כבוד תלמיד חכם. ומיהו תלמיד חכם? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני אדוני

אין זקן אלא שקנה חכמה

את אדוני אלוהיך תירא לרבות תלמידי החכמים

ויראה זו היא ההידור

ומי שאינו עומד מפני תלמיד חכם עליו נאמר

וטוב לא יהיה לרשע

ולא יאריך ימים

כצל אשר איננו ירא מלפני האלוהים

גמרא בקידוש ילמ״ג

אדם שלא עומד מפני תלמיד חכם הוא נקרא רשע

וטוב לא יהיה לרשע

ולא יאריך ימים

כצל אשר איננו ירא מלפני האלוהים

אז יש חובה לעמוד מפני זקן

אין זקן אלא שקנה חכמה

וכתוב את השם אלוקי חתירה לרבות תלמידי חכמים

כשם שאתה ירא את האלוקים

ככה אתה צריך ליראה תלמידי חכמים אמיתיים

ויראה זו היא ההידור

ומי שאינו עומד מפני תלמיד חכם

עליו נאמר הפסוק שאמרנו

בחידוש עצום חידש הגאון רבי יוסף עין גיל זכר צדיק לברכה

בגיליוני הש״ס ביום הפ״ו

ידוע,

עבירות שבין אדם לחברו

אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו

ידועה דעת רבי

למרות שלא נפסק כך להלכה

שיום הכיפורים מכפר אפילו לשאינם שווים

דעת רבי

שעצם יום הכיפורים מכפר

אפילו למי שאינו שוו בתשובה

זה לא נפסק להלכה כמו שמביא הרמב״ם בהלקו תשובה פרק א' הלכה שלישית

אבל הוא אומר ככה יום הכיפורים מכפר

אפילו לשאינם שווים בתשובה

חוץ מהמבזה תלמידי חכמים

אפילו לדעת רבי שעצם יום הכיפורים כי ביום הזה יכפר עליכם אפילו אם אתם לא שווים בתשובה

זה מועיל על כל העבירות

אבל מי שמבזה תלמידי חכמים

לא מכפר עליו יום הכיפורים

גרסת השאילתות פרשת וזאת הברכה

שאם לא פייס אותם

והם נתפייסו

אינו מתכפר לו

ומה הצליחו להשמיע אותנו זאת?

הלא בכל עבירה שבן אדם לחברו אינו מתכפר לו עד שירצה את חברו

גם בסתם חברו זה אותו דין

לא מתכפר עד שלא יפייס את חברו

ובבניין אריאל

בחלק בית מועד בדרוש ליום הכיפורים בשם כמה גדולים כתבו

שגם החלק שבינו למקום

אינו מתכפר עד שירצה את חברו

לא רק

הבן אדם לחברו

גם בינו לבין המקום תלוי אם הוא פייס את חברו ונתרצה לו, אם לא

גם משהו חטא כלפי הבורא לא מתכפר לו

כתב הגאון רבי יוסף אנגל זכר צדיק ברכה

שהיה מקום לומר

שהואיל וחומרת המזה תלמידי החכמים

ומפאת כבוד התורה

וכבוד התורה וכבוד שמיים

הרי זו עבירה שבין האדם למקום

שיום הכיפורים מכפר עליה אפילו בלי תשובה

אבל השמיעו אותנו בזאת

שזו אף עבירה שבין אדם לחברו

נחזור שוב

הגאון רבי יוסף אנגל אומר

היה מקום לומר

היה מקום לומר

הואיל והחומרה של מבזה תלמידי החכמים

זה מפאת כבוד התורה, הוא פגע בכבוד התורה

בכבוד התורה זה כבוד שמיים,

אז אם כן זו עבירה שבין אדם למקום

ועבירה שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר עליה אפילו בלי תשובה לפי רבי

