שלא לדבר בביה"כ! - א | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצווה ועושה' חלק ב' שחיברו הרב שמואל דוד פריעדמאן שליט"א, פרק יא' עמודים 95-101)

שלא לדבר בביה"כ חלק א עמודים 95 עד 101

פרק ט 

חיוב תוכחה על גודל הרעה שעושה המשיח בביהמ"ד / תקנות של גדולי הראשונים על איסור שיחה בביהכנ"ס 

הבאר הגולה יורה דעה סי' של"ד ס"ק קכ"א מביא מסוף שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חרם דרבינו גרשום שלא ידברו בביהכנ"ס אך ישבו באימה וביראה עיי"ש שהביא מה דאיתא בשו"ע אבן העזר סי' א' סעיף יו"ד בהג"ה שתקנת רבינו גרשום מן הסתם נוהג בכל מקום ע"כ

ובספר שיח צבי הביא מספר רוקח לרבינו אלעזר מגרמיזא תקנת וועד הרבנים במגנצא משנת תתקפ"ג בחרם חמור שלא ידברו בביהכנ"ס אך ישבו באימה וביראה ויעבדו את אבינו שבשמים ע"כ והרב שיח צבי כתב עליו ומנהג יפה ראיתי בילדותי פה בליטא שהדביקו בביהכנ"ס לוחות גדולות מצויירות באזהרה שלא ידברו בביהכנ"ס

ועי' בספר פלא יועץ ערך בית הכנסת מוסר נאה בענין זה באריכות דישנם אנשים המתפללים בביהכנ"ס ובאמת לא הי' חפצים להשיח באמצע התפלה אמנם כשניגש אליהם אחד לדבר עמהם, הם יראים ופוחדים שאם לא ישיבו אותו דבר מחזי כיוהרא שאינם משגיחים בו ובאמתלא זו הם משיבים לו על דבריו ומתוך שהתחילו לדבר שוב נעשה להם כהיתר וקבר פתוח גרונם לדבר ולהשיח בשעת התפלה בלי מעצור. 

וכתב הפלא יועץ משל למה הדבר דומה למי שרוצים לקחת ממנו הרבה כסף באלמות ובחזקה או להרגו האם ימנע מלעמוד כנגדם ולברוח ולהנצל מחמת הבושה הרי בוודאי יעשה מה שביכלתו להציל עצמו וממונו ולהמלט מהם ולא יבוש ואם כשמגיע להפסד ממונו או גופו אינו מתבייש מהם ואינו נמנע מעשות דבר מפני הבושה עאכו"כ כשהדבר נוגע לנשמתו אשר צודים לקחתו בבואם להכשילו להשיח בביהכנ"ס בוודאי שאין לו להתאפק מחמת הבושה עיי"ש דבריו. 

ובס' דרך משה ליום ששה ועשרים הנדפס עם ספר הגן הביא בשם מדרש שוחר טוב וז"ל א"ר יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגעתי שלש מאות גמלים טעונים אף וחימה ופגע בי אליהו הנביא ואמר לי זה למאן דמשתעי בבי כנישתא ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שנתיירא מאף וחימה.

מי שבירך למי שאינו מדבר בביהכ"נ 

וכדאי להעתיק הנה מנהג נאה שנהגו בקהלות ישראל לעשות מי שבירך בשלש רגלים למי שאינו מדבר בשעת התפלה והובא מנהג זה בשערי אפרים על ה' קריאת התורה מהגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצלה"ה וז"ל ביום ראשון של פסח ושבועות ושמיני עצרת אחר שאומרים הקדיש על הס"ת קודם שעושין מי שבירך להגבהה יאמר מי שבירך דלהלן מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את כל הקהל הקודש הזה עם כל קהלות הקודש ובפרט מי שקיבל עליו לשמור פיו ולשונו שלא לשוח שיחה בטלה בעת התפלה בעבור שפב"פ גדול הצבור או גבאי ביהכנ"ס נדב בעבורו ובשכר זה הקב"ה ישמרהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה ויזכה לראות בנים חיים וקיימים ויגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים לאורך ימים וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו ויתנשא בעושר וכבוד ויתעטר בעטרת חכמים ויזכה לעלות לרגל עם כל ישראל אחיו שלש פעמים בשנה ולעבוד את די אלקיו באמת ובתמים ונאמר אמן.

