פה מתכת מחובר לידית הפלסטיק,

הרי החלק הזה של המתכת לא נתבל. התשובה היא שכיוון שהוא מחובר באופן קבוע לפלסטיק,

אז אני מסתכל שהכול חפץ אחד. אפילו שהוא פלסטיק והוא לא חייב טבילה,

הכול יהיה חפץ אחד. אני לא יודע, צריכים לשאול רב מה יהיה הדין.

מה?

זה לא עצום,

לא, לא, אבל מים לא נכנס, המים לא יכנה שם.

אם זה סגור...

נכון, אתה צודק, עכשיו אתה צודק. אבל זה לא נכון, טוב שזה אומר לא ככה, טוב שזה אומר שבגלל האות הזה, לכן הוא נהיה קדושה עצמה, בגלל האות קודש.

אז יכול להיות שאתה צודק.

אז יכול להיות שבזמן הגמרא,

הגמרא מדבר, יכול להיות שהגמרא מדבר שאז לא היה להם את כל הנחתיקים מהדברים האלה. יכול להיות שזה היה כאילו היו מביאים את הספר, מה ששכב בתוך האון קודש, שהיה הקלף עצמה. ראית כמו שאתה רואה מזוזה עם הקלף?

אז זה... עכשיו, זה קדושה. מה? יכול להיות שזה לא מחובר הקלף.

אבל כשהקלף מחובר אותו דבר אסור. לא מחובר.

טוב, יכול להיות. לא יודע. אבל עצי חיים.

פה זה מחובר, זה עם חוט כזה.

זה לא אומר, זה דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דברך, נכ

המצווה זה הנטילת לולב,

והלולב עצמה זה משמש אותך לעשות את הנטילת לולב,

אוקיי?

אז קדושה עצמה זה אסף התורה.

תשמישי קדושה זה השולחן או המעיר שמשמש את אסף התורה.

זה תשמישי קדושה.

תשמישי מצווה זה הכלי,

השופר, הלולב, הציצית, הסוכה,

כל הכלים שמשמש אותי לעשות את המצווה זה רק תשמישי מצווה.

ומה הדין של תשמישי מצווה? אומרת הגמרא,

נזרקין. זאת אומרת, גם מרטין מהלולב,

אתה יכול לקחת את זה ולזרוק את זה לפח.

אתה תגיד, מה קרה לך, השם ירחם?

לאט לאט. זה מה שכתוב בגמרא.

הגמרא אומרת,

תשמישי קדושה נגנזים,

תשמישי מצווה נזרקים. כלומר, אחרי שעשית להשתמש, גמרת להשתמש בהלולב,

אתה יכול באופן עקרוני לקחת את זה בתוך הפח.

גמרתי להשתמש בטלית, בציצית

ובשופר,

תוך הפח.

ככה כתוב בגמרא. נזרקים. מה זה נזרק?

תוך הפח. תזרוק את זה לפח. ככה הגמרא במסכת

מגילה דף חו״ עמוד ב׳ אומרת.

אבל זה לא נגמר פה.

וזה מה שאנחנו רוצים לדבר היום בלילה. שאפילו שבאופן עקרוני, עפידין,

תשמישי מצווה,

אין להם קדושה עצמית.

תשמישי קדושה, יש להם קדושה עצמית.

אבל תשמישי מצווה,

לשון השולחן ערוך, הוא אומר,

חוטא ציצית שנפסקו יכול לזול כאן להשפעה.

מפני שמצווה שאין בגופה קדושה.

אין בגוף הציצית עצמה, אין קדושה עצמית.

לכן אתה יכול לזרוק את זה לפח אחרי שגמרתי עם המצווה.

אני לא מכיר בן אדם שיש את הלב לקחת ציצית וטלית

ולולב ואתרוג ולזרוק את זה לפח.

עוד מעט נראה שזה לא רק לב ויש פה איזה גם הלכה. אבל באופן עקרוני, מדין דה גמרא זה נזרק.

אבל אנחנו רוצים היום להראות שחפצע שעשיתי איתם מצוות,

זה חפצים שצריכים לתת להם,

להתנהג איתם בדרך מסוים.

ויש כמה דרגות שצריכים להתנהג איתם.

הדרגה הראשונה,

הדרגה הראשונה כתוב בשולחן ערוך כאן,

שכל מה שכתוב בגמרא,

שאתה יכול לזרוק את זה,

זה אחרי שזה נפסק ונשבר וכבר לא רלוונטי להשתמש בזה.

אז אתה יכול לזרוק את זה לפח. אבל כל זמן שהטלית

והציצית עדיין ראויים לשימוש,

אסור לזרוק את זה לפח.

לא צריכים לגנוז את זה,

אבל אסור לזרוק להשפעה.

זו הדרגה הראשונה של השולחן הערוך. הוא אומר לאט לאט, לפני שאתה זורק את זה לתוך הפח,

תראה, האם הציצית האלה עדיין ראויה לשימוש,

אל תזרוק את זה לפח.

לגניזה לא צריכים, אבל לא צריכים לזרוק את זה לפח.

אבל יש אומרים

שגם אחרי שנזרק,

שנפסקו פסולים לשימוש,

עדיין יש איסור לזרוק את זה.

ויש אומרים,

שיש להחמיר, אפילו לגנוז את זה.

יש עניין אפילו ללכת ולגנוז את זה. יש כמה דרגות. דבר ראשון, לא לזרוק את זה לפח.

דבר שני,

שלא רק זה, אלא יש עניין לגנוז.

וככה אני חושב שהרבה אנשים עושים את זה.

בן אדם שהיה לו ציצית

או טלית וזה, הוא לא זורק את זה לפח, הוא שם את זה בתוך הגניזה.

עכשיו, מה קורה במסכך ודברים האלה?

אז לכאורה אפשר לזרוק את זה, לא צריכים... איפה אתה תשים את זה בתוך הגניזה?

אתה מחכה שיתייבש, זה לא ראוי לשימוש.

אז זה נדון בעצם, שאומרים שעץ הסוכה זה ראוי לשימוש כל השנה.

אתה יכול שנה הבאה להשתמש בזה.

שופר גם, מדברים על שופר. מה עושים עם שופר? השופר תמיד זה ראוי לשימוש.

ציצית, ברגע שזה נפסק זה פסול, אבל שופר אף פעם לא נהיה פסול.

אז לכאורה, יש אומרים ששופר תמיד במצב שהוא ראוי לשימוש, ולכן אף פעם אסור לזרוק את זה. צריכים לא לגנוז את זה, אבל אסור לזרוק את זה. לשים את זה במקום מכובד.

אנחנו רוצים להגיד עוד דבר. יש פה משהו מאוד יפה

בעניין של לחבב מצווה שהחפץ שעשית, אם זה חפץ, אז זה. אם החפץ עשית איתו מצווה,

נכון, לא צריכים לעשות עם זה גניזה, אבל תכבד אותו.

אז עד עכשיו אמרנו, הדרך לכבד אותו, לא לזרוק אותו להשפעה.

אפילו שהבית דין, אין עורך דין גניזה, אבל לא לזרוק להשפעה.

יש עוד דבר מאוד מאוד יפה.

תשמעו טוב.

כתוב בפסוק

שכשהיהודים יצאו ממצרים,

הם יצאו במשארותם.

מה זה משארותם?

זו מילה לא כל כך מובן. מה זה משארותם?

מה זה המילה הזאת? אז רש״א אומר במחילתא

שזה משארותם מלשון שיריים.

השיריים, מה שנשאר.

מה נשאר?

אומר רש״י, השיריים של מצה ומרור.

דבר מעניין.

הוא אומר, מה זה מצה ומרור? הרי הם קיבלו את המצווה

של מצה ומרור במצרים.

לאכול את זה ביחד עם הכל בפסח,

עם המצה, עם המרור, קיבלו את זה במצרים.

עכשיו הם יוצאים במדבר, כבר נגמר פסח.

ויש להם על שכמם,

בתוך השקית, מה יש להם שם?

שיריים של פסח, של המצה ומרור.

שואל עטז בספר שלו על החומש, דברי דוד,

מה יש להם?

זה לא הזמן של צבא. תחשוב, אתה רואה בן אדם שבועיים לאחרי פסח,

חודש לאחרי פסח,

מה יש לו בתוך הענק שהוא פותח?

הוא פותח את הענק. אתה רוצה לראות משהו יפה?

אתה חושב שהוא ייבא לך איזה שטח,

איזה מדינה רחוקה שהוא מצא שם?

לא.

משהו יפה. מה יש לך?

חתיכת חסה.

תגיד, אתה משוגע? מה יש לך בתוך הארנק?

לא, לא, יש לי כמה פירורים של המצה שלי.

זה מה שיש לך לסחוב איתך בתוך הארנק?

כן.

אומר רב תז, למה?

חיבוב מצווה.

הם כל כך אהבו את המצווה של המצה ומרור,

הם רצו שיישאר איתם, ככה זה פשוט מסור, משאר אותם. היהודים לקחו איתם במדבר.

החם, החם במדבר. אין, אין.

לא. לקחו איתם את החסה ואת הקצת מצה.

השריים להראות חיבוב מצווה.

פה רואים שמצווה, אפילו שעפידין,

אין לזה דין גניזה.

ומותר לזרוק את זה אחרי שזה גמר את המצווה,

אבל חיבוב מצווה, בן אדם צריך להראות חיבוב

אהבה למצווה,

וככה הקלעיון שלנו לקחו את עומר הטז.

זה קצת מזכיר לי את ההלכה שכתוב באבודרם.

כתוב באבודרם, משהו מאוד יפה,

שכשאנחנו לוקחים את החלה,

זה לא כל המעשה, אפשר לקיים את הדברים האלה, מה שאנחנו עושים עכשיו. כל שבת אתם יכולים לקיים את זה בבית.

את החלה,

אתה מברך על זה,

אתה לוקח את הפרוסה ומתחיל לאכול מהפרוסה.

אומר הטז שהפרוסה הזאת,

מכיוון שברכת, בירכתי עליו

וקידשת אותו על ידי הברכה שלך,

יש לזה משהו מיוחד.

אז דבר ראשון כתוב ברמו,

שתאכל מזה,

ואל תאכל ממשהו אחר. זאת אומרת, הרבה פעמים אתה הולך ל... בוא נגיד, בן אדם הולך לשמחה, שבע ברכות בשבת.

אז יש לחמניות,

כל אחד מקבל לחמנייה.

אבל בסל האמצעי יש שם כל מיני סוגים של לחמים מאוד מיוחדים.

אז מה הוא עושה בן אדם הזה?

הוא מברך על הלחמניה שלו הקטנה, עושה איזה ביסק קטן,

גומג עם זה, ואחר כך הוא מתחיל לחטט שמה,

להוציא כל מיני לחמים טעימים.

אומר עמו לא לעשות את זה, למה?

בגלל שיש עניין

שתאכל את הלחם בתיאבון.

איזה לחם תאכל בתיאבון? הלחם שבירכת עליו.

טוב, חיבוב מצווה.

עוד פעם, אתה בירכת על הלחמניה הזאת.

אפילו שזה לא מצליח למיניך הלחמניה, זה חצי יבש.

ומה שיש באמצע השולחן זה נראה יותר טעים.

