"זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו". הראשונים ז"ל האריכו בענין הנגעים והעולה מדברי כולם כלל גדול, כי על האדם לראות ביסורים הבאים עליו כנביאים ושלוחי מרום שנשלחו אליו ישר מן השמים להוכיחו על פניו ולהעיר למוסר אזנו. ואנו עומדים ותמהים על עצמנו, עד כמה אנו רחוקים מידיעה זו. הלא מוטל עלינו לעמוד לחקור זאת על מה ולמה נתרחקנו כל כך.

אז כל הראשונים האריכו בנושא הנגעים, אבל מה שעולה מדברי כולם זה כלל אחד גדול, שאנחנו צריכים לראות שהיסורים שבאים עלינו הם כמו נביא שבא ואמר לנו מה אנחנו לא בסדר. וכמו שליח ממרום, שנשלח ואומר אני נשלחתי מן השמים להגיד לך שאתה חטאת בכך וכך ולקית בגלל כך וכך. ואנחנו עומדים ותמהים על עצמנו כמה אנחנו רחוקים מהידיעה הזו, צריך להבין למה אנחנו רחוקים מזה. 

במכוניות היום יש נורות שנדלקות ומסמנות לך איפה הבעיה באוטו, הגוף שלנו יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, איפה שכואב זה נורה מהבהבת, האבר הזה לקה בגלל חסרון שמן, "ושמן על ראשך אל יחסר", יש פה איזה חסרון במצוה, או שיש עבירה, אז האבר צריך לבדוק מה המצוות התלויות באבר ולראות אם עברת עליהם או לא ואז לתקן, אז פשוט מאד מאותתים לך. יש אנשים הולכים לרחוב לוקחים כדור או זריקה וגומרים את הבעיה, משל למה הדבר דומה, לאחד שהתחילה לצפצף לו הנורית, הלך לחבר אמר לו תעשה טובה, הנורית הזו מפריעה לי, תבטל אותה, ביטל לו אותה, והנורית אמרה שחסר שמן בלמים, ויום אחד הוא יורד בירידות של ירושלים, בא לתת ברקס - אין ברקס. התדרדר במדרון ולא צריך לספר מה היה הסוף. בקיצור הוא חשב שהבעיה זה הנורית והנורית מטרידה אותו, והנורית היתה אמורה להציל אותו, אם הוא היה מתייחס אליה ומברר מה הנורית הזאת אומרת, והיה נכנס למקום שהיו אומרים לו תשמע, חסר לך שמן בלמים, היה ממלא לא היה קורה לו כלום. הנורית הבהבה, היסורים באו, אה אה כואב לי הראש, כואב לי זה כואב לי כואב לי כואב לי, כואב לי - לך לרופא נפשות שיגיד לך מה צריך לעשות מה צריך לתקן, תקן וזה יעבור. אומר מה אני צריך רופא נפשות אנחנו ה יום בעולם המודרני הולכים לרופא, הולך לרופא, לוקח כדורים מוריד לו את הנורית אח"כ בירידה מירושלים להתראות. כי הוא לא שם לב לאזהרה, היסורים באו לאותת שאתה במצב לא טוב.

אמרו חכמים ז"ל בברכות ס"א, בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה היה זמן של קריאת שמע, היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך, אפילו בשעה שהוא נוטל את נשמתך צריך לאהוב את הקב"ה. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. אם אנחנו מסתכלים עכשיו ומציירים את המעמד הנשגב הזה של רבי עקיבא, איך רבי עקיבא מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאתו את שמע, בשעה מרה כזו שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל הלא נשתומם ולא נדע את נפשנו מרוב התפעלות, על בן אדם ילוד אשה שהגביה עוף עד מתחת כסא כבודו יתברך, כלבנת הספיר זיכך וצירף את ליבו לשמים, ויצאה נשמתו באחד, ואמנם גם תלמידיו ראו ותמהו ואמרו, רבינו עד כאן? אבל מה להשתומם ולהתפלא עוד יותר, כי רבי עקיבא בתשובתו תמה על תמיהתם, הוא אומר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שהגיע לידי לא אקיימנו? פה נעוץ הסוד הגדול, שבקרב האדם הגדול ואנו לא ידענוהו, כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא לידי ואקיימנו, והרי הפסוק אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך" אפילו בשעה שהוא נוטל את נשמתך, ולא רק רבי עקיבא נצטווה על זאת, כי אם כל אחד ואחד מישראל אפילו הפשוט וההדיוט ביותר באיזה מצב שהוא עומד בו אין הבדל לא במצב, לא בזמן, לא באדם, כולם כולנו נצטוינו "ואהבת בכל נפשך", אז למה באמת ההבדל כל כך גדול בינינו לרבי עקיבא? 

