חשיבות הדקדוק בתפילות ובקריאת שמע | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום רפואה שלמה מהירה בתוך שער חולה עמו ישראל לכרמלה בת ג'ורג'יה משה

מבוא על חשיבות הדקדוק

אדם שקורא קריאת שמע

קרע ולא דקדק באותיותיה

רבי יוסף אומר יצא,

רבי יהודה אומר לא יצא.

משנה וברכות, פרק ב', משנה ג'.

כתב הרב עובדיה מברטנורה בהלכה כרבי יוסף,

דהיינו שיצא,

יצא זה בדיעבד.

מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה.

אבל הרב מברטנורה אומר שעל כל פנים לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה.

בברכות טו עמוד ב'

אמר רבי חמא ברבי חנינא

כל הקורא קריאת שמע

ומדקדק באותיותיה מצננין לו גהינום.

פרשו בשאילתות דרב אחי גאון

בשאילתה קמ״ג ובהלכות גדולות

שרצה לומר

אפילו נגזר עליו דין גהינום,

מצננין לו הגהינום.

בזכות מה?

שהוא קורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה.

מצננין לו גהינום.

אף על פי שצריך

לדקדק

באותיותיה

קרע ולא דקדק

באותיותיה יצא.

ומכל מקום צריך להיזהר לדקדק בהם.

אומר הטור אור החיים סימן סב.

מכל מקום

צריך להיזהר לדקדק בהם.

כותב על זה הבאח,

הבית חדש.

לאיזה צורך חזר וכתב

ומכל מקום צריך להיזהר לדקדק בהם.

ונראה דהכי כאמר

דלא תמה.

כיוון די יצא, אם לא דקדק באותיותיה,

אם כן אין צריך לדקדק באותיותיה אלא למצווה מן המובחר.

לכך אמר,

ומכל מקום צריך להיזהר לדקדק באותיותיה.

כלומר חייב מן הדין להיזהר לדקדק בהם.

בדיעבד, אם הוא לא דקדק,

יצא.

אבל אל תגיד שמעיקרא לא צריך.

כאילו, מעיקר הדין לא צריך לדקדק. לא.

חייב מן הדין להיזהר לדקדק בהם.

שאם לא נזהר,

נענש בחום הגהינום.

אבל אם נזהר לדקדק בהם,

מצננים לו גהינום.

אם כך,

דבר גדול תלוי במה שמדקדק באותיותיה,

ולפיכך צריך להיזהר בהם.

מה שמדובר לא דקדק, זה לא לכתחילה אדם שמחפף ואומר מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה ואיך שהוא הורגל מגרסא דינקותא.

הוא צריך לדקדק באותיותיה.

אבל אם קרה שהוא לא דקדק וגמר את הקריאת שמע,

יצא, כמובן שהוא לא חירף ולא גידף ולא שינה משמעויות וכולי, כמו שנראה.

אז מפה רואים שחייבים לדקדק.

מן הדין חייב להיזהר לדקדק באותיותיה.

אף על פי שמצוות התפילה

עיקרה בלב,

היא גם תלויה בפה.

ולעובדו בכל לבבכם

זו תפילה שבלב.

זאת אומרת, זה צריך לנבוע מהלב,

לא צפצופים, אין לב.

צריך שליבו לא רחק ממני.

בפיו ובשפתיו כיבדוני,

וליבו רחק ממני.

לא, צריך לנבוע תפילה, עיקר תפילה בלב.

אבל היא גם תלויה בפה.

שצריך להוציא כל תיבה ותיבה בשפתיו,

ובדקדוק יפה,

ובקול נמוך כדי שישמיע לאוזניו,

וכתב אסמק,

וידקדק בכל מילה ומילה כאילו מונה זהובים.

זה מופיע בספר חרדים, מצוות עשה מן התורה.

עוד הוא מביא שם

במצוות עשה מדברי קבלה חייב לדקדק בתיבות קריאת שמע.

ליתן רווח בין הדבקים,

כגון על לבבך.

שלא יעשה שתי למדין, למד אחת.

על לבבך.

על לבבך.

על,

תפסיק, לבבך תתחיל.

תפריד את הדבקים. יש כל מיני סימנים על האותיות שהן נדבקות

בקריאת שמע, וצריך לדקדק בזה.

אתכם מארץ,

אתכם מארץ.

הוא אומר מ״ם אחת במקום שתיים, אתכם מארץ.

וככה יש רבים.

וכן הוא אומר,

בכל הפסוקים והברכות,

גם סתם פסוקים שאתה קורא,

נגיד בסידור, בתפילה,

יש לך אשרי שבביתך ויש לך את המזמורים,

יש לך את כל הפסוקים,

צריך לדקדק,

ליתן רווח,

לא להדביק.

ובפרט החזנים,

בשביל שיתאים להם במנגינה ושלא יפסיקו,

אז הם מדביקים הכול.

תכף נראה מה עון שם.

אז צריך

גם בפסוקים וגם בברכות,

כשאתה מברך ברוך אתה, כל דבר,

להפריד.

בין הדביקים.

המוציא לחם מן הארץ,

לא המוציא לחם מן הארץ.

לחם מן הארץ, הוא אומר במ״מ אחת.

לחם מן הארץ.

לא.

המוציא לחם מן הארץ.

אז גם בברכות צריך לדקדק, לא להדביק.

באורחות חיים מלוניל, בהלקות קריאת ספר תורה,

הוא אומר, המלמד תינוקות

שלא קרע בדקדוק,

מעבירים אותו.

לא משאירים מלמד תינוקות שלא יודע לקרוא בדקדוק.

למה?

הוא ילמד אותם שבשתא.

שיבוש.

ושבשתא כיוון דה-על-על.

ברגע שהשבשתא הזאת נכנסה לילדים,

הם יהיו כולם משובשים.

כמו שאני רואה תימנים מסכנים,

שלא יודעים להגות טוב.

מחרבשים הכול. חלק בעברית, חלק בתימנית, חלק בשרעבית, חלק בזה.

חלק אומרים אדו, חלק אומרים אדי.

בתוך אותה ברכה.

פעם הוא אומר ככה, פעם השם-השם הוא כזה, פעם שם-השם כזה, פעם ככה, פעם ככה.

אז אדם צריך לעצור ולשבת ללמוד את הדקדוק בשביל שידע בכלל מה זה, כי הכל הוא מחרבש, ותכף תראו מה זה עושה ומה הוא יקבל.

אז כדאי להתיישב על זה, אין מה לעשות,

וצריכים ללמוד את זה כהוגן.

בשו״ת חבות יאיר כתב

ולימוד חוכמת הדקדוק מיעוטו יפה

הוא מוכרח לכל בר-דעת

לדעת הכללים.

אז את הכללים חייבים לדעת.