השמעונו שזו אף עבירה בין אדם לחברו

אלה דבריו

והם מרעישים

כשנתבונן בהם

הם נסמכים על שני יסודות אומר הרב יעקב גלינסקי זכרונו נוכח יום המבא

האחד

כבוד תלמיד חכם

הוא כבוד התורה

אתה פוגע בתלמיד חכם, אתה פוגע בתורה

כבוד תלמיד חכם הוא כבוד התורה

היסוד השני הוא

שכבוד התורה הוא כבוד השכינה

אז עכשיו נפתח את היסוד הראשון

אמרו בגמרא בסוף חגיגה כזן

תלמידי החכמים

אין אש של גיהינום שולטת בהן

קל וחומר מסלמנדרה

רש״י מפרש זו חיה נבראת מן האש

כשמבעירים אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק

אז מן האש נבראת בריה שנקראת סלמנדרה

מן האש היא נבראת

ואם סחים בדמה את הגוף

אז אתה חסין אש

ומה סלמנדרה שתולדת האש היא

הסח מדמה

אין האש שולטת בו

תלמידי החכמים שכל גופן אש

כתוב הלוך חודב אריק האש נאום אדוני

על אחת כמה וכמה שאש גיהינום לא שולטת בהן

אם תולדת האש

הבריה הזו סלמנדרה שנבראה מן האש

מי שסח מדמה הוא מוגן מפני אש אש לא שולטת בו

אז מישהו עצמו אש

אש התורה שהוא לומד אותה ומקיים

אז על אחת כמה וכמה שיש גיהינום לא תשלוט בו

ויש להבין

אמנם בפסוק מבואר

שדברי תורה הן כאש

אבל לומד התורה לכאורה אינו אלא תולדת האש

התורה אש ומי שלומד אותה הוא תולדת האש

כשם שהסלמנדרה נוצרת מקידת האש במשך שבע שנים בלהפסק

כך

סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה ומהרהר בה כל שעה ואינו הולך ארבעה עמוד בלא תורה

ואפילו כשהוא ישן

שלבוש כתב

ששתי ברכות התורה שמברכים בשחרית

האחת כברכה אחרונה

של לימוד היום הקודם

ומשמע שגם בלילה לא שכב ליבו מלעסוק בה

ואם אמרו שתלמידי החכמים כל גופם אש

משמע שהתורה הפכה לחלק ממהותם

או כמו שאמרו בתענית ד'

היצור בא מרבנן דרתח

או רייתה הוא דקאמר תחבה

תלמיד חכם שכועס ורותח

התורה מרתיחה אותו

לא עצבני

אלא האמת של התורה פועלת בקרבו והוא לא יכול

הוא לא יכול לסבול שקר, עוולה,

הפך התורה, ביזוי התורה וכו'

ובגמרא ביום ע' ב'

למדו שתלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברוא, זה תנאי

בשביל שייקרא תלמיד חכם זה לא ידיעות התורה בהיקף גדול וזכירה פנומינלית

וכו', לא, לא, לא, צריך שתוכו

יהיה כברוא

זאת אומרת, הפנימיות שלו תהיה כמו החיצוניות, מה פירוש?

זאת אומרת, תלמידי חכמים מזהים אותם יותר לפי החיצוניות,

אבל מי אמר שזה הפנימיות?

לכן אומרים לנו, לא,

צריך שתוכו יהיה כברוא,

בחוץ איך הוא נראה?

או, גבוה, עם כובע, עם זקן,

עם זה, איזה צורה, בעל צורה.

אתם זוכרים את רבי ינאי שבא לפניו פעם אחת כשהוא נראה לו כבעל צורה,

לא יודע, אפילו ברכת המזון.

אבל צריך שיהיה תוכו כברוא, כמו החיצוניות שלו.

מאיפה לומדים?

מארון הברית.

ארון הברית היה מצופה זהב מבית ומחוץ.

אבל למעשה,

לא לארון נמשל התלמיד חכם,

אלא ללוחות שבארון,

שאמרו להיזהר בזקן,

מזהירים אותנו

בברכות חטא בסנהדרין צדיק באו,

היזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו.

אונס, שכח, תיזהר בכבודו.

למה שהוא? כי שברי לוחות

שנהגו בהם כבוד,

והן ניחום בארון,

כי פרח הכתב מהן,

אבל הן נשארו בקדושתם.

אז גם אם פרח מזיכרונו,

ושכח תלמודו מאונסו,

אז כמו שבלוחות פרחו האותיות,

הכתב פרח מהן,

והשאירו אותם בארון,

בצד הלוחות השניות,

השניות,

מכל מקום,

לכן תיזהר בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו,

שהוא כשברי לוחות שנהגו בהם כבוד

בניחום בארון.

בהקדמת התשובות של בית הלוי,

הסביר

מדוע רק תלמידי חכמים יזכו לתחיית המתים.

בכתובות ק.י.א.

משום שההלכה,

תשמישי מצווה נזרקין,

תשמישי קדושה נגנזים,

זה גמרא במגילה כ.ו.

תשמישי מצווה,

סוכה.

זה תשמיש של מצווה.

לולב,

זה תשמיש של מצווה.

שופר,

זה תשמיש של מצווה.

ציצית,

זה תשמיש של מצווה. אלה נזרקין.

תשמישי קדושה,

שזה ספר תורה,

זה תשמיש של קדושה,

ספר תורה, תפילין, מזוזות,

זה תשמישי קדושה,

זה נגנזים.

אז יש תשמישי מצווה נזרקין,

תשמישי קדושה נגנזין.

מגילה כ״ו.

עמי ארצות

הם בבחינת תשמישי מצווה בלבד.

נזרקין.

תלמידי החכמים בגדר תשמישי קדושה וכמו גיליונות של ספר התורה.

ואמרו בכתובות שם

ובברכות י״זן,

שגם מחזיקי תלמידי החכמים

ונשותיהם

יזכו לתחיית המתים.

