נבל ברשות התורה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 01.05.2016, שעה: 08:07
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". אמרו חכמים זכרונם לברכה: "אין בין גיהנום לגן עדן אלא כחוט השערה". יהיה האדם באיזה מדרגה שיהיה, תמיד הוא סמוך לרע ממש. כל עבודת האדם היא רק לסור מן הרע ולברוח ממנו בכל כוחו. "אורח חיים למעלה למשכיל למען שאול מטה". ומה טוב היה לאדם אילו היה מבין ויודע זאת קצת מחייו היומיומיים. אלו היה האדם מתבונן כשהוא מתחיל לדבר במשהו ואפילו בדבר של היתר גמור, ויתבונן ויראה איפה הוא עומד בהתחלה, איפה הוא עומד אחרי דקות מספר בדיבור, ואיפה הוא עומד שהוא גומר דבריו. שיתבונן כל זה, כבר ייווכח לדעת היסוד של "סור מרע". עד כמה צריך לרוץ במהירות האפשרית. סור מרע! סור מרע, מרע. לרוץ! כבר אמרנו כמה ביאורים מדברי ברמב"ן על פרשת "קדושים תהיו", אבל עד כה לא עמדנו על הדברים עד היכן הם פשוטים. הרמב"ן כתב שם: אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד. "פירושים תהיו". "קדושים תהיו" זה "פרושים תהיו". והפרישות מוזכרת בכל מקום בתלמוד. בעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר ויין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו, כי התורה התירה, ולהיות בשבעי יין ובזוללי בשר למו, כי התורה התירה. "ויהיה נבל ברשות התורה". מה שהתורה הזהירה ואסרה, זה דבר ברור. היא הזהירה בעריות, מאכלים אסורים, אבל היא התירה מה שהיא התירה. היא התירה. היא התירה איש באשתו ואכילת בשר ויין. אבל בעל התאווה, ימצא מקום להיות שטוף בזימת אשתו, מצוי אצלה כתור נגול. ולהיות בשבעי יין ובזוללי בשר למו, "ויהיה נבל ברשות התורה".
וזוהי באמת פליאה גדולה. איך הוא יהיה נבל ברשות התורה? אם יש רשות של התורה, אם התורה הקדושה מתירה, הרי זה נקי בתכלית. התורה התירה! התירה זה נקי, זה מנוקה בתכלית. האם אפשר בכלל להגיש יותר נקי ממה שהתורה התירה?! "הלא אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות ה' אמרות טהרות... כסף צרוף בעליל מזוקק שבעתיים". ואם כן, איך ייתכן ברשות התורה להיות נבל? ואם בכל זאת נבל, הלא זה נבל ממש! נבל בליבו אין אלוהים כל מזימותיו. זה נבל של אפיקורסות! נבל ברשות התורה, לכאורה זה טטרה דסטרא.
ובא הרמב"ן שם עוד: וכן דרך התורה לפרוט ולכלול בכביוצא בזה. כי אחרי אזהרת פרטי הדינין, בכל משא ומתן שבין אדם לחבריו, כגון: "לא תגנוב", "לא תגזול", "לא תונו איש את עמיתו" ושאר האזהרות, אחרי כל זה אמר "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". שיכניס בעשה היושר וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו. ואם לאו? אם לא לפנים לשורת הדין? אומרים על זה "נבל ברשות התורה". רגע, אבל אם הדין, אני שומר את הכל והכל בסדר, אז מה? מה? למה נבל ברשות התורה? אם אני לא עושה לפנים בשורת הדין, ואם אני לא הולך בדרך טובים, למען תלך בדרך טובים וכל מה שלימדו אותנו חכמים. מבהיל הדבר! הלא אנחנו מדברים על מי שמשתגל להיזהר בלא תגנוב ובלא תגזול, עם כל הדינים, האם יש לנו ציור במצב כזה? אדם ששומר על לא תגזול של התורה, הלא זה כבר ממון כשר בתכלית! ומה שייך להיזהר יותר? ואם הוא לא יעשה לפנים משורת הדין, כמו שהחכמים זכרונם לברכה אומרים בבא מציעא, פ"ג: הנא שוקליה, באותם סוחרים את הגרים, ששברו חבית במזיד.אז נתבקש בעל החבית לשלם להם שכר עבודתם. אפילו שלכאורה הוא יכול לקזז על מה ששברו לו במזיד ובשפע. יש דין למען תלך למען טובים, יש סוגיות שונות בגמרא. על זה יהיה נבל ברשות התורה?אם הוא לא יעשה כן, איך אפשר להבין כזה דבר? אלא זה מה שאמרנו למעלה: שאין בין גיהנום לגן עדן, אלא כחוט השערה. ואורך החיים למשכיל למען סור משאול למטה. וצריך לסור מרע ולרוץ ולברוח. והדברים מבהילים. וזה היסוד, כי באמת, אין כל מקום לאדם איפה לעמוד. כל הזמן צריך להיות בסור מרע, סור מרע! סור מרע! כל דבר שעושה תיזהר שלא תיכנס לחלק של הרע. סור מרע! סור מרע! סור כל מקום! אין לאדם איפה לעמוד. אנו יודעים את היסוד שאין גיהנום לגן עדן, אלא כחוט השערה. ושאיפה שאדם עומד, שם רודף אחריו הרע ומדביק אותו. ועבודת האדם היא לרוץ במהירות הכי גדולה, כי מסור רע בינה! זה בינה! אם אתה סר מרע, היסוד כל כך מקיף את כל עבודת האדם בחייו. אם כן, ודאי פשוט שאין איפה מקום לעמוד. עבודת האדם היא ר ללכת הלאה והלאה. ואם יעמוד אפילו לרגע, בהיתר הגמור, ולכאורה אם הוא עומד על היתר גמור, הררי אפשר כבר לשבת, לאכול בלי זהירות מיוחדת, הרי ממון כשר הוא. אם כן, הלא תנוח דעתו ויסמוך על ממון זה. ותכף מדביק אותו יצר הרע, עד שמתהווה נבל ברשות התורה.