חומר איסור מי שמכשיל אחרים בשיחה בשעת התפלה 

הנה כבר כתבנו כי יש ג' אופני איסור שיחה בשעת התפלה ב' אופנים הם משום הפסק באמצע התפלה במקום שאסור להפסיק או משום חיוב שמיעה והג' היינו משום קלות ראש בבהכנ"ס דשייך אפי' במקום שמצד הפסק אין איסור לשוח מ"מ יש איסור בשיחה בטלה משום קלות ראש וזלזול בקדושת בהכנ"ס ובהמ"ד אפילו שלא בשעת התפלה אמנם מלבד כל אלו יש איסור חמור למי שמדבר עם חברו בשעת תפלתו ואפילו אם זה שנגש לדבר אל חבירו אינו מתפלל עכשיו מ"מ כיון שחבירו מתפלל והוא בא אליו ומשוחח עמו אזי מלבד זלזול בקדושת בהכנ"ס יש עליו איסור לאו דלפני עיור לא תתן מכשול כי הוא מכשיל את חבירו שהוא שח עמו וגם לאחרים השומעים את שיחתם הם מפריעים ומבטלים מהתפלה ויש בזה גם עוון של המעכב את הרבים מלעשות מצוה שהוא מכ"ד דברים המעכבים את התשובה כמבואר ברמב"ם ה' תשובה.

ומבואר בספר המצוות להרמב"ם מצות לא תעשה רצ"ט בלאו דלפני עיור לא תתן מכשול וז"ל הזהב ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש הזה לעוון ובעזרתו הכשילו וחזר עיור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה וכו' עיי"ש בדבריו הקדושים. 

וזה ממש ענין המכשיל את חבירו ומביאו לדבר עמו בבהכנ"ס או בבהמ"ד בשעת התפלה כי פיתהו ועזר לו להשלים עבירתו וגם הכין לו סיבת העבירה במה שפתח לדבר עמו והסיתו לענות לו ולהיות נמשך בשיחה עמו ואל ישיאך לבך לומר דאין זה בכלל איסור לפני עיור דדוקא אם חבירו לא היה מדבר בבהכנ"ס אם לא היה הוא נגש אליו אז הוי לפני עיור דהוי כמושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא משא"כ אם חבירו רגיל לדבר בתפלה בלא"ה ואם לא היה בא זה לדבר עמו היה חבירו מוצא לו אחר להשיח עמו דאז אין זה בכלל לפני עיור זה אינו דכבר כתב הגאון משנה למלך פ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ב' להשיג על הפנים מאירות ח"ב סי' ק"ה שכ' על מ"ש הרמב"ם דהלוה ברבית עובר על לפני עיור משום דמכשיל להמלוה באיסור רבית 

וכתב הפמ"א, דאם הלוה ראה שהמלוה רוצה להלוות אותן המעות עצמן לאחר ברבית והוא קדם ולוה אותן ממנו אין עליו איסור לפני עיור דדוקא דומיא דנזיר דאי' בפ"ק דע"ז דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפני עיור אלא אי קאי בתרי עברי דנהרא דאם לא היה מושיט לו לא היה הנזיר יכול לעבור הנהר וליטלו אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר המושיט אלפני עיוור עיי"ש 

והקשה עליו המשנה למלך דזה לא דמי לנזיר דשאני התם דאילו היה הנזיר נוטל את הכוס בעצמו לא היה נעשה כלל איסור דלפני עיור ולהכי כיון שהיה ביד הנזיר לקחת הכוס בעצמו ע"כ אפי' אם הושיט אינו עובר אבל גבי רבית דאם לא היה לוה זה היה לוה האחר עובר אלפני עיור א"כ בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עיור עיי"ש במל"מ מ"ש עוד בזה והובא בפת"ש יו"ד סי' ק'ס 

ולפי זה ה"ה בנדון דידן דאם לא היה הוא ניגש לשוחח עם חברו אף אם היה אחר בא ומדבר עמו אין הוא נפטר מלפני עיור שהרי גם האחר היה עובר על לפני עיור כשהיה בא לדבר עמו והבן.

