ואני אקשה את לב פרעה | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 26.12.2023, שעה: 08:40
(עיקרי הדברים מהספר 'מכתב מאליהו' לרבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל כרך ב' עמודים 235-238)
"ואני אקשה את לב פרעה"
גדולי המפרשים נתנו כמה הסברים לענין הקשאת לב פרעה, ונציג אחדים מהם:
רש"י (שמות ז, ג): "מאחר שהרשיע... וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו למען הרבות בו אותותי וכו'".
הרמב"ם (הלכות תשובה ו, ג) פירש שמנע ממנו דרכי התשובה על פי מידת הדין. וזה לשונו: "ואפשר שיחטא האדם חטא גדול... עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפרעון מזה החוטא... שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו: "השמן לב העם הזה" וגו'... לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק אל פרעה וכו'", עיין שם.
אך כבר העיר בספר עקידת יצחק (שער לו) שהרמב"ם, במנותו עשרים וארבעה (24) הדברים המעכבים את התשובה (שם פרק ד), ברובם נותן טעם על פי טבע הענין ולא מפאת גזרת שמים מיוחדת, כגון: הפורש מן הציבור – לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן, והחולק על דברי חכמים – לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהם ואינו יודע דרכי התשובה וכו'. הרי שגם כאן יש לחפש הסבר לענין על פי כוחות נפש האדם ולפי הנסיבות.
הרמב"ן נותן שני (2) פירושים. בפירושו הראשון מפרש כהרמב"ם, אך בפירושו השני מפרש שהקשה השי"ת את ליבו באופן שלא ירך לבבו על ידי המכות וישוב מיראה לבד ולא לכבוד בוראו.
האבן עזרא (דברים ה, כו, על הפסוק "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'") דבריו סתומים, ופירושם נראה שטעם "ויחזק ה' את לב פרעה" הוא כי כן הוא על פי דרך הטבע והמערכת, והכתוב מייחסו אל ה' כי הוא הפועל בהם (פירוש, כי הוא הפועל על ידי הטבע והמערכת הנ"ל). אך נענש פרעה, כי ביד האדם להתגבר על הטבע על ידי דביקות בהשי"ת, ועל כן כתוב פעם "ויחזק ה'" ופעם "ויכבד ליבו הוא ועבדיו". כי הכל אחד.
העקידת יצחק פירש, לא שמנע ממנו דרכי תשובה בידים ח"ו, אלא שנתן לו מקום לטעות ולהתקשות על ידי שהביא את המכות בסדר זו אחר זו ולא כולן ביחד, וגם נתן ריוח בין כל אחת ואחת, והוא על דרך 'הבא ליטמא פותחין לו' (יומא לח, עמוד ב). וכן פירש בסיחון שהקשה ה' את רוחו על ידי שציוה השי"ת לישראל לסור מעל אדום ולא להלחם עמהם.
ספורנו: "שמנע ממנו התשובה הבלתי אמיתית שהיתה באה על ידי כובד המכות" (והוא כהרמב"ן בפירוש ב').
הנה כבר ידוע לנו שעל פי המבט האמיתי טומאת העבירה בעצמה היא היא העונש – 'ששכר עבירה עבירה' כי על ידה מאבד החוטא את תוכנו הרוחני, וכל הצער והיסורין הנוראים נכללים בזה. נמצא לפי זה שרש"י והרמב"ם, האבן עזרא והרמב"ן פירושו הראשון כולם דבר אחד אמרו. וגם מה שכתב בעקידת יצחק לחלק בין טעם שבטבע הענין ולטעם מצד גזירת ההשגחה – אין זה אלא לפי ההבחנה החיצונית שבהבנת גדר העונש, דהיינו שהוא דבר אחר נפרד מהחטא, אבל לפי ההבנה הפנימית הנ"ל אין הפרש כלל, כי "טבע הענין" גם הוא נכלל בגזירת השי"ת על תוצאות החטא.
'נעשה לו כהיתר';
ועיין במדרש רבה (שמו"ר יג, ג) שכתב: 'אמר ר"י: 'מכאן פתחון פה למינים לאמר: 'לא היתה ממנו שיעשה תשובה' שנאמר "כי אני הכבדתי את ליבו".
אמר לו רשב"ל: 'יסתם פיהם של רשעים, אלא "אם ללצים הוא יליץ", הקב"ה מתרה בו באדם פעם א' ב' ג' ואינו חוזר בו, והוא נועל את ליבו כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע אחרי ששיגר הקב"ה חמשה (5) פעמים ולא השגיח על דבריו,
אמר לו הקב"ה: 'אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך!'.
האדם חוטא ברוח שטות, ואחר כך חוזר אליו שכלו ומתחרט, כאמרם ז"ל: 'רשעים מלאים חרטות' (עיין נדרים ט עמוד ב). אבל כיון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר (קידושין מ עמוד א), כי אז רוח השטות קובעת את עצמה בשכלו, והשטות עצמה נעשית כשיטה.
ידוע לי מעשה באחד שסבל הרבה ממחלת הסכרת (קודם המצאת האינסולין) ואהב מאוד אכילת דברי מתיקה. והוא לא עמד בנסיון והתחיל לאכול שוקולד. בתחילה התמרמר על עצמו בידעו שממית עצמו באכילה זו, אך כשעבר ושנה גם שמח בזה באמרו "אכול ושתה כי מחר נמות". וכן היה, שמת במשך שנה וחצי.
