להתבונן בסיבת התכלית | הרב אמנון יצחק שליט"א
(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מכתב מאליהו' לרבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל כרך ב' עמוד 239).
בחור אחד נסע מעירו לעיר אחרת לישיבה ללמוד תורה.
והיה כי נשאל אותו: 'למה באת לכאן?'
ישיב: 'ללמוד תורה'.
אבל המשיב: 'יען שהרכבת הביאה אותי',
בלי ספק שהינו חסר דעת, כי הסיבה המבוקשת היא התכלית אשר לשמה השתמש ברכבת לנסיעתו, ואין נסיעת הרכבת אלא סיבה משרתת לתכלית.
נסיעת הרכבת תהיה כמובן התשובה המתאימה לשאלה הפחות חשובה: 'כיצד הגעת לכאן?'
אבל על שאלת 'למה?' אין לענות אלא בפירוט תכלית הנסיעה.
דבר זה נראה פשוט מאוד, אך הלוואי והיינו זוכרים אותו בחושבנו על המאורעות היום-יומיים שאנו נתקלים בהם. אם נתבונן נראה שכרגיל אין אנו מתעניינים בסיבה התכליתית, אלא מבחינים ומתעניינים בעיקר בסיבות המשרתות. למשל,בשעת מחלה, אנו חוקרים תמיד כיצד התפחתה המחלה, או מה היה מהלך המאורעות שהביאו אליה, ואף בשעה שנשאל מדוע חלה פלוני, נשיב בפירוט הנסיבות שגרמו לה, כגון; 'שהחולה יצא מביתו מזיע ביום קר' וכו'. מעולם לא יעלה במחשבתנו לתהות על מהות תכלית המחלה.
האיש הגשמי, בן העולם הזה, אינו רואה בכל דבר אלא את המקרה לבד, ולא את התכלית, אבל האדם הרוחני יודע את התכלית, ולכן אינו מתעניין ביותר בסיבות המשרתות. ברורה לו כשמש בצהרים תכלית כל המאורעות שאינה אלא להעירנו וללמדנו את הדרך הנכונה אשר נקדש בה את שמו יתברך, ואשר היא היא תכלית עצם מציאותנו בעולם. נתבונן נא כיצד השיבו חז"ל על השאלה: 'מהיכן בא?'.
'מהיכן היה אותו חושך (של מצרים)?
ר' יהודה אומר: 'מחושך של מעלה',
ור' נחמיה אומר: 'מחושך של גיהנם' (שמות רבה יד, ב וילקוט פרשת בא רמז קפו).
ופירש המהר"ל (בספרו גבורות ה' פרק לד') 'חושך' פירושו העדר, ובאדם ישנם שני מיני העדר: בהיותו נברא ואינו קדמון נצחי, הריהו חסר בעצם, כי יש התחלה להיותו אשר קודם לכן היה נעדר, ומצד חסרון שלמות במעשיו. האחד הוא אשר כינו חז"ל: 'חושך של מעלה' אשר מזה יש ללמוד כשהעולם כשלעצמו הוא חושך, ודבק בו ההעדר מצד שהוא נברא ונפרד מהמשפיע ב"ה. והשני 'חושך' של 'גיהנם'.
הלימוד שמעשי אדם חושך הם מצד דביקותם לרע. ומחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה היא באופני הלימוד - מאיזו בחינה של חושך קל לנו יותר ללמוד כשמתבוננים בחסרון האדם במה שהוא אדם. (כך יש לפרש את דברי מהר"ל שם).
הרי שכאשר שאלו חז"ל: 'מהיכן בא'? כיוונו לסיבה התכליתית, דהיינו; מה שהיה למצרים ללמוד מהחושך אשר זוהי תכליתו וזוהי סיבתו ומוצאו – 'משם בא החושך'.