ובאמת המג"א בהלכות שבת סי' שמ"ז סק"ד כתב דאפי' בגוונא דליכא איסור לפני עיור כגון גבי נזיר היכא דהוא יכול בעצמו ליטלו מ"מ יש איסור להושיט לו משום מסייע לידי עוברי עבירה עיי"ש המדבר בבהכנ"ס ומונע אחרים מלכוון הוא בכלל מונע את הרבים מלעשות מצוה. 

ודע עד היכן הדברים מגיעים אם אחד מפריע לחבירו ומבטלו מלהתפלל בכוונה הנה איתא בשו"ע סי' צ"ח ס"א המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו וכו' וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדין ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמית וכו' קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים את הלב וכו' ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש עכ"ל השו"ע.

הרי מזה עד כמה שצריך האדם להזהר בכוונה וצמצום המחשבה בתפלתו שיוכל לכוון כראוי

וא"כ מי שמפריע לאחרים ומונע אותם מלכוון הרי זה בכלל מעכב את הרבים מלעשות מצוה שהוא עוון חמור מאד כנ"ל שנמנה מכלל עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות תשובה הלכה א' 

כ"ד דברים המעכבין את התשובה וז"ל שם וארבעה מהם עוון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו ואלו הן המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה עכ"ל הרמב"ם 

הראית לדעת כמה חמור עוונו של השח בשעת התפלה ומבלבל אחרים מלהתפלל כראוי שנפסק להלכה ברמב"ם שאין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו וברור שאילו היו אלו המדברים בבהכנ"ס מתבוננים בזה היו הרבה מהם נמנעים מלדבר אלא שהם אינם יודעים ולא מתבוננים בחומר החטא וגודל העון.

עוד טעמים על חומר המדבר בבהכנ"ס ומונע אחרים מלכוין

וראיתי להוסיף בזה הערה נחוצה באותו ענין הנה כבר הבאנו כמ"פ דאיסור שיחה בטלה בבית הכנסת מתחלקת לג'; ענפים ב' אופנים שיש בהם איסור הפסק וחיוב שמיעה והגי משום זלזול כבוד בית הכנסת ואמרנו בזה שמלבד אלו הטעמים יש בזה איסור חמור מאלו והוא המונע את הצבור מלהתפלל כראוי מחמת שהוא שח בשעת התפלה ומפריע בעדם מלכוון ועכשיו נראה לומר דמלבד שהוא בכלל כ"ד דברים המונעים את התשובה כנ"ל יש הבדל גדול בין הטעמים הנ"ל לבין הטעם דמעכב את הצבור מלכוון דהנה טעמים הנ"ל הם ענינים שבין אדם למקום שמועלת עליהם תשובה משא"כ אם ע"י שהוא מדבר בבהכנ"ס מונע אחרים מלהתפלל כראוי א"כ זה מעבירות שבין אדם לחבירו והרי זה דומה למי שגזל מחבירו ממון שצריך להחזיר לו ממון שהפסידו וגם לבקש ממנו מחילה על הצער שגרם לו אמנם חמורה עבירה זו מגוזל ממון דבגוזל ממון חבירו תקנה יש לו להחזיר ממונו אבל בגוזל תפלתו של חבירו שמונע בידו מלהתפלל כראוי אין כאן אפשרות להחזיר לחבירו אותם התפלות שלא התפלל כראוי כי את הנעשה אין להשיב ואותם התפלות לא יחזרו לחבירו לעולם וא"כ הרי זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון.

ויתכן עוד דיש הבדל עצום בין הגוזל ממון מחבירו לבין המעכבו מלהתפלל בכוונה דהגוזל ממון חבירו ביד הנגזל למחול לו על מה שעשה שהרי הממון הוא שלו והוא בעליו של הממון וברשותו למחול למי שנטלו הימנו ומהניא מחילתו משא"כ במעכב חבירו מלהתפלל אפי' אם חבירו ימחול לו אין התפלות ברשותו ואינו שלו ולאו ברצונו תליא ממילא לא שייך שימחול למי שביטלו מתפלתו דאין הוא הבעלים של המצוה ואין בידו למחול בדבר שאינו שלו אם יתבונן האדם בכל אלה כמה חמור עוון שיחה בתפלה בוודאי יחרד וילפת וימלא פחד ויראה.