אומר עמו,

על פי התז הזה,

שאתה צריך לחבב, להראות חיבוב. אני בירכתי עליו,

אני רוצה לחבב את זה ולאכול את זה לטוב. וזה יהיה האוכל הראשון שלי שאני אוכל.

זה כתוב ברמו.

עוד דבר,

לא לתת את הפרוסה שברכת עליו לגוי ולבהמה

או לעוף.

אם יש לך איזה תוכי בבית ורוצה לאכול קצת פירוי לחם,

לא להביא לו מהדבר הזה. למה?

זה קדוש יותר.

עשיתי איתו מצווה, חיבוב מצווה.

כמו שהמרור,

כשגמרתי עם המרור,

אני צריך לחבב את זה בגלל שעשיתי איתו מצווה.

נכון, מנדין זרוקין, אתה יכול לזרוק את זה, אבל אתה,

בעצמך צריך להראות חיבוב מיותר,

חיבוב יתרה לדבר הזה שעשיתי במצווה.

מה עם השאריות האחרונות?

מה?

השאריות?

אפשר לתת להן, לא?

הוא אומר, עדיף את השאריות.

אז הוא אומר ככה, בלחם, אתה בעצם,

אני לא מברך את הקול על הלחם הגדול, אתה מברך על החלק הזה שאתה לוקח.

הוא אומר, יש את הפרוסה,

והוא משמע שלא,

לא לוקחים את הפרוסה או אוכלים את כל הפרוסה,

אתה לוקח את הפרוסה,

ומזה אתה אוכל קצת, קצת, קצת מהפרוסה.

זה הפרוסה הזאת, עליו חלה קדושה בעצם.

על כל הלחם השער, אתה לא צריך לגמור את זה,

את זה אתה היית יכול לתת לגויילים ולבהימות.

לפעמים כשאתה מברך, אתה מברך על כל הכיכר, נגיד.

אתה לא אוכל את כל הכיכר, אפשר לתת לך. כן, אבל אתה לא מתכוון לברך על כל הכיכר, אתה מברך על הפרוסה הזאת שאתה תיקח.

אתה מברך על כל, אבל בעצם הברכה שלך מתרכזת יותר על הפרוסה.

הבנתי. אז בברכה נצליח לברך על כל הפיקר, מה?

בברכה עצמה נצליח לברך על כל הפיקר,

אבל לכבד במיוחד, זה באמת אוכל את הפרושלים. זה אוטומטי, בגלל שאת זה אתה תתחיל לאכול,

ואת זה לאכול בתל אבון ולא לתת לבהמות ולחבב את זה בחיבה אישרה. עכשיו, הוא אומר עוד דבר, כתוב בשללה הקדוש משהו מעניין,

שיש עניין של חיבוב לגמור את הסעודה, כמו שמצאנו באפיקומן,

גם כן בחתיכה הזאת.

זאת אומרת,

הוא גומר את הסעודה לא עם הגלידה.

הוא אומר, אני רוצה לגמור את הסעודה, לסיים את הסעודה שלי עם החתיכת לחם שעליו בירכתי.

עוד פעם, רואים את העניין של חיבוב מצווה.

אז הוא אומר, תקיים שניהם.

תאכל מזה בהתחלה, לתיאבון,

וגם אומר, אשלה הקדוש. ככה כתוב, מוגן אברהם מביא את האשלה הקדוש.

ולכן גם בסוף,

אתה תאכל, תגמור עם זה גם כן. גם כן. צריכים לאכול ראש בזה,

להכביא את זה מתחת למשהו.

זה הכל להראות דבר שבירכתי עליו.

דבר שעשיתי איתו מצווה,

יש איזה קדושה, אני לא נותן את זה לגוי,

אני לא נותן את זה לבהימה,

אני מברך לתיאבון, אני גומר את הסעודה איתי.

זה כל דברים שרואים את העניין הזה של חיבוב מצווה.

עכשיו,

מספרים על החפץ חיים,

שבליל הסדר הוא היה לוקח את המצע והיה מנשק אותו.

לפני שהוא לוקח את המצע מלוך חיבוב מצווה,

זו מצווה היחידה

היום שיש לנו מדורייתא של אכילה.

כל המצוות האלה הן מצוות של פעולה.

אבל אכילה,

יש גם בתוך הסוכה, אבל אכילה של הדבר עצמו צריכים לאכול.

זה המצווה היחידי שיש לנו.

אז היה מנשק את זה.

כתוב שגם היה מנשק את המארור.

אז פעם שאלו אותו, המצע, אני מבין, זה חירות.

אבל במארור זה מראה על החיים הקשים שהיו במצרים.

גם עליו צריכים לברך.

אז החפץ חיים אומר שבן אדם, יש לו צרות לפעמים.

בן אדם מקבל,

אבל צריכים לקחת את הכל באהבה.

כן, כן, צריכים לברך, לנשק. גם כשהגוש ברוך הוא נותן לנו לפעמים פליק,

צריכים לקחת את זה בלוח טובה.

אם נשק את זה. ככה אומר חפץ חיים.

עכשיו אנחנו נתקדם לעוד שלב של חיבוב מצווה.

זה נושא גדול מאוד.

לא,

הכל מתחיל בגמרא במסכת ברכות,

דף לט אמון ב'.

הגמרא אומרת ככה.

רבי עמי ורב עשי,

כי הווישרמי לאוריסטה דאהובה,

מברכים עליה המוציא לך מן הארץ.

אמרי,

הויל וישאה בית במצווה,

נבית במצווה.

זאת אומרת, רב עמי ורבי עשי,

כשהם היו מגיע לידיים שלהם

פת של עירוב,

היו שומרים את זה לאכול את זה בשבת.

מה זאת אומרת פת של עירוב?

איזה עירוב אנחנו מדברים?

מי יכול להגיד? איזה עירוב?

מי יודע איזה עירוב יכול להיות?

עירוב חצרות. כך אומר רשי. רשי לומד שמודבר בעירוב חצרות. זאת אומרת, עירוב חצרות,

כל אחד, בוא נגיד יש ככה בניין,

או כל הבתים בתוך החצר,

כל אחד שם,

שמים כיכר לחם בבית של אחד מהדיירים,

באחד הבתים של הבתים שם,

וזה עושה שכולנו מאוחדים ומותר לטלטל מבית לבית.

עכשיו, על החתיכת לחם הזה עושים ברכה.

זה מצווה דרבנן.

זה מצווה.

עשינו את המצווה.

אז אומר רב עמי רב אסי,

אנחנו בשבת,

אנחנו בשבת נקפיד

לקחת

את הפס עירוב הזה,

כן,

ולברך עליו המוציא לחם מן הארץ בסעודה.

למה?

יש לנו הרבה לחם.

האישה עפתה בלי הנרה, בלי כיכרות. לא, לא, לא. אנחנו מקפידים.

אנחנו נקפיד דווקא לקחת את מה?

את הפת הזה של העירוב,

ועליו, על החתיכה הזאת, על הכיכר לחם, עליו אנחנו נקיים את המצווה של אכילת הסעודה בליל שבת, בשבת בבוקר.

למה?

אז אומרים כלל.

הואיל,

מכיוון שהתאבד במצווה חדה,

כיוון שכבר עשיתי מצווה אחת

בלחם הזה,

אני רוצה לעשות עוד מצווה בלחם הזה ולעשות איתו מצווה של מה?

של אכילת הסעודה בשבת.

דבר מעניין.

מה זה קשור?

היה לי לחם,

עשיתי איתו מצווה

של עירוב חצרות,

בירכתי עליו,

ובגלל זה יכלתי לטטל לכל הבניין.

עכשיו אני אומר, רגע, כדי לשמור את זה,

עכשיו בשבת, כשאני אוכל את הסעודה שלי בשבת,

אני אוכל את הלחם הזה גם. למה?

הואיל ועשיתי מצווה אחת,

תעשה איתו או מצווה.

מה זה הכלל הזה?

מה זה הכלל הזה?

והאם הכלל הזה, יש לזה עוד מקומות שרואים את הדבר הזה? מי יכול לדעת? מי יכול לבין דוגמאות שרואים את הכלל הזה מכיוון, הואיל,

להתעוות באחת המצווה,

תעוות במצווה דא אחי נא.

מה זה הדבר הזה?

או, יפה.

אז יש לנו פה רשימה

של כמה דברים שרואים,

שיש עניין לזה.

אז על המקום,

המאירי, מסכת ברכות, על המקום אומר שיש לו שתי רעיונות

להדביק לדבר הזה.

דבר ראשון הוא אומר,

שדבר ראשון הוא אומר המאירי,

שבן אדם יש לו פתילות

של נרות שבת,

כן?

היום יש אנשים שמשתמשים בשעווה, יש אנשים שמשתמשים בפתילות של שמן.

אם נשאר הפתילות האלה,

יש עניין לקחת את הפתילות האלה להבדלה.

אתה רוצה לעשות הבדלה?

תחפש את הפתילות האלה. למה?

הפתילות האלה, עשיתי איתן מצווה של נר שבת,

ומכיוון שעשיתי איתן מצווה חדה,

תעשה איתן עוד מצווה.

כמו בעירוב,

שהשתמשתי בפת לעירוב, אתה משתמש עוד פעם בליל שבת,

אותו נבר הפתילות. הפתילות האלה, עשית מצווה חדה של נרות שבת,

תיקח אותן עכשיו גם כן להבדלה עוד מצווה.

יש שאלה.

כן.

במקרה הזה השתמשת בפילות לגמרי שבת.

כן. אתה אומר להשתמש שוב פעם בהבטלה.

אבל אם יש להם נגיד למרות שלך ענוכה,

בפילות,

אתה יכול להשתמש בפילות גם כן נגיד בהבטלה,

וזה כבר שתי מצוות שנות לגמרי.

או, אז, אז, במקרה הזה זה קשור.

אז קודם כל, אז קודם כל,

יש אחד מהפוסקים שאומרים את זה,

הבך.

אבל הוא אומר בדיוק קצת הפוך מה שאתה אומר.

יש מחלוקת, לא יודע מה אתם עושים, יש מחלוקת מה לעשות במוצאי שבת, חנוכה.

או להדליק נר חנוכה קודם,

או נר, או הבדלה. מה אתם עושים?

הבדלה קודם. למה?

למה הבדלה קודם? אז אני, אני זוכר, בגלל שתדיר בשני נר חנוכה קודם,

שהבדלה זה תדיר, עושים את זה כל שבת.

לכן יש עניין לעשות את זה.

עכשיו, אז הוא אומר, אבך אומר, גם אבך אכנס ככה

אומר אבך

הנרות של אבדלה,

תכבה את זה, תעשה אבדלה, תכבה את הנרו של אבדלה

ותיקח אותם נרות

לנר חנוכה

בגלל הטעם הזה.

כיוון שעשית מצווה אחת של אבדלה,

תעשה עוד מצווה לנר חנוכה.

ואתה הבאתי דוגמה של מה?

של הלולב.

אני לא ראיתי מישהו מבין את העניין של הלולב,

לא יודע איפה זה כתוב.

וזה מנהג מדברים,

אבל כתוב במורגון אברום על העושנות.

העצים של העושנות, לשמור את זה, אומרים תשמור את זה,

לעש של מה?

של אפיית מצות.

זה, אני לא יודע, הדבר הזה של לקחת על עולב,

ויביעו חמץ,

אני לא רואה את זה כתוב בפנים,

יכול להיות שכתוב באיזשהו מקום.

