http://live.shofar-tv.com/videos/2817
28-3-13
"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אז אנחנו רואים פה את שם הויה ברוך הוא שלש פעמים בפסוק, "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ה' יתברך גאל את ישראל ממצרים בשני שלבים, השלב הראשון היה בעיקר יציאה גופנית שבאה בעקבות מכת בכורות, אבל עדיין לא היתה זו גאולה שלמה, מפני שכל עוד היו פרעה ומלכותו קיימים, קיימת הסכנה שפרעה ינסה בכח הזרוע להחזירם למצרים ולשעבדם, כפי שאכן קרה, כמו שכתוב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וירדוף אחרי בני ישראל" והרדיפה הזו הכניסה פחד בלבבות, ככתוב "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד". ואף הביאה חלק מבני ישראל למסקנה שעליהם לחזור למצרים, כמו שאמרו חכמים ז"ל, ארבעה כיתין נעשו על הים, כיתות, ואחת אומרת לשוב למצרים. אז הגאולה היתה בשני שלבים, שלב ראשון זה היה גאולה פיזית להוציא אותם אחרי מכת בכורות, אבל זה לא גאולה סופית, זה רק שלב ראשון, כי עדיין יש את הפחד כיון שפרעה ומצרים קיימים עלולים לרדוף כמו שכתוב, ואז יכולים להחזיר אותם אולי ולשעבד אותם. והיו כאלה אפילו שפחדו ורצו לחזור, אז זה היה השלב הראשון.
השלב השני של הגאולה היה בקריעת ים סוף, כאשר ה' יתברך הגביה את כל המצרים, את כל המצרים הרודפים הטביע, לא נשאר בהם עד אחד, על ידי זה נסתלקה מעליהם הסכנה שהם יוכרחו לחזור לבית עבדים. וכדי להפיג מליבם של ישראל את כל החששות והפחדים, פלט הים את המצרים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר, רחוק ממנו, וירדפו אחרינו. אז ז"א, כדי להסיר מהם את החשש, השלב השני של הגאולה זה היה להטביע את כל המצרים הרודפים, וגם להראות שכולם טבעו. אז כל מצרי שעינה יהודי הים פלט אותו לרגליו, שיראה ויזהה אותו, ואז הוא יודע שאין לו שום בעיה, ככה גמרו את כל הסיפור והביאו את הכלבים שלהם ללוק את דמם ועשו את זה, ועל ידי זה היתה הגאולה שלמה הן במעשה והן בהרגשת אדם. אז גם הם יצאו גם ראו והרגישו שהם נגועים וזהו, נגמר הסיפור של המצרים.
יש להבין, מדוע הוצרך ה' יתברך לחלק את הגאולה לשני שלבים, מדוע לא גאל אותם מיד ביציאתם ממצרים גאולה שלמה? היה מאבד אז את המצרים במצרים בלי להביא אותם אל הים, ולקרוע אותם ולהטביע אותם בתוכו בנס גדול כזה, שנים עשר גזרים שכולם יפלטו וכו'. עוד יש להבין את הכתוב "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואיכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" הכתוב אומר שה' חיזק את לב פרעה לרדוף אחרי הישראל, וזאת כדי שאיכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', רגע לפני שהם ימותו שידעו כי אני ה', כי אני ה' שם הויה. וכי רק אחרי הניסים של קריעת ים סוף למדו המצרים לדעת את מציאות ה' ולפני כן לא ידעו? הלא ראו את כל המכות וניסי היציאה ממצרים, זה לא סיבה מספקת להאמין ולדעת את ה'?