גודל החיוב להזהיר ולמחות באותם המשוחחים בתפלה

והנה בימינו אלה עדים אנחנו למצב הירוד והמוזנח בענין חמור ונורא זה של שיחה בשעת התפלה והדבר נראה בעליל כי כמה בני אדם המדברים בשעת חזרת הש"ץ ואינם יודעים ומשיגים חומר הענין וגודל העוון ולעומתם ישנם יראים העומדים לנגדם ומתחננים ומוחים וזועקים שלא ישיחו בשעת התפלה ומיד ימצאו סניגורים המתייצבים לעומת המוחים ומגינים וסוככים על המשוחחים והמצפצפים בקולם וטוענים עם המעוררים מי שמך לאיש שר ושופט ובאמת בלא דעת ידברו 

וכלום טענה היא זו והרי נפסק ברמב"ם הלכות דיעות פ"ו ה"ז הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא וכו' וכן איתא בברכות דף ל"א הרואה בחבירו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו ובמסכת שבת דף קי"ט ע"ב לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים וגו'.

ביאור הלשון וגוערין בו שכתב המחבר

כדי להראות חומר וגודל חיוב התוכחה באותן המדברים בשעת התפלה הנה הבאנו דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות דיעות הלכה ז' בענין חיוב תוכחה כשרואה את חבירו הולך בדרך לא טובה 

ושם כתב הרמב"ם וז"ל המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העוה"ב ופו' ועוד כתב הרמב"ם שם הלכה ח' המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו' 

הרי מזה כמה זהירות צריך המוכיח שלא לדבר עם החוטא קשות ושלא יביישו ואילו במי ששח בשעת חזרת הש"ץ איתא בשו"ע סי' קכ"ד ס"ז וגוערים בו לא אמרו שיוכיח אותו בנחת בינו לבין עצמו אלא מיד כשרואהו שח באמצע התפלה חייבים לגעור בו ומזה חזינן כמה גדולה חובת התוכחה במי ששח בשעת התפלה שאין צורך להזהר בכל מה שצריך המוכיח להזהר בשאר עבירות 

ובאמת יש מי שמסתפק בפירוש לשון המחבר וגוערין בו אם הכוונה לגעור בו ברבים ולבזותו אם לאו והג"ר נתן געשטעטנער שליט"א בספר מקדש מעט על מה דאיתא בשו"ע וגוערין בו הוסיף וכתב ונראה פשוט שצריך להזהר שהגערה לא תהא יותר מכפי הצורך כדי להפסיק את המדבר משיחתו כי אסור להכלימו שלא לצורך ואם מועלת התוכחה ברמז בלבד וודאי שאין לגעור בו בקול רם.

אמנם בספר ווי העמודים מביא בשם הרמב"ם ז"ל וז"ל אף שישיבת בהכנ"ס למצוה יחשב עבירה מכבה מצוה להמדברים בבהכנ"ס כי עוון פלילי הוא לדבר בבהכנ"ס ואפי' שלא בשעת התפלה על כן מן הראוי בכל קהלה וקהלה מקום אשר דבר המלך מלכו של עולם ודתו מגיע יעמידו אנשים על זה אשר ישגיחו בעיניהם על המדברים ויביישו אותם ברבים עכ"ל 

הרי מבואר בווי העמודים להדיא שהרשות נתונה לממונים לבייש ברבים את מי שמדבר בבהכנ"ס בשעת התפלה ובאמת זה ג"כ מבואר ברמב"ם שם ה"ח מהל' דעות במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים מכלימים אותו ברבים והדרן למה שאמרנו דחמור עוון זה שכ"כ הזהירו בו שמותר לבייש את המשוחחים בתפלה משא"כ בשאר עוונות.