הנה התשובה באה רק על ידי שתסור אותה רוח שטות לרגע, אבל כשהאדם שונה בעבירה ונעשית לשיטה קבועה, הרי אין עוד מקום לתשובה.
כך הוא פירושו של המדרש הנ"ל על פי מה שכתב המהר"ל בריש נתיב התשובה. גדר "נעשית לו כהיתר" היא בחינת אני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ואין הוספת הטומאה גזר דין חדש, אלא כך הוא טבע האדם.
שני גדרי תשובה;
ביאורו של הטעם השני שכתב הרמב"ן (וכן פירוש הספורנו) אפשר להבינו על פי האמור בסנהדרין (צז עמוד ב): 'ר' אליעזר אומר: 'אם עושים ישראל תשובה נגאלין, ואם לאו לא נגאלין'.
אמר ליה ר' יהושע: 'אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה'.
והקשה המהר"ל (נצח ישראל פרק לא): הלא גם לר' יהושע עושים תשובה?
ותירץ שישנם שני מיני תשובה, אחד בעל כרחם ואחד מעצמם.
ביאור דבריו: יש שהיסורין מחזירין את האדם למוטב, שעל ידם מתעורר להכיר את האמת בלבבו. ומאידך יש שגודל היסורין משבר אותו, ותאותו נחלשת על ידי התלאות הרבות. אולם אם אך ירפו היסורין ממנו – תשוב התאוה כמקודם. גם בחינה שניה זו הינה תשובה במקצת, כי על כל פנים איננו חוטא בשעת היסורין, אבל אינו עושה תשובה אמיתית, כי הרע עדיין מושרש בליבו ואינו מתבטל כלל.
והנה תוכן ותכלית העונשים הוא שילמד האדם מהם וישוב בתשובה גמורה ויטיב את דרכיו באמת, משום זה ישנו חשש שבבוא היסורין על האדם יכנע מפניהם, לא מצד התשובה, אלא מצד שלא יוכל לסבול את רוב התלאות, ולפי זה בטל עיקר הטעם שבעבורם באו היסורין. לפיכך פועל השי"ת ברוב חסדיו לחזק את לב הרשע שלא יכנע מפני היסורין, אלא אם כן יגיע למדרגה שילמד מהם לשוב באמת. אך לענין הגאולה, בהגיע זמן של "בעיתה" ודור שכולו חייב, פירוש: שאין עוד מוצא ותקוה לתשובה גמורה, אז יגאל השי"ת את עמו אפילו באופן כזה, היינו שיבטל את היצר הרע על ידי יסורין, וממילא יפסיקו מלחטוא, ואחר כך יגלה להם את כבודו על ידי משיח צדקו שילמדם את דרכי החיים והאמת.
אך זהו רק לענין הגאולה האחרונה – בחינת 'דור שכולו חייב', פירוש: בסופם של כל הקלקולים, אבל קודם לבחינה הזאת הקב"ה מגביר בחסדו את כח היצר שלא יניח החוטא את חטאו אם לא לעשיית תשובה גמורה ואמיתית כנ"ל. זה ביאורם של דברי הרמב"ן והספורנו שהבאנו לעיל.
'כל הגדול מחבירו – יצרו גדול';
ויש עוד להתעמק בענין "ויחזק ה' את לב פרעה".
הנה אמרו ז"ל: 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' (סוכה נב, עמוד א'),
והטעם פשוט, כי אם לא יגדל יצרו, הלא תתבטל אצלו הבחירה, ומשום הכי שם הקב"ה חוק בבריאה שמשקל הבחירה לא יתבטל אצלך האדם לעולם, ובכל פעם שיזכה ליתרון אור, מיד גם צד ההסתר עולה כנגדו זה לעומת זה. זהו ההבדל בן צדיק לרשע. הצדיק בוחר בטוב גם בהיות בחירתו במשקל השוה, אבל הרשע ברשעת ליבו לא יבחר בטוב ולא יחפוץ בו, אף שהיה יכול לבחור בו בהיות המשקל שווה לפניו.
ומשום זה אפילו אם יראה הרשע את פתחו של גיהנום לא יחזור בתשובה, כאמרם ז"ל (עירובין יט עמוד א), כי לא יחפוץ וממילא לא יתבונן ולא יראה, וכמו שאמר הכתוב "עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם" (תהלים קטו, ה-ח), וכן "השמן לב העם הזה וגו' פן ראה בעיניו וגו'" (ישעיה ו, י).
כיון שפרעה ראה את המופתים שעשו לפניו משה ואהרן, ואת ניסי המכות, הגדילו כנגד זה את יצרו – הוקשה ליבו, כדי לאזן את משקל הבחירה, כדרך חוקי היצר והבחירה, ועוד יבואר במאמר הבא.
סיכומו של דבר: לא היה שום דבר יוצא מהכלל בחיזוק לב פרעה, התהליך היה כסדר טכסיסי היצר הרע בכל אדם. ביאור זה למדנו ממה שתירגם יונתן: "ואני אקשי ית יצרא דליבא דפרעה וגו'" וכן תירגם שם הרבה פעמים. הרי שדוגמה הוא לכל מלאכתו של היצר הרע.