כדי לבאר זאת עלינו להקדים שאלה נוספת, כאשר באו משה ואהרן לראשונה בשליחות של המקום אל פרעה, מה נאמר? "ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" מה ענה פרעה? "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". אחרי מה שאומר פרעה, אומרים משה ואהרן את הבקשה שוב בסגנון אחר, "ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה פן יפגענו בדבר או בחרב". והם מתכוונים עליו, על פרעה, רק בלשון נקיה אמרו פן יפגענו. יש להתבונן בשינויים, יש פה שינויים רבים בין אמירת משה הראשונה לשניה, בראשונה הם אמרו - ה' אלהי ישראל, בשניה הם אמרו - אלהי העברים, השמיטו את השם הויה. בראשונה הםן אמרו שלח את עמי, דהיינו שחרור מלא בלתי מוגבל בזמן, שלח זהו, בשניה אמרו נלכה נא דרך שלשת ימים, צמצמו את זה לשלשה ימים. ובשניה גם אמרו לפרעה שאם לא ימלא את בקשתם הוא מסתכן פן יפגענו, פן יפגעך הכוונה בדבר או בחרב, ואילו בתחילה הם לא הזכירו שום איום.
מההבדלים הללו נראה כאילו משה ואהרן נבהלו מהתשובה של פרעה, ולכן הם התנו את הבקשה שילכו רק לשלשה ימים, ככה נראה, וכדי לשכנע את פרעה שכדאי לו למלא את משאלתם הוסיפו לו נימוק על הסכנה שבסירוב, דהיינו שהוא יפגע בדבר או בחרב, ויש להבין, האם באמת זו הסיבה? או שמא יש טעם אחר בדבר? האם זה בגלל שהם נבהלו מתשובתו של פרעה או שזה סיבה אחרת.
הענין יתבאר על פי דברי הרמב"ן שמפרש את מאמר פרעה, לא ידעתי את ה', וכך כתב הרמב"ן, והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, אבל לא היה יודע את ה' המיוחד, וענה - לא ידעתי את ה', והם נזכרו וחזרו ואמרו לו, אלהי העברים נקרא עלינו, ז"א זה שאתה מכיר. לכאורה דברי הרמב"ן אינם מובנים, אם אכן האמין פרעה באלהים מדוע לא שילח את ישראל? ועוד מה ההבדל אם פרעה מודה במציאת ה' כאלהים או כהויה, לגבי הנכונות לשמוע בקולו מה זה משנה אם קוראים לו כך או קוראים לו כך, מה זה משנה?
התשובה טמונה בתוכן של שני השמות הללו, כי הויה פירושו המילולי - היה הווה יהיה, והוא כולל במשמעותו בעומק הענין שה' יתברך הוא המציאות ההכרחית האמיתית היחידה, ומציאות כל הנבראים וקיומם בכל עת תלויים בה' יתברך, כי הוא היה הווה ויהיה, לפי זה נכלל בשם הויה שהוא מהווה את כללות הבריאה בכל רגע ואפס זולתו, אין אף אחד חוץ ממנו, אין עוד מלבדו. אין בבריאה שום כח עצמאי מבלעדי ה' יתברך. אבל המובן של השם אלהים, זה שהוא בעל כח, ואפילו מי שמאמין שהוא יתברך בעל כח ואפילו יותר מאחרים, אינו שולל שיש עוד בעלי כח אחרים, וכשאומרים אלהים פירושו שהוא בעל כוחות, אבל יש עוד כוחות, זה לא שהוא יחידי, כשאומרים שם הויה זה יחידי, היה הווה ויהיה ואין זולתו. את השם הזה לא מכיר פרעה, הוא מודה שיש אלהים, שיש כח שברא את העולם זה, הכל הוא מודה, אבל יש עוד, אבל יש עוד.
פרעה לא האמין שה' יתברך הוא הויה בעל הכוח יחידי המהווה את הכל, זה הוא לא האמין. אלא האמין וידע שה' יתברך הוא אלהים בעל כח ושליטה, ויתכן אפילו שהוא יותר חזק וגדול מאלהי מצרים, אבל עם כל זאת אלהים אחרים הם גם בעלי כח ואינם בטלים לעומת ה' יתברך.
זו כוונת הרמב"ן כשהסביר, נחזור על דבריו, והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה לו, דהיינו שיש לו כחות ואפילו יותר מאלהי מצרים, אבל לא היה יודע את ה' המיוחד, וענה לא ידעתי את הויה -א ת שם ה', למה? שהוא היחיד ושולט בכל ואין בלתו, והם נזכרו, משה ואהרן, וחזרו ואמרו לו לפי מה שהוא מבין, אלהי העברים נקרא עלינו, בסדר בסדר, אתה לא מכיר אותו אז בסדר, אז אלהי העברים נקרא עלינו.
לפי היסוד האמור נסביר את הפסוקים הבאים, בתחילה משה ואהרן אמרו כה אמר ה', אלהי ישראל, לא רק שהוא המהווה ואין בלתו, הוא גם האלהים הפרטי של ישראל, הוא אלהי ישראל. כפי האמונה האמיתית של ישראל שהויה הוא המהווה הכל בכל רגע ואין שום כח יכול לעמוד נגדו, ולכן אתה פרעה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר בלי הגבלה של זמן, ומכיון שבאו בהנחה שפרעה מודה באמת הזו, אז לא צריך לאיים עליו ולא צריך להפחיד אותו בעונש על מנת שיוציא את בני ישראל, כי זה ברור, מה אתה יכול לעשות משהו נגד מי שהוא כח יחיד? על כך ענה להם פרעה, לא ידעתי את ה', לא מכיר את ה' הזה, לא, כלומר אני אמנם מודה שה' יתברך הוא אלהים בעל כח, ולו יהיה אפילו שהוא בעל כח גדול, אבל אני אינני מכיר בכך שהוא הויה, דהיינו שהוא מהווה הכל שהוא הבעל כח היחידי המהווה את הכל, ולדעתי גם אלהי מצרים הוא בעל כח, ולכן וגם את ישראל לא אשלח, אז אני לא משלח. מכיון שראו משה ואהרן שפרעה אינו מודה, ואינו מכיר שאין עוד מלבדו, והוא מכיר רק בכך שה' יתברך הוא אלהים בעל כח, ניסו לשכנע אותו לפי האמונה שלו שישלח את ישראל, לכן שינו ואמרו, אלהי העברים נקרא עלינו, ואתה הרי מאמין שהוא בעל כח גדול וחזק, ואולי אפילו יותר מאלהי מצרים, אם כן למה לך לסרב לבקשתו של משה להוציא אותם לשלשה ימים בלבד, ובמיוחד כאשר המטרה היא כדי לזבוח לאלהים איזה קרבנות, ועוד אפילו לפי אמונתך אתה מסתכן, כי שמא אלהי העברים הוא בעל כח גדול יותר מאלהיך ואולי הוא יעניש אותך בחרב?
נמצאנו למדים שהאמונה באלהים בעל כח, והאמונה בהויה שהכל תלוי בו ואפס זולתו זה שני דברים נפרדים. כי יש המאמין באלהים אך אינו מאמין בהויה, אך לא פרעה בלבד האמין כך, אלא זו היתה אמונת העם המצרי וחכמיו בכלל, ולכן אמר ה' יתברך בעת קריעת הים, "וידעו מצרים כי אני ה'"- שם הויה, "בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו", כי עד עתה האמינו המצרים רק באלהים, וכדי שהמצרים ישתכנעו ויבינו שה' יתברך הוא הויה בעל הכח היחידי, עליהם לראות את ניסי קריעת הים שעל ידם התגלה והתברר לעין כל שה' יתברך הוא הויה השליט הבלעדי. ומה המיוחד בניסי קריעת הים שבהם התברר יחוד ה', והתגלה כבודו יתברך עד למדרגה כזו שאף המצרים אמרו כי אני ה' שם הויה?
על זה כתב בית הלוי בביאור הפסוק, "ואנכי אעלך גם עלו", זה לשון בעל בית הלוי, כאן באה לו הבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל, והכוונה בזה דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם על ידי מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע, רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל. הקב"ה אומר, אני לא אעשה נס שיוצא חוץ לטבע, רק באמצעותן של ישראל. לעולם לא יפרסם ה' כבודו בעולם על ידי מעשה נס היוצא חוץ מדרך הטבע, רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל. ועל ידי ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם. זה מה שאמר, "ואנכי אעלך גם עלו", כשאהיה מעלה אותך אז על ידי עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגויים ויהיה עליה לכבודי. ואנוכי כשאעלך אני אהיה גם עלו, גם שמי יתפרסם בכל הגויים כולם. ז"א זה ההבטחה שנתן הקב"ה ליעקב אבינו.