גם המחזיקים

ותומכי המאושר.

והרי ההלכה

שתשמיש דה תשמיש

אינו קדוש.

כגון

הבימה

שעליה המפה,

שעליה ספר התורה

אינו קדוש.

ואם התלמיד חכם

הוא כארון הברית,

הרי מחזיקיו הם תשמיש דה תשמיש.

אז איך אומרים לנו שהם גם כן יקום בתחיית המתים,

והם כאילו תשמיש קדושה?

חייבים לומר,

אם כן, שהוא לא כארון,

אלא הוא כקלף שספר התורה נכתב עליו,

והוא עצם הקדושה.

כמבואר באורח חיים סימן מ״ג.

ומצינו בסנהדרין ס״ח,

כשריבי אליעזר הגדול

נטל לפני פטירתו את שתי זרועותיו,

והניח אותן על ליבו,

ואמר,

אוי לכם שתי זרועותיי,

שהן כשני ספרי תורה שנגללים.

רש״י אומר כך,

תתעלם ותתכסה התורה שבליבי כשאמות.

ורבי יהושע נשק את האבן שעליה ישב רבי אליעזר,

ואמר, האבן הזו דומה להר סיני,

וזה שישב עליה דומה לארון הברית.

זה מופיע בשיר השירים רבה, א' כ'.

וכמה טיפשים אותם שעומדים מפני ספר תורה,

ואינם עומדים מפני תלמיד חכם,

כמו שכתוב במכות

על הגויים, כ׳ב עמוד ב'.

והרב שך, זכר צדיק וברכה, סיפר,

פעם בשעת הריקודים בשמחת תורה נפל

הנציב מוולוז'ין, זכר צדיק וברכה,

בספר התורה בידו.

מיד הורה ריבי איצלה מוולוז'ין

לאחד הבחורים

לעזור לנציב לקום.

אחר כך הורה להרים את ספר התורה.

שאלו אותו על כך,

אז הוא אמר להם,

אריז עלי בדיק ספר תוירא.

הנציב הוא ספר תורה חי!

לפני

עשרות שנים פגש

הרב מפונוביץ', זכר צדיק וברכה, את הגאון

ריבי חיים קנייבסקי,

ייבדל לחיים טובים וארוכים,

שהיה אז אברך צעיר

והוא ביקש,

רב חיים ביקש מהרב מפונוביץ',

שיכניסו בחור פלוני לישיבה בפונוביץ'.

ענה הוא הרב מפונוביץ', זכר צדיק וברכה,

ההרשמה נסגרה,

אבל אראה למלא בקשתכם.

עלה לישיבה,

כינס את ההנהלה ואמר,

רבותיי,

הרציח אינם מייסה,

שמעו מעשה שהיה.

הלכתי ברחובות בני ברק,

והנה התורה לקראתי.

הוא קורא לרב חיים,

התורה.

והנה התורה לקראתי.

והתורה ביקשה שנכניס עוד בחור לזמן הבא.

האם אפשר לסרב לבקשה?

התורה מבקשת.

שמעתם? התייחסות, כשהוא עוד היה אברך צעיר.

והם הם דברי המהר״ל מפראג,

זכר צדיק וברכה בנתיבות עולם, נתיב התורה, פרק יא.

כי החכמים הם עצם התורה,

וכמו שגזר השם יתברך

ונתן התורה לישראל, כך נתן להם את החכמים.

כי החכמים הם עצם התורה,

השם נתן את התורה ונתן גם את החכמים האמיתיים

שיעמידו את התורה, שיקיימו את התורה.

התלמיד חכם הוא אפוא כתורה עצמה,

ולפיכך ספר תורה שבלה,

גונזים אותו ליד קבר של תלמיד חכם.

גמרא במגילה כו'.

וכבוד התורה,

הוא כבוד השכינה.

אתה מכבד את התורה, אתה מכבד את השכינה.

כתבו התוספות בסוטה מ״א.

וזה היסוד השני.

שהתורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

כמו שמופיע בהקדמת הרמב״ן לתורה,

ובמהרשה בברכות כ״א,

ובזוהר חלק ב״א, כ״א, כ״א, ד׳ת.

ואני אדוני הוא שמי.

שהוא ושמו אחד.

הרי שאורייתא וקדשא בריכו חד הוא.

אז אמרנו,

התורה כולה,

שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

ואומר הרמב״ן בהקדמה שלו,

כל התורה זה רצף של שמות של השם.

כשהתורה ניתנה, היא ניתנה בלי פיסוקים.

וכשכתוב בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ,

אז אתה יכול לקרוא את זה

בראש,

בראש,

יתברא.

בראש יתברא. בראשית ברא.

