ברכות בנוכח ונסתר, מדוע? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ברוך אתה השם

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו

על נטילת ידיים, למשל.

למה מברכים בתחילה ברוך אתה השם בנוכה

ומסיימים אשר קידשנו במצוותיו בנסתיו

ולא אשר קידשתנו במצוותיך להמשיך בנוכח?

אפשר להסביר את הדבר על פי הגמרא בנידה ל״א.

שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא האב והאם.

ההשתתפות של הקדוש ברוך הוא מתרכזת ברוח ונשמה שנותן בבלד.

ויפח באפיו נשמת חיים.

אם כן, הנשמה היא אצילית ורוחנית.

אבל לא כן הגוף, שהוא בא מכוח גוף,

גוף הוריו.

והוא חומר גס וגשמי.

כשאנחנו אומרים הודאה,

זה מתייחס ביותר אל הנשמה.

כל הנשמה תהלל יה.

אז הילול ושבח והודאה,

זה מצד הנשמה.

יען, כי הנשמה היא טהורה, חלק אלוהה ממעל.

נשמה שנתת בי טהורה.

לכן, יאות לה לדבר כלפי השם בלשון נוכח,

בלשון של בן שפונה לאביו.

השם נותן בו רוח ונשמה,

ובזה הוא מוליד אותו.

לכן, מכוון, ברוך אתה השם, בלשון נוכח. נשמה מדברת אל השם

בלשון נוכח.

אבל תוצאת המצווה אל הפועל,

להוציא מצווה אל הפועל, אנחנו עושים עם הגוף.

כיוון שמת אדם,

נעשה חופשי מן המצוות. אין גוף, אין אפשרות לעשות מצוות.

הגוף הוא חומר ארצי וגשמי.

ולכן, לא מן הנימוס

שידבר הגוף לפני הקדוש ברוך הוא,

סמל הקדושה והטהרה בלשון נוכח.

לכן, מדברים בלשון נסתר.

אשר קידשנו וציוונו.

זה כלפי הגוף.

לעשות את המצוות.

ולא אשר קידשתנו וציוויתנו.

זה גם לא קשה מנוסח כל התפילות והבקשות,

ששם הן מיוסדות בלשון נוכח,

כמו תפילת שמונה עשרה,

וכמעט בכל סדר התפילה.

כיוון שהתפילות והתחינות והבקשות,

בא על זה רמז בתורה לדבר אל השם בלשון נוכח.

וזה מרשותו יתברך.

השם הרשה לנו לפנות אליו בלשון נוכח, בתחנונים ובתפילות.

כמו שכתוב בירושלמי בברכות, פרק א', הלכה א',

בסמיכות

על הפסוק בפרשת ואתחנן.

כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו?

אומר הירושלמי,

לא כי מידת מלך בשר ודם, מידת הקדוש ברוך הוא.

מידת

מלך בשר ודם,

כשבעל אדם צרה, אינו נכנס ישר אל המלך,

אלא קורא לעבדו בן ביתו,

והוא מוסר למלך שאיש פלוני עומד בפתח ומבקש

כך וכך.

ספק יכניסנו, ספק יוציאנו.

אבל מידתו של הקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא אם בעל אדם צרה,

לא יצעק לא למיכאל ולא לגבריאל,

אלא לו בלבד.

והוא נענה ישירות בנוכח

מדבר אל הקדוש ברוך הוא.

ועל זה קבע הרמב״ם את העיקר החמישי משלוש עשרה עיקרים שחיבר.

בזה הלשון,

אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לא לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו.

לכן פונים אל השם בלשון נוכח בתפילות ובקשות.

אז מתבהר שבתפילות ובבקשות הקדוש ברוך הוא כביכול מרחיק מעליו כל רגשי כבוד מלכים ונימוסיהם,

כמו שכתוב, ועת דקה ושפל רוח.

כלומר, ועת אני איתו, אנוכי איתו, מי שדקה ושפל רוח,

אני איתו, בלי גינונים, לדבר אל הישר.

והנה בענווה זו כלול גם סגנון דיבור אל השם בנוכח,

בעת התפילות והתחנונים.

אבל בעת ברכות,

בהודעות,

שאנו לא מבקשים מאומה,

רק מודים ומברכים,

צריך לדבר בלשון כבוד ונימוס.

ברוך אתה השם,

זו הנשמה מהללת ומשבחת לשם.

אבל בעשיית המצוות שנעשות על ידי הגוף,

חוזרים לנסתר

בדרך כבוד כלפי השם,

אשר קידשנו במצוותה.

יום טוב.

יום טוב.