גדר חיוב תוכחה בזה

ובעניני תוכחה וגדר החיובים בזה עי' בשו"ע או"ח הלכות יוהכ"פ סי' תר"ח ס"ב ובמג"א ס"ק ל ובמחצית השקל שם בפרטי מצות תוכחה ולאו דלא תשא עליו חטא ועיין במטה אפרים סי' תר"ח ס"ח שכתב זה שאמרנו שאם לא ישמע אליו לא יוכיחנו זהו אם החוטא שוגג אבל אם הוא מזיד ועובר בסתר יוכיחנו בסתר ואם רוצה לעבור בגלוי יוכיחו עוד שלא יתחלל שם שמים ומחוייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא ויתקוטט עמו וכו' בחירופין וניאוצים אבל מכאן ואילך אינו מחוייב להביא עצמו לידי הכאות או קללות ועל זה נאמר אל תוכח לץ פן ישנאך ויש עוד כמה חילוקי דינים בענין תוכחה בין תוכחה פעם אחת לתוכחה כמה פעמים או בין תוכחה לרבים או ליחיד ואי אפשר לפרוט כי רבים המה עכ"ל המטה אפרים עיי"ש 

ובאלף למטה שם ס"ק ט' ובשד"ח ח"א אות ב' ד' עד ס"ה אסף איש טהור כל דברי הפוסקים המדברים במצות תוכחה עיי"ש ובקצה המטה על המט"א שם ציין למ ש הדרכי משה ביורה דעה סי' קנ"ז הלכות קה ש ובשו"ת מהר"ם שיק או ח סי' ש"ג ובשו"ת כתב סופר חאבעה"ז סי' מ"ז.

פרק י': שיחה בטילה בביהמ"ד בשב"ק 

זהירות יתירה צריך שלא לדבר דברים בטלים בבהכנ"ס בשבת קודש הספה"ק הזהירו הרבה להזהר ביותר מדבורים בטלים בבהכנ"ס ובבהמ"ד בשבתות וימים טובים שאז מתכנסים הרבה אנשים לבהכנ"ס ושעתם פנויה והם עלולים ביותר לבא לידי שיחה בטלה בריבוי עם ובצוותא 

ובראשית חכמה שער הקדושה פי"ד הזהיר מאד שלא ידברו דברים בטלים בבהכנ"ס וביותר בשבת קודש והביא דברי הזוה"ק פ' ויקהל דף ר"ח ע"ב דמי שמדבר דברי חול בבי כנישתא בשבת הרי הוא מחלל שבת ולית ליה חולקא בעמא דישראל ושני מלאכים ממונים על זה ביום השבת ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקב"ה עיי"ש.

ובספר זכרון שלמה פירש בזה בדרך נאה מה שעמדו חז"ל בריש יבמות בסמיכות הפסוק ויקרא כו, ב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ופירש דהנה בשב"ק מתאספים הרבה אנשים ושעתם פנויה והנסיון גדול שלא ידברו בבהכנ"ס דברים בטלים ודברים האסורים משום ממצוא חפצך עניני עסקיהם וכדומה לזאת אמרה תורה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כלומר דבשבתות תשמרו ותזהרו ביותר על מורא מקדש דהיינו קדושת ביהכנ"ס ובית המדרש מקדש מעט שלא תחללו קדושתו בדברים בטלים והבן.

איסור שיחת דברים בטלים ודברי חול בשבת 

כבר הבאנו לעיל מ"ש החסיד בראשית חכמה שער הקדושה פי"ד על חומר איסור שיחה בטילה בשבת והמדברים בבית הכנסת בשבת יש בידם מלבד עוון שיחה בטלה גם ענף חילול שבת ובספר שערי חיים על השער אפרים שער יו"ד סמ"ו ס"ק מ"ט מביא ראיתי המנהג ביושבי כפרים הרחוקים זה מזה ובשבת באים עשרה למנין בביהכנ"ס ברוב עם הדרת מלך מלכו של עולם הקב"ה והם עוסקים בהבלי עוה"ז ומספרים זה לזה איך שקנה הסוסים והחמורים וזה מספר שקנה הפרה וכדומה וכל דבריהם במשא ומתן ובאמת הלא פסק בשו"ע ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול ובחול אין רואים זה את זה ורק בשבת באים לביהכנ"ס לשיחת חול וטוב היה להם לשבת בבתיהם ולישן במטה ולא יחללוהו בדברי חול ובפרט בביהכנ"ס במקום קדוש.

