משניות שביעית - פרק ה' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בבית. אז אמרתי שהיום אני אקריא את זה מתוך הספר.

הראית לו את זה אתמול אחרי השיעור, עכשיו נראה את זה בתוכו.

הוא כותב פה בספר שמיטה של הרב צבי כהן.

יש המקילים

לעשות בעציצים שבבית גם עבודות האסורות בשדה מן התורה.

הוא שאל מה יהיה הדין,

האם מותר לבן אדם שיש לו עציץ בבית,

האם מותר לזרוע, לחרוש?

אז הוא כותב פה שיש המקילים לעשות בעציצים שבבית

גם עבודות האסורות בשדה מן התורה.

ואף אין ביבוליהם לא קדושת שביעית

ולא איסור ספיחים, אם יתקיימו כל התנאים הבאים.

יש מתירים.

מהם התנאים?

אז הוא מציף פה שש תנאים.

תנאי ראשון,

העציץ אינו נקוב

או אינו עומד על רצפת אבן,

או על חומר אטום אחר, מעץ, חרז זכוכית,

פלסטיק ומתכת.

זאת אומרת

שהוא צריך להיות לא נקוב.

הוא צריך להיות בצורה אטומה.

העמדת הציץ נקוב על מרצפת הבית העשויה מחול ומלט אינה עושה אותו לאינו נקוב.

אם הוא שם את זה על מרצפת הבית שעשויה מחול ומלט,

זה עדיין נקרא ציץ נקוב, וזה לא טוב.

עוד הנחה בהלכות נקב, הוא כותב.

נקב קטן להוציא מים בגודל ששורש קטן אינו יכול לעבור בו,

אינו נחשב לנקב.

אמנם צריך שלא יהיה נקוב,

אבל אם יש נקב קטן שהוא פחות ממילימטר,

זה לא נחשב לנקב.

נקב בצד העציץ זה גם כן נקרא נקב.

אז התנאי הראשון,

שהוא לא יהיה נקוב,

שהוא יהיה אטום למטה,

כדי שהוא לא יינק מהאדמה.

התנאי השני,

יש תקרה מעל העציץ,

כולל עליו וענפיו.

זאת אומרת שיש תקרה מעל העציץ, ולא רק מעל העציץ, אלא גם כן מעל הענפים.

התנאי השלישי,

יש לבית מחיצות בגובה עשרה דברים לפחות.

זאת אומרת, גם פוסקים אמרו שצריך שיהיו גם כן מחיצות לבית.

התנאי הרביעי,

סביב העץ יש משטח החוצץ בין הקרקע לבין הענפים והעלים היוצאים מצידי העציץ.

זאת אומרת שיש בצד גם כן

משהו שחוצץ בין

האדמה לבין הענפים, כי גם הענפים הם יונקים מהאדמה.

התנאי החמישי,

כאשר הצמח הוא אילן או צמח אף שנתי אחר,

אז צריך שהעציץ לא יהיה מחרס,

ויש אומרים גם שלא מעץ,

כי זה יונק דרך חרס ודרך עץ.

התנאי השישי, שהעציץ לא יהיה גדול מדי,

שלא מחזיק ארבעים סיעה.

אם נתקיימו ששת התנאים האלו,

אז יש באמת מקלים לעשות בעציצים האלו

גם כן עבודות שאסורות בשדה מן התורה.

מותר לעשות גם כן,

וכבר הראינו להם אתמול,

שהחזוניש באמת נוטה להחמיר בדברים האלו, ואומר שגם כן בצורות האלה אסור.

פה בקהילה, כידוע, נוהגים

כחומרות של החזוניש.

זו

תשובה על השאלה שהיהודי העיקר שאל אתמול.

כעת נתחיל ללמוד

מסכת שביעית, פרק ה', משנה א'.

אומרת המשנה,

בנות שוח,

שביעית שלהן, שנייה, שהן עושות לשלוש שנים.

מה זה בנות שוח?

מסבירה ברטנורה, תאנים לבנות

המגדלות משלוש שנים לשלוש שנים.

התאנים האלו,

לוקח להן שלוש שנים מאז שהן יוצאות מהעץ עד שהן מוכנות לאכילה.

שביעית שלהן,

באיזה פרי אנחנו ננהג שביעית?