זה מה שאמרנו שאדם הנלבב בעל לב שבא לעשות את רצון קונו ולקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות, בתום ובכנות, אחד הוא אם מבין מעט או מבין הרבה, עיקרו של דבר שמע ישראל, השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אל תסתפק ותצא ידי חובה בקריאה בעלמא בדיבור או במחשבה, אלא הכל הולך לפי רוב המעשה, שאם אתה אומר ואהבת ראה להגיע לקיים את זה במעשה לאהבה את ה' אלהיך. כשאתה אומר בכל לבבך, השתדל לבוא בשני יצריך, ל"נישא את לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" וכן כשאתה אומר בכל נפשך ובכל מאודך, וזה כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא לידי ואקיימנו, אם אדם היה מתרגל לחפש כל דיבור שהוא מדבר הלכה למעשה, אין לך שלמות גדולה מזו, לקום מהספר לקיים את מה שלומדים. 

אמרו חכמים ז"ל, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ולכאורה איך יבואו כל העניים בכל הדורות שהם ודאי שונים זה מזה במצב חייהם וכשרונותיהם וחברים שלהם ומשפחותיהם ואנשי דורם, הרי כל אחד זה בחינה אחרת, שכידוע שכל אלה משפיעים על הלך רוח האדם לטוב ולמוטב, כל שכן שיש הבדל רב מאד אין לשער בין עני שהוא גם בדעת בדור שפל ונבזה לבין הלל הזקן שהיה גדול בדורו בדור של תנאים קדושים, אשר עליהם אמרו האמוראים, אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואיך הלל מחייב את כל העניים? אותה התמיהה איך יחייב רבי אלעזר בן חרסום את כל העשירים ואין יוצא מן הכלל? היה לו אלף אניות ביבשה ואלף אניות בים. אבל אין הכוונה שהלל יחייב את העניים למה הם לא עלו ברעב ובצמא אל הגג כמוהו בבית המדרש של שמעיה ואבטליון וכיסה אותם מטר שמונים שלג בשביל לשמוע תורה מליל שבת עד שבת בבוקר, וזה עוד בחודש טבת, עד שהוא לא הרגיש שנתכסה כל גופו ונתסכן, כי מי יוכל להתדמות אל הלל הזקן בשכלו הגדול, ורוחו ונשמתו הגבוהה מאד מאד. אבל בדבר אחד יבוא הלל לחייב את כולנו ומי ישיבנו, בזה שכל מי שהיה בהבנתו, כל מי שהיה בהבנתו לא השאיר אותו ריק בלי קיום מעשה. הבנת? כן. עשית? לא. פה מחייבים אותך. מה שאתה יכול להבין והבנת למה לא עשית? 

וכן היה רבי אלעזר בן חרסום וכן כל חכמים ז"ל, בכך יתבעו את כל באי עולם, בכל דור על מה שלא ראו לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתם שלמדו הם בעצמם לפי כוחם לפי שכלם ולפי הבנתם, לא יותר מזה. מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כמו שהם קיימו הכל בשלמות אנחנו במדרגתנו צריכים לקיים בשלמות. מה הבעיה? מה שהבנת תעשה. 

וכך יתבאר גם כן בזה המאמר הידוע בתנא דבי אליהו, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כבר שאלו רבים איך אפשר זאת? ואפילו להגיע בקצה המטה אבל לפי מה שאמרנו הכוונה מתי יגיעו מעשי, כלומר שכשם שאבותינו הקדושים ע"ה כל תורתם הנפלאה אשר למדו מכליותיהם הם הפעילו למעשה בכל פסיעה ופסיעה במשך כל ימי חייהם, ובזה אמנם גדלו מעשי אבות מעל שמים ושמי השמים, כך חייב כל אדם להשתדל שכל מעשיו יתאימו ולא יחסרו מהבנת שכלו, זהו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. אז מדברים לא על המדרגה, על המעשה, הם עשו את המעשים בשלמות גם אתה יכול לעשות את המעשים בשלמות. 

