משניות שביעית
"כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאדם אין עושים ממנו מלוגמא" וכו'
פרי המיוחד למאכל אדם אסור לעשות ממנו מלוגמא
ברטנורא:
תחבושת ורטיה ופירוש 'מלוגמא' מלוא לוגמא שדרך אדם ללעוס תאנים וכדו' וליתן על מכתו
מלוגמא - מלא הפה שלו וכשהוא נטחן בפה שם אותו על המכה ומתרפאת
דכתיב: "והיתה שנת הארץ לכם לאוכלה"
דווקא לאוכלה מה שמיוחד לכם
אבל מה שלא מיוחד לכם אפשר לעשות ממנו מלוגמא
"וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושים ממנו מלוגמא לאדם"
היות ואינו אלא למאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא אבל לא רפואה לבהמה כי דרכה לאוכלה
"וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה"
תלוי במחשבה שלו;
כשקטף חשב שיהיה למאכל אדם ולבהמה "נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה"
בכח מחשבתו חל על זה קדושת שביעית ולכן נותנין עליו חומרי אדם שלא עושים ממנו מלוגמא כנ"ל
וחומרי בהמה שאין דרכה לאכול אוכל מבושל ואסור לשלוק אלא לאכלו חי
ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים
"כגון"; וכו'
ש-3 תלוים במחשבתו
משנה:
"שביעית נתנה לשתיה לאכילה...
לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך...
ולא יסוך יין וחומץ שאין דרך בכך...
וכן בתרומה ובמעשר שני
קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר"