קניין יט'- במיעוט דרך ארץ- חלק ב' - מח' קנייני התורה

שח רבי יעקב ניימן: "אחד הרבנים כאן בארץ שבבחרותו למד בישיבת "חברון", סיפר לי שפעם אחת שלח רבי איסר זלמן מלצר קבוצת בחורים מבחירי ישיבת "עץ חיים", אל הסבא מסלובודקה שישמיע בפניהם דברי מוסר, שיתהה על קנקנן ויעמוד על טיבם, אותם הבחורים שהו אצל הסבא שעות אחדות והסבא חוה את דעתו לפני רבי איסר זלמן על כל אחד ואחד מהם, היה ביניהם בחור אחד שהיה מוכר כעילוי גדול,

אומנם הסבא גילה את אוזני רבי איסר זלמן: "כי ממנו לא יצמח כלום!". הסבא ראה בו העדר דרך ארץ, שבשעה שהוגשו לפני הבחורים כוסות תה, נשפך מעט סוכר על המפה ואותו בחור טבל אצבעו בסוכר והכניס לפה, "ממנו לא יצמח כלום" קבע הסבא.

וכך היה: לימים נהיה אותו פלוני רב באחד מערי הארץ, עד שמוכרח מקורח הנסיבות ונאלץ להתפטר מהרבנות זו ונעשה עורך דין, ואחר תקופה כבר נתפרסם שמו בעיתונות כמי שנתפס על זיופים והושב בבית הסוהר. זה הבחנה בדרך ארץ איך מתנהג אדם, "גם במעלליו יתנכר נער" מהילדות כבר אפשר לראות מה הולך לגדול פה, ואם אדם כבר נחשב כעילוי, אז מוחלים לו על הרבה דברים, כי ההחשבה כאילו מכסה על הכל,

אבל בעלי העין בוחנת כמו הסבא מסלובודקה, בקטנות כמו שאומרים מגלים את האנשים, אפס קצה הוא ראה וכולו לא ראה, אבל מאפס קצהו את כולו הוא כבר ראה.

בדברי הספד שנשא רבי יצחק הקר רם דישיבת "גרודני" על חותנו רבי ישראל רזובסקי התייחס למידותיו לנפטר הדגול שכתורתו כן היו מידותיו, מהודרות היו ביופיין ובאיכותן, את יסוד רעיונו השאיל רבי יצחק על הכתב סופר בפרשת תרומה המתייחסים למנורה שבמקדש, "לכפתוריה ופרחיה", אלה היו דבריו: "המנורה מרמזת על התורה "כי נר מצווה ותורה אור", והנה לא די לאדם בלימוד התורה אלא שיהיה גם כן מקובל בעיני הבריות, ודיבורו בנחת עמהם, ויאהב, ויתקדש שם שמים על ידו.

יהיה מעורב עמהם וידע לדבר עמהם, ובכל זאת לא צריך האדם ללמוד שערי החכמות, ולא צריך ליפות עצמו בפני האדם כדי שיהיה רוחם נוחה הימנו, אלא יוכל העולם לעסוק בתורה: "כי הפוך בה והפוך בה דכולא בה, ולוית חן הן לראשיך וענקים לגרגרותיך". וכי אם המידות טובות ותהלוכות בני האדם יוכל ללמוד מן התורה, והנה גוף המנורה ונרותיה והגוף המאיר, מרמז על עיקר התורה, לכפתוריה ולפרחיה הם המייפים את המנורה הן המה המידות טובות, למצוא חן וליפות לעין של הנראה.

ולא היא ההידור והייפוי משאר חכמות אלא מהתורה עצמה והיא תייפה את לומדיה ותיתן חן לעוסקים בה, והיינו; "מקשה יעשה" "כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו", שהיא תעשה מעצמה.