וכבר הבאנו לעיל את דבריו הנוראים של הס' דרך משה ליום שמיני שהביא מ"ש כתבי האר"י ז"ל כשהי' ר"ל דבר בעולם ודרש האריז"ל אל תקרי דבר אלא דיבור לפי שהיה מדבר בביהכנ"ס נבראו מלאכי חבלה וממיתין את האדם בשעת הדבר ר"ל ופירש בזה מה דאיתא בבבא קמא דף ס' דבר בעיר אל ילך אדם יחידי לבית הכנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו 

והנה בעיני כל רואה יפלא לשון הגמ' וכי אין למלאך המות מקום להפקיד בו כליו אלא בביהכנ"ס מקום קדוש ועוד שאמרו בגמ' אל ילך אדם יחידי משמע דעם רבים מותר לו לילך וכי מאי איכפת לו למלאך המות בין יחיד לרבים.

אמנם לפי מ"ש שם דמכל דיבור ודיבור שהאדם מדבר בביהכנ"ס נברא משחית אחד וזה כליו של מלאך המות בחטא הזה הורג את האדם אך אם כבר שח שיחה בטילה מאי תקנתיה יעשה תשובת המשקל מדה כנגד מדה באותו מקום שדיבר עם חבירו ילך עכשיו לשם עם חבירו ויחסום פיו כאילו הוא אילם ואינו יכול לדבר ואז תהיה תשובתו שלימה דאם הוא הולך יחידי לביהכנ"ס אין תשובתו שלימה דהשטן יכול לקטרג דמשום שהוא יחידי ואין לו עם מי לדבר ע"כ הוא דומם ולזאת אמרו חז"ל דבר בעיר שנגרם ר"ל ע"י קטרוג מלאך המות שמדברים בביהכנ"ס אל ילך יחידי לביהכנ"ס כי התשובה למה ששח בביהכנ"ס צריך שתהיה במדה כנגד מדה שיהי' יחד עם רבים בביהכנ"ס ואעפ"כ ימנע ולא ידבר עמהם

ועי' בדברי תורה להגה"ק ממונקאטש זי"ע ח"ג סי' ל"ד מ"ש בזה.

כמה ענינים ע"ד הזהירות שלא להכשל בשיחה עם חברים בשעת התפלה ופתגמין קדישין מגדולי ישראל על ענין זה 

שמעתי מנאמן ביתו של הגה"צ רבי ישראל משה דושינסקיא זצ"ל גאב"ד העדה החרדית בעיה"ק ירושלים תובב"א בשם אביו הגה"ק מהרי"ץ דושינסקיא זי"ע גאב"ד ירושלים שאמר דבר נחמד בדברי הפסוק שנאמר בבלעם במדבר כד, ב וירא את ישראל שוכן לשבטיו וגו' ופירש"י ראה שאין פתחיהן מכוונים וכו' אמר ראויים הם לברכה ע"כ ומה היתה ברכתו מה טובו אהליך יעקב וגו' וכמו שדרשו ז"ל בסנהדרין דף קה' ע"ב דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות 

וביאר דהנה איתא במסכת סוכה נ"א ע"א בגודל כבודן ותפארתן של ישראל באלכסנדריא של מצרים ומתאר והולך שם גדולת בית הכנסת של אלכסנדריא שהיו בו כפלים כיוצאי מצרים והיו כל בעלי אומניות יושבים בפני עצמן זהבין לעצמם וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וכו' וכשאכסנאי נכנס לשם היה מכיר בני אומנותו ונפנה לשם עיי"ש 

וכתב בס' אפיקי יהודה טעם נאה שהיו יושבים כל בעלי אומניות בפני עצמן דהנה אמרו ז"ל חזקה אומן שונא בני אומנותו ולזאת כדי לשמור על קדושת בית הכנסת שלא יבואו המתפללים לדבר זה עם זה תיקנו תיקון גדול שיהיו כל בעלי אומנות אחת יושבים זה אצל זה דכיון שהם שונאים זה את זה ליכא למיחש שיבואו להשיח בשעת התפלה וא"כ היה בזה תיקון גדול ונכבד לשמור על קדושת וכבוד ביהכנ"ס ודפח"ח 