זה כוונת חכמים ז"ל בירושלמי בתענית, אמר רבי שמעון בן לקיש, בשם רבי ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח קטן, אמר המלך אם אני מניח את המפתח כמות שהוא הוא יאבד לי, שמפני קטנותו הוא ילך לאיבוד, אלא הריני עושה שלשלת שאם אאבד השלשלת יהיה מוכחת עליה, יהיה קל למצוא, כמו בתי מלון נותנים לך איזה בוקסה כזאת עם מפתח כזה קטן שלא תאבד להם את המפתח שעולה שתי שקלים. אלא הריני עושה לה שלשלת שאם תאבד המפתח השלשלת תהא מוכחת עליה. והכוונה, שפרסום שם כבודו שיתף שיהיה רק על ידי ישועה של ישראל, וזה הבטחון גמור שלא יאבדו חלילה. ז"א קשר אותנו בו באותו בנו, ממילא כדי שיתפרסם שמו בעולם זה יהיה רק דרך ישועתם של ישראל בלבד, ואם ה' ישבור את מחיות הטבע ויעשה ניסים חוץ לטבע זה יהיה לצורך ישועתם של ישראל, "ואנכי אעלך גם עלה".
גילוי כבוד ה' ופרסום שמו הוא המטרה של הבריאה, ככתוב "ולכבודי בראתיו" ז"א הכרת מציאותו יתברך בעולם זה הכרת כבודו, שיודעים את כבודו של הקב"ה עליו מכירים את מציאותו, אם כן מכיון שתלה ה' יתברך את פרסום כבודו בעם ישראל, בזה מובטח קיומם הנצחי. כל הביראה לא נבראה אלא לכבודו, בראתיו לכבודי, אז כל מי שנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכו', אז אם כל הבריאה היא התכלית הזו והוא קשר כביכול את עצמו בנו, שכבודו יתפרסם רק ע"י זה שהוא יעשה ניסים חוץ לטבע רק לעם ישראל, נמצא שעם ישראל חייב להתקיים לעולם. כי אחרת לא תהיה תכלית לעולם, כי איך יתפרסם כבודו, וכבודו איך מתפרסם - שמשנה את הטבע, ולצורך מי - לצורך ישועתם של ישראל. וזוהי הכוונה במה שכתוב "וידעו מצרים כי אני ה', מוכח דעד עתה לא ידעו עדיין את ה', וכיון שישראל נצרכו אז לישועה, כיון שישראל נצרכו אז לישועה, ואמרנו שהקב"ה עושה חוץ לטבע רק לישועתן של ישראל, באה התביעה על מצרים בפרסום הנס הגדול. אז התביעה על המצרים היתה בפרסום של הנס הגדול. שעל ידו התפרסם שם כבודו יתברך, ורק אז אפילו המצרים למדו לדעת את שם הויה המהווה הכל לבדו תמיד. מתי ידעו המצרים? כשהם פרפרו על ה חוף.
אך עדיין יש להבין, במה התגלה שם הויה בקריעת ים סוף יותר מאשר בעשרת המכות בכלל, ובמכת בכורות בפרט? התשובה היא שאע"פ שבודאי עשה הקב"ה ניסים גדולים ועצומים בליל יציאת מצרים, כמו שמבואר בחכמים ז"ל, שמהם למדו גם המצרים את רוב כוחו וגבורתו של ה' יתברך, ובמיוחד שבאותו הלילה הקב"ה הכה את אלהיהם עמהם, מי שהיה של עץ נרקב, של אבן נמס, של כסף ושל זהב ושל נחושת התיכן, וכל אלילים שבעולם אבדו, ועל ידי כך הכירו כולם במלכות ה' ושלטונו על הכוחות בבריאה, אבל עדיין היה חסר בשלמות ההכרה שה' יתברך הוא בעל הכח היחידי, למה? שהרי גם לאחר מכת בכורות והיציאה ממצרים שבה עשה הקב"ה באלהיהם שפטים נשאר אליל מצרים, בעל צפון, הוא נשאר קיים. ובו טעו המצרים, הקב"ה השאיר אותו בשביל להטעותם - את המצרים. וכמו שכתוב, וכמו שאמרו חכמים ז"ל, לפני בעל צפון הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם שיאמרו קשה יראתם, שזה היראה שלהם העבודה זרה הזאת היא קשה, הנה, לא יכול הקב"ה להכניע אותה - היא נשארה. כלומר, מכיון שבעל צפון נשאר טעו לחשוב שהוא בעל כח חזק שאותו ה' יתברך לא היה יכול לאבד, אם כן היה חסר עדיין בבירור ובהכרה שה' יתברך הוא הויה המהווה הכל בכל עת לבדו.