יש סידורים ששמו בהתחלה שני דפים,

או דף אחד,

שיש בהם את הכללים, מה זה תנועות גדולות, מה זה תנועות קטנות,

מה זה פתח גנובה,

מה זה דגש חזק, מה זה דגש רפה.

כל מיני כללים. צריך לדעת את הכללים.

אם אתה לא יודע את הכללים,

אתה לא יודע לקרוא,

אתה לא יודע לקרוא, אז אתה משבש הכול.

אז הוא אומר שלימוד חוכמת הדקדוק מיעוטו יפה.

לא צריך להשקיע בזה הרבה.

עוד מעט נראה שהם ממליצים ללמוד כל יום

חצי שעה-שעה דקדוק.

חצי שעה-שעה דקדוק ביום,

עד שאדם יהיה בקי.

אבל הוא אומר, לימוד חוכמת הדקדוק מיעוטו יפה,

ומוכרח לכל בר-דעת, לדעת הכללים.

אבל לבלות ימיו בבניינים שונים שזכרו המדקדקים,

כולו שלא לצורך.

יש המון עמוד בדקדוק, אתה יכול לחלות שנותיך

עם כל דקדוקי הבניינים,

פעל, פועל, התפעל, הפעיל וכו', ועוד בניינים על בניינים בשינויים למה פה הכלל משתנה, ולמה,

יש ספר רד״ק,

שורשים, ויש עוד ספרים רבים,

שאם אדם ירצה,

ייקח לו שנים.

וכן בנקודות דגש ורפה,

וכללותיהן מוטל על איש,

באשר הוא אדם, ונפש, חיה,

כתרגום רוח ממללה שהוא רוח מדבר, חייב לדעת.

דגש ורפה.

וזה לא מבינים האנשים.

דגש חזק,

פירושו שאתה צריך להדגיש, חזק.

ניחם כל מוכה.

זאת אומרת,

באותיות, בניקוד של המילים, ניחם, שזה חיריק חסר,

ופתח,

וכל,

קמץ קטן,

וקובוץ,

וסגול,

אחריהם שיבוא דגש.

זה יהיה דגש חזק.

דגש חזק לוקח

שתי אותיות,

והופך אותן לאות אחת.

ואם אתה לא אומר דגש חזק, אתה מחסיר אות.

יש סידורים שכתוב חונננו,

שלוש נונים, חונננו,

ויש כתוב חונננו,

חוננו, חוננו.

זאת אומרת, יש דגש, שזה אומר שתי נונים,

אחת רפה

ואחת דגש, והדגש זה במקום שתיים.

אז במקום להגיד חונננו.

ואני שומע חזנים, אפילו שאני מעיר להם,

אין, ממהרים, ממהרים,

ומחרבשים ומחסירים אותיות.

כל אות יש למלאך.

ואתה מחסיר מלאך.

והתפילות לא מתקבלות.

תכף תראו.

אז צריך לדעת מה זה דגש חזק ומה זה דגש חלש.

דגש רפה.

בקדיש גם, יש אנשים שאומרים,

התגדל והתקדש, מרבה,

התגדל והתקדש, ומרבה.

יש כאלה, התגדל והתגדש, ומרבה.

ולא יודעים שיש דגש.

יתגדל ויתקדש

שמח,

מפיק ה' רבה.

צריך להדגיש.

כל דגש חזק

צריך להדגיש.

ואלה שאומרים כך, מחסירים אותיות.

אז צריך לדעת מה,

או שאומרים, ואספת דגניך.

לא דגניך.

דגניך.

זה עם דגש.

אין דגש.

ואספת דגניך.

אבל ספרדים לא יודעים להגיד ד' רפויה, אז הם אומרים דגניך. אצלהם דגניך, דגניך, זה אותו דבר.

אבל לא כתוב שם דגש, אין דגש. לפי הכללים,

אחרי אותיות אהוי,

זה מבטל את הדגש שיבוא בריש בגד קפת.

זה מבטל.

אלא אם כן יש פסיק.

אבל אין פסיק. ואספת דגניך.

ואספתה, יש שם קמץ בסוף.

וזה בעצם, יש שם ה' נסתרת. הייתה צריכה להיות באספתה עם ה',

אבל היא לא נמצאת.

וזה נקרא סיום של אותיות אהוי.

א', ה', ו', י', שהן באות בסוף מילה. דגש שהיה צריך להיות בראש מילה בגד קפץ.

אותיות ב', ג', ד' וכו'.

בראש מילה, כשהן באות, הן דגש.

מתי מתבטל הדגש? אם יש אותיותא ההואי קודם, ואין הפסיק.

אין פשטה או משהו וזה.

אז צריך להגיד, ואספת דגניך.

או כמו שאומרים, שמע ישראל שם אלוקינו שם אחד,

ולא אחד.

אין דגש.

צריך להגיד ד' רפויה.

אז לא יודעים להגיד, לומדים.

לומדים.

אז כתוב כאן, וכן בנקודות דגש ורפה בכללותיהן, מוטל על איש באשר הוא אדם, ונפש חיה,

כתרגום רוח ממללה, שזה רוח מדבר, חובה עליו לידה.

ואיך לא יבוש

מי ששנה ולמד ולימד,

עד שהגיע להוראה יורה ידין.

אם ישאלו אותו בסידור תפילה,

למה נשתנו הנקודות?

הוא לא יודע.

דאי לב האחי, הרי זה בור

בברכו בציבור על הספר תורה או לפני התיבה.

ברכו את השם המבורך.

הוא אומר ברכו בשבנאח.

ברכו.

וזה צריך להיות ברכו.

בשבנאח.

ברכו.

או שמע ישראל, לא שמע ישראל.

האשכנזים בכלל לא מבדילים בין שבנאח לשבנאח בכלל.

לכן הם אומרים ברכו.

כי היא צריכה להיות נעה.

כי היא באה אחרי תנועה גדולה, וזה הכלל.

זה אומר רשות חבות יאיר.

אמנם לדעת כל הסעיפים, סעיפי סעיפים היוצאים מן הכללים,

אין לבלות הזמן בהם, כי ידיעתם רבת המבוכה

ומעט התועלת. יש המון המון כללים שגם משתנים.

אשלה הקדוש

בראש מסכת תמיד.

ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר,

יהיה בשפה ברורה,

לא חטופה,

ותקרא אותה בנקודותיה.

ואל תטעה אפילו בנקודה אחת.

כי בנקודה אחת

משתנה תיבה לעניין אחר.

ולפעמים חס ושלום בא לידי חירוף וגידוף.

וזה במקומות בלי ספור.

יש חוברות שהוציאו על קריאת שמע כמה משבשים

וכמה שיבושים בקריאה הרגילה שאנשים קוראים משבשים.

אלה שלא מבטאים נגיד נכון בכלל,

אין להם חטא ועין, אלה הם בבעיה חמורה ביותר.

במקום לעובדיך, הם אומרים לעובדיך.