שביעית שלהן, שנייה. זאת אומרת, מה שמתבשל בשנה השנייה,

זה אומר שזה חנת בשנה השביעית,

ואז אסור, צריך לשמור על זה קדושת שביעית.

אומר הברטנורה השביעית שלהם בשנה שנייה של שמיטה.

דפירות החונטים בשביעית,

אין נגמר בשולם עד שנה שנייה של שמיטה,

שהיא ג' לחניתה,

ואז נוהג בהם דין שביעית דבטר חנתה זינן.

בפירות, כידוע,

הולכים אחר חנתה,

ופרי של בנות שוח שחנת בשביעית

יגמור את בישולו שנתיים לאחר מכן, בשנה השנייה לשמיטה הבאה.

אז אם יש לנו פרי שיתבשל בשנה השנייה,

אנחנו נוהגים בהם קדושת שביעית.

רבי יהודה אומר,

הפרסאות

שביעית שלהן,

מוצאי שביעית,

שהן נוסעות לשתי שנים.

רבי יהודה אומר שהמין תאנים שנקראים פרסאות

שגדלות בפרס, בעיקר בפרס,

אז הם עושים משתי שנים לשתי שנים.

ואם כך,

כל מה שגודל בשנה הראשונה לשמיטה,

שהתבשל בשנה הראשונה לשמיטה,

אז אנחנו יודעים שזה חנת בשנה השביעית,

וצריך לנהוג בהם קדושת שביעית.

אמרו לו,

לא אמרו,

אלא בנות שוח.

כל מה שאמרו,

שיש מושג כזה שאם זה מתבשל בשנה אחת,

בשנה אחת, אז

זה אומר שזה קדושת שביעית,

כי זה כבר חנת בשנה הקודמת, בשנים הקודמות,

זה נאמר דווקא על בנות שוח ולא על התאנים הפרסאות.

המפרשים פה מדברים במה נחלקו

רבי יהודה וחכמים.

זה אומר בקו, וזה אומר בקו,

אבל אחד הפירושים שכתוב

זה שהם נחלקו פשוט במציאות.

רבי יהודה הסתכל במקום שלו וראה שאצלו גודל התאנים הפרסאות בשנתיים.

שנה אחת זה חונת, ושנה לאחר מכן זה מתבשל.

לכן הוא פוסק שמוצאי שביעית של האש, אם זה יתבשל בשנה השמינית,

זה אומר שזה גדל בשנה השישית.

ואמרו לו הרבנן, לא,

בעיר שלנו זה הפוך.

בנות שוח גודל

ומתבשל וחונת, הכל באותה שנה.

אז לכן,

מה שהתבשל בשנה השביעית,

אנחנו יודעים שהוא גם חנת בשנה השביעית,

ויהיה אסור,

ויהיה קדוש בגדושת שביעית.

אומרת המשנה, משנה ב',

הטומן את אלוף בשביעית,

רבי מאיר אומר, לא יפחות מסעתיים עד גובה שלושה טפחים,

וטפח עפר על גביו.

וחכמים אומרים, לא יפחות מארבעה קבים עד גובה טפח,

וטפח עפר על גביו,

וטומנו במקום דריסת אדם.

אומרת המשנה, הטומן את אלוף.

מה זה לוף?

מסביר הברטנורא, מין ממיני הבצלים שרגילים לטומנם בארץ.

היו רגילים לטמון אותם בארץ, זו הייתה צורת השימור.

של הלוף.

היו חופרים חפירה באדמה,

וטומנים שם את הלוף, וכך הוא היה משתמר.

אחד שרוצה לטמון לוף בשנה השביעית,

שגדל בשנה השישית.

אז רבי מאיר אומר,

לא יפחות מסעתיים

עד גובה שלושה טפחים,

וטפח עפר על גביו.

לא יפחות מסעתיים, מסביר הברטנורא,

משום דמך זה כזורע,

עד שיתמין מהם סעתיים בחפירה אחת על גובה שלושה טפחים.

שלא יהיו מפוזרים,

אלא יהיה גובה הקריא וצבור שלושה טפחים וטפח עפר על גבי הקריאה.

זאת אומרת, הוא שם,

בחפירה, הוא חופר בחפירה שלושה טפחים,

והוא מלא את זה בלוף,

והוא מכסה את זה אחר כך באפר

על הלוף.