וכן בכל דבר אשר אינו נוגע דוקא למעשי ידיים ופועל כפיים, וזה ביראת ה' ואהבת ה' וכדומה וכל המצוות התלויות בלב, כי אם אין לב לא קיים כלל את המצוה, ולא מספיק מה שיודע בשכלו ומשיג בהבנתו, אלא צריך גם להרגיש כן בלבבו, תדע שאין הכתוב אומר, ואהבת את ה' אלקיך בכל שכלך, אלא בכל לבבך, וכן הוא ביראה, וכן הוא בכל המידות הטובות, כמו שכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" על זה נתבע האדם, שיהיה ליבו שומע אל מה ששכלו יודע, זה מה שביקש שלמה המלך מאת ה' שנראה אליו בגבעון, ונתת לעבדך לב שומע.

עכשיו נחזור למה שהתחלנו, רגילים אנשים לומר יסורים הם מן השמים, וכך הם חוזרים בפיהם תמיד ואומרים, אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, ובכל זאת כשאמנם הוא נוקף רק את האצבע הוא שוכח את הכל ומתחיל לצעוק בקולי קולות ובועט ברגליו ונושך בשפתיו כאילו הוא מתאבק עם גזלן אשר לפניו שבא לבלעו חינם. וצא וחשוב אילו יצוייר שהקב"ה כביכול עומד על האדם וחובט אותו במקל על ראשו, מה היה עושה האיש? היה בורח? אפשר לברוח מהקב"ה? ודאי היה נשאר עומד כפוף, מקבל באהבה את המכות ואומר חטאתי עויתי פשעתי. נו, אז מה הפירוש יסורים באים מן השמים? האם לא כן הוא ממש כמו המשל שהבאנו שהקב"ה עומד ועם המקל נותן לו יסורים בראש. אז מה אתה בורח לדוקטור? נו אז זה הפתרון, אם תלך לדוקטור אז מה אתה עקפת את הקב"ה? אתה הולך לכבות את המנורה? אתה לא רוצה לדעת מה הצפצופים? אתה לא רוצה להרגיש את היסורים ולהבין מה הם אומרים? אז מה זה יועיל? אחר כך יש מדרון מירושלים. אז לכן אנחנו מאמינים באמונה שלמה וגם חוזרים על זה בפינו תמיד כי יסורים הם מן השמים, ואם כן מה איתנו? ויש עוד שאומרים יסורים מכפרים, כן, אבל אם לא תעשה עבירה אז לא תצטרך יסורים לכפר. 

עוד יש לתמוה על עצמו, שגם החשבון הפשוט להבין את הרחמים שביסורים אנחנו לא יודעים, כי הנה כל מה שאנחנו מוצאים בעולם הזה שאדם רוצה להיטיב לחבירו הוא מפני שע"י שהתעסק בטובת חבירו אז יחסר לו, בטרחת גופו או בזמן שהוא צריך להשקיע או בממון וכדומה, אבל אם יצוייר שאדם היה יכול לעשות טובה לחברו ולא יחסר לו כלום, וגם לא יצטרך להטריח עצמו במאומה, בודאי לא היה איש בעולם אפילו האכזרי ביותר שלא יעשה טובה לחברו, כי מה אכפת לו בזה, קל וחומר אדם טוב הרי אין שום ספק שיתמיד בכל זמן ובכל מקום במצב כזה להיטיב לאנשים בלי סוף. ומעתה גם איש בער לא יבין את זאת, שהקב"ה נקרא מלא רחמים, ודאי שכל מה שהוא עושה זה רחמים וחסד, מלא רחמים פירושו שאין מקום פנוי בו כביכול שלא ימלא רחמים, והרי הקב"ה אין סוף, אם כן גם לרחמיו אין סוף, ואדם יודע זאת, אך מה מוזר ומתמיה הדבר שעל אף כל זאת, אם מרגיש אדם איזה כאב בצפורן האחת מתחיל להתאנח מרה וחושך חושך, עולם חשך בעדו. למה זה כך? מפני שאין פיו וליבו שוים לעולם, ישמעו אזנך מה שפיך מדבר, כי לא התחנך והוא לא התאמץ להיות בן איש חיל, שלבבו ירגיש מה ששכלו מבין.