ובזה פירש מהרי"ץ זי"ע דבלעם הרשע שהיה רוצה להכשיל את ישראל וכאמרם ז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר שהיה בלבו לקללם וכו' על כן כשראה שאין פתחיהן מכוונין זה מול זה דהיינו שאין ביניהם שנאה וקנאה ותחרות ואין עינו של אחד צרה על חבירו על כן חשב דכיון שיש ביניהם אהבה ואחוה וריעות טוב לו שיברכם בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולזאת אמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל דקאי על בתי כנסיות ובתי מדרשות וכדרשתם ז"ל וכיון שהם אוהבים זה לזה א"כ בבואם לבתי כנסיות ובתי מדרשות יהיו מדברים זה עם זה באמצע התפלה ויתהווה מזה קלקול ותקלה 

אמנם השי"ת חפץ להפר זממו של אותו רשע ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה וכאמרם ז"ל סנהדרין ק"ה כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות ולא עלתה בידו מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים שמתוך ברכתו תצמח להם קללה ח"ו ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות והבן עכת"ד ז"ל 

ובדרך זה פי' המהרי"ץ ז"ל מאה"כ ואהבת לרעך כמוך וכבר עמדו בזה גדולי המפרשים כיצד יתכן שיאהב האדם את רעהו כפי שאוהב את עצמו ממש אמנם לפי דברי האפיקי יהודה נמצא דבנוהג שבעולם יש שנאה ותחרות בין בעלי אומניות שוות ואינם אוהבים זה לזה לכך הזהיר הכתוב ואהבת לרעך כמוך כלומר אעפ"י שהוא כמוך דהיינו שיש לו אומנות השוה לאומנותך והבן 

ואפ"ל עפ"י זה מה שציוה רבי אליעזר הגדול בצוואתו לתלמידיו ברכות דף כ"ח הזהרו בכבוד חבריכם וכשאתם מתפללין דעו לפני מי אתם עומדים 

וכבר נתקשו בזה גדולי המפרשים מה שייכות וקשר ב' ענינים אלו להדדי שציוה עליהם בבת אחת הזהירות בכבוד חבירו והידיעה לפני מי עומד להתפלל 

ועי' בעיון יעקב ובצל"ח ועוד שהאריכו בזה אמנם לפי האמור יובן שפיר דהנה ידוע כי יסוד התורה הוא אהבת הבריות כדאיתא בשבת דף ל"א ע"ב אמנם כל זה שייך בהיותו בחוץ ברחובות ובכל מקום מחוץ לכותלי ביהמ"ד שם יש לו להראות לעין כל אהבה וכבוד לחבריו משא"כ בבואו לבית הכנסת ובית המדרש אז עליו לעשות עצמו כאלם וכמו שאינו מכיר את חבירו ולא ידעו כדי שתהיה תפלתו בלי שום מכשול של דבור בטל בביהכנ"ס 

אמנם בעוה"ר דרכו של עולם לעשות מהיפך להיפך דמחוץ לבית המדרש שם מתנכרים איש לרעהו וכאילו לא ידע אותו ולא הכירו ואילו בבואם לבית המדרש שם ידברו איש את רעהו דברי ידידות וישיחו זא"ז בשעת התפלה וקריאת התורה לזאת בא ר' אליעזר והזהיר הזהרו בכבוד חבריכם ואעפ"י שאני מצוה אליכם להזהר בכבוד חברים מ"מ כל זה בחוץ אבל בבואכם אל הקודש פנימה לבית הכנסת או ביהמ"ד דעו לפני מי אתם מתפללים ולא תשיחו עם חבריכם כלל 

וכבר הבאנו לעיל דברי החרדים בחתימת הספר משל ומוסר נפלא לנפש החוטאת ובסוף סיים בעצה למצוא רפואה לחוטא וז"ל והנה על דעת זה יש לנו לבקש בשדה אשר בירכו ד' הוא הגמרא הקדושה מיני סגולות יקרות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות והנה מצאנו לרז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב שאמרו כל מי שעונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו אפי' היה בו שמץ של מינות מוחלין לו והחמירו בזה בזוה"ק ואמרו שצריך לזעזע כל אבריו ולענות בקול תקיף ומי שהוא רגיל לעשות כן הנה הוא מבושר שימחלו עוונותיו אם לא ישוב לכסלה הרי סגולה אחת וכן בעניית אמן בכל כוחו אמרו רז"ל שם שפותחין לו שערי גן עדן עכ"ל החרדים שם.