וכן הלאה. זאת אומרת,

זה מתחלק לשמות. כל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

דיברנו בזה בדרשות אחרות,

שהמזל שלנו שאין לנו היום את הגרסה המדויקת, כי יש קצת שינויים,

שאם לא כן מי שהיה עולה על ספר תורה והוא לא היה שלם ממה שכתוב,

הוא היה יכול למות

על המקום מקדושתה.

אבל זה לא נוגע לעכשיו.

אז הרי שאורייתא וקודשא בריכו,

אורייתא וקודשא בריכו חד הוא.

ומשני אלו נגזר עכשיו,

משתי הסיבות האלה,

שכל הנוגע בתלמיד חכם,

כנוגע בשכינה,

כמו שמופיע בקהלת זו תא טית.

וכל החולק על ריבו,

כאילו חולק על השכינה,

שנאמר בהצותם על אדוני.

דתן ואבירם וקרח ועדתו הם היצו על משה ועל אהרון, וזה נקרא בתורה בהצותם על אדוני.

כי כל החולק על ריבו כחולק על השכינה,

כמו שמופיע במדבר כו טית.

וכל העושה מריבה עם ריבו,

כאילו עושה מריבה עם השכינה,

שנאמר המה מריבה אשר רבו בני ישראל את אדוני.

כמו שכתוב במדבר כ יג.

וכל המתרעם על ריבו,

כאילו מתרעם על השכינה,

שנאמר

לא עלינו תלונותיכם, כי על אדוני.

למה?

החומרות שאנחנו אומרים זה חומרות?

זה מה שהשם אמר.

התורה אומרת שאסור לאכול ייסורים,

נבלות טרפות, זמרים פסולים וכל הדברים.

התלונות עלינו? התלונות על השם אתם מתלוננים.

הוא מגזים, הקדוש ברוך הוא מגזים.

הוא דורש דרישות שאנחנו לא רוצים לעמוד בהן, זה חומרות בשבילנו.

לא עלינו תלונותיכם,

כי על השם.

בכל המהרהר אחר ריבו,

ויש הרבה כאלה,

כאילו מהרהר אחר השכינה,

שנאמר,

וידבר העם באלוהים ובמשה.

אתה מדבר על משה, אתה מדבר על אלוהים.

ומידה טובה מרובה,

זה הדין של כל אלה שהם,

מהרהרים,

מריבים,

מתרעמים וכו',

אבל מידה טובה מרובה.

מה מידה טובה מרובה?

כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה,

כאילו נהנה מזיו השכינה.

שנאמר,

ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה,

לפני האלוהים.

וכי לפני האלוהים הם אכלו.

אנו לפני משה הם אכלו.

אלא לומר לך,

כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה,

כאילו נהנה מזיו השכינה.

גמרא ברכות סד.

ואמרו בכתובות ק יא,

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום.

וכי אי אפשר להתדבק בשכינה?

והרי כתוב, כי אדוני אלוהיך אש אוכלה,

אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם,

ועושה פרקמטיה לתלמידי חכמים,

והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו,

מעלה עליו הכתוב, כאילו מתדבק בשכינה.

כיוצא בדבר,

אתה אומר,

לאהבה את אדוני אלוהיך ולדבקה בו,

וכי אפשר לאדם להתדבק בשכינה?

אלא היתדבק בתלמידים ובחכמים,

מעלה אני עליך כאילו דבקת בו.

זאת אומרת, לא רק חכמים, אלא גם תלמידיהם.

תלמידיהם המובהקים

של התלמידי החכמים,

שהולכים בדרכם בדיוק,

זה בדיוק אותו דבר,

כמו יהושע בן ענון ומשה רבנו.

וכן פסק הרמב״ם בלקוט דעות, פרק ו' הלכה ב'

מצוות עשה

להתדבק בחכמים ובתלמידיהם

כדי ללמוד ממעשיהם.

כי העניין שנאמר, ובו תדבק.

ולאכול ולשתות עימהם,

ולהתחבר להם בכל מיני חיבור שנאמר, ולדבקה בו.

מעתה נבין, דבר נוסף,

מצינו סתירה לכאורה באותה משנה עצמה בסוף מסכת סוטה,

פרק ט' משנה טו.

מי שמת רבי עקיבא,

בתל כבוד התורה.

ומי שמת רבן גמליאל הזקן,

בתל כבוד התורה.

ושניהם כתוב,

כשהם נפטרו,

בתל כבוד התורה.

רבן גמליאל הזקן

היה נכד של הלל הזקן.

והוא נפטר שמונה עשרה שנה

לפני חורבן בית המקדש,

כשהיה רבי עקיבא

בן תשע עשרה.

ואם בפטירתו

כבר בטל כבוד התורה,

כי רבן גמליאל נפטר, כמו שאמרנו, לפני רבי עקיבא.

כשהוא נפטר הוא היה רק בן תשע עשרה רבי עקיבא.

רבי עקיבא חי מאה עשרים שנה,

אז הוא נפטר אחריו.