אבל מורגון אברום אומר את זה לגבי ההושנות לאפיות מצות.

עכשיו,

המאיר אומר עוד דבר,

להשתמש בהדסים של הלולב לבשמים כל ליל שבת.

הוא אומר, כמובן, אם זה עדיין, יש בזה ריח.

למה? אותו דבר, עשיתי מצווה אחת של דלת מינים,

תעשה את זה עוד מצווה. אתה רואה פה חיבוב מצווה עוד פעם, אתה רואה את העניין הזה של חיבוב מצווה עוד פעם.

עכשיו, יש עוד כמה דברים.

המורגון אברום אומר שיש עניין

יש עניין לקחת את ה...

פה אין את זה, אבל בתוך בית הכנסיות ותיקות,

יש איפה שהחזן עומד,

יש את הנרות,

יש שם נרות. יש עניין גדול שיהיו נרות ליד החזן,

נרות שעווה.

עכשיו, זה נוטף.

אומר המורגון אברום, יש עניין שיקנה מהבית כנסת

את השעווה הזאת

כדי להשתמש בזה לנר חנוכה.

כמובן,

אז כתוב בצל החוכמה כאילו מפורש,

שכמובן, אם הבן אדם הזה בדרך כלל מדליק עם שמן זית,

כמובן שמן זית זה מהודר, יותר מהודר,

ולכן עדיף

שישתמש בשמן זית, כמובן.

אבל אם הבן אדם זה בן ג... מה אתה אומר?

גם הפץ של העירוב, עד שיגיע איתה לשבת, או... לא שומע.

אני אומר, גם הפץ של העירוב של רבי עמיר אבו מאזי,

עד שיגיעו לשבת יש עירוב קריאה,

אתם תגמר.

לא, עושים את זה עירוב חצרות בערב שבת, מה?

מה זה ערב חצרות?

לא, אבל לפעמים יש חפץ של ממש...

עוד מעט נגיד לזה. עכשיו, הוא מעלה פה נושא שעוד מעט אנחנו נעלה לנושא הזה.

הוא נושא מה יהיה כשיש פה סתירה.

מצד אחד יש פה אופציה לקחת יותר מהודר,

ומצד שני יש לי עניין שלכם את העניין הזה. עוד מעט נראה.

אבל קודם כל נראה מה הוא אומר כאן.

אומר מר אברהם שבנאדם יקנה את השעווה מהחזן

בשביל להשתמש בנרות. אותו דבר,

בגלל שמה שעומד פה בליגה בחזן זה מצווה.

זה לא לאור, יש פה פלואוזנטים, אבל יש עניין של כבוד החזן שיהיה שם נרות,

ואתה משתמש במצווה אחתה למצווה אחרת של נרות חלוקה.

אז זה עוד דבר.

יש עוד דבר כתוב בבעריל.

דיברנו קודם כל על הציצית.

שמה?

שלא צריכים לזרוק את זה.

אסור לזרוק את זה ולא לגנוז את זה. אבל לא צריכים לגנוז את זה. אבל כתוב בבעריל דבר מעניין.

המעריל אומר,

ציצית,

שנפסק החוט, נשבע החוט,

מה עושים מזה?

כן, אבל מה אתם עושים עם החוטים הישנים?

אז אפשר לזרוק את זה בגדול. בגדול אפשר לזרוק את זה, אבל כתוב שעדיף לא לזרוק את זה. אומר המעריל,

תיקח אותם,

היא תשתמש בזה להיות

סימנים בתוך הספר. ככה כתוב במעריל, אחד מהראשונים.

לשים בתוך הספר. למה אומר המעריל?

כיוון שעשו איתם מצווה חדה של ציצית,

תעשי איתם עוד מצווה. רואים פה אותו כלל עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בכמה ובכמה מקומות.

עכשיו, עוד דבר,

דבר אחרון שיש לנו פה זה הפרישה.

הפרישה אומר ששניה לקחת את היין של קידוש,

קצת מהיין מהקידוש, להשאיר קצת מהיין בקידוש,

לשים את זה בשביל ההבדלה.

כיוון, אותו דבר, היין הזה, עשית את המצווה של קידוש,

קצת מהיין אתה משאיר את זה למה?

להבדלה.

זה הדבר הזה. עכשיו,

אני רוצה לשאול לכם שאלה.

שאלה.

כתוב פה כלל,

כתוב פה כלל,

שדבר שעשית איתו מצווה חדה,

תעשה איתו מצווה אחרינא.

בשביל מי אנחנו דואגים?

האם אנחנו דואגים למצווה הראשונה,

או אנחנו דואגים למצווה השנייה? בואו נסביר את הדברים.

למשל,

היה לך עובי דוגמה של השנות.

בן אדם היה להשנות.

עשיתי אותו השנות, זה מצווה, יפה מאוד.

תעשה איתם אפיית מצות.

על מי אני דואג כאן?

אני דואג על הראשונות,

לכבד אותן,

שבמקום לזרוק אותן לפח,

אני מכבד אותן. לא, אתה עשית כאן שירות טוב,

מגיע לך כבוד.

אתה עזרת לי לקיים את המצווה של הראשונות בסוכות,

אני רוצה לכבד אותך.

במקום לזרוק אותך לפח,

אני שם אותך פה,

אתה תהיה מצווה של להפיע את מצות.

אני דואג לכבוד של הראשונות.

זה אפשרות אחד להבין.

אפשרות שנייה,

אפשר להסביר, לא, אני לא דואג על השנות. השנות, גמרת המצווה של השנות, עזוב, זה כבר נגמר, נגמר סוכות.

אני רוצה לדאוג על אפיות מצות.

אני רוצה לחבב את האפייה של המצות.

אז במקום להביא איזשהו עצים רגילים,

אני רוצה לחבב את המצווה שנייה,

על ידי שאני מביא חומר

לחומר, להדליק את האש שלי, חומר עם ותק.

אני דואג על מצווה שנייה.

אתה שומע את השאלה שאני שואל?

מה נראה יותר?

שאני דואג על מצווה ראשונה או על מצווה שנייה?

נו, מה אתם אומרים? זה לא שזה לשניהם, אבל... לשניהם אתה דואג? כן, אבל לי נראה שזה דווקא יותר לראשונה, אבל אתה דואג יותר ל... יש לך הוכחה לזה?

ועוד מעט נראה נפקימינה.

נראה נפקימינה.

האם יש עניין...

אתה מכניס בתי קדושה, אתה עושה אותה כמו דברים, אתה יכול לעלות בתי קדושה על הבדרגה האנושית. על מי אתה דואג עכשיו?

על השנייה. על השנייה? הוא אומר שנייה אתה מראשונה, אתה מסבך אותי.

מה לצחוף אותו זה לבזות אותו כאילו?

לא, הוא ירד לפני שנייה חשיבותו.

לא, אבל עשית את המצווה. עכשיו כמו שהייתה, זה המצווה השנייה. אתה רוצה להגיד עוד דבר שלא הייתה מעידה לפני כן.

לא, אבל אתה יכול אף פעם להכיר אותך. זה להגיד. לא הבנתי מה שאתה אומר.

מה אתה אומר?

אז אני חושב, אני חושב שיש, מהסיפור הזה של הציצית יש לי ראייה מפורשת, לכאורה.

אני שואלת לך שאלה, יש מצווה

לעשות סימנייה בתוך ספר?

אין מצווה כזה.

אין עניין אפילו.

אם בן אדם יש לו זיכרון, הוא זוכה איזה דף, איזה עמוד הוא נמצא,

אין לו עניין בכלל.

זה פשוט לעזור לך.

זה משרש אותך. זה עוזר לך לעשות מצווה.

אין מצווה בעצם לשים סימנייה בספר.

אז פה כתוב במהריל,

כתוב במהריל

שהציצית האלה

שהיו כל כך נאמנים,

שנים שנים אתה השתמשת בהם,

ושירתו אותך

במקום לזרוק אותם,

תכבד אותם. תן להם קצת כבוד.

שירתם איזשהו... נכון, הם לא יכולים לעבוד כמו פעם, אבל אל תיקח אותו לזרוק אותו מהמבעל.

תן איזה עבודה בצד, איזה משהו מכובד.

זה נראה כאילו שאתה דואג למצווה הראשונה.

בגלל שאין מצווה שנייה.

אז רואים שהכלל הזה,

הכלל הזה, זה בא לדאוג למצווה הראשונה.

זה לכאורה, כן?

אבל יש לי ראיה הפוכה.

מה ראיה הפוכה?

מה שהבאתי לך מהמוגן אברום. המוגן אומר,

בן אדם הולך עכשיו להדליק בני חנוכה.

אומר מוגן אברום,

תתקשה לגבאי של הבית כנסת,

שאל אותו, תגיד לי, גבאי,

תגיד לי, נשאר קצת שעבה מהחזן?

הוא יגיד לה, כן, נשאר קצת. הוא אומר, תן לה, אני רוצה לקנות את זה.

הוא אומר, כבר, אתה בן אדם עשירי שכבר מבקש אם תיתן.

הוא מתחיל לעשות פה מחירות פה. למה?

כשאתה רוצה עכשיו להדליק בני חנוכה,

עדיף לך במקום לקנות בחנות, תקנה מהשיריים של ה...

עכשיו, על מי אתה דואג עכשיו?

אתה דואג על מצווה ראשונה או על מצווה השנייה?

לא, זו לא צוות. השנייה.

כשאתה הולך עכשיו לליג בני חנוכה,

אתה חושב, מה לאן אני קונה עכשיו? אבל החשיבה הראשונית, כשהוא יצליח לשמור על השעבר הראשונית עם ההאשמה, שאם הוא לא יצליח אז אתה לא תוכל לקנות את הבנייה.

נכון, אז אגב...

למה גבאי לא זורקים את זה לפח? הוא חבר'מן, הוא רוצה למכור את זה. מה, הוא לא רוצה לעשות כסף לבית כנסת. הוא יודע שיקבל, עוד מעט, זה לוקח שנה שלמה,

הבן אדם הזה שומר על השעבר הזאת.

הוא יודע שבערב חנוכה הוא יקבל טלפונים.

אז הוא חכם.

הוא לא בגלל שזה, הוא רוצה לעשות כסף לקופה של בית כנסת. מה, הוא חכם?

אבל מזה שיהיה עני, אני חושב שזה ראייה.

וזה שאני צריך עכשיו להתקשר ולחפש בית כנסת שנשאר להם קצת שעווה

זה משהו שאני שעושה את המצווה השנייה

צריך לדאוג שיהיה לי חומר חשוב

לא חומר חדיש, חומר ישן. יהודים תמיד רוצים דברים ישנים, דברים עתיקים.

אם אתה יש לך סידור חדש מהחנות

או שאתה קיבלת סידור של רב ישן, זקן, שמשמש בזה שנים אגב שנים. אבל יש הבדל, במציאה של השעווה

הוא עשה את הראשון.

זה לא הוא, זה חפץ שעשו את המצווה, זה לא משנה. במצווה הקודמת אתה עשית את שתיהם. אתה עשית את הראשון ודאגת לשני. במצווה של השעווה אתה עושה את המצווה השנייה אבל זה בעצם הראשונה שלך עם השעווה. והוא עשה את הראשונה כבר לא משנה.