והנה בענין הנגעים, ברמב"ם בספורנו ז"ל כתבו, כי נגעי בגדים ונגעי בתים אינם בטבע כלל, זה רק בחמלת ה' על עמו שומרי מצוותיו בארץ הנבחרת בארץ ישראל, ובעת שיהיו שלמים לה', שהם ראויים בכלל שיעוררו אותם, שהם שלמים מחפשים שלמות, אז יעיר ה' יתברך למוסר אזנם באם יחטאו, בדברים שהם למעלה מן הטבע להורותם שנטו מן הדרך הטובה, מה שאין כך אותם בני אדם הנרדמים אשר לא התעוררו לדעת כלל מזה, הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע כשאר בעלי חיים. אז זה רק עם סגולה בארץ סגולה לאנשי סגולה שהם השלמים שבמקשים את ה'. 

והרי עד כמה החסד והרחמים במוסר של הנגעים, שלא זוכים לזה אלא בעלי מדרגה בארץ הקדושה. ואמרנו שהיסורים הם כנביאים ושלוחי מרום, פעם היו הולכים לנביא היה אדם חוטא לוקה הולך לנביא, אומר לו מה עלי לעשות, אומר לו אתה חטאת כך וכך תקן כך וכך, זה היה נביא, לא צריך דוקטור. היום אין נביאים, יש יסורים, היסורים הם נביאים, הם שליחי מרום באים לאדם אתה לוקה באבר זה תקן את האבר ומה שקשור בו והכל יהיה בסדר. כי היסורים באים להוכיח אותו על פניו, נמצא שהיסורים הטבעיים כאב ראש, כאב זה, כאב פה, כל זה כמו נביאים אשר בארץ המה, ויסורים בלתי טבעיים הם כמלאכים שירדו מן השמים לדבר איתו אישית. 

ואם כן כשנראה לו לאדם נגע בבגדו ובביתו, הרי זה כאילו מראים לו ניסים גלויים, ושלחו לו מלאכי ישר מן השמים, להעיר אותו על חטאו ולהאיר לו את דרכו, וכמה מקורב האדם הזה לה' יתברך שמזכה אותו בכך, מי זוכה כל יום למלאך שירד מן השמים ויודיע לו משהו? אם היינו שואלים עכשיו בן אדם תגיד, אם אתה חוטא אתה מוכן שמלאך יבוא יגיד לך עכשיו מה אתה חוטא ומה צריך לתקן? כן כן תעשה טובה, נו הנה שולחים לך, היסורים זה מלאכים. והם מדברים, לא רק מדברים, נותנים לך לדבר, נותנים לך לדבר, אוי אוי אוי, אבל כמה זוכה האדם הזה ששולחים לו שליח מיוחד. זה מה שכתבו הראשונים ז"ל, כי לא זכו לענין הנגעים רק הנבחרים בעם ובדורות ובארץ הנבחרת. 

בזה נבין גם מה שאמרו חז"ל בסנהדרין ע"א, בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. כמו שאומרת הגמרא, לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים משתי כתלין בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, איזה תנאים מגבילים עד שיקרה כזה דבר ויתרחש. ולכאורה מכיון שנגעים הם בין כך ובין כך שלא כדרך הטבע, כמו שאומר הרמב"ם והספורנו, אם כן מה ההבדל אם הנגע הוא כגריס האחד על אבן אחת או כשני גריסים על שני אבנים? 