הנה אומנם כי כל עבודה היא לא לעמוד בשום אופן אלא להיות רץ הלאה, הלאה והלאה. וברמב"ן עוד אומר: לפי כך, בא הכתוב אחר שפירט את האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, וימעט במשגל ויקדש עצמו מן היין במיעוטו. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגעל בריבוי האכילה הגסה. כמובן לא מדובר על האסורה, אלא אכילה מותרת אבל גסה. ומן הדיבור הנמאס. עד שיגיע לפרישות. כמו שאמרו על רבי חייא שלא סח שיחה בטלה מימיו. ואם לא מגיעים עד כדי "לא סח שיחה בטלה מימיו", הרי יש שם תכך "נבל ברשות התורה". כי כתוב: "ודיברת בם", ולא בדברים בטלים. "ודיברת בם" מצוות עשה ולא בדברים בטלים. ואם מדברים דברים בטלים אז אתה עובר "ודיברת בם". אז הוא לא שח שיחה בטלה מימיו, רבי חייא.
זה סוד הדברים שאם אדם עומד מהעלייה ואפילו אם הוא נמצא על קרקע של היתר גמור אבל הוא עומד, מונח בזה כבר היסוד שתכך יש גדר של נבל ברשות התורה. כי אין לעמוד בשום מצב ובשום דרגה. מוכרחים ללכת הלאה, הלאה, הלאה, למעלה, למעלה, "למען סור משעול מטה", "ואור פנייך כרציתם". וגם לא לעשות על מנת לקבל פרס, אלא רק לעשות רצונו הפשוט, כי זה המחויב- לעשות רצונו הפשוט של הקב"ה, כי זה המחויב. עד כדי כך הוא סוד הדבר שאין מקום איפה שיכולים לעצר. אין מעשה ודרגה שיוכלו להסתפק בהם. 'אני ברוך ה' כבר יושב, לומד, אני עושה זה, עושה זה, עושה זה, ברוך ה' הגעתי למנוחה ולנחלה...' לא! אין דבר כזה! אין מעשה ודרגה שיוכלו להסתפק בהם, כי בכולם אורב ביצר הרע עד שיעשה אותך נבל ברשות התורה. כל הזמן סור מרע וכמה שיותר לפרוש מריבוי המותרות והתאוות וכל שאר הדברים.
הוא אשר אמרו חכמים זכרונם לברכה:" לא חרבה ירושלים, אלא שהעמידו את דבריהם על דין התורה" מה הפירוש? לא הלכו לפנים משורת הדין. היה דין בין אדם לחברו, "ייקוב הדין ההר". לא וויתרו! לא וויתרו, חרבה ירושלים! למה? ה' העמיד אותם גם על הדין. אם היו הולכים לפנים משורת הדין, היה הולך איתם לפנים משורת הדין, ולא הייתה חרבה ירושלים. כתוב: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה". אין כאן תביעה על חטאים חס וחלילה, רק העמידו דבריהם על דין תורה! מה לא טוב? דין תורה. הם הסתפקו בדין תורה ושמה נעצרו. בזה כבר מונח כל החורבן. כמו שלמדנו עכשיו: לא לעמוד במקום אחד. יש עוד מקום להשתפר ולשפר. לפי זה, פשוט הוא כבר מה שאמרו בתנא דבי אליהו: "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבות אברהם, יצחק ויעקב". וזה מבהיל הדבר למתבונן. כמה אנחנו רחוקים מהבנת התורה. סור מרע, אם לא תסור כל הזמן מרע ולא תעלה כל הזמן, אפילו תהיה במקום של היתר על קרקע בטוחה, אני הולך על דין תורה, אתה יכול להיות ברגע "נבל ברשות התורה". "אמר נבל בליבו אין אלוהים כל מזימותיו". ועל זה נאמר חנג'ורי בסטרי!