כן, אבל מה זה משנה? זה לא אתה וזה לא אתה ולא אני. זה מעניין אותי החפץ פה.

מה אתה אומר?

אבל מה זה הואיל וזה, זה דין בחפץ? שהחפץ עכשיו נהיה פה משהו יותר חשוב?

יש לו ותק?

כמו יין ישן.

יין ישן זה לא, יין שכתוב ביוסף הצדיק שהוא שלח לאבא שלו,

כתוב שלח לו יין.

אומר רשי, למה שלח לו יין?

לאחים שלו הוא שלח פירות ואגוזים וכל מיני טוב אחר של מטרים.

לאבא שלו הוא שלח יין.

אומר רשי, דת זקנים נוחה ממנה.

אנשים זקנים אוהבים יין.

מה העניין שזקנים אוהבים יין? מה זה הדבר הזה?

מה, הצעירים אוהבים וודקה וויסקי וכל מיני בירות?

אז שמעתי שהפשט הוא ככה,

שזקן זה לא סתם זקן, זקן אתה מתכוכן.

זקן כמו, תחשוב,

אחד שלומד תורה ונהיה יותר זקן,

איך שהוא מזדקן,

כל פעם הוא לומד את הסוגיה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הוא רואה את זה יותר עמוק, הוא יותר מבין.

הצעירים תוממים ששואלים את הזקנים איך הם הבינו.

בגלל שבתורה מישהו יותר זקן, מישהו למד יותר ומבין יותר,

יש לו הבנה יותר עמוקה, יש לו הסתכלות יותר רחבה.

הוא רואה דברים ממבט אחר לגמרי.

לכן זה כמו יין.

יין אותו דבר,

יין זה הדבר היחיד בעולם שעם השנים זה משתפר ומשתפר.

כל דבר, מסתפוזים, מסתפוחים, זה מתקלקל.

עוף, בשר, זה מתקלקל.

יין זה סימן של תורה,

של דבר שתורה,

בן אדם לומד גמרא, לומד עוד ועוד כל שנים. מה זה?

בשר ויין. מה?

בשר ויין, שאומרים על זה, דבר על תורה.

ויין זה הולך על תורה, יינה של תורה, כן, נכון?

עכשיו,

אז זה אותו דבר כאן.

בן אדם הולך לעשות מצווה, אל תביא משהו חדש. לא רוצה. אני רוצה משהו, תביא לאיזה משהו ותיק כזה, שישתמשו בזה.

עכשיו,

עכשיו זה בעצם אני רואה פה סטירה ואני לא יודע מה, אני רואה שאתם צודקים. בעצם שתי הדברים נכונים.

מצד אחד צריכים לדאוג לכבוד של המצווה הראשונה.

המראי לומד לא לזרוק את זה לפח.

תכבד את הציצית האלה. עשו לך שירות יפה.

אל תזרוק את זה להשפעה.

תתן לו את זה משהו אחר.

לשים איזה סימנייה בספר.

תכבד אותו.

תן לו איזה כבוד.

אפילו שהדבר השני זה לא מצווה.

מצד שני, יש גם עניין במצווה השנייה,

שהמצווה השנייה הוא מביך מזה.

לא המצווה הראשונה.

המצווה זה כמו כשהסבא מלמד את הנכד.

מי מביך מזה? הסבא או הנכד? שניהם.

כשהסבא מרגיש שהוא לא גמר את התפקיד שלו בעולם ויש לו עוד מה ללמד.

וגם הצעיר, הנכד, גם כן,

מרוויח מהזקן שלימד אותו.

אז שנייהם מרוויחים. המצווה הראשונה וגם השנייה מרוויחים.

הוא בסוף תלוי ברוצה המצווה, מה הכוונה שלו?

מה?

לא, זה קשור, מה זה קשור? לא, זה קשור לחפץ. אני, נגיד, בשעבר, רוצה לקחת בשעבר ולהשתמש בה כדי שזה יותר טוב.

במקרה של הנולב,

אני עושה את זה יותר בשביל,

נגיד, לשרוף,

זה לא לשרוף יותר טוב.

יכול להיות.

תלוי מה זה עושה המצווה עצמה. מה הכוונה שלו? יכול להיות שהוא רוצה להשתמש,

נגיד, ברור לה פעם שנייה כדי לחבק את המצווה,

או בשביל לעשות מצווה אחרת,

שבשבילה זה יותר טוב. זה תלוי בו.

נכון, שומע, יכול להיות.

עכשיו

נגיע למה שהוא שאל.

מה יהיה אם יש לי נוגדי אינטרסים פה? זו המילה הנכונה.

זאת אומרת, מצד אחד

יש לי הידור,

מצד שני יש את הכלל הזה של הויל והתעוות באחד מצווה ישראל. בואו נביא לך דוגמה.

אתם יודעים,

ערבות לא מחזיקים מעמד.

אתם יודעים?

אחרי יום-יומיים זה כבר יבש.

מה קורה?

האדם יגיד לעצמו, שנייה אחת,

ביום הראשון

של סוכות

לקחתי לולב ואתרוג והדסים וערבות,

ועשיתם איתם מצווה מאוד חשובה, דורייתא.

מגיע יום השני,

אני רואה שהערבות התחילו כבר להתייבש. זה כבר לא מהודר.

זה כבר לא מהודר.

אני רוצה להחליף אותן.

הוא אומר, רגע, רגע, רגע. למה אתה מחליף?

למה אתה מחליף?

לא, אני רוצה לקיים מצוות הידור. אני רוצה שהערבות יהיו מודרות.

אבל אדוני, שכחת משהו?

הויל ויסעווי לא חד המצווה,

עווי למצווה החליטה.

הערבות האלה,

כבר קיימתי איתם מצווה אחת אתמול,

תקיים עוד פעם איתה מצווה המחר.

נו, אז מה צריכים לעשות? מה דעתך?

אם יש לנו כלל

שאם כבר השתמשתי פעם אחת,

תעשה עוד פעם איתם, תכבד אותם,

או את המצווה הראשונה או המצווה השנייה,

כמו שאמרנו,

אז זה אומר לי,

תשתמש בערבות של אתמול.

יש להם כבר ותק.

זה מצוות כמו יין ישן.

הם ספוגים ממצוות.

עם ברכות, עם כוונות.

המצוות הערבות של היום, עכשיו קניצו אותם מאיזה ערבי אחד, מה זה שווה?

נכון, הן יותר טריות, יותר מהודרות, בסדר.

אבל אין לו ותק, אין לו דמעות.

אתה מכיר את הסיפור של החפץ חיים?

שהחפץ חיים פעם הביאו לו את הסידור של האימא שלו,

והוא כל כך התרגש.

הוא אומר, אתה רואה את הדפים האלה של הסידור של האימא שלי?

כל הדמעות,

הסידור ספוג עם דמעות.

ואני יצאתי ממה שאני יצאתי, בגלל הדמעות של אימא שלי.

עכשיו, תגיד לחפץ חיים,

עזוב את הסידור הזה. אני אביא לך סידור יפה,

חדש, יצא עכשיו מהדפוס. הוא לא רוצה את זה.

אני רוצה יפה? אני רוצה עם ותק. אני רוצה, איך אומרים?

עם... מה המילה הזאת? יש פה איזה מילה.

סנטימנטל. לא יודע מה זה מילה וזה.

יש בזה משהו עמוק.

אז עכשיו, ערבות, ביום הראשון, התפללתי עליו.

זה, עכשיו תביא לי, אז מה עדיף?

לא, אבל זה נכון כבר, זה ראוי לשימוש.

זה נכון, זה ראוי לשימוש, זה כשר, אבל זה לא מועדר. אם זה יבש ממש, אז עדיף להחליף.

לא, יבש ממש, לא דיברתי. אני אומר שזה כשר,

אבל זה לא מועדר.

אז יש פה שאלה.

מה עדיף לי לעשות?

אני עכשיו, אמרתי לי, יום השני, מישהו מציע לי לקנות ערבות חדשות.

אני אומר לי, רגע,

אני למדתי בגמרא,

יש עניין לקחת של אתמול.

בגלל שלאתמול, כבר עשיתי את המצווה של אתמול.

מה דעתכם? מה לעשות?

חזרתי ככה.

אה? חזרתי כמו שאתה אומר, להשאיר את זה. תשאיר את זה.

הבעיה היא שכתוב ברמור לא ככה.

הרמור אומר שיש מניין גדול כל יום להחליף את הערבות.

כשתדעו.

רגע, מה קרה לכלל הזה?

זה לא מצווה, תשאיר את זה.

מה? אוה, אז הפוך. אז למה?

אז זה בדיוק... יש הבדל. מה ההבדל? גין עם השנים הוא משתבע.

נו. הערבות לא משתרפות.

לא.

אולי בעולם הפיזי אתה רואה שהוא מתקלקל, אבל הוא ספוג לדברות. בחית על יום הראשון. התגרשת. הלכת עליו שחיינו.

עשית עם הקפות.

מה?

לא יכולות לשדר את המצווה, כי כבר התקלקלו.

לא, אם זה פסול, לא אמרת זה פסול.

אמרת זה לא מועדר.

אבל מה הבעיה נותנת בחשבון שהם התייבשו כנראה מיום של איזור.

כן, ברור, ברור שהם התייבשו קצת ולא מועדרים.

טוב, אז אני אומר, זה לכאורה מכליע את הספק שלנו.

שדבר עם ותק,

כל הכבוד, לא, אבל זה עניינים.

אבל כשמגיע להלכה למעשה,

הדבר הראשון, אני יוצא מהודר.

תביא לי מהודר.

חדש.

מהודר הכי טוב.

אם אין לי בעיה של מהודר, אז תביא לי דברים ישנים.

ככה כתוב לכאורה ברמה.

עכשיו, יש פה חתם סופר

מאוד מאוד מעניין, שלכאורה סותר את הדבר הזה.

מה הסיפור?

הגמרא במסכת שבת,

הגמרא במסכת שבת דנה שמה מאיפה יודעים את כל המלאכות שבת.

הרי מלאכות שבת לא כתוב בתורה איזה מלאכה, איזה מלאכה.

אז זה כתוב כלל,

מה שהיה בתוך המשכן, לבנות את המשכן,

אלו המלאכות שאסורות לעשות בשבת.

יפה.

אז לאט לאט הגמרא עושה חשבון עם כל מלאכה ומלאכה איפה היה זה במשכן, איפה הייתה שחיטה במידה, איפה הייתה אפייה, בישול, זריעה, קצירה, חרישה, הכל.

שות הגמרא, איפה הייתה כשירה?

איפה היו קושרים במדבר, במשכן?

אה?

אז עומד הגמרא

קושרים את ה... הגמרא מתחילה, קושרים את החוטים, נגמר החוט,

נגמר, זה לא הולך לעולם.

אתה מביא חוט חדש, קושר. יפה? זה קשירה, ממשיך את הדבר, נגמר, קושר עוד פעם.

עומדת הגמרא, בסדר, מה קורה במתיר?

להתיר קשר זה גם מלאכה בשבת. איפה היו מתירים את הקשר בשבת?

נו, מי יכול לדעת?

איפה מתירים קשרים בשבת?

אז הגמרא אומרת, יכול להיות

שכזה מצב. אני לא כל כך מבין את המציאות, אני לא יודע איך עובדים.

הגמרא אומרת

שהיו ככה, נגמר, ככה, עושים קשירה.