זו הצורה שמותר, וזה לא אומר שזה כזורע.

החכמים אומרים,

לא יפחות מארבעה קבים עד גובה טפח,

וטפח עפר על גביו

וטמנו במקום דריסת אדם.

החכמים החמירו

ואמרו שצריך שיהיה ארבע קבים

בגודל טפח.

זה הצורה שמותר,

וזה לא נראה כזורע.

משנה ג', לוף שעברה עליו שביעית.

רבי אליעזר אומר,

אם לקטו העניים את הלאו, לקטו,

ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים.

לוף שעבר עליו שביעית,

זאת אומרת שהוא היה באדמה,

שהוא היה מחובר והוא גדל.

דרכו של הלוף,

שהוא יכול לגדול,

להישאר באדמה שנתיים ושלוש גם.

אז אם

שעתלו אותו בשנה השישית את הלוף,

והוא צמח בשנה השישית,

והוא המשיך לצמוח בשנה השביעית,

והוא המשיך לצמוח גם בשנה השמינית.

רבי אליעזר אומר, אם לקטו העניים את הלאו,

לקטו,

ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים.

מדובר פה,

יש לנו הלכה,

אה...

לעניים

מותר לאכול בש... מותר להם לאכול בשביעית.

יש לנו הלכה שכתוב,

כלה

לחיים מן השדה,

כלה לי בהמתחה מן הבית.

זאת אומרת,

שכל פרי...

פרי ופרי

שלשנה השביעית יש זמן

עד מתי מותר לקיים אותו.

ויש זמן שכבר אסור לקיים אותו וכבר צריך לבאר אותו מן העולם.

זה ההלכה.

התפרסם לפני כמה ימים שהמישמיש כבר הולך לעבור הזמן הביאור שלו וצריך לגמור

את המישמיש.

זאת אומרת, כשעשה איזשהו ריבה או משהו, צריך גם כן לאכול את זה או לבאר את זה מן העולם.

הצורות ביאור,

למה?

כי ההלכה אומרת שכשמגיע זמן הביאור, זאת אומרת שכשכבר אין פר...

אה?

צורת ביאור, יש כמה צורות ביאור.

קודם כל נגיד, אם כבר אין בשדה את הפרי, אז הפרי כבר מתרכב.

אם לא שומרים אותו בצורות מסוימות, הוא כבר נגמר.

החייל מן השדה אין לו.

צריך לבאר מה הסוגי ביאור, לבאר מהבית,

לא לבאר מהעולם.

מה הצורות ביאור,

או לזרוק אותו לים,

או לשרוף אותו,

או להפקיר אותו, גם כן.

אפשר להפקיר אותו, לקחת את זה שלושה אנשים ולהפקיר.

זה הצורות ביאור. יש כאלה שאומרים שרק לעניים מותר.

המשניות ידברו על זה בהמשך, בפרקים הבאים.

בכל אופן,

זו ההלכה, שצריך לבאר אותו מן הבית.

ביארתי הקודש מן הבית, צריך לבאר אותו מן הבית.

יש כמה צורות ביאור, כמו שאמרנו.

אבל מה הסיבה?

זה מהתורה.

יש פסוק בתורה, אני לא זוכר את הפסוק.

אנחנו ביארתי הקודש מן הבית. זאת אומרת, צריך לבאר בזמן הביאור.

בואו נקרא את הברטנורא. אומר הברטנורא אם לקטו עניים את עליו לקטו. פה מדובר שהלוף גדל בשנה השישית והמשיך לגדול בשנה השביעית ובשנה השמינית.

אם לקטו עניים את עליו לקטו,

זעלי אלוף

יש להם ביור

ועיקרו אין לו ביור.

אחרת נא קמאנו בפרק ז', אי לקח.

אם לקטו העניים את עליו בשביעית, לקטו.

אם הם לקטו אין בעיה.

ואם לאו?

יש בו כעת בלוף שנמצא באדמה,

יש בו חלק שהוא גדל בגושת שבית.

בואו נגיד כל שנה הוא גודל 20 סנטימטר.

בשנה השיט גדל 20,

בשנה השביעית גדל עוד 20, בשנה השמינית גם.

אז לכאורה יש פה לעניים 20 סנטימטר מעלי הלוף,

מהעלים של הלוף.