הם מאבדים את השם

ו...שמע ישראל.

שמה.

שמה של מי? של פנינה? של צילה?

שמה?

שמה?

אומרים ישראל. ישראל אומרים בפלסטינית.

ישראל.

באלף.

שמע ישראל?

ישראל.

לא אומרים ישראל.

אין פה אותיות, חסר אותיות, מחליפים אותיות, עושים מה שהם רוצים.

אלוהינו,

הם אומרים עם אלף, במקום אלוהינו לא משמיעים תהה.

אם אתה לא משמיע תהה, אתה אומר אלף.

אם אתה אומר אלף, זה לא שם השם, אוי ואבוי, מה אתה אומר?

וכן ככה, תתחיל ותגמור.

בני ישראל מערבבים את הכל ביחד בי'1.

בני ישראל, כאילו זה מילה אחת.

בני ישראל.

לא ישראל,

בני ישראל. וכן הלאה.

אפשר לשבת שעות רק להסביר את הטעויות שאנשים עושים.

כמעט אין מי שמוציא מהפה שלו תפילה עגונה.

אז הוא אומר, תראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה,

לא חטופה,

כי יש חזנים וקוראים בתורה שבולעים מילים.

בולעים מילים.

במקום להגיד אשר, אומרים שר.

שר.

לא צריך אלף.

יש כאלה חזנים, כמה שמסבירים להם,

לא עוזר. אומרים להם, כשאומרים שם השם, עמוני, אומרים אה, עמוני.

זה צריך להיות מילה רע, והם עושים את זה מילה אל.

וזה שיבוש.

צריך להגיד אלוקינו, והם אומרים אה, אלוקינו.

כאילו הם רוצים להשמיע את האלף.

אה, אלוקינו.

אה, עמוני.

וגם אלה שבברכת כהנים.

גם כן, יש כל מיני

לא יאומן כי יסופר.

עשרות שנים.

אף אחד לא העיר להם.

ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה, לא חטופה,

ותקרא אותה בנקודותיה,

ואל תטעה אפילו בנקודה אחת,

כי בנקודה אחת משתנה התיבה לעניין אחר.

ולפעמים, חס ושלום,

בא לידי חירוף וגידוף.

אלה שבכלל מדברים בחטא,

ולא בחטא בכף, במקום חטא אומרים כף,

אומרים אחד.

אחד.

איפה יש מילה כזאת?

אחד.

ואין חילוק בין השתנות אות או נקודה להשתנות עניין שלם.

כתוב, כל דבר רע, פיגול הוא לא ירצה.

כל דבר רע, כל דיבור רע,

פיגול הוא לא ירצה.

זה ממש כמו מקריב קורבן,

פיגול.

זה השלילה הקדוש בראש מסכת תמיד, אמר את זה עכשיו.

עכשיו, בשאלת יעבץ,

סימן קנב.

מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא.

כמעט אף אחד לא בקיא במקרא.

כולם ניגשים משנה גמרא, זה מה שמלמדים.

המהר״ל יצא על זה, הגאון וכולי.

שצריך קודם כל ללמוד את המקרא כ״ד ספרים.

תנ״ך, תורה, נביאים כתובים.

ולהיות בקיא בהם בקריאה מדוקדקת וכולי.

ואחר כך.

מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא,

שאין להם ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו.

כי לא ידעו במי כשלו.

ואם בארזים נפלה שלהבת,

מה יעשו עזובי קיר?

על כן לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו.

ואת פועל השם לא יביטו בביטוי לשון הקודש,

תכונתו ומוצאו.

כי נופו הוא גדול ברם.

מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לקרבה אל מלאכת הקודש,

לעשות אותה ולצאת בה ידי חובתו כראוי.

אז מה אומר לנו היעבץ?

שיש תוכחת לאלה שהם לומדי תורה.

אבל עוזבי המקרא

אין להם ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו, והם לא יודעים אפילו במה הם נכשלים.

וזה אם נפלה השלהבת בארזים,

אז מה יגידו האחרים שהם לומדים מפיהם, הם שומעים אותו משבש, הם לומדים ממנו את השיבוש

וזכות הרבים תלויה בו.

בספר יסוד ושורש העבודה בשער ה' בפרק ג',

כותב נמצא כתוב בספר,

וזה לשונו.

חסיד אחד העיד שנראה אליו אליהו זכור לטוב במערה,

ושאל אותו מדוע איחרו פעמיו לבוא,

והשיב לו,

בשביל שלא ידעו להיזהר בתפילתם בקריאת האותיות והנקודות.

לא פועלים שום דבר.

בגלל שלא נזהרים בקריאת האותיות והנקודות, בשביל זה מתאחר אליהו לבוא לבשר את הגאולה.

שמעתם?

אז מי שרוצה להחיש את הגאולה,

יתחיל ללמוד מה שצריך ללמוד.

בספר אליה רבה,

כתב וזה ברור ופשוט בפוסקים

שחייב שליח הציבור ללמוד את דקדוקים.

לא מעלים כל שליח ציבור, מחרטט מה שהוא רוצה,

בעיקר לסיים את התפילה בפרק הזמן שנוח לציבור.

הוא יעלה, הוא יעלה, לא בגלל שהוא מדקדק, בגלל שהוא לא מדקדק וממהר וגומרים מהר.

בשערי אפרים, אומר,

הוא מדבר על ציבור שבוחר לו בעל קורא, בעל קריאה, שיקרא להם.

ויש להם, לציבור, לבחור לבעל קריאה אדם הגון

ובעל תורה ומעשים טובים.

ויש לו קול נעימה.

הוא בקי לקרוא את המילות בנקודותם

והנגינות והטעמים כראוי.

וגם יהיה לו קצת ידיעה בחוכמת הדקדוק

למען דעת שלא ירפה החזק ויחזק הרפה

ויניח הנד ויניד הנח.

ולא ישתנה שום אות מנקודתו ותנועתו הנתונה מסיני.

ולא ישתנה משמעות שום טבע על ידי שיבוש קריאתו.

וכל מה שהזהירו חכמים, זיכרונם לברכה, בקריאת שמע,

יש לו להיזהר לקורא בתורה.

אז שליח ציבור, יש סימן נג בשולחן ערוך, מי ראוי בכלל להיות?

כמעט ולא תמצא כאלה שראויים.

ואלה שראויים בדרך כלל לא עולים.

כי שמים את מי שרוצים לפי מה שאמרנו.

אבל צריך להיות אדם הגון,

בעל תורה ומעשים טובים וקול נעימה ובקי לקרוא את המילות בנקודות, בנגינות ובטעמים כראוי,

בידע, איפה יש חזק, דגש חזק, דגש רפה, איפה נע, איפה נד,

איפה מלען, איפה מלרע.

צריך לדעת.

כמו שצריך להיזהר בקריאת שמע.

ככה קוראים בתורה.