נגמר החוט פה, היו עושים קשירה.

זאת אומרת, הגמרא ממשיכים, ממשיכים, בדיוק

גומר החוט, גומר, בדיוק מתחת לקשר הקודם.

וזה לא הולך טוב, זה לא עומד אחד טוב על השני.

אז מה עושים?

אז אתה פותח את הקשר הראשון.

את הקשר, הוא כבר הרי נכנס תוך המסלול,

אז אתה מתיר את הקשר הראשון כדי שלא יהיה מידי בקשרים באותו קו,

כן?

עומדת הגמרא,

השתה למלך בשר ודם, אתה לא עושה את זה.

זה לא ככה לא מת... אז זה יישאר בלי קשר, זה כאילו קצת מרופף שם. אני לא כל כך מבין את המציאות,

אבל זה לא יפה.

למלך בשר ודם,

אתה מביא כזה בגן עם קשר פה, ופה זה פתוח. מה זה הדבר הזה?

זה לא עושים כזה דבר. מה כן צריכים לעשות?

אני לא יודע.

זה הגמרא לא מספרת לנו.

אבל עומדת הגמרא,

מה שמביאים למשכן צריך לעבור את הטסט

של המלך בשר ודם.

מינימום, באמת.

אתה לא יכול להביא דברים סוג ב' למשכן.

ככה עומד כלל.

בסדר? אוקיי.

אז איפה באמת היה קשר ומתיר? עומדת הגמרא,

כשהיו עושים את הרשתות,

אז צריכים לעשות קשר ולהתיר.

הגמרא מחפש מקום חדש. אבל מה למדנו?

למדנו מפה

שמה שהם מביאים, מה שבונים את המשכן, העיריות של המשכן צריך להיות

פרפקט גם ברמה של מלך בשר ודם.

ולא להביא סוג שני ולא סוג שלישי ולא דברים שמצאתם בשוק הפשפשים.

תביא חומר טוב.

זה למדנו בגמרא. אוקיי. בסדר.

הלאה.

ממשיכה הגמרא,

איפה היה מלאכת קריאה, קוריאה?

איפה היו קוראים? תופרים, אני יודע. צריכים לדפוק.

איפה היו קוראים במדבר, במשכן?

מי קוראים? איפה קוראים? איפה יש קרע?

אני אומר, תגמרא, אני אגיד לך איפה היה.

אם היה להם יריות, היריות האלה שמכסים את המשכן,

מה קורה אם מגיעה תולעת?

זה המדבר, זה לא מקום יישוב.

מגיעה תולעת, אוכלת את ה... קצת אוכלת שם, עושה איזה חור שם.

זה לא יפה.

אז מה עושים?

לוקחים סכין, קוראים,

ותופרים מחדש.

ככה זה. רבותיי,

מלך בשר, שואל החתם סופר,

מלך בשר ודם מקבל כזה דבר?

הוא יישאר לך אצלך, מה זה הדבר? מה זה התפירות האלה באמצע?

אתה תגיד לו, לא, אני אגיד לך, היה פה תולעת,

וזה, וחתכנו, ותפרנו.

הוא אמר, תשמע, חביבי, ומה זה פה?

תזרוק את זה, תביא לי חדש.

ככה שואל החתם סופר.

אם הגמרא אומרת

שצריך לעבור את הטסט של מלך בשר ודם,

ולכן הגמור לא רוצה את העניין הזה של להתיר את הקשרים.

אז פתאום פה,

במלאכת קוריאה,

הגמרא אומרת,

כן, הם קוראים, ותפרו, ועשו ככה, הדביקו אחר כך.

מה זה המדביקים הזה?

למה הגמרא לא אומרת, סליחה,

תזרוק את זה מפה.

למלך בשר ודם זה לא ראוי. למשכן אתה מביא את זה?

ככה שואל החתם סופר.

אומר החתם סופר, נראה לי שיש לי תירוץ.

ככה הוא אומר, יש לי תירוץ.

נו, תגיד אתם, מה ההבדל?

מה ההבדל? יפה. מה ההבדל בין החוט

לבין הבגד שאני עושה את הקרע?

אומר החתם סופר,

החוט הזה, אף פעם לא השתמשתי בזה, זה חדש.

אתה באמצע לבנות, אתם באמצע עכשיו לטבור את היריות עכשיו.

אבל כשנפל התולעת וקרעה את זה, ועשה פה נזק פה, ואתה צריך לעשות קרע וזה,

זה מדובר ביריות שכבר השתמשת בזה.

אז אני אומר, המלך בשר אדם לא יקבל את זה, אבל

המשכן כן יקבל. למה?

הויל ועביד חד המצווה,

עביד מצווה החליטה, אומר החתם סופר.

בחוטים האלה עוד נשפחתי להשתמש בהם.

זה חדש, עכשיו אתה באמצע לבנות את המשכן.

אז אני אומר, אל תביא את זה, לא רוצה.

זה למלך בשר אדם לא ראוי לזה, אני גם לא רוצה.

אבל היריות האלה שכבר שלושים שנה אני כבר משתמש בזה,

יש בזה ותק מסוים,

יש לו או איזה מצווה, זה כמו יין ישן,

כמו הסידור של אמא של החפץ חיים.

אז אפילו שיש פה קרע וזה לא יפה, אני מקבל את זה.

אז אומר החתם סופר, רואים פה דבר חדש.

שמה?

שכשיש לי את ההתאכלות

בין הידור ויופי

לבין הכלל הזה

של הויל ואובין אחד המצווה, מי מנצח?

הוותק.

הוותק מנצח?

יש פה סטירה, לא?

מצד אחד בערבות אמרנו, ההידור מנצח.

ופה בעיריות רואים שהוותק מנצח.

לכאורה יש פה קצת סטירה.

אה?

אז אני לא יודע, אפשר לתרץ אולי, הוא לא מאמין, אבל יכול להיות שקדושה זה אחרת.

ערבות זה תשמישי מצווה.

אבל היריות זה לא סטם תשמישי מצווה.

יש בזה קדושה של מזבח, של בית מקדש.

זה קדושה...

מה?

אני אומר, היריות

זה לא סטם תשמישי מצווה.

זה בדק הבית, זה קדושת בדק הבית. זה קדושה יותר...

את זה יכול להיות שהקדושה הזאת אנחנו לא מוותרים עליו,

גם אם תגיד לי שמלך בסוף אדם לא יקבל את זה.

הערבות, לפעמים זה בגלל שזה אדם שמחליף את זה ורואה את זה,

ובאמת שבשר חדש מעליף שילדיה חדש.

מה זאת אומרת?

כמו שאתה אומר,

בידיעות,

בגלל שזה בשביל האחרים שוחררו אותה עכשיו,

זה לא מתקבל,

אבל כשזה ערבות, זה עושה בשביל האדם שהוא מנענע,

כן. כשהוא יסתכל ולא רואה את הערבות יבשות.

אה. לכן אולי צריך להחליף אותן.

שומע?

יפה מאוד.

עכשיו,

עכשיו נגיד עוד דבר.

לכאורה, אנחנו רואים פה כלל,

והכלל הוא שאם עשיתי בו מצווה אחת,

עושים איתו עוד מצווה.

ורואים

שיש עניין

לשמור את ההושנות

בשביל להפיות מצות.

יש עניין לשמור את היין של השבת, של הקידוש בליל שבת,

תשמור את זה להבדלה.

תשמור את הפתילות, להבדלה.

תשמור את הלחם של העירוב תבשילין, של העירוב חצרות.

תשמור את זה לחם בשבת.

אני רואה כל הזמן שיש עניין לקחת

דבר שעשיתי איתו כבר מצווה אחת,

כן,

ולעשות את המצווה החדשה.

זה יסוד.

שואלים,

אני ראיתי שאלה זאת, אבל בסוף ראיתי שהראשונים שואלים את השאלה הזאת. יש פה שאלה מאוד מאוד קשה.

מה השאלה?

הגמרא במסכת פסחים,

דף קב עמוד ב אומרת ככה.

מה קורה,

בן אדם, זה לא לפי ההלכה, זה לפי רב יוסי. אז לא כל כך הלכה למעשה, אבל הכלל אנחנו יכולים ללמוד.

מה קורה,

בן אדם בערב שבת

אוכל סעודה.

עכשיו, אתם שואלים אותם, מה בן אדם אוכל סעודה בערב שבת? סליחה, מה אתה עושה בערב שבת?

אז זה בעצם קורה בפורים, בירושלים. אני חושב שגם בבני ברק זה יוצא, לא? פורים מיום שישי זה יוצא לפעמים?

אם פורים יוצא ביום שישי,

אז בן אדם עושה את הסעודה שלו בפורים,

ובאמצע סעודת פורים שלו, ואוכל ואוכל, פתאום, וואו,

הוא שם לב מה שעה?

זה כבר שבת.

הוא חצי, לא יודע איפה הוא נמצא בדיוק.

זה עכשיו שבת.

עכשיו יש לו בעיה.

לא בעיה, עכשיו יש לו לפניו שתי דברים.

הוא צריך לעשות ברכת המזון על הסעודת פורים שלו.

הוא גם צריך לעשות קידוש.

כן?

אז מה אתה אומר לבן אדם? הוא בבן אדם מסובך. מה אתה אומר לעשות? נו, מה דעתך?

אז כתוב למעשה,

אנחנו חכמים אומרים,

פוריס מפה ומקדש.

אל תפסיק את הסעודה שלך.

אל תפסיק את הסעודה,

תשים, תכסה את החלות, תכסה קידוש. הרי ברגע שהגיע זמן של קידוש, אסור לך לאכול, נכון?

בליל שבת, ברגע שהגיע שבת,

קידוש אסור לך לאכול.

אסור לך, עד שאתה מקדש.

אין בעיה.

באמצע הסעודה שלי אני מקדש.

ככה אומר חכמים. אבל ביוסי אומר לא לעשות ככה.

לא.

תגמור את הסעודה שלך,

אפילו ב-עשר ולילה, עשר וחצי ולילה. עזוב. תגמור את הסעודה.

מה עם הערבית? אני לא יודע. תצא הרי באמצע. אני לא יודע מה עם הערבית.

הוא לא יודע איפה הערבית שלו. הגמור לא אומרת לי איפה זה בערבית.

אבל הוא אומר ככה.

תגמור את הסעודה שלך

ולעשות בקעת המזון,

ואחר כך תעשה קידוש.

עוד פעם. עוד סעודה.

כן? אתה עושה בקעת המזון,

אחר כך קידוש, ככה הרבה יותר מלעשות.

עכשיו, יש פה שאלה מעניינת.

אתה יודע שבקעת המזון צריכים לעשות על כוס.

כולם אומרים, מה, דווקא בשב רחוב. אתה יודע שיש שיטות

שגם יחיד שמברך ב...

בקעת המזון צריך לעשות את זה על כוס.

ויש ראשונים שהקפידו מאוד לא לאכול סעודת מלווה מלכה

אם לא היה להם כוס וידעו שמחר יבוא כוס.

זאת אומרת, מאוד מאוד מקפידים.

מאוד מקפידים מה העניינים של כוס. אנחנו לא כל כך מקפידים.

אם יש, אדרה וזה טוב.

אבל בקעת המזון זה כימיות על כוס.

עכשיו,

יש לו כוס אחד לבקעת המזון. יפה מאוד.