אז הוא אומר: "לרבי שמואל רוזובסקי החותן הגדול של רבי יצחק הקר היו גם מידות טובות כמו במנורה שעיקרה להאיר, וכפתוריה ופרחיה עניין הייפוי, אלה המידות הטובות שהיו נחלתו", אבל הוא אומר: "שזה לא יהיה מחוכמות חיצוניות אחרות אלא מעצם התורה כמו שכתוב: "מקשה תעשה", כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, דהיינו: לא צריך סלסולים חיצוניים ותכסיסי דרך ארץ של אומות העולם, ולא גינונים כאלה ואחרים ולא חכמות כאלה ואחרות,

"אלא הפוך בה והפוך בה דכולא בה", הכל נמצא בתורה וזה מה שהיה ברבי שמואל רוזובסקי. מבואר בזה שיופי וחן לומדיה "שכפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" מהתורה עצמה, ואין זה דבר נוסף מבחוץ, אלא עד כמה שיש לאדם לקבל כלים יופי זה בה לו יופי זה מהתורה עצמה. נמצא שיופייה של תורה שהיא מבחינת כפתוריה ופרחיה של התורה, וזהו המקור למימרא "וזה כפתור ופרח", אומר ה"משך חכמה": "כשאומרים כפתור ופרח על זה מדברים. "ויופי לומדיה" אשר גם הוא מרומז בכפתוריה ופרחיה הכל ממנה יהיו מן התורה מעצמה, כי התורה מיפה את לומדיה.

"אף רבי שמואל" הוסיף המספיד בדיבורו: "כולו אמר כבוד והדר כמאמר הכתוב: "כבוד והדר תעטרהו", הוא הקרין סביבו הוד ואור יקרות, כולנו נמשכנו אחריו בחבלי אהבה והערצה, הוא ביטא את יופייה והדרה של תורה בתורתו, כי תורת אמת היתה וכן באישיותו, כי היה מעוטר בפרחיה והכל היה מעוטר ממנה, מן התורה עצמה, והיה מבחינת: "חיכו ממתקים וכולו מחמדים". עד כאן דבריו.

בפני אחד מנכדיו התבטא פעם רבי יוסף חיים זוננפלד: "ידיעות כלליות ושפת המדינה זה בבחינת "לרקחות וטבחות" או לרקחות או לטבחות, לעומת חכמת התורה שהיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. לשון זה לקוח מהרמב"ם מ"מורה נבוכים", שהוא אומר שכל החכמות שהם סביב לתורה הם רק רקחות וטבחות לעומת חכמת התורה". אז כך התבטא אחד מנכדיו של רבי יוסף חיים זוננפלד: "שידיעות כלליות ושפת המדינה זהו בבחינת רקחות וטבחות, לעומת חוכמת התורה שהיא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

הנראה שעיקר התנגדותו היתה להכללת לימודים כלליים בלתי שגרתיים כגון: שפה זרה וכדומה לתוך תוכנית הלימודים של לימודי התורה. מה שנקרא היום "ליבה". ביחס לשפות זרות היה נוהג להתיר רק באופן פרטי מיפי מורים הגונים ויראי שמים. אם אדם היה נזקק לשפה זרה לצורך חשוב אז היה אומר רק ללמוד אצל מורה הגון ויראי שמים, אם כי טען שעצם הלימוד זה מותרות, וכי אפשר להסתדר בחיים גם בלי זה. אפילו שאתה חושב שזה נחוץ אפשר להסתדר גם בלי זה.

מה יגיד אם אדם שמתפרנס על ידי זה בשפה זרה או במדינה זרה וכו'? הקב"ה יודע לשלוח פרנסה גם לאילם, נכון שאילם גם מקבל אוכל, הוא לא מת בגלל שהוא אילם? אז גם אם אתה אילם לא השפה מפרנסת את האדם. לעומת זאת ברור בלי לדעת את התורה וברכותיה אי אפשר לעבור את החיים בלי להיכשל, והנה צא וראה כמה ששכל בני אדם הפוכות מהישר ומההיגיון הפשוט. כשמדברים על שפות זרות טוענים:

"היתכן להיות בן אדם מתורבת ולהיות בן אנשים מלומדים מבלי לדעת שפת לועזיות?!"

אבל כששואלים את אותם האנשים: "היתכן להיות יהודי כשר מבלי לדעת את השולחן ערוך על בוריו?!"

הם עונים: "שאפשר לחיות בלי זה. ואם תזדמן שאלה? יש לזה עצה: הולכים לשאול את הרב...."