אז איך אמרו שבטל כבוד התורה בפטירתו של רבי עקיבא?

הרי כבר בטל כבוד התורה אצל רבן גמליאל.

אז איך אומרים, מי שמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה.

אבל במסכת מגילה כא, מבואר,

שמימות משה רבנו למדו תורה מעומד.

זאת אומרת, היו התלמידים עומדים ולומדים תורה בעמידה.

עד שמת רבן גמליאל,

ירדה חולשה לעולם,

והתחילו ללמוד תורה בישיבה.

וזהו כבוד התורה שבטל במותו.

כשאמרו שבטל כבוד התורה,

היה כבוד התורה שמי שלומד תורה צריך ללמוד בעמידה, משום כבוד התורה.

אבל אחרי שהוא מת,

בטל כבוד התורה. לא היה כוח יותר בתלמידים לעמוד וללמוד תורה כל היום, כל הלילה. לעמוד, לעמוד, לעמוד וללמוד.

אבל כבוד התורה של רבי עקיבא הוא היה מסוג אחר.

הגמרא מספרת במנחות כט,

כאשר עלה משה רבנו למרום,

מצאו לקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות ומתייגן.

כי בדור מן הדורות

עתיד לעמוד רבי עקיבא

ולדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.

ומכל שכן,

שדרש תיבות יתרות

ואותיות יתרות,

כמו שכתוב בסנהדרין נא,

וזה כבוד גדול לתורה שאין בה דבר אחד לבטלה.

אז זה נקרא כבוד התורה.

אז רואים,

אז אחרי פטירתו בטל הכבוד הזה, כי רק הוא ידע לדרוש על כל קוץ וקוץ ולהסביר,

ואז ראו את כבוד התורה, שאין שום דבר בטל בתורה.

הרי לנו יש שני סוגי כבוד.

האחד בצורת הלימוד,

והשני בהתבטלות המוחלטת

לדבר השם שבתורה,

שהתורה היא מלשון הוראה.

ומה ביקש נותן התורה? להורות לנו בתיבה זו,

באות זו,

בתג זה.

זה מה שהוא נותן לנו.

זו הייתה בחינתו של רבי עקיבא.

אז שני סוגי כבוד, אחד בצורת הלימוד,

בזמן רבן גמליאל, עד זמנו היו עומדים,

זו הייתה צורת הלימוד, זה כבוד התורה.

והדבר השני, שאנחנו מתבטלים לחלוטין לדבר השם שבתורה,

כי התורה היא הוראה, וכל,

כל אות, כל תיבה, כל תג, כל דבר,

ביקש נותן התורה להורות לנו דבר מזה.

זאת הייתה בחינת כבוד התורה אצל רבי עקיבא.

ושנינו בפסחים כב ששמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה,

את זה בא לרבות,

כמו גם שבא לרבות, אתין וגמין

לרבות,

אכין ורקין למעט, אך ורק זה בא למעט.

כיוון שהגיעה לעת אדוני אלוהיך תירא,

אמר רבי שמעון העם שונאי, מה אני ארבה לירא עמו?

אם כתוב, את השם אלוקיך תירא, מי עוד אני יכול לרבות

שגם הוא צריך ליראו ממנו כמו השם?

מי?

את לרבות מי?

אז הוא פרש.

כל השיטה שלו, על כל האתים שבתורה,

הכל היה לו לרבות,

לרבות, לרבות, לרבות. כבד את אביך לרבות אחיך גדול.

וכן הלאה.

כל אחד יש לו פירוש את מי מרבים.

כשהגיעה לפה, רק לפסוק הזה, נתקע.

את מי אני ארבה?

מה עשה? פרש.

אמר השיטה לא עובדת,

והיא לא הולכת על כל התורה. פרש.

וחזר בו מכל הריבויים שדרש, כי אם זה לא הולך על הכל,

אז השיטה הזאת,

אי אפשר להגיד שהיא שיטה, וזאת הייתה כוונת התורה.

כי אם את העת הזה לא בא לרבות,

אז כולם לא באו לרבות.

אמרו לו תלמידיו, רבי,

כל העטים שדרשת,

מה יהיה עליהם?

אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, על מה שדרשתי כל עת ועת, דרשה, דרשה, דרשה,

ככה אני מקבל שכר על הפרישה.

אי אפשר להיות מחריט, להמציא איזה משהו ולהגיד ככה.

אם זה לא עומד לפי הכללים,

אז אני פורש.

ומקבלים שכר על הפרישה,

אפילו שאין מזה עכשיו שום תועלת, כאילו, כל מה שדרשת, אין כלום.

חזרת לה, נקודת האפס.

מקבלים שכר על הפרישה, כמו על הדרישה.

נגיד שלקח לו לדרוש עשרים שנה,

עד שהוא הקיף את כל העטים ודרש אותם,

ובסוף הוא נתקע באחד,

ואז הוא החליט לפרוש,

ואמר, אין ללמוד כל העטים לריבוי,

כמו שאני אמרתי את כל הדרשות, אין, אל תדרשו אותם.