זה אמר השערי אפרים.

בהקדמה לאוצר הספרים של בן יעקב, בהקדמת תולדות יצחק,

כותב, ופעם אחת שלח הגאון החסיד רבי שאול

כצנלבויגן,

זכר צדיקה זוכר לבקש לו איש,

אשר יקרא בבית תפילתו בספר תורת השם כמשפט דקדוק הלשון.

בכל היודע דרכי הגאון מווילנה,

נשמתו עדן,

וההולכים בדרכיו,

ידע כי גם מי שיהיה קל

בחוקי הדקדוק,

חשבו לעוון כבד מנשוא ויתעבו את קריאתו.

שמעתם איך הגאון היה מדקדק?

אם

יש משקה קל בחוקי הדקדוק,

זה נחשב אצלו עוון כבד מנשוא ומתעב את קריאתו.

אז

חזן, שליח ציבור, לא יכול לסמוך על זה שיהיה מישהו ויזכיר לו, ויגיד לו, מה נקרה, אני אחזור על זה בערך,

ואם אני אטעה, אז יגידו לי.

מתועב!

הגאון אומר, זה עוון כבד מנשוא, זה אחריות.

אחריות?

לקרוא כראוי. לכן ביקשנו

מהרב כהן שיקרא קריאת שמע,

עם טעמים ובלי טעמים,

שידעו איך לבטא כל מילה ומילה.

אז יש את זה באתר שופר.

וגם הלל,

לדעת איפה אומרים דגש חזק, איפה לא, איך, מה, מו.

אנחנו משתדלים לעשות שאנשים ידעו לקרוא,

אבל צריכים לשנן.

החיי אדם,

בכלל ל״א אומר, וכן הנקודות והטעמים,

הכל הוא הלכה למשה מסיני.

ולכן צריך שיהיה הקורא בקיא בדקדוק הטעמים,

וכל שכן בנקודות.

נקודות וטעמים, הלכה למשה מסיני.

בספר חיים לרבי חיים פלאג'י,

סימן טוז,

מי שאינו בקיא בספר מנחת שי,

מוטב שלא יהיה שליח ציבור בקריאת ספר תורה.

ובאוזניי שמעתי חלום נורא

על הגאון

מוהרם שיף,

זיכרונו לברכה, עם חברו הטוב,

שהיה לו בבית דין של מעלה מקטרגים

על פעם אחת שנשמט לקרות פסוק קלקתו.

פעם אחת הוא קרא פסוק, לא כהלכה,

והיו לו מקטרגים בשמיים על הפעם אחת.

זאת אומרת,

הוא היה שליח ציבור

מומחה

שלא מצאו אצלו רק פעם אחת

שנשמט ממנו לקרות פסוק אחד,

ועל זה היה לו מקטרגים.

אז אלה שמחרבשים הכול.

וגם הציבור אשם.

כי אם הם מעמידים אחד כזה שלא בקיא, העיקר לגמור מהר, כי הוא קורא מהר.

הם לא רוצים להתעכב, הם רוצים ללכת לקובאנה, להחלבל, לזה, לחוח, אני לא יודע מה הם מכינו.

בעליות אליהו,

בעמוד למד, כתוב,

בראשונה הזהיר הגאון מווילנא

לעבוד עבודת השם,

להיות בקיא בראשונה בכף דלת ספרי קודש,

זה התנ״ך כולו,

עם הנקודות והטעמים ערוכים בכול ושמורים

עד שבדק אותם בכל אלה,

ועל צבעם דגל חוכמת הדקדוק.

זאת אומרת,

דבר ראשון כשמתחילים עבודת השם

צריך להיות בקיא ב-24 ספרי הקודש עם הנקודות והטעמים ערוכים בכול ושמורים עד שבדק אותם בכל אלה,

וגם חוכמת הדקדוק.

זה א'-ב'.

וגם שם, בהערה ל״ה כתוב,

בהיות הגאון

עוד בתל ילדותו

בקהילת קיידן,

עמל אז מאוד

שילמדו וילמדו בתלמוד תורה לנערים על כל פנים שידעו מי לעיל ומי לרע,

כדי שיוציאו מפיהם תיבות כנכון.

זו עוד בתל ילדותו.

בהקדמה לספר מכלול של הרד״ק כותב

אשר למד

ותורה לו לקניין

ולא למד יסוד דקדוק

ולא בן

כמו חורש אשר ינהג שברים וידו מבלי

מלמד ודורבן

ואומר אדם שלמד

למדן

בתורה לא לקניין

קנה אפילו את התורה במ״ח קנייני התורה, התורה אצלו קניין

אבל לא למד יסוד דקדוק ולא בן והוא לא מבין

את הדקדוק

זה כמו חורש

שמנהג שברים

וידו מבלי מלמד, יש מלמד הבקר ויש דורבן

שמכוונים את השור ללכת בתלם הראוי

אז כאילו אם לא איזה שור הולך ככה וככה ימינה ושמאלה

ככה נראה אחת שאפילו שיש לו קניין בתורה

ולא יודע יסוד דקדוק ולא בן

בבניין אריאל על התורה בפרשת תאזינו על הפסוק שאל אביך ויגדך על זה הוא אומר

האב צריך ללמד את בנו מקרא

וראוי שירגילו במבטא הלשון בדגש רפה

נע ונח

והנחת הטעם והנגינה

במקום הראוי

מלעיל

או מלרע

להיות רגיל בכך מקטנותו

ולא יצטרך

אחר שיעמוד על דעתו כבר יתבגר

לא יצטרך רק אז לברר לשונו מתוך חוכמת הדקדוק

כאשר אנחנו האשכנזים עושים

האשכנזים לא בקיאים בכלל,

בודדים, אני מדבר על ההמון הנשמע,

לא בקיאים בכלל בדקדוק, לא

ב... מלעיל, מלרע, דגש וכו'

בערוך השולחן הוא מודה

בלקות תפילה

שהאשכנזים משובשים בלשון

אבל הוא ממליץ לומר שבכל אופן התפילה תתקבל וכו' וכו' וכו'

אבל הוא אומר שיש בעיות וכו' וכו'

יש גם כל מיני ביטויים ואמירות בלתי מובנות מאיפה חדרו

הגלויות כמובן עשו את זה וכו' וכו' אבל הם אומרים לדוגמה יעקב, הם אומרים ינקב

מאיפה נהיה ינקב?

מאיפה הנון נכנסה שם לינקב?

וכל מיני דברים כאלה

אבל בסדר

בכל אופן הוא אומר שלא כמו שאנחנו אשכנזים,

רק כשמתבגרים ולומדים דקדוק, אז יודעים, אתה מבין, מה היה משובש אצלנו מאז שהיינו קטנים.

לכן הוא אומר שצריך ללמד את הבן מקרא. אני מודה לאבי, המנוח,

שהקפיד ללמד אותנו דקדוק.