ובתור מעשה והמחשה סיפר את המעשה עם יהודי מארץ ישראל שהתגלגל לארץ המלוכה ווינה, אותו יהודי שהיה רגיל בסמטאותיה הקמורות של העיר העתיקה בירושלים, אשר בעיניו היה רחוב הבטרק שדרת ענק והחנויות שבשני צידיהן סחרותיהן המעורמות על יד פתחיהן, העסקים הגדולים ביותר שראה בימיו. אז הוא עמד והשתאה: מול בתי העסק הגדולים של צעיר המלוכה בווינה, עם החלונות הראווה המפוארים שהיו מוארים בשלל אורות,

והנה נתקלה עינו בשלט גדול מואר בצורה אמנותית המושכת את העין, אשר מחמת אי ידיעתו בשפת המקום לא הבין את תוכנו, עצר הלה יהודי שעבר על ידו, ושאל לפשר השלט ולתוכנו, הווינאי המתורבת הכיר מיד לפי התנהגותו ותלבושתו כי לפניו יהודי מארץ הקודש. הושיט לו ידו ל"שלום עליכם" אדיב,

אחרי שענה לו על שאלתו פנה אליו בנימוס רב: "כלום יתכן בעולם של היום לחיות ולהיות מעורב בין הבריות בלי לדעת את שפת המדינה?"

חיוך של שלווה ירד על היהודי הירושלמי, וענה לשואל בשאלה נגדית: "כלום אדוני אופה במקצועו? או לפחות בקי במלאכת האפייה?"

לא המתין הירושלמי למענה והמשיך בשאלתו: "רואה אני שכבודו לבוש בקפידה ובחליפה הדורה ונועל נעלים מהוקצעות, שבא כבודו חייט במקצועו? או מומחה לנעליים?"

תמה הווינאי לשאלות מוזרות אלה וענה על כולם בשלילה והוסיף: "לשם מה עלי לדעת כל זאת?"

-        "אם כן הגע בעצמך" השיב הירושלמי: "הלחם שאתה זקוק לו יום יום או הבגד שאתה מתהדר בו, ונעליים שאתה מחליף לעתים מזומנות, טוען אתה שמאחר ואינך יכול להשיגם מאחרים בתמורת תשלום, שוב אינך רואה נחיצות בלימוד אופן עשייתם ויצירתם, ואת זמנך היקר אתה מקדיש לעניינים יותר הכרחיים ומועילים, עתה צא וחשוב אומר אתה: שכל יהודי חייב לדעת את שפת המדינה, לשם מה?

אם מבחינה חברתית הרי אני נמצא ברוך השם תמיד בין יהודים שאת שפתם ינקתי משדי אמי, עבור לימוד התורה וקריאת ספרי קודש שולט אני ברוך השם בלשוננו הקדושה. אלא מאי: פן אקבל פעם רשמי מהרשות? או שמא אזדקק לערוך מכתב לממשלה פעם בחצי שנה, שנה או שנתיים? הרי תמורת כמה כתרים יכול אני למצוא מי שיעשה זאת עבורי.

ואילו את הזמן הנדרש לידיעות האלו אקדיש להעמיק את ידיעותיי בגמרא, לחזור עוד פעם על הליכות שבת, על הלכות הנוגעות בחיי יום יום, שלא אכשל חלילה באיזו עבירה של איסור והיתר. וכך אעבור אני וילדיי את חיינו מתוך ההכרה "כי חכמתכם ובנתכם לעיני העמים", סיים היהודי הארץ ישראלי את דבריו.

אתם שומעים מה העיקר ומה הטפל?

אחד מתלמידי תלמידיו של הגר"א, רבי אליהו רגולר בעל "יד אליהו" המרבה בשבחו של הגר"א מציין: "ותמיד היה מכריז שלא ללמוד שום חכמה זולת התלמוד, כי אם חכמת הדקדוק לבדה. ושאר החכמות לא היה לומד כי אם במקום שאסור להרהר בדברי תורה".

לגאון יש בעיה שראש לומד כל הזמן תורה, חושב כל הזמן תורה, ולכן כשנמצאים במקום שאסור להרהר בדברי תורה אז מה עושים? שמא יכול להציץ אדם בשאר חכמות כבר, {כמובן שהם מותרות ולא אסורות}, שמה אפשר. למדנו אתמול כשהחפץ חיים זכר צדיק לברכה כשהיה נכנס למקווה: היה מבקש מהבלן שיספר לו ליצנות דעבודה זרה, למה? כדי שיוכל להעביר את מחשבתו בדברים המותרים, בתוך המקווה ולא בדברים האסורים במקווה.

