ברכות בנוכח ונסתר, מדוע? | הרב אמנון יצחק
"ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים", למשל. למה מברכים בתחילה "ברוך אתה ה'", בנוכח, ומסיימים "אשר קדשנו במצוותיו", בנסתר? ולא אשר "קדשתנו במצוותייך", להמשיך בנוכח. אפשר להסביר את הדבר על פי הגמרא בנידה ל"א. שלושה שותפים באדם: הקב"ה, האב והאם. ההשתתפות של הקב"ה הוא מתרכזת ברוח או נשמה שנותן בוולד. "ויפח באפיו נשמת חיים". אם כן, הנשמה היא אצילית ורוחנית. אבל לא כן הגוף, שהוא בא בכח גוף, גוף הוריו. הוא חומר גס וגשמי. שאנחנו אומרים הודאה, זה מתייחס ליותר אל הנשמה. "כל הנשמה תהלל יה", אז הילול ושבח והודאה זה מצד הנשמה. יען כי, הנשמה היא טהורה, חלק אלוה ממעל. נשמה שנתת בי טהורה, לכן יעוט לה לדבר כלפי ה' בלשון נוכח. בלשון של בן שפונה לאביו. ה' נותן בו רוח ונשמה ובזה הוא מוליד אותו, לכן, מכון "ברוך אתה ה'", מלשון נוכח. נשמה מדברת אל ה' בלשון נוכח. אבל תוצאת המצווה אל הפועל, להוציא מצווה אל הפועל, אנחנו עושים עם הגוף. כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. אין גוף, אין אפשרות לעשות מצוות. הגוף הוא חומר ארצי וגשמי ולכן, לא מן הנימוס שידבר הגוף לפני הקב"ה. סמל הקדושה והטהרה בלשון נוכח לכן, מדברים בלשון נסתר. "אשר קדשנו וציוונו". זה כלפי הגוף. לעשות את המצוות. ולא "אשר קדשתנו וציוותנו". זה גם לא קשה מנוסח כל התפילות והבקשות,ששם הם מיוסדות בלשון נוכח. כמו תפילת שמונה עשרה וכמעט בכל סדר התפילה. כיוון שהתפילות והתחינות והבקשות באה על רמז בתורה לדבר אל ה' בלשון נוכח. וזה מרשותו יתברך. ה' הרשה לנו לפנות אליו בלשון נוכח, בתחנונים ובתפילות. כמו שכתוב בירושלמי בברכות פרק א', הלכה א', בסמיכות על הפסוק בפרשת "ואתחנן": כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו". אומר הירושלמי: לא כמידת מלך בשר ודם, מידת הקב"ה. מידת מלך בשר ואדם שבאה על האדם צרה, אינו נכנס ישר אל המלך. אלא קורה לעבדו, בן בתו והוא מוסר למלך שאיש פלוני עומד בפתח ומבקש כך וכך. ספק יכניסנו, ספק יוציאנו. אבל מידתו של הקב"ה אינו כך. אלא אם באה על האדם צרה, לא יצעק לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לו בלבד! והוא נענה. ישירות בנוכח, מדבר אל הקב"ה. ועל זה קבע הרמב"ם את העיקר החמישי, מ-13 עיקרים שחיבר. וזה הלשון: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתרך לא לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו". לכן, פונים אל ה' בלשון נוכח בתפילות ובבקשות. אז מתבאר שבתפילות ובבקשות, הקב"ה כביכול מרחיק מעליו כל רגשי כבוד מלכים ונימוסיהן, כמו שכתוב: "ואת דכא ושפל רוח". כלומר, ואת, אני איתו אנוכי איתו, מי שדכא ושפל רוח, אני איתו. בלי גינונים, לדבר אליי ישר. והנה בענווה זו, כלול גם סגנון דיבור אל ה' בנוכח, בעת התפילות והתחנונים. אבל בעת ברכות והודאות שאנו לא מבקשים מאומה, רק מודים ומברכים, צריך לדבר בלשון כבוד ונימוס. ברוך אתה ה'- זה הנשמה מהללת ומשבחת לה', אבל בעשיית המצוות שנעשות על ידי הגוף, חוזרים לנסתר, בדרך כבוד כלפי ה' – "אשר קדשנו במצוותיו".