וגדלו העלים, נמצאו גידולי שבית ושמינית מעורבים יחד.

אז אומר,

אומר תנא קמא,

אומר רבי אליעזר,

מה הוא אומר?

אם לקטו, לקטו ואם אליו יעשה חשבון עם העניים,

יעשה חשבון, אומר ברטנורה,

וישאר כמה גדל מהם בשביעית

וייתן לעניים.

דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה,

דאמר לקמאל,

עניים אוכלים אחר הביור ולא עשירים.

כל ההיתר לאכול אחר הביור

בכל צורה שאית זה דווקא לעניים.

לעשירים בכלל אסור לגעת

בפירות שהפקירו.

בפירות שביעית לאחר זמן הביור, גם אם הפקירו אותם.

זו המחלוקת בפרקים הבאים.

ממשיכה המשנה, רבי יהושע אומר,

אם לקטו עניים את הלאו, לקטו.

ואם לאו, אין לעניים עליו חשבון.

רבי יהושע אומר, אומר ברטנורה,

אין לעניים עמו חשבון,

וסבר כרבי יוסי,

דאמר לקמן,

אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביור. אם זה הופקר, מותר להם לאכול.

בהלכה כרבי יהושע.

משנה ד'

רק היחיד פה מסביר, שלחתי להגיד את זה,

שכן, אמרתי את זה ברמז, רבי שואה אומר, אם לקטו עניים את הלאו, לקטו ואם לאו, אין לעניים עליו חשבון.

כמו שהזכרנו בברטנורה, שאומר שמותר גם לעשירים לאכול

אחר הביור, אם הוא הפקיר את זה.

אז הוא מוסיף פה את הנוסח,

והרי זכה בעל הבית בהן.

זאת אומרת, הוא זכה בזה, זה היה הפקר, הוא הפקיר את זה,

וזה היה הפקר. והעניים הרי יכלו לקחת בשביעית, והם לא לקחו.

מי זכה בזה?

בשנה השמינית, הגיעה השנה השמינית, זכה בזה העשיר.

היום גם כן מפקירים את היין,

בשנה השמינית מפקירים את היין באזור פסח.

אז יש הרבה שמפקירים את זה, משאירים את זה כמה שעות בחוץ. אחר כך מותר גם לעשיר עצמו לזכות בזה.

לזה שהפקיר, מותר לו לזכות בזה בחזרה.

וככה באמת ההלכה.

ד',

משנה ד',

לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית,

וכן בצלים הקיצוני, מלשון קיץ.

וכן פועה של עידית.

בית שמאי אומרים,

עוקרין אותן במערופות של עץ,

ובתילל אומרים, בקרדומות של מתכת.

מה כתוב במשנה?

לוף של ערב שביעית,

שנכנס לשביעית.

הלוף הזה בעצם הוא נקרא לוף של שישית.

שההנחה בלוף הזה,

שזה מותר, שזה גדל בשנה השישית.

זה התבשל בשנה השישית.

אומר הברטנור שנשלם מערב שביעית,

ולא הוסיף צמחים בשביעית.

וכן בצילים הקיצוניים.

מה זה בצילים הקיצוניים?

שנזרעו בקיץ, או שזה מיוחד לקיץ.

וכן פועה של עידית.

פועה

זה סוג פרי מסוים, או עץ אדום, כותב הרמב״ם.

צובעים בו צבע אדום.

עידית זה הסוג טוב או של מקום.

בכל אופן, פועה של עידית,

הגדלה בשנה שמינית.

בית שמאי אומרים,

עוקרים אותם במערופות של עץ.

כשרוצים לעקור את הלוף הזה של ערב שביעית, שנכנס לשביעית,

או את הבצלים הקיצוניים, שזרו את זה בקיץ קודם,

אז עוקרים אותם במערופות של עץ. עוקרים אותם בשינוי.

או אותו דבר פועה של עידית,

כמו שאמרנו. כשבשמינית רוצים...

סליחה, זה גדל גם בשנה השישית,

וזה...

עוד פעם. פועה של עידית, גם כן.

זה גדל...

אתה רוצה לקור אותה בשמינית.

זו גדלה בשדה שמנה.

בכל אופן, עידית זה מלשון...

קרקע עידית, קרקע טובה.