גם בני ישראל, בעת שראו את ניסי קריעת ים סוף, התחזקו והתעלו באמונתם ביחוד ה', לדעת את אחדותו יתברך עד למדרגה של בהירות נבואית, ובמצב הזה הכירו ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד", ה' - שם הויה, ימלוך לעולם ועד. בכך הם ביססו וחיזקו את מלכות ה' השלמה בבריאה, כמו שאמרו חכמים ז"ל, אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. ז"א כל זמן שעוד היו המצרים קיימים ויציאת מצרים אחרי כל המכות, אז זה עדיין מלך שצריך להלחם, אבל אחרי שהקב"ה טיבע את המצרים במצרים ולא נשאר מהם עד אחד, אז אחרי זה כבר מלכותו נתיישבה, רואים שהוא ניצח את כולם אז זה כמו מלך שיושב כבר על הכסא ומלכותו התיישבה, לא כמו מלך שעומד על הלוח עם קידון ועוד עומד להלחם.
חכמים ז"ל הדגישו פה שע"י ניסי קריעת ים סוף והשירה נתיישבה מלכות וכסא ה', והמובן של ישיבה זה קביעות של דבר ויציבותו, וזה כוונת חכמים ז"ל, שע"י הניסים של קריעת הים נתגלתה שליטתו הבלעדית והיחידה של ה' יתברך, שבגללה אמרו ישראל שירה והמליכו את ה' יתברך עליהם ועל כל הבריאה, בכך נקבעה והתייצבה מלכותך וכסאך מבוסס וחזק.
הבהירות הגדולה וההכרה הברורה ביחוד ה' ומלכותו שזכו לה בני ישראל בעקבות ניסי קריעת ים סוף, לא באו רק כתוצאה מראיית הניסים הגשמיים הרבים כמו קריעת הים ל-12 דרכים ועמידת המים כחומה, וחזרת החומה למים, והטבעת המצרים בתוכם ביסורים גדולים, ופליטתם מתים אל היבשה ועוד, אלא שבעת שעשה ה' את הניסים הגשמיים בו בזמן עשה גם ניסים רוחניים גדולים, כי הראה הקב"ה לבני ישראל מראות נבואיים נשגבים החורגים מכל גדי ההשגות של השכל האנושי, ואפילו יותר מהשגות נבואיות רגילות, באותה שעה כתוב שראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה הנביא, שלא היו רואים אלא מתוך מראות, הנביאים ראו רק מתוך מראות לפיכך לא היו מכירים את כבוד יוצרם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים היו רואים בראיית נשמה ובראיית הלב ומכירים כבוד יוצרם, דומה כאילו רואים בעיניהם, ואפילו עוללים ויונקי שדיים היו רואים כבוד יוצרם, ומראים אותו באצבע, ואומרים זה אלי ואנווהו, בחסד ה' ובניסיו הגיעו כל הנמצאים בקריעת הים למדרגת נבואה עליונה מאד, שעל ידה התבארה להם אמונת יחוד ה' ומלכותו בודאות כזו כאדם המראה באצבעו על דבר הסמוך לו, בשעה זו הגיעו לשלמות כזו של הכרה בכבוד ה', שחכמים ז"ל הגדירו את השגתם אז כגדולה יותר ממדרגת משה רבינו, וכך אמרו, בוא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות, אמר לו הקב"ה, לא תוכל לראות את פני, ובסוף הראה לו בסימן, בהשגה לא מושלמת, החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ועולה הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר, זה אלי ואנווהו. אין ראייה בקב"ה אלא בראיית הלב אמרנו ובראיית הנשמה. ההשגה המופלאה הזו באמונתם היא שהביאה אותם לאמירת שירה בשבח של ה' יתברך והודיה על נפלאותיו, שתוצאותיה ושיאה היו המלכת ה' יתברך כשאמרו בסיום השירה, ה' ימלוך לעולם ועד.