הפרישה אותו רגע,

תקבל שכר כמו עשרים שנה של הדרישה.

עד שבא רבי עקיבא,

והוא דרש

את אדוני אלוהיך העתירה, לרבות תלמידי חכמים.

ורש״י פירש, שיהיה מורה ריבך כמורה שמיים.

כמו שאתה ירא את השם, תהיה ירא את התלמיד החכם,

ובפרט שהוא ריבך.

היינו שההתבטלות של רבי עקיבא לתורה,

ועל ידה לנותן התורה,

היא בבחינת עמדו ואשמעה, מה יצווה אדוני?

מה ציווה בריבוי אות זו?

ומה ציווה בתיוג של תג זה?

ובכך נעשים קודשא בריחו,

אורייתא,

וישראל חד.

הכל הופך להיות אחד.

כמו שכתוב בזוהר, חלק ג', ע' ג', א'.

ובתניא הסביר

שלפיכך נמשלה התורה ללחם.

לכו לחמו משה בלחמי.

מה זה לכו לחמו בלחמי?

כשם שהלחם הופך

לחלק מן האדם

ומחייהו

ככה תורה.

התורה היא רצון השם.

היא מתאחדת עם האדם

בבחינה של תורתך בתוך מעי.

תורתך בתוך מעי, כמו שהלחם.

הוא מחיה אותך, הוא חלק ממך,

ככה תורה.

תורתך בתוך מעי.

והוא מתאחד על ידיו עם הקדוש ברוך הוא.

לפיכך נאמר,

בתורת אדוני חפצו,

ובתורתו יהגה יומם ולילה.

שבתחילה היא תורת אדוני,

ולבסוף היא תורתו.

היא נהפכת

לעצמיותו.

מסופר

שהגאון רבי ברוך בר מקמיניץ,

זכר צדיק וברכה,

נכח בדרשה.

שמע את הדרשן אומר שהתורה עבורנו היא כאוויר לנשימה,

על דרך מה שאמרו, כמים שהם עבור הדגים.

הזדעזע והביע מחאה.

אין מה להשוות.

האוויר

נחוץ עבור החיים,

אבל התורה היא החיים עצמם.

איך אתה משווה את זה לאוויר?

האוויר נחוץ לחיים, אבל התורה עצמה היא חיים.

צדיקים קרויים חיים על ידה.

ומרבה תורה,

מרבה חיים.

כמו שכתוב באבות, פרק ב', משנזן. כי על ידה הם דבקים במקור החיים.

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום.

לפיכך,

את אדוני אלוהיך תירא,

לרבות תלמידי חכמים,

שמוראם

הוא משום דבקותם באדוני על ידי התורה.

אבל זה בתנאי.

שהם באמת דבוקים בשם

על ידי התורה. מה זה דבוקים?

מקיימים הכל.

מאלף ועד תו.

זה תלמיד חכם.

עכשיו, זה הפשט של הפסוק.

והדרת פני זקן,

זה קנה חוכמה.

ועל ידי כך,

ויראת מאלוהיך אני אדוני.

בזה אתה מקיים.

ויראת מאלוהיך.

כי את השם אלוקיך תירא,

לרבות

תלמידי חכמים.

ועכשיו,

אני רוצה להראות לכם, אבל, כמה זה חשוב לדעת מיהו התלמיד חכם.

מגיד דבריו ליעקב,

חוקיו ומשפטיו,

לישראל.

המדרש בשמות רבה, ל.ו.

מגיד דבריו ליעקב,

חוקיו ומשפטיו, לישראל.

לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.

מידת בשר ודם

מורה לאחרים לעשות,

והוא אינו עושה.

נאה דורש,

ואין עוד

נאה מקיים.

לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. כי מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות, והוא אינו עושה.

והקדוש ברוך הוא אינו כן.

אלא כל מה שהוא עושה,

אומר לישראל לעשות ולשמור.

לכן כתוב, חוקיו ומשפטיו שלא לישראל.

הוא בעצמו מקיים חוקיו ומשפטיו.

והוא נתן אותם לישראל.

מעשה ברבן גמליאל

ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם.

הלכו לרומי לדרוש.

אצל מי הם הלכו לדרוש? אצל הגויים הם הלכו לדרוש.

עד רומי,

חודשים,

הפליגו באונייה

להגיע לרומי

לדרוש שם.

מה הם דרשו?

אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם.

בשר ודם

גוזר גזירה,

והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום.

מהקדוש ברוך הוא אינו חן.

נגמרה הדרשה, חזרו בחזרה לארץ ישראל.

אתם הייתם מאמינים שתלמידי החיים האלה גדולים

מפליגים עד לרומא בשביל להגיד דרשה כזאת קצרה, בלגויים,

נו, ומה קרה? מה התועלת להגיד את הדברים האלה לגויים?