אז בית שמה אומרים, עוקרים אותם במערופות של עץ.

כשרוצים לעקור אותם, עוקרים אותם

בשינוי

במערופות של עץ.

זאת אומרת, לא חופרים אותם בצורה רגילה עם כרדום מברזל,

אלא במערופות של עץ.

זה גם כן סוג, אני יודע, כלי מעץ,

שבדרך כלל קשה יותר לחפור עם זה ולהתעסק עם זה, כי זה של עץ.

זה מה שבית שמאי אומרים.

ובית הלל אומרים שלא צריך שינוי,

אפשר לחפור את זה בקרדומות של מתכות.

מה הסיבה שבית הלל,

בית שמאי אוסרים ומצריכים שינוי?

אומר הרב התנורה,

שמי חזקי עבודה,

אם אחד מגיע עם כרדום של ברזל לחפור אפילו דבר שמותר לו להוציא מהאדמה,

זה נראה מי חזקי עבודה משום מרעית עין. בשבילה אומרים לא, תוציא את זה בשינוי.

ובית הלל אומרים,

לא אחוששו לזה.

אנשים יודעים שהלוף גדל בשישית ורק עוקרים אותה עכשיו ואין לה קדושת שביעית.

ומודים בפועה של צלעות שעוקרים אותה בקרדומות של מתכות.

אומרת המשנה שבשמיים מודים בפועה של צלעות.

מה זה פועה של צלעות?

העץ אותו עץ, פועה, אבל זה גודל בצלע או בסלע,

איפה שיש סלעים, או שזה גודל בצד של השדה,

ששם זה לא מחזיקי עבודה,

אז מותר גם כן לחפור את זה, להוציא את זה, לעקור את זה ללא שינוי בקרדומות של מתכות.

משנה A,

ממתי מותר אדם לקח לוף במוצאי שביעית?

המשנה פה מדברת

שאדם רוצה לקחת, לקנות בשוק,

לקנות מחברו לוף במוצאי שביעית?

ממתי מותר לקחת?

אולי בעצם הוא עבד בזה בשביעית?

אז הוא אומר, רבי יהודה אומר מיד.

רבי יהודה מתיר מיד

במוצאי שביעית לקחת.

אומר בר תנורא,

ואף על גב דבשאר ירקות,

מודה רבי יהודה דאסור עד שהסקה יוצא בו,

שאר הירקות, רבי יהודה מחמיר ואומר,

מותר לקחת פלפל בשוק

ממתי שאתה יודע שיכלו להספיק לזרוע ולקצור פלפל

אחר השביעית.

אם זה לוקח חודש, אז רק חודש אחרי השביעית.

אז פה בלוף הוא מתיר מיד מדוע.

הואיל וצריך להקרוא לבית שמאי במעורפות של עץ

ולבית הלל בקרדומות של מתכות,

ואין דרך להקרוא בשביעית אלא לידי שינוי,

אילקח ומוצאי שביעית לא שכיח דאסורה ומשומח מותר מיד.

אנשים כנראה, יש כמה פירושים ברבי יהודה הזה,

אבל האנשים המסבירים בברטנורא שאנשים כנראה תתלשו את זה בצורה מותרת.

יש לו צורה מותרת.

אז הדין הוא שמותר ישר מיד.

לא חושדים בו שהוא עבד או עשה עם זה איסור.

והחכמים אומרים, מי שירבה החדש,

בירושלמי מפרש, מסביר הברטנורא, דהיינו מן הפסח ואילך.

ממתי שמתרבה בשוק אלוף החדש, אז מי אז מותר?

זאת אומרת, מהפסח של השנה השמינית,

שכבר מצוי לוף בשוק שגדל בשנה השמינית.

משנה ו',

אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית.

זאת אומרת, יש כלים

שאסור לאומן למכור אותם בשנה השביעית,

כי אנחנו חושדים

שמא יעשו עם זה עבודות שביעית.

הברטנורא כבר אומר,

למי מדובר פה? למי שהוא חשוד על השביעית,

אבל למי שאינו חשוד על השארי,

דהיינו קונה לו להצניע אחר השביעית.

כן, מה שדיברנו,

שאסור למכור כלים בשביעית,

הכלים שכבר נראה מהם הכלים האלו,

זה דווקא לאנשים שחשודים שיעבדו בזה בשביעית.