כל שבת היינו קוראים בפרשת השבוע,

קוראים את הפסוקים וקוראים הפטרה,

והוא היה יושב איתנו להגיד לנו כיצד לקרוא ולמה קוראים ככה ולמה לא קוראים ככה ולמה פה זה משתנה,

ומה סדר הטעמים, ומתי זה מתבטל, ומתי זה ככה.

השתבח הבורא,

עשה עבודה טובה.

עניין דקדוק המילות

כותב בספר יסוד ושורש העבודה בשער שלישי, פרק שני.

עניין דקדוק המילות,

שכל תיבה אשר יוצאים מפיו

תהיה שלמה.

יש כאלה לא משמיעים את ההתחלה, יש כאלה לא משמיעים את הסוף, יש כאלה בולחים באמצע.

וצריך ליתן רווח בין הדבקים.

והוא בהיות כי תיבה שאינה שלמה במתכונתה,

לא תעשה פעולה ולא תעלה לרצון לפני הבורא יתברך ויתעלה שמו,

כי היא אינה נחשבת לתיבה כלל. אין תיבה כזאת, אין מילה כזאת.

מה שאמרת עכשיו, אין דבר כזה.

אז היא לא תעשה את הפעולה

ולא תעלה לרצון,

ולפעמים ייראה כמחרף ומגדף, רחמנא ליצלן,

כמו שאומר בזוהר הקדוש.

ובוודאי ייחרד האיש וילפת האדם

בראותו דברי הזוהר הקדוש על אז,

ותסמרנה שערות ראשו,

כשמשער בעצמו שאינו מוציא התיבה כמו שהיא צריכה,

חס ושלום,

הן בלימוד,

הן בתפילה.

אז גם בלימוד הוא אומר, יסוד ושורש העבודה.

לא רק בתפילות, לא בפסוקים רק, ולא בספר תורה,

ולא בקריאת שמע.

היוצא מזה,

כשאדם מוציא מפיו תיבה באותיותיה כתיקונה,

ומנענע כל העולמות העליונים התלויים בהם,

אך כשאין האדם נותן דעתו וליבו

אלא הרגשת המבטא היטב,

מחליף תיבה זו לתיבה אחרת,

שאינה כלל בתיקון סדר התפילה,

וגורם פגמים גדולים, רחמנא לצלן,

שהשם יצילנו.

איפה הוא גורם פגמים גדולים?

באותן העולמות העליונים הקדושים, התלויים באותן האותיות של תיבה זו,

כמו שנזכר בזוהר הקדוש שם.

המהראט בסוף תפילות יח אומר וידקדק

בכל אות ותיבה

כי לכל אות יש מלאך,

וכשמדלג

נמצא חסר אותו מלאך.

ושם בסעיף יט הוא אומר,

שידקדק דקדוק גמור בתפילה שלא יהיה לו חס ושלום,

היזק נשמתו שיחיה לעולם.

בספר מגדל עוז,

בחלק ברכות שמיים,

כתוב

וילמדנו רוב חוכמת הדקדוק

ותדע הצורך הגדול לידיעתה שאפילו למד כל התורה

אינו ניצול ממכשול בלשון

ולפעמים קרוב לחירוף וגידוף,

רחמנא לצלן.

בזוהר חדש, פרשת אחרי דף נט.

כל איש שיקרא קריאת שמע

כיאות

כל מילה ומילה

משפיע בכל עבר שלו.

ואם לא יקרא קריאת שמע כראוי

ביום ובלילה,

כל עבר ועבר שלו מתמלא מרוח רעה

ומכל מרעין בישין דעלמא.

סיפרתי לכם מה אני עזרתי ליהודים עם קריאת שמע כהלכה שנתרפאו ממחלות.

בספר החינוך, מצוות תרו״.

ומן העניין הזה יש לנו ללמוד בתפילותינו ותחנוננו לפני השם ברוך הוא.

לדקדק מאוד ולהיזהר בלשון

שאין לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול.

ויזכור זה בני ושומרהו.

ראיתם

שבזמן הבחירות,

בשעה שדיבר הגנץ מייסה

והיה מחרבש בלשון ומתבלבל ואומר כל מיני דברים. עשו עליו סרטונים והתלוצצו עליו ברבים

כל הגמגומים והבלבולים והכול.

אז זאת אומרת, אם פה ככה צוחקים על הבן אדם,

בעולם העליון זה כבר הרבה יותר חמור. זה לא לגלוג, זה עונשים.

עונשים.

חרפת וגידפת.

בצוואתו של יסוד ושורש העבודה עוד ב' הוא אומר, תיזהרו מאוד מאוד בניי אהוביי.

תראו מה הוא משאיר צוואה לבנים.

אנשים משאירים צוואה, מי ייקח מה, מה יחלקו פה, מה יעשו שם, מה זה, כל מיני דברים. תשמעו מה עומד.

תיזהרו מאוד מאוד בניי אהוביי,

ניתן פירוד בין הדבקים בכל התפילות

ובכל ההודאות

ובקריאת שניים מקרא ואחד תרגום.

בכל ערב שבת קודש

וגם בקריאת כל התנ״ך

צריך האדם להיזהר בזה.

ועוד הוא אומר, בניי אהוביי,

הנה כבר העיד חסיד אחד

ששמע מפי אליהו זכור לטוב

שאריכות הגלות הזו הוא רק בשביל שאינם נזהרים בתפילתם

בקריאת האותיות והנקודות.

וגם אני,

הדל והנבזה,

מעיד על זה שאריכות הגלות המר הזה ורק בשביל זה בעוונות הרבים.

וכל התפילות וההודאות שיוצאים מפינו

אינם עושים פעולה למעלה בעולמות העליונים,

בשביל שלא יצאו מפינו רוב תיבות התפילה וההודאה בשלמות

כראוי כלל.

איך יעשו פעולה בעליונים?

ואיך יעלו לרצון, לפני השם יתעלה ויתרומם,

לעשות לנו בקשתנו

למהר לגאולנו?

אוי לנו ואוי לנפשנו.

בשו״ת מסעת בנימין,

סימן ו״ם,

הדברים שלו הובאו באחרונים.

ובאמת שהערכתי במקום שהיה לקצר

מפני הקנאה,

כי כנו קינאתי לשמו יתברך.

בארצות הללו,

בדור הזה,

שרובה דרובה מהחזנים אינם יודעים בקריאת התורה בין ימינו.

ולא זה בלבד

אלא אין קוראין באמת אפילו פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו על פי הדקדוק

ואינם יודעים כלל בין טוב לרע.

אז הוא העריך והעריך והעריך להסביר

והוא מסביר למה הוא העריך ולא קיצר

כי הוא מקנא לשם על הדבר הזה

אין כמעט חזנים

הוא אומר את זה בדורו

מה בדורנו

הוא אומר

לא קוראים אפילו פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו על פי הדקדוק

ואינם יודעים כלל בין טוב לרע

בשוות מהרמצינץ

סימן פא,

הובא גם באחרונים בסימן קמ״ב

החזן

צריך ללמוד הסדרה, זו הפרשה,

שתהא שגורה בפיו כל דקדוקיה במתגים,

מתג זה ג'עיו, מה שאנחנו קוראים תימנית, מתג שמעלים שם תמיד את הנגינה

במתגים, מי לעיל ומי לרע, ימין ושמאל

ושאר כל היגויי הקריאה

ויקרא במתון

מאוד כל מילה ומילה ולא במהירות כלל

וכן ייזהר שיקרא במתון

ואל יבליע שום אות או תיבה

או אפילו דקדוק אחד

וכתב המימוני

פרק יב'

בהלקות נפילה

וזה לשונו

קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו

עד שיקרא בדקדוק

עד כל לשונו

לכן ייזהר החזן מאוד

הבית יוסף

בסימן קמ״ב

סעיף ב׳ אומר ככה, תקשיבו

מדהים

מנהג ספרד

אחרי קריאת התורה בשבת

לומר

מה לומר?

בואו רחום יכפר עמון

לכפר על השגגות של הטעויות במקרא

שמעתם?

הבית יוסף

מנוחת אוהד

בפסקי הגאון

בסוף סידור אוצר התפילות סימן קמ״ב סעיף ב׳

דעת הגאון מביא לזיכרונו לחיי העולם הבא

אם יש ציבור קוראים ומתפללים

ויש שם שליח ציבור שיודע לקרות כהלכה בדקדוק ובטעמים

אסור לחלק מהם להתפלל ולקרות במקום אחר

בציבור בפני עצמו

אלא אם כן יש גם להם קורא שיודע לקרות כהלכה

ואם יקרא להם אחד שאינו יודע לקרות כהלכה

לא יצאו ידי קריאה

וגם ברכתם

לבטלה

כפי מקור הדין שמראה הגאון זיכרונו לחיי העולם הבא

שמעתם? חזן שקורא קריאת התורה

שלא כהלכה, בדקדוק ובטעמים

הוא חוטא ומחטיא את הציבור כי הם מברכים ברכות לבטלה

רבנו חיים ברבי בצלאל אחיו של המהר״ל מפראג

בהקדמה לספרו עץ חיים על הדקדוק

כך הוא כותב

כי הרב הקדוש

איש אלוהי

רבנה אשה ובני ישיבתו

כאשר חתמו

על התלמוד

בחותם הקדוש

חתמו עימו עוד ספר אחד

על פי חוכמת הניקוד ודקדוק לשון הקודש

והסיבות היוצאים ממנו

וכל זה להודיע שמשולבות הנה

התלמוד והדקדוק אישה אל אחותה

ויחדיו יהיו תמים

אל ראש העליון ברוך הוא

אחר כך הוא כותב

אבל להתמיד על החוכמה הזו

אינו נכון כלל

כי על כן קראתי שמה שערים האלו עץ חיים

להיות החוכמה הזו נגד חוכמת התלמוד דוגמת האילן עם הפרי

ובזה הוא רוצה להמשיך כמו שהאילן קודם לפרי בהכרח

כך חוכמת הדקדוק היא האילן שעליו צומחים הפירות

היא מוקדמת

לפני הפרי כן חוכמה זו קודמת לחוכמת התלמוד בהכרח אבל כמו שהפרי הוא העיקר

ככה תלמוד עיקר מן החוכמה הזו

לכן

להתמיד על החוכמה הזו אינו נכון כלל

אז אמרנו חצי שעה-שעה ביום, תכף נראה

וידוע

זה כתוב בספר הזיכרונות למהרש אבוהב

ידוע שהתפילה הרצויה והמשובחת

היא האמורה בדיבור המדוקדק

ובכוונה בכל מילה ומילה

ושתהא התפילה בכללה

שהאדם מתפלל לפני המקום מתוקנת ומסודרת

על פי האמת והצדק

בלי שיבושים וגמגומים בעניין

ובלשון שתהא זו הולכת על דרך דקדוק לשוננו הקדושה

בכל תנאיה ובכל משפטיה.

ועכשיו תשמעו מה אומר הרשם זיכרונו לברכה בספר דבר בעיתו על הפסוק

ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח אדוני אלוהיך

ולקח הכהן זה רמז לקדוש ברוך הוא

הטנא מידיך הקדוש ברוך הוא יקבל את הטנא מידיך

מה זה טנא?

ראשי תיבות

טעמים

נקודות אותיות

מתי הקדוש ברוך הוא מוכן לקבל

את מה שאתה מקריב לפניו? הרי היום התפילה היא במקום הקורבנות

אז מתי זה ירצה לפניו?

אם הקורבן הוא כשר

אם הוא עם הטעמים, נקודות ואותיות

זה מה שמוציא מפיו בלשונו חוץ מהכוונה

צריך גם להתכוון

והניחו לפני מזבח אדוני אלוהיך

אם מוציא מפיו בשלמות

קהיל קטן

אז הם מתקבלים לרצון לפני השם ומעטרים את השכינה

אבל אם לא, הוא לא מקבל את זה

זה כמו שאתה מביא קורבן בעלמות

מי שמקריב קורבן בעלמות לא ירצה, פיגולו

מתוך הסכמת הנודע ביהודה לספר הבחור

בין הדברים הוא אומר כן הדבר שכבר נתתי הסכמה על הדפסת ספר הבחור

ונכון הדבר

כי בוודאי חוכמת הדקדוק הוא צורך גדול לתפילות

להתפלל בלשון צח

וגם בעסק התורה לקרוא כראוי

ולהיזהר בנגינת הטעם על מכונו מלעיל ומלרע

ואומנם טוב הדבר

שירגילו הבחורים עצמם בזה כמו חצי שעה או שעה לכל היותר בכל יום

אבל לא להיות נמשך ביותר אחר חוכמה זו

ולבלות הזמן על זה

כי באתר דלעול ירכא לעול ביסרא

שזה יהיה לימוד התלמוד והפוסקים

כי זהו חיינו

ולכן אתם בחורי חמד

שמעו אליי וטחי נפשכם

ועסקו כל היום בעיקרי התורה

וכמו שעה או חצי שעה תעסקו במקרא ובחוכמת הדקדוק

וזה וזה יתקיים בידכם

וחפץ אדוני בידכם יצלח

זה הנודע ביהודה

והשלל הקדוש במסכת

שבועות, פרק נר מצווה

בקטע הדיבור המתחיל ליום הזה אומר כך

ובזה טועים גדולי החזנים שבארצותינו

שלכבודם מנגנים לפעמים

אפילו כרבע שעה

באות הנקודה בשבא או בחטף

כפי הזדמנות הניגון שייטב בעיניהם

להחניף לבריות, למצוא חן בעיניהם.