בוא, תחזק אותנו בבית, תגיד לנו זה וזה. מה צריך ללכת לגויים, לתת להם דרשה כזאת וכו' וכו'.

לשם מה מספרים לנו חכמים זיכרונם וברכה שהלכו לרומי ודרשו שם?

וגם מה מעניין אותנו בכלל איפה הם דרשו? תגיד מה הם דרשו. מה אכפת לנו באיזה מקום? בטבריה? ברומא? מה זה משנה איפה?

מה שאמור לעניין אותנו זה עצם הדרשה ולא המקום.

אבל אם חכמים זיכרונם לברכה מספרים לנו בגמרא את המעשה עם פרטיו,

שהם נסעו עד לרומי,

אז יש פה כוונה מיוחדת.

הם רוצים לספר לנו גם את אופן הדרשה וגם את המקום של הדרשה שהיה ברומי.

מה יש ברומי?

רומי זה מקום שהחוכמה והמעשה אצלם כשני דברים נפרדים.

כמו אריסטו שהיה חכם גדול ואמר עכשיו אני לא אריסטו.

חוכמה לחוד

ומעשים לחוד.

אין מעשיהם של הרומיים והגויים מתאימים לחוכמתם.

ולכן הם באו לשם החכמים האלה הגדולים

בחבורה שלמה לדרוש לפניהם

את החסר להם.

לדרוש מהם לעשות ההפך ממה שהם חיים.

חוכמה לחוד, מעשים לחוד.

כי המעשים יהיו תואמים למאמריהם ולחוכמתם.

אם היו החכמים האלה

בדורנו לא היו נוסעים לרומי.

היו הולכים למועצת בירושלים להגיד להם לקיים את מה שהם אומרים.

לא לכתוב פסקים נגד זמרים פסולים ולהזמין אותם להופיע איתם.

אין מעשיהם תואמים את חוכמתם.

אבל בדור שלהם, בארץ ישראל, לא היה צריך להגיד את הדברים האלה.

בבבל לא היה צריך להגיד את הדברים האלה.

כי הוא היה אומר.

הוא היה קודם ואחר כך אומר.

בישראל לא היה דבר כזה.

אומרים ככה ועושים אחרת.

אומרים פעם ככה ואחר כך אומרים הפוך ממה שאמרו.

ואחר כך אומרים לא אמרנו.

מפתום לא אמרתי, אבל אתה מוקלט.

לא, לא משנה.

אתה לא מבין.

זהו.

אז היו צריכים ללכת לרומי כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.

לתקן את העולם, להגיד להם רבו עיסאי,

חוכמה בגויים, האמן.

תורה אל תאמן.

אבל אם יש לכם כבר חוכמה,

אז שהמעשים יהיו בהתאם.

אז הם הלכו לדרוש להם ברומי.

הם באו וגילו להם

את חוכמת ישראל.

חוכמת ישראל היא חלק מנפשם.

זה לא חוכמה לחוד.

זה נפשם של היהודים.

זה התורה.

קוצ'בריחו בישראל, ואורייתא חד, חד, חד הוא.

חד, חד. זו המהות.

שהחוכמה היא המהות שלהם, של היהודים.

הם בחוכמה חד הוא.

או שאתה לומד ומקיים, או שאתה ממציא תירוצים.

זו חומרה, זה לא שמענו, לא ראינו, זה לא ראינו, זה לא... הלו, כתוב, כתוב.

ראינו, לא ראינו, כתוב.

אתה באוסטרליה לבד עם הקנגרו.

כתוב.

אין לך ממי לראות. כתוב או לא כתוב?

אם כתוב, נגמר.

לא ראינו, לא שמענו, זה היה חומרות.

מי שהחוכמה נפרדת ממנו,

הרי הוא כחמור נושא ספרים.

יש אנשים עם ילקוטים שלמים.

חמורים נושאים ספרים.

מי אומר את זה?

אומר את זה בעל חובת הלבבות,

רבנו בחי הקדוש, החסיד, לפני אלף שנה.

הוא אומר בשער עבודת האלוקים, פרק ד',

שמי שהחוכמה נפרדת ממנו,

הוא לא מקיים את כל מה שהוא החכים,

הוא נקרא חמור נושא ספרים.

אתה חכם גדול, בידיעה,

אבל במהות אתה חמור, אתה בהמה.

אתה בהמה.

אז איך יוכל אחד כזה ללמד חוכמה?

ואיך הולכים לשמוע מפיו חוכמה בכלל?

איך הוא יכול ללמד?

כאשר הוא עצמו אינו נשלט על ידי החוכמה.

יש מקום שנקרא יביע כומר, ששם מלמדים שער הביטחון, ואין לו בעצמו ביטחון.