אבל לפי מה שאמרנו הרי כל מה שהנגע מרוחק יותר מן הטבע, הרי זה לאות על ההתקרבות היותר גדולה של האדם, וסימן יותר טוב ממדרגת האדם, אם כן הכי קאמרינן בברייתא, מכיון שענין הנגע בבית הוא כל כך מרוחק מעולם הגשמי, עד שיראה דווקא כשני גריסים על שתי עברים בקרן זוית, אם כן בעל הבית הלזה צריך שיהיה בעל מדרגה גבוהה מאד מאד שיכופו לו רקיעים גדולים אלו אל תוך ביתו, ואדם כזה לא נמצא שילך בארץ. לכן בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר. איפה יש אחד בעל מדרגה כזאת שראוי שיורידו לו מלאכים שידברו ויגידו לו מה הוא חטא ובמה הוא לקה? ואמרנו שאלה הנגעים זה מלאכים מהשמים, כאילו זה היסורים האלה, הסימנים האלה, כל מה שעובר על אדם זה התחשבות שאין כדוגמתה. מי לא יודה לאחד שיצפצף לו לפני שהוא יעשה תאונה ויזהיר אותו, מי לא יודה? מי לא יודה למי שימשוך אותו מהיד חזק שלא ירד לכביש לפני שתדרוס אותו מכונית, מי לא יודה למי שתלש לו את הזקן כשהוציא אותו מהמים לפני שהוא טבע? זה יסורים, זה פחד, אבל זה הצלה. זה מושיע. איפה באת לי, איך הגעת פתאום לתוך המערבולת של המים, איך הגעת לשם, איך הצלת, אם לא עוד רגע לא הייתי פה. מי לא מבין שזה נס ומופת שמגיע בזמן בדיוק? 

אבל אנחנו רק מדברים יסורים מן השמים, בן אדם נוקף אצבע, אבל לא מבינים מה מדברים, לא מפנימים ולא מתחשבים ולא שמחים ורוקדים שה' הודיע, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. יוצא שרבי עקיבא למד תורה על מנת לקיים, לכן מה שהוא לא יכול היה לקיים הוא היה מצטער כל הזמן למה הוא לא יכול לקיים, וזה ההסבר שמסבירים חכמים, שכל התלמידים שאלו אותו, רבינו עד כאן בשעה שסורקים את הבשר שלך במסרקות של ברזל, אתם יודעים מה זה ברזל לסרוק, מה זה לתלוש בשר ככה. והוא אומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אח---ד ומוציא נשמתו באחד, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה. נשאלת השאלה, איך בן אדם במצב כזה יכול לקרוא קריאת שמע, איך אפשר? אדם יכול במצב כזה? בא אני אצבוט אותך, תתחיל להגיד שמע ואני אצבוט אותך, נו, נראה אם תוכל לגמור את המשפט כמו שצריך. או שאני אקח עכשיו מזלג ואני אעשה לך ככה בשעה שאתה קורא קריאת שמע אני אעשה לך בבשר ככה אהההה ויש מישהו שיכול להגיד שמע ישראל... אוטומט הוא יגיד אה, אה. אז מסבירים שרבי עקיבא צייר את הציור הזה כבר, וכל ימי הייתי מצטער, בדיוק כמו שהיה בסוף, הרי מה זה אפילו נוטל את נשמתך, אז יכול ליטול את הנשמה בשריפה, יכול בדקירה, יכול בתאונת דרכים מה שאנחנו קוראים היום, יכול בכל מיני מיתות, נכון? אז הוא יהיה מצייר שהוא הולך למות עכשיו לכבוד ה', "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" עכשיו הוא מצייר, והוא מצטער כאילו עכשיו עושים לו ממש את מה שהוא מוכן למסור את נפשו, אז אחד שמתרגל את זה כל הזמן כשמגיע הרגע האמיתי קטן עליו. כי כל החיים הוא היה בזה, אחד שאומרים לו תרוץ אחרי מאה מטר הוא פפפפפ, כמעט נופח את נשמתו, אומרים לו קילומטר, תגיד לאדם היום רגיל סע, תתחיל לרוץ 42 ק"מ נראה אותך מרתון, אבל אם בן אדם מתרגל את זה כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן, הוא יכול אפילו להתחרות ולנסות להשיג הישגים אפילו. לא רק שהוא יכול לרוץ, הוא יכול גם להתחרות. ז"א ויש כאלה אצלם זה סבבה אפילו, יש כאלה כל יום רצים 42 ק"מ. למה הוא מתרגל את זה, אז כשמגיע התחרות זה לא קשה לו. מישהו אחר שובק חיים, יש כאלה שובקים חיים אחרי שהתאמנו, למשל בפעם האחרונה, אולי בגלל החום.