לפי מה שנתבאר על ההשגות הנבואיות שזכו להם עם ישראל בשעת קריעת הים, עכשיו מיושב היטב מדוע ה' יתברך חילק את הגאולה הגשמית והרוחנית במצרים לשני שלבים, אמרנו בשלב הראשון הוא הוציא אותם פיזית, נכון? בשלב השני הוא חיסל את המצרים בתוך הים, שאלנו למה צריך שני שלבים? למה להשאיר את המצרים קודם בהתחלה ואח"כ להביא אותם לים ולהרוג אותם. תעשה את זה בחדא מחתא, תהרוג את המצרים במצרים ותביא אותם ישר, בלי פחד בלי שיתקעו בלי כלום. אלא עכשיו ברור לאור מה שלמדנו, כי לא היה די רק בהריגת המצרים, זה אפשר היה לעשות במצרים, אלא היה צריך גם את כל הגילויים שהם ראו מה שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, היו צריכים גם את כל הגילויים שנלוו להריגתם. למדרגה עילאית כזו לא היתה אפשרות להגיע באותה עת שיצאו ממצרים. למה? הן מחמת המקום שהיו בו אז שהוא מלא גילולים, מלא עבודה זרה וגילויים עליונים לא יכולים להיות, כמו שאמרו חכמים ז"ל על פרשת החודש שנאמרה למשה ועם ישראל במצרים וזה לשונם, בארץ מצרים חוץ לכרך, מפני מה לא נדבר עמו תוך הכרך? מפני שהיתה מלאה שיקוצים וגילולים, ואם משה גדול הנביאים שהיה מוכן תמיד לנבואה לא היה יכול לקבל נבואה בגלל טומאת מצרים, על אחת כמה וכמה בני ישראל שהיו במדרגה פחותה ממשה, להם בודאי הפריעה הטומאה של מצרים מלקבל נבואה, ובמיוחד נבואה במדרגה עליונה יותר משאר הנביאים ואפילו משל משה, כמו שזכו בעת קריעת ים סוף.
גם מחמת מצבם הרוחני של בני ישראל עצמם בעת יציאת מצרים שהם עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה, זו סיבה נוספת, לא היו יכולים להגיע למדרגות עליונות שהגיעו באמירת השירה, ואע"פ שהקב"ה בחסדו הוציא אותם מטומאת מצרים בליל הפסח, עם כל זה עדיין לא היו במדרגה רוחנית כזו, שיהיו מסוגלים לקבל מיד אור רוחני עליון כמוש קיבלו בקריעת הים, אלא היו צרכיים להתעלות במדרגתם ולהתקרב אל ה' במשך שבעה ימים, ורק ע"י הכנתם היו יכולים להשיג את המעלות הרוחניות העליונות בקריעת הים ואמירת השירה.
לסיכום מה שראינו פה, שהקב"ה, הפסוק כתוב "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זה שם הויה ברוך הוא, וכל זה הם השיגו בני ישראל מה שפרעה לא השיג כי הוא הכיר את האלהים ולא הכיר את שם ה', ולכן היה שינוי בלשונות של משה ואהרן שבאו אליו, כשהם הבינו שהוא לא מכיר אותו אז הם חזרו לדבר איתו אלהי העברים וכו', ומתברר לנו למה היתה כל ההשתלשלות ולמה היה צריך להיות בשתי גאולות, גאולה אחת פיזית וגאלה אחת רוחנית שתהיה על הים.
נמצא שכשקוראים את הפסוקים לא מבחינים בין אלקים, אלקי, שם הויה וכו', וכל הסודות בעצם טמונים בכל הסודות האלה שצריך לדעת להבחין בהם ולהבין, אם לא חכמים ז"ל שהם פותחים לנו להבין היינו כמו סומים בתוך ארובה שלא רואים ולא יודעים בין ימינם לבין שמאלם.
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...