כאשר הוא עצמו אינו נשלט על ידי החוכמה,

איך ילמד חוכמה לאחרים?

הרי הוא רק חמור

שנושא ספרים.

וכמו שאמרו החכמים, זיכרונם רכה,

אם על עצמו אינו מזריח אורה,

כיצד יזריח על אחרים?

אם האורה של התורה לא הצליחה לזריח את נשמתך,

איך תוכל להשפיע על אחרים לזריח אורה בתוכם ולהפוך אותם לחוזרים בתשובה?

את עצמך לא הזרחת,

אז איך תוכל להשפיע?

כמיים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם.

זה אומר הילקוט עכשיו.

וכל שאינו שולט בחוכמתו

ואינה עצם מעצמו,

הרי זה מדרכי האמורי.

אדם שלא מצליח,

להשליט

את ידיעותיו

ואת החוכמה שלו

על עצמו,

אדם כזה שלא הופך את כל החוכמה שהוא למד

לעצמיותו זה מדרכי האמורי.

אספורנו בפרשת ויחי מ״ח,

מסביר. מה זה בע״ע?

מה זה נקרא שהוא מדרכי האמורי?

האמורי בעל אמירה.

אומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב.

בדרך כלל מה כתוב?

צדיק אומר מעט

ועושה הרבה.

ורשע מה עושה? אומר הרבה ואפילו מעט לא עושה.

ופה מה כתוב? מה זה בעל אמורי?

מדרכי האמורי, בעל אמירה.

מה זה אמירה?

אומר הרבה, כי חוכמה יש לו הרבה,

אבל מעט אפילו אינו עושה להיטיב.

בתימנית קוראים לזה דברון.

דברון.

דברן, מדבר, מדבר.

מי ששומע אותו, יבא ביי.

אבל איפה הוא ואיפה מעשים?

חמור

נושא ספרים.

ומי שאינו עושה כחוכמתו,

תוכחתו נופלת על הלבבות,

כאשר יפול הגשם על האבנים.

הוא לא יכול להשפיע על אחרים.

למה הוא לא יכול להשפיע על אחרים?

כמו שגשם

הוא מרווה את האדמה ומצמיח כל דבר,

אבל זה,

אם יש חונג'רי,

בית קיבול,

אבל מי שהגשם פוגע בו זה אבן,

אין מזה שום נפקות.

הקראנו לכם, בדור האחרון כתוב,

אלוהי עץ ואבן

אשר לא יועיל ולא יציל.

על מי נאמר?

על רבנים שהברכות שלהם לא עושות פירות.

הם נקראים אלוהי עץ ואבן

אשר לא יועיל

ולא יציל.

דבר לאלוהים של עץ.

בקש ממנו ברכה.

בקש מאלוהים של אבן, יפה.

מבקש ממנו ברכה.

יועיל?

יציל?

לא.

אלה נקראים אלוהי עץ ואבן, כי אין תוכם כברם.

אבל מוציא הכר מזולל כפי תהיה ברכותיו פועלות.

למה?

איך הוא יכול להוציא הכר מזולל?

כי אם הוא הזריח על עצמו אורה,

והוא הפך להיות עצם התורה ומקיית התורה כולה,

אז הוא יכול לזריח אורה על אחרת.

ולכן ברכותיו פועלות.

אם אין יראה,

אין חוכמה.

אין חוכמה.

זה לא חוכמה.

חוכמה בלי יראה זה לא חוכמה.

יש כאלה ברומא מלא, מלא.

בשביל זה הלכו ארבעת החכמים הגדולים וצריכו את עצמם לומר להם, זה גורנישט מה שיש לכם.

חוכמה בלי קיום, שטות ואבן.

אתם חמורים.

והחסיד

רבי יוסף יעבץ, זיכרונו לברכה,

אומר כי יש חכם גדול בחוכמה,

ואינו חכם.

ויש שאינו יודע אף אות אחת,

והוא חכם גדול.

לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר. זאת אומרת,

יש חכם גדול, באמת חכם גדול, יודע הרבה ספרים, עשרות אלפי ספרים.

חכם גדול.

אבל לא מקיים הכול.

אז הוא לא חכם.

חמור נושא ספרים.

ויש אחד,

עם הארץ,

לא יודע אפילו אות אחת.

אבל הוא מקיים הכול.

חכם גדול.

הוא נקרא חכם גדול.

ההוא החכם הגדול?

הוא לא חכם.

וזה שלא יודע אפילו אות אחת,

חכם גדול.

מי אומר את זה?

היעבץ.

נו, עכשיו אנחנו יודעים

מה זה כבוד תלמיד חכם,

אבל גם יודעים

מיהו תלמיד חכם.

רבי יחנן יאמר כשהוא אומר,

נשוא הקודש ומוזר כל ישראל.

לפי כוח ארבו להם תרום משואות. שנאמור אדונו בסמן ספגו יחדיל תרום יאדיר.