מכל מקום, הוא כל הזמן כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, ז"א הייתי מצטער, אבל אני רוצה גם לקיימנו, לא רק להצטער בציור המחשבה, אלא ואקיימנו בפועל, אז בציור המחשבה הוא צייר ציורים מעין אלו, וכשהגיע הרגע הכל היה מוכן. אז זה הכל תלוי בהכנה. 

אדם לומד צריך לקום מהספר ולראות מה אני מקיים ממה שלמדתי. אז לפחות למדנו דבר אחד עכשיו, שכל מה שקוראים ולומדים צריך לקיים, אם לא יתבעו אותנו הלל הזקן, אלעזר בן חרסום, יוסף הצדיק, מה יתבעו אותנו? למה אנחנו בדרגה שלהם? לא, אבל הם עשו מה שהם למדו, כן, לחפי הבנתם לפי הכרתם לפי ידיעתם - עשו, גם אתה, לפי זה אתה צריך לקיים. לא תקיים - יגידו לך למה הם כן קיימו ואתה לא? הרי הם לא עשו יותר ממה שהם ידעו והכירו, הם עשו מה שהם ידעו והכירו, גם אתה לא מבקשים ממך יותר מזה, מה שאתה יודע ומכיר תעשה. 

מי שרוצה להשרות שכינה בעם ישראל, זכות גדולה, נכון? עם ישראל רצו, אצו רצו לבנות את המשכן, גם אנחנו אצים רצים לבנות בית מקדש מעט. אז יש אנשים שרצים ואומרים, מה חלקי, איפה אני יכול לעזור, איפה אני יכול לתרום, מה אני יכול לעשות, לא כל יום מזדמן הזדמנות לבנות בית כנסת, לא כל בן אדם בונה בית כנסת, בית מדרש, לא כל אדם, אבל אם אתה נספח לאלה שעושים אז אתה חלק מעושי המלאכה, והרי המשכן לא קם לבד, עם ישראל כולם נרתמו, כל אחד נתן מהבנתו, מידיעתו, מיכלתו, מממונו, כל אחד ממה שיכול, אבל כולם ביחד גרמו להשראת שכינה. אז אם אדם מזדמן לפניו מצוות בחיים, תחטוף כי אם לא פה מתי תחטוף, יחטפו אותך, אז כל זמן שיש סיפק בידך לעשות תעשה, ועל זה יש ברכה - "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וענו כל העם אמן". זו ברכה שברכו משה ואהרן והלויים והכהנים וכל עם ישראל שישים ריבוא בהר עיבל ובהר גריזים, "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", במי מדובר? במי שלא למד תורה, לא שנה ולא היה סיפק בידו, לא היה לו אמצעים ואפשרויות כל כך, והחזיק תורה, והחזיק תורה, והחזיק תורה, ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת. אבל הפסוק שכתוב, כתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וענו כל העם אמן, מי זה ארור? אחד שלמד תורה, שנה תורה, שימש תלמידי חכמים, היה סיפק בידו, היתה לו האפשרות לעזור ולעשות ולא עשה, כל עם ישראל קיללו אותו - ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. אם אתה חושב שאתה תלמיד חכם ואתה גאון, היה לך עוד אפשרות לעשות, ולא עשית, אתה ארור. ההוא לא למד ולא שנה ולא שילש ולא כלום ולא היה סיפק בידו ועשה, למרות שלא, זה ברוך, כל ישראל מברכים אותו. עכשיו זה ההזדמנות גם לעשות בפועל. אחרי שלומדים מקיימים אמרנו, אז כל אחד יראה מה הוא יכול לעשות בפועל. אז יש לעזור פיזית, יש לעזור בממון, היום סגרנו היכל קודש, פלוס ספריה חמישים מטר רבוע, 115 אלף שקל. כסאות 168 אלף שקל, עוד לא נגעו בריצוף, מזגנים, צביעה, שבעה שירותים, שמונה כיורים, מטבח, כל מה שצריך שם, הרבה מאד הוצאות, ברוך ה', צריך ספרי תורה, יש רק אחד כרגע, צריך ספריה למלא אותה בגמרות, ש"סים, רמב"ם שו"ע, ספרי מוסר, מפרשים, בית מדרש יהיה, "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וענו כל העם אמן ואמן".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...