אבל אם אתה יודע שהאיש הזה לא חשוד,

אז מותר למכור לו, כי אנחנו יודעים שהוא סך הכל מתכונן לשנה השמינית.

טוב, אז איזה כלים מדובר פה?

מחרשה,

אסור למכור בכל כליה,

העול והמזרה.

מסביר הברטנורה שזורמים בו את התבואה בגורן,

הם היו, הם זורקים את התבואה שם בגורן, זה כלי שעושים איתו רק

דבר שאסור לעשות אותו בשביעית.

והדקר,

אומר ברטנור, היתד של ברזל,

והוא עשוי לחפור בו את הקרקע,

הדברים האלו, הכלים האלו, אסור למכור אותם,

היות והם מיוחדים לעשות מלאכות

שאסורים לעשות אותם בשביעית.

אבל, אומרת המשנה, אבל, מוכר הוא מגל יד,

ומגל קציר,

ועגלה וכל כליה.

מותר לו למכור מגל יד ומגל קציר.

למה? מסביר ברטנור, הוא מותרים,

שם הוא רוצה לקצור מן ההפקר

ולהביא בעגלה גם כן. את עגלה, הסיבה שהוא מותר לו,

הוא רוצה להביא בעגלה למאכל ביתו,

ואין אסור אלא להביא הרבה לעשות אוצר.

מותר ללקוט

בשדה פירות ירקות, מה, הפירות שנמצאות בשדה.

אבל כמה, מה הכמות של הפירות? למאכל ביתו.

אסור לי ללכת ולקטוף

כמות כזו שאני עושה עם זה אוצר.

עגלה זה משהו קטן יותר.

אז נכנס שמה בדרך כלל

מאכלים פירות

שעשוי למאכל בית ולא עשוי לאוצר.

זה הכלל,

אומרת המשנה, זה הכלל.

כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור.

אם הכלי הזה מיוחד

למלאכות שאסורות לעשות בשביעית,

אסור למכור אותן לאדם שחשוד על זה.

אבל אם זה מיועד לאיסור ולהיתר, מותר.

כי אנחנו מצדדים שכנראה

הוא מתכנן לעשות עם זה מעשה שמותר בשביעית.

אומרת המשנה, משנה ז',

היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמישה עשר כדי יין,

שכן דרכו להביא מן ההפקר.

מה זה היוצר?

אדם שיוצר כדים הוא בית חרושת לכדים,

אז מותר לו למכור חמש כדי שמן

וחמישה עשר כדי יין.

זה היה הדרך,

זה היה אדם נורמלי שהיה קונה לבית,

הוא היה קונה חמש כדי שמן עד חמישה עשר כדי יין.

אומר הברטנור, האומן העושה כלי חרס,

מוכר אפילו לחשוד על השביעית חמש כדי שמן וחמש עשר כדי יין.

ולקה למיכש שמא רוצה כולם לשמן או כולם ליין.

למה?

שניכרים הם אותם של יין מאותם של שמן.

שהאפר שעושים ממנו כדי יין

אינו דומה לאפר שעושים ממנו כדי שמן.

הרמב״ם אומר,

טוב, הרמב״ם בהמשך.

בכל אופן, יש שינוי בין כדי היין לכדי השמן.

אז היות ויש שינוי,

אז מותר למכור חמישה עשרה כדי יין וחמישה כדי שמן.

אנחנו לא חושדים שאם הוא ייקח את הכול לשמן או את הכול ליין.

אם הוא ייקח את הכול לשמן,

אז זה בעיה, כי 20 כדי שמן זה המון,

זה בן אדם לוקח את זה לאוצר, ולא להסתפק בבית.

יותר מזה אסור.

יותר מזה אסור למכור ואסור גם להביא הביתה, כי בדרך כלל בן אדם שלוקח יותר מכדי שמן 5,

יותר מחמש כדי שמן,

הוא כנראה לוקח את זה לאוצר,

ומה שמותר זה דווקא להביא למאכל ביתו.

ואם מביא יותר מכאן, מותר.