נתנה עליי בקולה על כן סנאטיה כל אלה שמחזנים לצורך

התפארות בקולם, בסלסולם

ומשבשים את הקריאה ומעריכים בשם השם שזה אסור

ואומרים, מה, לא רוצה להגיד אפילו, סוחבים, סוחבים, סוחבים, סוחבים

הם יקבלו עונש אלה, יא חביבי, מה מחכה להם?

כל ההתפארות האלה, השם שונא אותם,

שונא אותם, בציבור אהבל

משלם גם כסף בשביל חזנים כאלה, עשרות אלפי דולרים בחוץ לארץ. אני הייתי שם בכמה בתי כנסת, זה מזעזע, הם גם לובשים בגדי כומרים.

ושם חביבי מחזנים ומחזנים ולא גומרים.

זהו, אנשים באים כאילו לקונצרט.

אין פה תפילה,

זה בית תפלא.

ועל זה מתרעם גם אשלה.

ואומר, וזיכרון השם יתברך לא יעלה על לבבם בכלל.

אין להם שום קשר לבורא, אין פה תפילה בכלל, חזנות.

ואין להפליא בזה,

אתם יודעים איך נהיה

הרב אלישיב מנוחתו עדן.

הוא אמר שפעם הגיע חזן גדול מאוד מחוץ לארץ, מפורסם מאוד, וכולם רצו, כולם רצו, גם הישיבות, כולם רצו.

בשביל לשמוע אותו, גם הוא היה בדרך. באמצע הדרך הוא אומר, מה, אני הולך לשמוע חזן במקום ללמוד?

והוא חזר ונהיה הרב אלישיב.

אם היה נמשך אחרי הנגינה ואחרי הזמרים האלה ואחרי החזנים,

הוא לא היה הרב אלישיב.

ככה הוא מעיד על עצמו.

באמצע הדרך הוא חזר, והוא מאוד מאוד

שמע שהחזן הזה הוא מיוחד, לא סתם חזן שכאילו מחזן, כאילו

ואין להפליא בזה

כי החזנים האלה, גם בשאר עניינים, אינם מדקדקים כידוע ומפורסם.

יש כמה חזנים שאני מכיר בחוץ לארץ, שהם מפורסמים מאוד אצל הספרדים,

שהם באים על עריות ודברים איומים ונוראים, ולוקחים אותם, מופיעים במועדונים,

הולכים למועדונים גרועים, ויודעים עליהם, ולא אכפת להם.

מביאים אותם, העיקר הוא יודע לסלסל,

וזהו.

ולכן ישבעו אל אל ולא יושיע.

גם כי נזעק ונשבע סתם תפילתנו,

כי האותיות ומוצאן ונקודותיהן וטעמי נגינות הן סודי התורה.

ומה שכתב, מעלת כבוד תורתו,

ולהודיע שאין חוכמת הדקדוק עיקר,

הוא עונה למישהו, אשלה הקדוש.

אתה רוצה לומר שאין חוכמת הדקדוק עיקר.

על זה יש להפליא עד מאוד.

כי ידוע שחוכמת הדקדוק היא יסוד כל התורה.

כמו שכתוב בספר יצירה, פרק ב',

22 אותיות יסוד.

ועל זאת המשנה בנו כל המדקדקים בענייני כל ספריהם.

ואיך ייתכן לומר שאין חוכמת הדקדוק עיקר?

וכבר הוכחתי,

בקונטרס מיוחד,

חיוב לימוד החוכמה הזאת

והכרחה בראיות ברורות

מן השכל ומן הכתוב

ומן התרגום

ומן המשנה ומן הגמרא

ומן המדרש

ומספר יצירה

ומהזוהר

ומהתיקונים ומן הקנה.

ומן ספר הקמיצה לרבאי הגאון

ומן הפרדס

ומן ראשית חוכמה

ומן המפרשים

ומן הפוסקים.

זה לא השלה הקדוש שטעיתי, הרב שבתאי סופר מפרמישלי,

בהקדמת סידורו, מהדורת בלטימור תשמז, עמוד 99. עכשיו זה השלה הקדוש,

במסכת שבועות, פרק ניר מצווה.

ולמתתם את בניכם

כסדר הזה.

הנער

שיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורן, ואם הוכתובים היטב היטב.

וגם חלק גדול מחוכמת הדקדוק

טוב ללמוד בעודו נער.

שאז כתובים על לוח ליבו,

והם לזיכרון תמיד.

אז זאת אומרת,

אנחנו רואים מפה כמה יש חיוב לדעת דקדוק.

אם לא את הכול, לפחות את כל הכללים המחייבים,

ומה שניתן לנו הלכה למשה מסיני,

מה הנזק אם לא אומרים כראוי,

ומה התועלת והשבח כשאומרים כראוי,

ועל מה מחזירים ומה לא.

ועל כל אות יש מלאך,

ומה זה פועל בעולמות העליונים,

ולמה הגלות עד עכשיו לא נפסקה.

בגלל שלא מדקדקים בקריאה.

כך מביא ספר יסוד ושורש העבודה.

אז זאת אומרת,

חייבים לקחת את זה לתשומת לב, שלא נגיע למעלה, ובסוף יגידו לנו, מעולם לא התפללת.

בוא תראה לנו שהתפללת.

מה?

הנה, היה מצלמות, ראו.

כן, אבל מה אמרת?

עם מי דיברת?

למי פנית?

זה עוד בלי הכוונה.

מה צפצפת? בוא נראה אם אתה יודע מה צפצפת.

מה אמרת?

שום דבר. גורנישט מת גורנישט.

אז לכן צריכים לדעת להיזהר מן הדברים האלה,

ואני אוסיף לכם עוד קצת.

פתיחה קטנה, זה בספר שנקרא אם למקרא.

כללי הדקדוק וטעמי המקרא, קונטרס אמרי פי על הטעויות השכיחות

בתפילה.

הנה, אף על פי שאין חוכמת הדקדוק,

חלק עצמי של התורה,

שלכן אילו היו עומדים על כללותיה בלי

להזדקק לראיות ודוגמאות מפסוקים,

היה מותר ללמוד אותה בבטח ש,

כמו שמבואר במשנה ברורה,

סימן פּ־ה.

אז זאת אומרת,

בעצם חוכמת הדקדוק היא לא חלק עצמי של התורה, אבל כיוון שתמיד מביאים בדקדוק פסוקים, אז אי אפשר ללמוד אותה שם. אבל אם זה בלי פסוקים,

היה אפשר לקרוא אותה גם שם.

אף על פי כן היא כלי הנצרך מאוד יום-יום

הלכה למעשה בקיום מצוות קריאת שמע ותפילה,

ואלה קריאת התורה ותלמודה.