אחר כך הוא אומר, רגע,

אני גם צריך כוס בשביל קידוש.

יש לי רעיון.

אני רוצה לחסוך כוס.

אני אשתמש באותו כוס

לבקעת המזון

וגם לקידוש.

מה דעתך על הבן אדם הזה?

בסדר?

אה?

הוא אומר שכן. מה אתה אומר?

אתה יכול לשתוף מהכוס של הקידוש?

לא, תעשה בקעת המזון על הכוס. כן, ואתה שוטר. לא, אל תשתה.

לא, אתה צריך לעשות קידוש.

נו, אז מה אתה אומר לעשות?

אתה אומר שבסדר לעשות את זה.

הגמרא אומרת לא לעשות את זה. למה?

אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד.

מה הייתה עם מה עומדת הגמרא?

לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות.

לא עושים חפ-לאפ.

לא עושים ככה, חבילות. יאללה, תגמור. יאללה, תגמור.

תעשה שתי...

למה לא?

אומר רשי,

ומכזה עלי כמסוי.

זה נראה שזה כמו מסוי.

יאללה, כל הנצל של מצוות זה די בשבילי. אני לא סובל.

אם כבר, יאללה, תעשה

הכל ביחד. שחליש ממך ערבית, הכל ביחד.

אם אני כבר הגעתי לבית כנסת, תגמור את הכל. יאללה, מהר.

זה נראה כמסוי.

לקחת כוס אחד,

לקחת כוס אחד,

ולעשות איתו שתי מצוות,

גם בקעת המזון וגם קידוש,

אומרת הגמרא, זה כמו אין, זה נוגד לכלל,

אין עושים מזוות חבילות-חבילות.

עכשיו,

תוספות אומר שהכלל הזה,

אם אתם הייתם, בטח הייתם בחופה פעם,

יש שתי כוסות. שמת לב?

זה שמקדש את הדחתיו בקלה,

יש לו שתי כוסות.

הכוס אחד זה בשביל בריקת אירוסין.

בריקת אירוסין זה השקר שלנו וציוונו על האריות והיא תילנו את הנשואות. זה בריקת על האירוסין, אחר כך הוא מקדש

מטבעת.

זה כוס אחד.

אחר כך

שותים את זה.

אחר כך יש כוס שני,

הוא מבוא לפני הגפן,

ואת השם בברכות, שזה יהיה בקעת הנישואין.

אומר תוספות,

לא להשתמש באותו כוס.

מאותה סיבה,

אין עושים מצוות חבילות-חבילות.

לא עושים חפלאם ככה, יאללה, בוניגמר.

לא,

כל מצווה נפרד.

הבקעת אירוסין היא ממקוש שלו,

אחר כך זה בקעת הנישואין ממקוש שלו.

כל אחד עם הכבוד שלו.

אל תערבב פה דברים.

יש רש״י במסכת אחר שאומר,

למה אין עושים מצוות חבילות-חבילות?

רש״י אומר,

בגלל שזה מוריד לך מהריכוז של המצווה הראשונה.

אם אתה יודע שתוך כדי אנחנו עושים פה חפלה פה,

מהר מהר ככה, כן?

את המצווה השנייה,

אז כבר במצווה הראשונה אתה כבר לא מתעכב, אתה לא חושב. אתה רק חושב כל הזמן איך אני יכול להספיק ולהתחיל את המצווה השנייה כבר.

אתה צריך לתת כבוד לכל מצווה ומצווה.

ככה כתוב בגמרא פה, אין עושים מצוות חבילות-חבילות.

זה היה בגלל שהן סמוכות למצוות החבילות.

זה מה שאני רוצה לדעת פה. מה מפריע לך להשתמש באותו כוס?

אני שואל אותך שאלה.

האם מותר לך להניח תפילין וטלית אחד מהשני?

זה בעיה של מצוות חבילות-חבילות?

לא, אתה עושה שתי מצוות-חבילות.

לכאורה זה בסדר גמור, מה הבעיה?

אז לא מפריע לך שבן אדם עושה שתי מצוות.

אז לא מפריע לך שבן אדם עושה ברכת המזון מקידוש. זה לא מפריע לך.

מה מפריע לך?

שהוא משתמש באותו כוס.

מה אתה משתמש באותו כוס? זה נראה כאילו שאתה יאללה, די, מהר כבר, אני רוצה כבר

לא לבזבז כסף על זה. מהר. כוס אחד, בוא נגמור בהר.

ככה זה נראה לכאורה.

אז זה נראה,

ככה זה נראה לכאורה,

שלקחת כוס אחד לשתי מצוות,

זה נראה שאתה מבזה את המצווה.

אני, בשבילי מצוות,

אם אני יכול לשים כל המצוות שלי בכוס אחד, אני אעשה את הכול.

ככה זה, כן?

אז נראה לי כאילו שלקחת חפץ אחד לשתי מצוות,

זה נראה ביזיון, נכון או לא?

זה נראה ככה.

מה דיברנו? השעה האחרונה, מה דיברנו עכשיו?

זה בדיוק הפוך עכשיו.

כל הזמן אנחנו אומרים בדיוק הפוך.

זה בעניין של הזמן, אני חושב. מה?

יש עניין בצמיחות של המצוות.

אם אתה עכשיו מקדש יום שעברת הכול, כן. זה מה עתידות.

כן.

אבל כשיש קצת מעיין להשתמש עם אותו לילה הבדלה,

זה בעיה יותר טובה.

נו.

אתה אומר, אתה אומר, יש עניין של הזמן. בדיוק. פה עבר הרבה זמן, וכאילו נראה שיש את הזמן הזה שעבר,

אז זה כאילו מצווה שכבר אתה משתמש במצווה קודמת שהתיישנה

כי עוד איבך הוא חביב יותר.

אבל אם זה סמוך אחד לשני,

אז מה מפעיל לך? מה מפעיל לך? זה שאני מסמיך שני דברים ביחד?

זה שאני חבר'המן ואני מצליח לעשות דברים מהר?

מה מפעיל לך? שאני זריז?

באותו רגע עשית את זה כתם מזון,

ואז השתמשת שוב פעם לקידול.

אז מה מפעיל לך? שאני זריז או שאני חסכן?

מה מפעיל לך? בגלל התריזות זה מילה שכאילו אתה עושה מהר את המצווה הראשונה ועובר לשנייה.

אבל אם עובר זמן מסוים שהוא יחסית ארוך, אז אני שואל את השאלה. בן אדם שרוצה לעשות מצוות טלית,

ציציצית, וגם צדקה, וגם ביקור חולים, הוא חבר'מן, הוא מצליח לעשות הכל ביחד. הוא נכנס לבית חולים,

הוא עושה פה שנות, לולב, והוא מבקר חולים, עושה צדקה,

לא יודע מה.

כל זה בין המצוות שונות לגמרי, לא? אנחנו מדברים על המצוות, לדוגמה, כן?

פה זה משהו אחד,

פה זה מצווה, ועוד מצווה, ועוד מצווה, ושנייה. אני קורא כאן מצוות שונות לגמרי. כן. אז אין קשר ביניהם, לא טוב במקרה הזה של הכוס.

אתה אומר, אתה סלט מצוות, זה אסור לעשות סלט מצוות.

לעשות סמיש, לחבר מצוות, זה בסדר.

אבל לקח אותנו לעשות... טוב, אז עוד מעט נראה, הוא בעצם,

כן.

אז בעצם, בעצם הוא טוען פה שאלה שכל,

למה לא נגיד ככה? שבע ברכות שבע כוסות.

ככה הוא אומר, כן?

אז זה לא כל כך קטנה, מיתוס זה לא כל כך קטנה. למה?

בגלל שבדרך כלל, מיתוס זה לא כל כך קטנה. למה? בגלל שבדרך כלל, מיתוס זה אומר, זה חבילה, זה מצווה אחת.

כל השבע ברכות זה מצווה אחת.

מיתוס זה אומר,

נו, אז תשאל אותי, אז גם בקעת אירוסין ובקעת נישואין, זה גם כי תחת החופה זה מצווה, זה, זה, מה ההבדל?

אז תוסת אומר, אתה יודע מה תוסת אומר? תוסת אומר שבעצם אירוסין ונישואין לא אמור להיות ביחד.

זה לא סט אחד.

בזמן הגמרא היו עושי אירוסין,

ואחרי שנה נישואין.

זאת אומרת, אירוסין ונישואין זה לא דבר שעושים ביחד.

אין קשר בעצם.

ארוסה, היא צריכה להיות ארושה, הגמרא אומרת,

נותנים לבתולה י' בחודש להתארגן,

ולאלמנה 30 יום להתארגן.

אבל בעצם בין האירוסין לנישואין זה עובר שנה.

אז בבקעת האירוסין עומד תוסף, בבקעת האירוסין ובבקעת הנישואין,

זה שתי אולמות.

זה לא קוראים אחד לשני.

עכשיו אתה תיקח אותן, תעשה איתן סלט ביחד, בוא נעשה עם כוס אחד, זה נראה חבילות-חבילות. יאללה, בוא נעמיס, בוא נעמיס.

זה נראה.

אבל אני שואל שאלה,

שלכאורה זה נראה כאן,

שלהשתמש באותו חפץ, באותו כוס,

לשתי מצוות,

זה נראה חבילות חבילות, ככה אומרת.

תראה, אנחנו בשעה האחרונה מדברים שהפוך,

אני צריך עכשיו לדייק ולחפש.

השתמשתי בראשונות,

אני צריך דווקא לחפש, להשתמש בזה להפר את המצות.

ולא סיימת את המגוון הראשון.

או... מה?

היית מצליף את המגוון. כמה היה לך מגוון?

זהו.

ככה אומר שאני... זה יכול לעשות דבר כזה פשוט.

זה כזה חילוק פשוט,

שפשט וככה.

בואו ניקח את השנות, כן?

גמרתי עם השנות. אין לי מה לעשות איתן.

אין מצווה לשרוף. יותר מזה,

אין עניין לשרוף השנות.

מצד מצווה של השנות.

ברגע שגמרת לחבוט את הערבות על הרצפה,

נגמר המצווה.

זהו.

אתה יכול לזרוק את זה. ציצית.

ברגע שגמרת,

ברגע שהציצית נפסקו, נשברו, נגמר.

פתילות של תנאי שבת, ברגע שנשרפו, נגמר. זה המצווה.

אין עוד מה לעשות איתם, זה נגמר, אין עניין להדליק את זה, סתם להדליק, אין עניין.

המצווה כהתקיימה, נגמר, חלאס, נגמר.

עכשיו,

אתה רוצה לעשות מצווה חדשה, ואני אומר, רגע,

בואו נחפש מה יש לנו בתוך המחסן. אתה מתחיל, אתה מתחיל, וואו,

אני מוצא פה דברים מ... לא יודע ממתי.

בואו נעשה, בואו נחיה אותם מחדש.

זה לא נראה מצוות חבילות חבילות.

אבל הסיפור שלנו בגמרא בפסחים, מה מדובר שם?

מדובר בבן אדם שעכשיו עושה בקעת המזון.

הוא עשה בקעת המזון על כוס של יל.

עכשיו, מה אתה צריך לעשות עכשיו?

אתה צריך לשתות את זה, חלק מהמצווה.

חלק מהמצווה, לכאורה.

חלק מהמצווה...