אם הוא הביא יותר מכאן,

אומר ברטנור, ואם הוא הביא יותר מכאן, ולא חי שינן,

שמן מן המשומר זה שביעי טבעי. אם אנחנו רואים אדם שהביא יותר,

אז אנחנו לא אומרים

שמא,

אם הוא הביא יותר מחמישה קדי שמן, יותר חשוב שזה רק יין, אני חושב שזה הפירוש. רגע, שנייה נבדוק.

איפה הכוונה להפקר? אם הוא הביא יותר, אנחנו טוענים שהוא הביא את זה מהפקר.

אם הוא הביא יותר, ולא חשוב שינן השמן הוא משומר זה שביעי טבעי. אם בן אדם הביא יותר מחמישה עשר קדי יין, יותר מחמישה קדי שמן,

אז אנחנו לא אומרים שהוא הביא מן השביעית,

אלא אנחנו אומרים שמא הוא הביא את זה מן ההפקר,

ואז מתירים לו.

זאת אומרת שהוא מצא

אחד שהפקיר יותר קדי שמן או יותר קדי יין, זו הכוונה.

ממשיכה המשנה,

הוא מוכר לנוכרים בארץ

ולישראל ולחוץ לארץ.

זאת אומרת שמותר למכור יותר מחמש כדי שמן

ויותר מחמישה עשר כדי יין לנוכרי

או ליהודי בחוץ לארץ.

ואנחנו לא חוששים

שמא

הוא ימכור את זה ליהודי אחר. אולי יהודי אחר ביקש מהנוכרי הזה,

לך תקנה ממנו, לך הוא ימכור ולי הוא לא ימכור.

לא חושדים, לא חוששים

שמא הוא עשה פה קנוניה עם איזה יהודי.

אלא מותר למכור לנוכרי בארץ ולישראל בחוץ לארץ.

כן, זה מה שכתוב במשנה, שאנחנו לא חושדים, לא חוששים

שבן אדם ילך ויעשה איסור בכוח.

ממשיכה המשנה, משנה ח',

בית שמאי אומרים,

לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית,

יש פרות מיוחדות לחרישה.

אז לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית,

זאת אומרת, ככל לא חושדים אותו,

אנחנו חושדים בו שמא הוא יחרוש ויעשה מעשה אסור.

ובתילל מתירים, מפני שהוא יכול לשוחטה.

בתילל מתירים, כי אנחנו רואים שהפרה הזו, אמנם עיקר ייעודה זה לחרישה,

אבל אפשר גם כן לשחוט אותה.

ובשביל זה הוא מתיר למכור.

ממשיכה המשנה, מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע.

מותר למכור פירות

אפילו בשעת הזרע.

אנחנו לא אומרים שמא הוא רוצה לזרוע בזה,

בפירות האלו.

הוא משאיל לו סיעתו,

אף על פי שיודע שיש לו גורן.

מותר להשאיל את הסיעה.

מה זה סיעה?

זה היה כלי קיבולו של סיעה.

בדרך כלל, מה היו עושים איתו?

היו מודדים איתו כמה סיעים יש לי, כמה סיעים יצא לי מהשדה,

וככה הוא מכניס את זה לגורן.

לא, אז לא חוששים.

ומותר להשאיל סיעה אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן.

הוא פורט לו מעות,

אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים.

הוא מגיע עם שטר גדול של כסף,

והוא בא לפרוט אצלו

למטבעות קטנות,

בשביל לשלם לפועלים. אנחנו אומרים, לכאורה אולי הוא בא לשלם לפועלים.

לא, לא חושדים בו, שהוא בא לשלם לפועלים.

אנחנו מתירים לו.

וכולן, כל הדברים שאמרנו, שאיתרנו,

בפירוש אסורים.

אם הוא אומר, אני רוצה את הפרה בשביל לחרוש בשביעית,

אני רוצה את הסיעה בשביל הגורן,

אני רוצה את המועות בשביל הפועלים,

אסור למכור לו ולפרוט לו ולהשאיל לו.

משנה ט', משנה אחרונה,

משלת אישה לחברתה החשודה על השביעית,

נפה

וקברה ורחיים ותנור,

אבל לא תבור ולא תתחן עימה.

אנחנו חושדים באישה הזאת, ושמא היא יכולת פרעה בשביעית אחרי הביעור, והיא לא ביערה.