ולא רק בענייני הקריאה הנכונה,

בהבנת עומק פשטי המקראות,

ואף לפשט בגמרא נצרכת חוכמת הדקדוק,

אלא אף לפעמים

הלכות גדולות תלויות בידיעות בחוכמת הדקדוק והמסורה,

בפרט בנושא שמות גיטין.

וזה מובא בשאלת יעבץ, חלק א', סימן קו יח', ובאור הגרא, אבן העזר, סימן קו כט',

ובהלקות ספר תורה,

בכסת הסופר, פרשת תולדות, בלשכת הסופרות, יג',

וגם בשאלת יעבץ, חלק א', סימן קנב,

בעניין ספר תורה,

שהשמיט הסופריות של אלוקינו,

שהתפלא על שניים מגדולי האחרונים שדנו בנידון ונחלמו מהם עיקרים בדקדוק הנצרכים לנידון.

וכתב שם, מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא,

שאין להם ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו,

כי לא ידעו במה ייכשלו,

ואם בארזים נפלה שלהם ועד,

מה יעשו עוזבי קיר, הוא אמר.

וכמו שידוע שבהלקות כתיבת סתם, שינוי קטן בצורת האות משנה האות ופוסל אותה,

אף על פי שאיננו ניכר לעין הבלתי מנוסה,

כן הוא בשינוי דקדוק הקריאה, שבשינוי קטן שאינו משמעותי לאוזן הבלתי מנוסה,

נשתנה עניין התיבה או הפסוק

לעניין אחר לגמרי,

כמו באה-באה.

אחד עבר

ואחד עתיד, הווה.

אלא שבעוד

שתודה לאל בשדה הסתם, ספרי תורה ומזוזות,

אך שור דרה,

הדור שלנו ברוך השם כבר יותר טוב,

והחרדים לדבר השם כבר מודעים לחומר העניין ומדקדקים לקנות דווקא מסופרים מומחים שלא אוכלים נבלות וטרפות מאחר בדיקה קפדנית,

הרי דקדוק הקריאה נשאר כמעט כאבן שאין לה הופכים ומוטל לפנינו כמת מצווה.

וידועים דברי ספר חסידיים,

סימן כה וסימן רס' א', וספר היראה לרבנו יונה, סימן רמ' ח',

שכל מצווה שאין לה דורשים תדרשנה,

שהיא כמת מצווה,

ואף על פי שאין לבזבז הרבה זמן על לימודה מכל מקום, יקדיש מעט זמן ללמוד רוב חוכמת הדקדוק הנצרכת למעשה,

כמו שכתב הגאון, בעל נודע ביהודה בהסכמתו על ספר הבחור והבאנו אותו למעלה,

וגם הרב יעבץ שהבאנו למעלה.

והנה אחת הסיבות להתרשלות בדקדוק הקריאה,

ומפני שהתפילה והקריאה מסורות לכל,

אך לאו כל מוחה סביל למודה,

ולא כל אחד מסוגל להרגיל את לשונו קריאה שלא כדרך כל הארץ,

כי כולם מתפללים ככה, אז גם אני.

ולכן,

באשכנה, אז הקריאה המדוקדקת

נשארה נחלת יחידי סגולה בלבד,

והיא נראית זרה לרבים,

עד שנדמה להם כחסר משמעות תוך דבר שאין בו תועלת.

ורק בהיות ישראל על אדמתם,

וידעו הקריאה המדוקדקת באופן טבעי,

כמו שיודעים הספרדים והתימנים,

שעוד היום מחזיקים מנהג אבותיהם בידיהם,

בלי לדעת כללי הדקדוק,

אזי הייתה קריאה מדוקדקת בפי הכל זולתיה אצל עמי הארץ.

והיה מן הראוי להרגיל לשון הנערים בעודם קטנים,

גם כי יזכינו לא יסורו ממנו.

ובכל זאת, מי שאפשר לו ללמוד לתקן לשונו,

בוודאי מחויב לעשות כן.

ויש מקומות, תרומת הדשן שמביא בשולחן ערוך באחרונים, בספר פסקי אגרא, אורח חיים סימן קמ״ב,

ורק מי שאינו יכול לתקן לשונו,

עליו לימדו חכמים זיכרונם לך זכות בדגלו עלי אהבה.

ובפרט באשכנז במאות שנה האחרונות היו רק מעטים.

מבקיעים בדקדוק,

כמו שכתב רבנו חיים, אחי המהר״ל מפרק, בהקדמת ספרו עץ חיים שקראנו קודם,

ונחזור על זה בריצה,

כי בהיות הגלות הארוך והמר והנמהר הזה גבר עלינו מיום אל יום, נתמעטו הלבבות,

ולא היה בידם היכולת ללמוד את בניהם את כל החוכמות, על כן ראו אבותינו קדמונים,

ובפרט חסידי אשכנז, למשוך את בניהם אחר התלמוד לבד.

ועיין שם שעל כן הוא חיבר את חיבורו ללמד לבני ישראל דקדוק בדרך קצרה,

כי הוא יסוד גדול בהקדמה ליסודי התורה,

ובלאו אך הם מבטלים זמן רב בחוכמות חיצוניות,

כי החוכמה הזאת על כל פנים היא מידה שמקבלים עליה שכר.

ואחרי שמעטים היו בקיאים בחוכמת הדקדוק באשכנז,

כאשר קמו המשכילים

מלשון שכלים, לא בעלי שכל,

והלעיגו לציפור נפשנו התורש בעל פה,

והם עשו עיקר מדקדוק הלשון

ומפשטי המקראות לפי דעתם,

רק יחידי סגולה כמו הגרו והמלבים ידעו להשיב להם מלחמה שערה.

המלבים כתב תרייג כללים דקדוקיים על הלשון בקריאת התורה.

תרייג, הוא חיבר תרייג כללים,

שאם אתה יודע אותם,

אתה תבין את כל פשטי המקראות והכול.

משהו מדהים.

לא יאומן כי יסופר.

אף אחד כמעט לא יודע את זה ולא לומד את זה ולא כלום.

אך שאר חכמי ישראל,

משום עת לחסות לה שם,

פסלו חוכמת הדקדוק כדי שלא יבואו להימשך אחרי המשכילים.

ומפני זה בימינו כמעט נשתכח חוכמת הדקדוק לגמרי מפינו.

אומנם בימינו שכבר עבדו המשכילים,

יש אהבלים אחרים, כן?

ודקדוק המקרא כבר איננו שדה הקרב עם המהרסים,

אז ראוי להתאזל,

להחזיר עטרת הקריאה והדקדוק ליושנה ולקיים המצוות כמאמרם.

ויקוים בנו מאמר הנביא ישעיהו לשון אל-נגים, תמהר לדבר צחות.

עד כאן הדברים.

ועכשיו כל אחד ייקח את חייו בידיו ויטפל בענייניו,

כדי שיצאו כראוי תפילותיו ותתקבל עבודתו לפני האלוקים. אמן.

אמן.