של לעשות בקעת המזון על כוס הוא לגמור, תגמור, לא גמרת, מה אתה מחכה? תגמור.

בקעות המזון על הכוס, לברך על כוס,

בוא אל פי הגפן ולשתות.

הוא אומר לא, לא, לא, חכה, חכה, אל תגמור, תגמור, יש לי עוד אחד פה,

בוא, בוא, בוא, מהר, בוא, בוא, תיכנס,

תכנס פה עוד מצווה של קידוש ותשתה בסוף לחסוך.

זה נראה שחבילות חבילות, אתה נימש לך מהמצוות,

נירה כמסוי, אתה רוצה לגמור מהר.

זה העברות, זו הנקודה.

זאת אומרת, ככה, צריכים לדעת את ההבדל.

אם כבר גמרתי את המצווה,

בעצם המצווה כבר נגמרה, אין מה לעשות איתו.

בעצם אתה יכול לזרוק את זה, אמרנו.

כן?

אני אומר, אתה יודע מה, בוא נזרוק את זה, בוא נחיה אותו מחדש, בוא נכניס פה עוד איזה רוח חיים בתוך המצווה, נעשה לו איזה גלגול חדש,

נעשה את זה. זה אדרבה, זה מצוין.

אבל פה, המצווה עוד לא גמרת.

אתה רוצה לומר אותך, כי אל תגמור את המצווה עד הסוף,

בוא בינתיים נעמיס עוד מצווה של קידוש?

זה נראה מצוות חבילות-חבילות.

מה אתה אומר?

רגע, רגע, אנחנו דיברנו עכשיו על בקורת המזון וקידוש.

נכון. רגע, אז הגמרא שואלת, רגע, הגמרא שואלת,

מה קורה במוצאי שבת,

שזה גם יום טוב, כן?

אתה שומע?

למה אתה לא שואל אותי,

רגע, אני לא מבין, מה קורה בכל פעם שיש מוצאי שבת,

לא יודע אם זה קורה כל כך הרבה בארץ,

אבל מחוץ לזה קורה הרבה שיש לך שתי ימים של חג,

אם יש לי מוצאי שבת,

שזה גם יום טוב,

כן?

אז אתה צריך עכשיו לעשות קידוש.

מה?

עושים הבדלה, זה נקרא יק נעז. יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן.

ושהחיינו. זאת אומרת, מה קורה ב... אה, זה קורה, בטח זה קורה. אם ערב,

אם שבת, זה ערב יום טוב,

במוצאי שבת

מתחיל ליל הסדר.

וליל הסדר זה מוצאי שבת, נכון? היה כזה דבר? לפני כמה שנים היה כזה דבר? אני זוכר.

עכשיו אתה עומד קידוש,

כן?

וגם הבדלה על כוס אחד.

מה קורה פה?

חבילות, חבילות.

אתה חוסכן, אתה רוצה ככה לעשות שתי מצוות.

קידוש והבדלה על כוס אחד זה חבילות, חבילות. למה אתם לא שואלים? מה הולך פה?

אז הגמרא אומרת, שואלת את השאלה הזאת,

הגמרא אומרת

שקידוש והבדלה זה לא שתי מצוות.

זה באופן, זה אותו מצווה.

זה קידוש היום.

הבדלה,

זה נראה כאילו שהבדלה כאילו אומר יאללה נגמור שבת. זה לא נכון.

הבדלה זה גם כן חלק מקידוש היום. זה מקדש את היום.

זה בא להגיד

נגמר השבת,

אתה מקדש אותו, כאילו. אתה מבין?

האירוע של השבת נגמר.

עכשיו אני מבדיל את זה בין כוש לחול, זה גם כן איזושהי קדושה לשבת.

אז זה לא שתי מצוות שאני ממש אותן בכוס אחד.

זה מצווה אחת שאני... הבנת מה אני אומר?

אבל זה קורה, זה קורה, אני לא יודע מה המנהג.

מה אתה אומר?

כן, אבל זה קצת מעניין שזה שבת וזה יום טוב. זה קצת קשה להבין.

זה הבדלה של שבת וזה קידוש של יום טוב.

זה עדיין נקרא נושא אחד של קדושת ימים טובים ושבת. זה נושא אחד, זו מחלקה אחת.

פה זה בקט המזון וקידוש, אין שום שייחס ביניהם. ואתה ממש את הממשי המצוות, לכוס אחד זה נראה כמו חבילות חבילות. מה אתה אומר?

כן.

קט המזון זה לעשות בקט המזון

בהנקות של היין, ולשתות אפילו חצי כוס יין,

וזה קיימת כבר את השימוש במצווה בשביל קט המזון.

אחר כך אתה יכול למנות את הכל סופר, נגיד. זה נקרא כוס חדש.

כן, ואז בעצם אתה... בסדר, אתה רוצה לחסוש, אתה קמצן, מה אתה?

להשתמש ביין הקודם. אין בעיה, זה אתה יכול לעשות, זה בסדר.

אתה רואה פה ערבוב של מצווה שעושים אותה... אתה רואה פה אתה מבין שתי דברים.

לא, ככה קרוב מערבב כי בכל שתי מצוות, ואתה אומר, אני חייב את הראשונה מהר, ועבור לשנייה. נו.

השתמשת בזה ששתית כבר את היעין,

וכאילו סיימת מצווה ראשונה,

עכשיו כדי לעבור למצווה שנייה אתה מלא כפעם את הכוס? בואו נעשה קידוש.

מה שעושים כמשתמש גם זה גם תמר. כן, וכשיש לך איזה אירוע, באים אנשים אחרי השני,

מה הבכת אבל?

לא, אבל אני אומר, בעצם מה עשית? הבכת שגם מצד אחד זה כוס חדש, מצד שני עדיין ההוא עם מצווה, יש השאריות מהקדושת.

נכון, יכול להיות, יכול להיות, נכון, נכון. אז אתה גם השתמש בו, וגם מצווה נוספת. נכון, יכול להיות. ואין כאילו מצוות מהירות. נכון, נכון.

מה?

אבל תחזיר את המצווה,

זה עולם שלך ועדתיתו.

אז עכשיו, הוא מעלה פה שאלה מעניינת.

למה באמת צריכים לשתות מהכוס של קידוש? מה העניין לשתות?

האם,

יותר חשוב,

כשאני אומר בורפיה גפן בקידוש, מה זה?

זה חלק מהמצווה?

כן?

אז יש פה רש״י במסכת אהובין,

תמ״ם, מה שהוא אומר, משהו מעניין, מה שהוא אומר ככה.

בעצם,

מה זה?

זה קידוש. נכון, אני לא יודע, אתה צודק. שבת בבוקר, הרי כל הקידוש זה בא לפני הגפן.

האמת היא שבשבת בבוקר

אין קידוש בעצם.

זה לא קידוש,

כן?

אז מה העניין לשתות יין בקידוש? הגמרא אומרת

ששבת בבוקר,

כל הסיבה למה עושים קידוש, זה קידוש הרבה, לא? זה נקרא קידוש הרבה. הגמרא אומרת, זה אפילו שזה לא קידוש הרבה.

זה לא קידוש של הרב, זה לא כל כך חשוב. מה יותר חשוב? קידוש אלה שבת או קידוש של שבת בבוקר?

מה?

אז אם תלך פה, תראה אנשים עושים קידוש פה עם קיסקה, עם כל הדברים וזה, זה נראה קידוש של השבת, זה לא נכון.

קידוש אלה שבת זה דורייתא.

קידוש אלה שבת צריכים לקדש.

מדורייתא לא צריכים לקדש על כוס.

זה בעצם מחלוקת ראשונים.

יש רוב ראשונים לומדים של קידוש על הכוס. זאת אומרת, קידוש,

מה זה קידוש?

שאתה צריך להגיד, היום זה שבת, נקודה.

אם אמרת שהיום זה שבת, קיימת מיצוס קידוש.

זה הקידוש, לקדש את היום, להגיד, היום זה שבת, זהו.

באו חכמים ואמרו שצריכים לעשות את זה על הכוס.

ככה דעת רוב הראשונים.

יש ראשונים, אבי הלוח מביא, יש אשר שומעים שקידוש על הכוס זה דורייתא.

מדורייתא צריכים לקדש בליל שבת על הכוס.

בסדר, אנחנו לא בעוסקים ככה, אבל ככה

זה ליל שבת. שבת בבוקר,

כל עניין של גידול שבת בבוקר זה פשוט רק

כדי שלא יהיה סעודת שבת כמו סעודת חול.

כל יום אתה אוכל סעודות,

אני רוצה להראות שהסעודה הזאת הוא לא כמו סעודה רגילה.

כל יום אתה מגיע הביתה מהעבודה,

מהכול, לא יודע איפה אתה מגיע,

אתה אוכל.

נו, אז זה לא נראה שבת פה, אני לא מגיש שבת.

איך אתה מגיש שבת?

אז אתה מגיש שבת על ידי שעושים קידוש.

הקידוש בא בעצם להיפות ולהדר את הסעודה שאתה הולך עכשיו לאכול.

אגב,

שמעתי שיש לו מזעם לאורך עומד על דבר מאוד מעניין.

הרבה אנשים,

יש לך בתוך הקהילה מי שעושה קידוש,

נולדת לו בת או בר מצווה או שבת חתן,

ואחרי הבית כנסת הולכים כולם לעולם,

אחד עושה קידוש, אוכלים שם עוגות ואוכלים ואוכלים.

זהו.

אחר כך הבן אדם מגיע בגדה,

אומר, כולם שמרו קידוש? כן, יאללה, ישר לה מוציא.

לכאורה,

ככה כולם עושים,

כן? בואו נהיה אמיתיים.

אומר שלומד זרמן אורבך, לכאורה זה לא בסדר.

זה לא בסדר. למה זה לא בסדר?

נו, תגיד, למה זה לא בסדר?

בגלל שמה העניין של קידוש בשבת בבוקר?

להגיד קידוש?

לא.

העניין הוא להדר ולתת חשיבות לסעודה שלך.

יוצא שאתה בתוך האולם של בית כנסת אחת ובלי הנהרה.

בבית אתה מגיע לאכול תחמין ושמסכין האישה הכינה ואף אחד אין להם תאבון לאכול,

שם אתה לא עושה קידוש.

אז אתה לא עושה חשיבות לסעודה הזאת.

אז אתה רואה איזה בעיה? הוא אומר,

ככה הוא אומר לעשות. אני לא יודע אם כולם נוהגים ככה.

כך הוא אומר, גם אם שמעת קידוש בתוך הבית כנסת, אתה חוזה הביתה,

עוד פעם תעשה קידוש.

ככה אתה עושה.

יש ענפה שאומרת, אין קידוש במקום סעודה, הוא לא עושה את הכל אותה. לא, אז קידוש במקום סעודה,

קידוש במקום סעודה, זה מחלוקת ראשונים במסכת פסחים, מה,

למה צריכים קידוש במקום סעודה,

כן?

האם זה בשביל הסעודה,

שהסעודה אומרת, אני צריך קידוש,

או בשביל הקידוש הוא צריך את הסעודה?

מי צריך את מי פה?

אתה מבין?

מי צריך את מי?

נכון,

אבל השאלה,

אז בתוך, עשית קידוש במקום סעודה, בתוך האולם,

עם כולם, בקייטרים.