הרב: ובזמן שלמדתי בכולל "החזון איש" הצביעו לי על אדם אחד ואמרו: "זה ד"ר גמ"ח!"

שאלתי: "מה זה?"

אמרו: "זה אדם שלמד רפואה כדי לעשות גמ"ח, גמילות חסדים: לרפא חולים בחינם לתת להם עצות בחינם".

-        "ומה המעלה שלו?"

-        "שהוא למד את כל הרפואה בשנתיים וחצי בשירותים. כל פעם שהוא נכנס לשירותים היתה לו שם ספריה של רפואה, והיה לומד שם והוא עבר את המבחנים. הוא קיבל דוקטור, מהשרותים. ד"ר גמ"ח".

מסופר על רבי שבתאי יגל, שהיה איתן בדעתו שאסור לערבב השכלה חילונית בלימודי הישיבות,

פעם אמר לרב שהיה גם מלומד ובעל תארים אקדמאים: "מצינו בהלכה" שהרואה חכם בתורה לברך: "אשר חלק מחכמתו ליראיו", והרואה חכם במדעים חכמות העולם מברך "שחלק בחכמתו לבשר ודם", אך אין זכר בשולחן ערוך מה הדין הרואה חכם במדעים בבני ישראל? ואף שיש מקום לחכמת המדעים בטור "רקחות וטבחות לתורה", כשיטתו הידועה של הגר"א מווילנא מכול מקום לא התקינו ברכה על חכם כזה. סימן שאינו בכלל ברכה".

אבל לעצרנו הרב כשאנחנו שומעים, כי הרגילו אותנו כך כשאומרים "זה דוקטור" או גם דוקטור פשש. איזה הערכה כאילו יו, מה הוא למד, איזה דבר זה? דוקטור אתה יכול להוציא תוך מספר שנים בודדות, אצלנו בן שישים שלומד תורה בלי הפסקה נקרא "אברך צעיר!", 60 שנה אברך צעיר.

אייייי. ידיעותיו בתורה של הנצי"ב היו הרבה מעל ומעבר למקובל אפילו אצל המצוינים שבבני העליה, אל תשכחו שהנצי"ב בתחילת ינקותו לא היה מסוגל להבין, והוריו לא ראו בו ממש, עד שרצו להוציאו לעבודה, והוא התחנן על נפשו וזכה להגיע למדרגת הנצי"ב המפורסם. וידיעותיו בתורה היו מעל ומעבר למקובל, אפילו אצל המצוינים שבבני העליה, הם חרגו מפלפולה של תורה, עד לשדות רחוקות של מחשבה תנ"ך ודקדוק הלשון, מיחידי הדור היה בידענותו את מבואות התנ"ך,

את אותם שבילים צרים ואפלים שרק רגל יחידים דרכה בהם, בחכמת דקדוק לשון הקודש שאותה ידע על בוריה, צייר המוני ציצים ופרחים שבהם עיטר את פירושיו לתורה ואף לגמרא. גדולי הדור שלטו אף בתנ"ך ובדקדוק לשון הקודש ועשו בהם אף להאדרת מרחבי התורה, הנצי"ב היה אחד מהם. המשכילים לא יכלו להסתיר את התפעלותם מהרב שלא נמנה על חבורתם, הכשלת היטב במכמני הלשון.

אחד מהם משנתמנה מטעם הרשויות על הצנזורה של ספרי הקודש הציג את השאלה בפני הנצי"ב הוא לא היה יכול להבין: כיצד ראש הישיבה שקוע ראשו ורובו בין ים המילים הקטנות של התלמוד ומפרשיו הרבים, מצא זמן לאצור ידיעות שלדדיו היו מפעל חיים",

אצלהם בכדי להגיע לידיעותיו שהיו לנצי"ב, מה שאנחנו בקטנה קוראים: אצלהם זה היה עבודה ממפעל חיים, בשביל להגיע לרמה ולידיעה הזאת, והקדישו לזה שעות רבות של לימודים.