לא, אם כל זה מותר להשאיל לה נפה לנפות הקמח,

קברה,

זה כותב פה הרמב״ם, פה הרמב״ם, נפה הוא קברה, כותב הרמב״ם, נפה הוא אשר הניפנו בה הקמח,

להוציא ממנה עסובין.

קברה הוא לתבואה.

היו מנפים בזה את התבואה לפני שהיה קמח.

זאת אומרת, לפני שתכנו את זה.

אז טוב, אז מה כתוב פה במשנה?

שמותר לאישה להשאיל לחברתה,

על אף שהיא חשודה על השביעית, נפה, קברה, רחיים.

אנחנו אומרים, אולי באה לטחון

קמח,

נפה, אולי באה לספור מעות, אם זה כותב בה תנורה,

קברה, אולי באה סתם לנפות חול ותנור,

ותנור, אולי בא ליבש איזשהו משהו, פשטן.

כל דבר אנחנו תולים לצד אפילו הרחוק,

ואנחנו רואים שכנראה היא לא באה לעשות מעשה איסור.

אפילו שהיא חשודה. אפילו שהיא חשודה, כבר נראה למה.

אבל לא תבור ולא תתחן עימה.

להתחיל לברור

או לטחון,

אנחנו רואים שהיא עושה מעשה איסור, אסור לנו לעזור לה,

אסור לסייע בידי עוברי עבירה.

ממשיכה המשנה,

אשת חבר משלת לאשת עם הארץ נפה וקברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עימה,

אבל מי שתטיל מים לא תיגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה.

פה מדובר לאו דווקא בשנה השביעית,

אלא כל השנים.

אשת חבר זה אישה שנזהרת תמיד לאכול בטהרה.

מותר לה להשיל לאשת עם הארץ

נפה וקברה

ובוררת וטוחנת ומרקדת עימה.

כל הפעולות האלו,

היות והן נעשות ביבש,

אנחנו מתירים

לה להשאילה.

אבל מי שתטילה מים

בעיסה

אז אסור לה להתעסק עם זה, לא תיגע אצלה

שאין מחזיקין את זה עוברי עבירה. מסביר הברטנורה,

אבל מי שתטילה מים לעיסה לא תיגע עמה,

לפי שמי שגלגלה

הוטבלה לחלה.

כבר העיסה, כבר נהייתה תבל וצריך להפריש חלה,

וכאן היא טמאה מחמת כלים טמאים,

שהיא הוכשרה לקבל טומאה, מי שיש מים זה כבר מקבל טומאה,

וזו מסעייתה לגלגל

ואסור לגרום טומאה לחלה.

על ידי שאם היא תסייע לה,

היא בעצם תסייע לטמאות חלה.

מהזמן שהעיסה נוגעה בזה מים,

זה כבר מקבל

חיוב

להפריש חלה, וזה מקבל טומאה,

אז אסור לה, לישת חבר, להתעסק עם זה, כי זה נקרא מסייע בידי עוברי העבירה.

וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.

כל מה שהתירו,

ואנחנו אומרים שאנחנו תולים בדבר, אפילו הרחוק והקטן,

האישה הזו היא חשודה, ואנחנו תולים בדבר הרחוק והקטן,

הכול זה רק מפני דרכי שלום.

הוא מחזיק, כן, זהו דרכי שלום.

זה כדי שלא יהיו מריבות בין שכנים.

ממשיכה המשנה,

מסיימת המשנה, ומחזיקין ידי נוכרים בשביעית,

אבל לא ידי ישראל.

אנחנו רואים,

כבר למדנו את זה בפרק הקודם,

שאם אנחנו רואים נוכרי שחורש בשביעית בארץ ישראל,

מותר להגיד לו, יישר כוחך,

אבל לא ידי ישראל.

ושואלים בשלומם,

מותר גם כי לשאול, מה שלומך?

לשאול, להגיד לו, שלום לך,

מפני דרכי שלום, על אף שזה שם השם.

מפני דרכי השלום, התירו גם כן את הדברים האלו.

כן, אבל כמובן שזה מדבר גם כן

בכל השנים, ולאו דווקא בשנה השביעית.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.

רבי חניאה בקשה, אומר בצדוש ברוך הוא זכויות ישראל.

וכן רבה להם תורה מצוות, שנאמר, אדוני החפץ את מען צדקו, יגדיל תורה ויהאדיר.