אם זה לא סודה אז זה לא קידוש. לא, לא, לא, לא, לא. אם אחד הולך לקידוש בעולם,

והוא שומע קידוש מערב, אומר קידוש, ואחר כך הוא אוכל את הפירות ולא אוכל מזונות,

הוא לא יוצא קידוש.

הוא לא יוצא ידי חובת קידוש.

בגלל שקידוש במרכז סודה צריך להיות סודה לפחות מזונות.

וואה, מוציאו מזונות. יש כאלה שאומרים שהמזונות לא מספיק. אנחנו אומרים שמזונות זה בסין. בסדר, אבל מינימום מזונות.

ובקבעי גומר שאפשר לעשות קידוש על רביעי סיין.

זאת אומרת, לא צריכים לחם, לא צריכים עוגה, בדיעבד,

וזה הרבה אנשים בפסח,

חג הפסח, כן? יש אלה שלא אוכלים שרויה,

חסידים מקפידים לא הולכו שרויה,

אז מה יעשו בפסח?

לא רוצים להתחיל את הסעודה, הוא רוצה לאכול לשתות קפה,

עוד לא מתחילים את הסעודה, מה יעשה עכשיו? הוא רוצה לעשות קידוש על סעודה. אין לו סעודה,

אז תעשה קידוש על רביעי יין, וזה מספיק טוב.

בדיעבד, אומר רביעי.

עכשיו, הדבר האחרון שאנחנו רוצים להגיד,

שזה, אני לא יודע מה,

באמת צריכים לבדוק את הדבר הזה. כל פעם שיש, לא יודע, תגיד לי, מה המנהג שלכם?

כשבסעודה שלישית יש שבע ברכות,

כן?

אז עושים על כוס,

עושים את השבע ברכות על כוס.

מה עושים עם הכוס הזה?

שותים את זה?

אז אם מישהו אמר שיש נוהגים באמת לשתות את הכוס הזה,

מה אתם עושים?

שותים,

להבדלה.

לכאורה,

זו בעיה של חבילות מצוות, חבילות חבילות, לא?

אתה לוקח אותו כוס,

הרי מה הקשר בין הכוס של בקעת המזון

שישב ברכות וכוס של הבדלה?

שתי מצוות, ואתה מחבר אותן עם כוס אחד?

לכאורה זה בעיה.

אז אפשר להגיד מה שאתה אומר, יש כאלה שאומרים,

כיוון שיש ערבית באמצע,

אז זה הפתרון.

אבל עברת את הזמן שלי? צדיק.

או.

אז אתם דווקא תגידו, ואני, אני,

אז יש כאלה שאומרים באמת שצריכים שתי כוסות.

הכוס הזה, תשאיר ותביא כוס חדש בשביל הבדלה.

לא יודע, אני חושב שהמנהג שלנו באמת להשתמש בתוך כוס.

כמו שאתה אומר, שיש, עבר פרק זמן באמצע הזמן,

ולכן זה בסדר.

אז עכשיו, מה למדנו מפה? דבר אחד,

בואו נחזור.

למדנו מפה שתשמישי מצווה באופן ריכוני נזרקים. אפשר לזרוק את זה, לא צריכים לשים זיל. אבל למדנו שיש כמה דאגות, צריכים להקפיד.

דבר ראשון,

לא לבזות את זה בזמן שהוראו למצווה.

אם הציצית עדיין מחובר, ודאי כתוב לא לבזות את זה.

הרמור אומר, לא לעשות איתו עבודת גנאי.

אל תיקח את הטלית שלך אפילו, שפסול,

לעשות, לקנך את האף ולקנך את הגוף. זה ביזיון מצווה, זה ודאי היה צריך לעשות.

קומה מעל זה אומר מעריל שיש עניין להחמיר ולגנוז את זה, או לפחות לעשות איתו מצווה אחרת.

וזה למדנו, שאפילו שתשמישי מצווה

אין להם דין גניזה,

אבל יש עניין לעשות איתו מצוות אחרות.

וכל הזמן לחפש לעשות מצוות אחרות. למדנו מפה שמצווה,

חיבוב מצווה, ולמדנו מפה שהיהודים יצאו ממצרים,

הם לקחו איתם את השארות מארור ואמצה להראות את החיבוב מצווה, איך שאהבו כל כך את המצוות. מצוות, אתה צריך להשקיע מצוות, לתת לזה, להשקיע. אם אתה משקיע על המצוות אז יש לזה משמעות.

סתם, כשבן אדם יבוא ויעשה מצווה, אין לזה משמעות.

נזכרנו עכשיו שהרי דבו אומר שמצוות יש עניין לברך על מצוות.

הגמור אומרת שצריכים לברך עובר לעשייתם, לפני המצווה.

למה צריכים לברך לפני המצווה?

אומר הריטבו,

לחבב את המצווה.

אם אתה תיכנס את המצווה ככה בלי להכין,

אין לזה משמעות.

אם אתה תברך על המצווה לפני שאתה מברך, עושה מצווה, זה נותן לזה חשיבות.

אם יש זמן, אני רוצה עזב עוד קטן, קצר,

ששמעת היום משהו מאוד נפלא.

בספירת העומר אנחנו אומרים היום, יום אחד לעומר,

יום שני לעומר וכולי.

אחורה, זה לא כל כך, ככה לא סופרים.

בן אדם הולך לקבל משהו,

אומר לך, תשמע, בעוד חמש דקות מגיע אוטובוס.

חמש דקות לאוטובוס.

ארבע דקות לאוטובוס או לעכבת.

אתה סופר את הדקות

שאתה צריך לקבל... שישארו לך. שישארו לך עד שיבוא האוטובוס סוף סוף או העכבת או מטוס. אתה מחכה עוד כמה זמן.

כן? אתה מחכה למשהו.

פה אני לא, לא. כמה עברים עברו מה... אני לא צופה את העומר עכשיו, העומר עבר, זה נגמר.

למה אני לא אומר היום 49 ימים עד קבלת התורה וכולי וכולי? ככה שואל ספר החינוך.

אומר החינוך

שזה מדי הרבה.

בן אדם התחיל ביום הראשון,

היום 49 לפני. וואו, לפני זה, אני כבר התייאשתי.

זה מדי רחוק.

אז ככה בן אדם נופל וכבר מתייאש ואין לו חשק.

כך אומר ספר החינוך.

אבל שמעתי תירוץ מאוד מאוד יפה.

שבאוטובוס,

אתה מחכה לאוטובוס, יש מסך שאומר עוד חמש דקות לאוטובוס.

אתה צריך לעשות משהו שהאוטובוס יבוא?

במקום להשתמם שם ולהסתכל על המסך? לא.

תעמוד שם, זה יגיע. גם אם תקפוץ, גם אם תירדם, גם אם תשב, גם אם תעשה...

לא משנה מה תעשה, גם אם אתה לא עושה את זה כלום,

האוטובוס יגיע.

אומר לך עוד כמה דקות האוטובוס מגיע.

מתן תורה זה לא מגיע אליך.

זה לא... בן אדם עומד ככה ויושב,

הנה אני מחכה,

אני אגיע לתחנה 49 ושם אני יורד למתן תורה.

טעות.

מתן תורה זה לא מגיע כמו אוטובוס בעוד חמש דקות.

אם אתה היית סופר עוד 49 ימים לסביבת העומר,

זאת אומרת מה זה משנה מה שאני עושה, זה יגיע.

וזה טעות בהבנה, זה לא נכון.

אתה צריך לעבוד

להגיע למתן תורה.

ומי שעובד יותר מקבל מתן תורה יותר.

מי שעובד עוד יותר מקבל עוד יותר. קבלת התורה לפי מה שאתה מכין את עצמך.

קבלת התורה כל אחד איך שהוא מכין. לכן אני אומר, היום יום אחד באומה. אני הכנתי יום אחד.

עבדתי על עצמי יום אחד כבר

להגיע כבר ליום הזה.

באוטובוס אתה צריך לעבוד. אתה עומד דום בתחנה, זה יגיע.

לכן אתה אומר עוד כמה דקות מגיע האוטובוס.

אבל פה אני אומר לא.

כמה ימים עבדתי על עצמי,

כמה שבועות עבדתי על עצמי כדי שאני אגיע ליום המיוחד הזה של קבלת התורה.

לכן אתה אומר כמה הם עבדו.

הבנת?

עכשיו, עוד דבר קטן,

שזה גם קשור לעניין הזה,

שיש הלכה שזבה, אישה זבה ואישה זב,

איש זב,

כשהם טמאים צריכים לספור שבע ימים.

כן? צריכים לספור שבע ימים.

עכשיו,

אין ברכה, לא מברכים, אין עניין, לא צריכים לברך.

אבל סבירת העומר צריכים לברך.

מה ההבדל?

למה סבירת העומר צריכים לברך?

על כיום, יום אחד בעומר, יום שני בעומר צריכים לברך, וזב וזבה לא צריכים לספור, צריכים פשוט לדעת. התשובה היא אותו דבר.

שמה,

גם אם לא עשו כלום,

עצם זה שעברו עליהם שבע ימי טהרה,

היום הגיע, לא צריכים לעשות כלום, לא צריכים להשקיע.

סבירת העומר, אתה צריך לספור את היום, אתה צריך לעבוד. כל יום זה עבודה מחדש, אני עובד.

אלה שיודעים את הקוד בקבלה, כתוב,

נצח שבגבורה, אני לא מדבר מאלה, אבל אלה צדיקים ואנשי מעשה מבינים שכל יום בעומר יש לזה עוד משמעות.

וכל אחד צריך, לפי הדאגה שלו, להכין את עצמו,

כמו שאנחנו אומרים פה במצוות.

אם בן אדם יבוא,

ייפול תוך בית כנסת ופתאום יתחיל להתפלל, זה לא תפילה.

צריך להכין את עצמך, אותו דבר קבלת התורה.

אתה צריך קבלת התורה, זה כפי מה שאתה עובד. אתה עובד,

עבר יום אחד,

יום שני, שניים בעומר, ארבע ימים בעומר. כל יום עבדתי כדי להגיע לקבלת התורה.

שהשם יעזור שאנחנו נזכה כולנו לקבל, לקבלת התורה באהבה בעזרת השם.

סליחה.

תודה רבה על זאת מחבר.

שכם, בהספר זמן כותו,

תבין אותו על ילדים.

ותדב להשכת השומר רבו. אמן.

אומר על עמודי,

נראה כמותן,

ונצמח לראותיו.

אמן.

אחר יפה, נגיד המיזון,

אחד בכל בית ישראל.

ואגב יום משכה,

אמרו אמן.

אמן.

ויש שומר רבה במבורך בארון הרבייה,

ביה וביה ואתה משתבח מפר, מעט גמרו, מתנשא ויתערב, מתאדל ותערמר,

שמת למפות קורותו,

שמתה ושלוחתו,

נכון ותרדיו אלוהינו הוא אמרו המונאזים אומן

רב ישראל בא רבנן מועס המיניון ברכו תלמידת המיניון מעתקין ד מא

רויסא בפילישתא ליבה תרדים וכל אתה ואתה דיען המלכה נחזר,

וישאיום

מה נשמר, החיים מסרו, ראשון, נחמו, משה זכו, פרוג, לא, שכר חפה, ברח מאסרו, אסר חלום לבחור בית ישראל, ברחם ישלום, אמרו, אמן.