כתשובה פתח הנצי"ב במשל להסביר איך זה הוא יודע ואיך זה שהם השקיעו חיים ואצלו זה ככה: "סוחר אחד מערי הסחר הקטנות, הגיע לווילנה, בדעתו היה לקנות כמות גדולה של משי שונים בהם סחר, היתה לו חנות גדולה ליתר דיוק בית ממסחר מרכזי לאריגים ובדים, על עגלה מיוחדת שהביא אתו התכונן להעמיס את הגלילים הרבים שאותם רצה לקנות בעיר המחוז הגדולה, איזה גלילים? של אריגי משי שונים שבהם הוא סחר.

שותפו לחדר שבאכסניה שבה שהה, היה סוחר זוטר שבא להתעסק בכמה דסקיות ופריטים קטנים, על השולחן שבפינת החדר גילה את החשבונית של חברו לחדר סוחר האריגים. היה שם פירוט של סוגי אריגים שונים ומשונים, מידותיהם והמחיר ששילם עליהם, מה שלא הופיע שם היה המחיר של הארגזים, החוטים והחבלים שבהם נארזה הסחורה, משמע הסיק כי אלו ניתנים חינם ללא תשלום כל שהוא,

הוא מתפלא: הוא רואה שהסחורה מגיעה עם ארגזים חבלים הכל, ובפירוט על התשלום הוא רואה רק אריגים המידות והמחיר והוא לא רואה את המחיר של הארגזים, אז הוא הסיק שאת הארגזים מקבלים בחינם.

כבר למחורת ניצב ליד הדלפק של המרכז האריגים הוילנאי, ולתימהונה של הזבנית הזמין כמות גדולה של ארגזים וחבלים, הוא הבין כי בחינם כי לא מופיע בחשבונית, גם שהוסבר לו "כי זה לא חנות לממכר חוטים", עמד על דעתו, הוא לא הסתפק בדרישתו אלא הוא גם רוצה אותם בחינם, וכדוגמה הוא מזכיר לה: ש"כי הוא ראה אצל שותפו באכסניה את הארגזים ואת החבלים ואת שאר אביזרי האריזה שהוא קיבל מפה".

הזבנית גילתה הבנה לבורות שלו, שאצל אחרים היתה מעלה גיחוך ומיהרה להסביר לו: "אלה אומנם החבלים והארגזים ניתנים כמתנה למי שקונה סחורה, לאחד כזה הם משמשים כאביזרי אריזה, וכאלה ניתנים יחד עם הסחורה שעליה שולם טבין ותקילין, לא כן מי שכל סחורתם חבלים וחוטים, כמו כל סחורה צריך לשלם גם על חבלים במיטב כספו".

כאן פנה הנציב את איש שיחו המלומד לדקדוקי: "כאשר אדם מישראל משלם את מחירה של הסחורה כאשר הוא פורט את מכירה של התורה לעמל של שנים "למיעוט שינה, למיעוט שחוק, למיעוט דרך ארץ", כאשר הוא משקיע את כל אונו ויגיעו, לרכוש את התורה, ניתנים לו זוטות כמו דקדוק בדרך מתנה, סייעתא דשמיא,

מחיר כבד שילם עבור התורה ומן שמים מזכים לו את עציציה ופרחיה שהם ניתנים לו כדרך אגב ללימודו הגדול, אך מי שירצה להשקיע את חייו רק באותם חבלים וחוטים יצטרך לשלם טבין ותקילין, להתייגע עד כמה שצריך להתייגע בהבנתן של דברים מעין אלו".

בקיצור: בזבזת את החיים שלך על מה שאפשר לקבל בחינם. כאסמכתא לדבריו הביא הנצי"ב, את אשר מזכיר דרך קיצור בתוך "פתח העמק" שלו בהקדמתו הגדולה על חיבורו לשאילתות בביאור הפסוק, "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני" הפרק הזה של "אשת חיל", מדבר בדרך משל בשבחה של התורה, התורה כמו מוכרת את לבושיה, את הסדין "סדין עשתה ותמכור", במחיר, מה שמשקיעים בה הוגיה ולומדיה,

ואז לאחר שהיא נקנתה ביגיעה היא נותנת בחינם את החגור האמור לארוז את הסחורה, את שאר הלימודים של היהדות שמסביב שהם ניתנים במתנה בתור סייעתא דשמיא לעמילי התורה. הסדין עשתה ותמכור, התורה נמשלה לסדין על זה יש מכירה, אבל "וחגור" זה מתנה, וחגור נתנה לכנעני", זאת אומרת כל החכמות שנמצאות מסביב זה מתנה. כשקונים פרחים מקבלים אותם בנייר צלופן ושמים לך איזה פרח בפינה, זה בלי כסף.

אבל יבוא אחד ויבקש: "תן לי בקשה צלופן והפרח הזה בחינם",

יגידו לו: "קוקו, תקנה פרחים ותקבל את זה בחינם, אם לא? אתה צריך לשלם!".

זהו זה ההבדל בין אלה שהוגים בתורה ובחכמתה שהם זוכים על הדרך מה שאחרים משקיעים: תארים אקדמיים, ומקבלים על דוקטור ופרופסור ללשון, הבנתם, ואנשים מעריכים אותם מהוגי התורה, איי. עולם הפוך ראיתי.

כשהצליחו לשכנע את רבי שלמה זלמן אויירבך זכר צדיק לברכה להשתמש במונית, הצליחו לשכנע אותו להשתמש במונית, במקום לבזבז את הזמן היקר באוטובוסים, נפתח מצב מעניין נוסף באישיותו הרבגונית, היחסים עם נהגי המוניות בירושלים, אלה היו כה חמים עד שיכולת לראות נהג מונית תופח על שכמו בידיות כאילו היו ידידים ותיקים משכבר הימים. רבי שלמה זלמן אוירבך אחד מגדולי הדור, נכנס למונית והנהג מרגיש אתו חופשי, תופח לו בידידות על הכתף.

פעם בעת הנסיעה שואל אותו נהג מונית: "כבוד הרב! למה אתה לא נוסע קצת לחו"ל ככה לראות קצת את העולם?"

רבי שלמה זלמן בדרך חייו שפיקחות נעימה מלכה בה, לא החל בהרצאה של דברי חכמים זכרונם לברכה על איסור יציאה מן הארץ וכד'. אלא השיב תשובה שהתאימה לשואל:

"בשביל מה אני צריך לנסוע חוץ לארץ? אני רק סוגר העיניים ואני רואה את הכל, את לונדון את פריז אני רואה אנשים הולכים רכבות, בשביל מה לנסוע לשם? אה?" חייך כך במתיקות: "אני צריך לבזבז טיסה? סגור את העיניים: דמיין את לונדון את פריז ושלום, צ'יק צ'אק אתה חוזר, קפיצת הדרך".

אומנם כאיש אמת טען רבי שלמה זלמן בתשובת פשוטה זו, גם את עומק השקפתו על העולם, הלוא כל העולם הזה הוא דמיון, סוגרים את העיניים ואפשר לדמיין הכל. אלא שהוא אמר את זה בנחת כפי קיבול של אותו אדם. לעולם אמרו רבותינו: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", וזו היתה השקפתו: שאת הדברים האלה אפשר להשיג בעצימת עיניים.

תלמיד חכם שמחזירים לו אבדה בטביעת עין, ומי שאינו משנה בדיבורו חוץ משלושה דברים: בבא מציעא כג', ובגמרא בשבת קיד' מבואר תנאי נוסף: "שאינו מהפך חלוקו",

והסביר זאת מרן רבי יוסף שלמה אלישיב כך: "אדם צריך שתהה דעתו מעורבת בין הבריות, ותלמיד חכם שאינו שם ליבו על הפיכת חלוקו הוא מופקע מהעולם. ותלמיד חכם כזה לא יכיר כלל או כלי בטביעות עין. אדם שלא שם לב להיפוך חלוקו אז ודאי שתביעת עין להכיר כלי לא תהיה לו. לכן, נשלל ממנו אפילו שהוא תלמיד חכם. הדין של תלמיד חכם שמחזירים לו אבדה בתביעת עין. אז מעבר לשלושה דברים שאינו משנה התנאי הנוסף הוא שאינו מהפך חלוקו".

והרב אלישיב אומר: "אדם צריך שתהה דעתו מעורבת בין הבריות, ותלמיד חכם שאינו שם ליבו על הפיכת חלוקו: הוא מופקע מהעולם. וכזה תלמיד חכם וכזה תלמיד חכם לא יכיר כלי בטביעות עין".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.