מסילת ישרים - פרק ב'
פרק ב' - בביאור מידת הזהירות
'הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר; מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו: הטובים הם אם לא? לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון ח"ו ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה' אז אומר הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל: שהזהירות, זה שהאדם יהיה נזהר במעשים שהוא עושה בכל הענינים, כל הדרכים שלו. איך נזהרים? הוא אומר: 'מתבונן ומפקח!' צריך להתבונן בכל המעשים שלו, בכל הדרכים שלו, לפקח עליהם גם. להתבונן: מה הם המעשים, ומה הם הדרכים? ולפקח עליהם, זאת אומרת, להיות תמיד במצב של ביקורת, אם המעשים שהוא עושה אם טובים הם אם לא. למה? המשמעות שהוא 'לא מפקח' - זה סכנת אבדון! שלא תעזוב את נפשו לסכנת האבדון, ח"ו! משמע, שמי שלא חי בהתבוננות ובפקוח מתמיד - הוא נמצא במצב של סכנת אבדון ח"ו! ולא ילך במהלך הרגלו כעיור באפילה. גם עור, גם באפילה.
'והנה זה דבר שהשכל יחיבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו?!' אדם יש לו עינים, אדם יש לו שכל, הוא רואה: שהוא נכנס לצומת גדולה, אז מה הוא צריך לעשות; לפקוח עינים או לעצום עינים ולסוע? ברור: שמי סוגר את עינים - סכנתו גדולה מהצלתו! זה ברור. ובפרט שיש לו שכל. 'אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם' ואתה שיש לך שכל, אז ודאי שאתה צריך להבין את זה.
שואל: אין לו שכל בתחום הזה. הוא לא יודע, הוא חי חילוני, הוא יודע שיש דת וזה... אבל הוא לא רואה שהוא עושה טעות הוא רואה דווקא שהוא מצליח. הוא רואה את עצמו אדם טוב. הוא עוזר בבית חולים, רואה שהוא אבא טוב, הוא לא רואה... יש אחד כזה הוא לא רואה שהוא לא טוב. הוא עוזר בבית חולים הוא לא רואה איזה משהו לא טוב.
הרב: קודם כל, המדינה, ראשיה, מנהיגיה, שריה, חכ"ה (החכ"ים – חברי הכנסת) וכל תופשי המשרה - אנשים שאין להם שכל! ואין להם אחריות!! כי אם הם מלמדים את הילדים: 'היסטוריה עולמית, גאוגרפיה' מלמדים אותם כל מה שקורה בעולם, תרבויות זרות. איך לא בודקים, קודם כל, מה זה יהדות? מי זה העם היהודי? מה זה יהודי? וכו'. איך יכול להיות שיש ילד יהודי, יודע הכי פחות על יהודי?! דרום קוראני יודע על יהודי - יותר מיהודי על יהודי. איך יכול להיות דבר כזה? לחיות בלי התבוננות?!
שואל: התורה למדה אותנו וגוי...
הרב: ולא רק זה, ללמד את התרבויות של הגויים ולהנחיל את עריכה ליהודים, בשעה שעוד לא בררו מה זה יהדות. אפילו 'פרקי אבות' לא לומדים.
אתמול העורך דין שלי אומר: 'שהוא עבר על פרקי אבות בימים האחרונים - והוא נדהם! שרוב הידיעות שלו והאמרות ששגורות בפיו, הוא לא ידע אפילו שהם משם. משתמשים בהם, הוא אומר: 'בבית משפט וכל מיני דברים, הוא לא יודע: מה המקור? פתאום הוא רואה את זה בפרקי אבות!'
אמרתי לכם, שפעם אחת באונברסיטת בר מינן (אוניברסיטת 'בר אילן') רצה לעשות חוג, חוג לפרקי אבות. כתב... הגיעו בשיעור הראשון שבעה (7) אנשים, בשיעור השני (2) - שלושה (3) אנשים ושיעור שלישי (3) - כבר לא היה... הוא לא וויתר.
כתב: 'חוג לחכמה סינית' – מאתים (200) איש! והוא העביר את השיעור.
ואמר להם: 'צ'אנג צו צ'ינג - אומר ככה וככה, צי'נו צ'אן גוגי - אומר ככה...' וככה ככה ככה, גמרו את הכל, היו מאות-מאות!
אנשים התפעלו: 'איזה חכמה, איזה חכמה!'
בסוף אמר להם: 'צ'אנג צ'ו צ'ינג - זה רבי אלעזר בן הקפר...' וזה אתה מבין, למדנו בפרקי אבות. מה שלא רציתם קיבלתם בתור סיני. בתור סיני, זה הולך. יהודי? – חחח, מה פתאום, מאן דכר שמיה?! (מי הזכיר את זה) את המבין? אנשים סתומים! אין שכל. איך בן אדם לא יודע: מה אתה עושה פה בעולם? דבר ראשון (1).
דבר שני (2): מי אתה בכלל? מה אתה? מה הזהות שלך? אנגלי לא מלמדים אותו מה ההיסטוריה של בריטניה?! ופה, לא יודעים בכלל. תשאל אותם שמות של תנאים,
תשאל: 'אברהם, יצחק, ויעקב' – שליש (1/3) מהאוכלוסיה של הנער לא יודעים מי זה? עשרים אחוז (20%) מהמורים לא יודעים מי זה?
שואל: 'הרב, שאלתי פעם מישהו מי הם שלושת (3) האבות? ה
וא אמר לי: 'נח, אברהם ומשה רבנו'.
הרב: 'עזוב אותך! שתהיה בריא.
שאלו את המורים: 'קבלה, מה זה?'
אמרו: 'קבלה, שמקבלים קבלה'.
- 'הלכה מה זה?'
אמרו: 'דרך ההלכה'. – שטויות! שום מושגים'.
שואל: 'מה, בבית ספר, לימדו אותנו פרוש של תורה של... '
הרב: 'אני יודע, אני יודע'.
שואל: 'לא ידעתי, שיש א-לקים בכלל'.
הרב: בסדר, זה המצב.'
'אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחוּת מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיֵראה להם היותו מזיק להם' כל מה שנראה להם מזיק - הם לא מתעסקים, והם חיות.
אז איך בן אדם נלחם בחרדים - והוא לא יודע מי הם בכלל, הוא חושב: 'זה עם אחר!' כאילו? הוא שכח שסבא שלו היה כזה. הוא שכח שאת סבא שלו ואת אבא שלו - רצחו בשואה, בגלל זה שהוא יהודי!
מה, אתה לא שואל: 'למה רדפו את היהודים? למה העולם שונא יהודים?' והבנת את זה? אתה לא מבין את זה אפילו. איך יכול להיות שבן אדם קורה לו אסון כזה, והוא לא מבין: על מה?
העיקר מה יוצא לו מכל השואה: "איפה היה הקב"ה?",
- אַה! זה אתה יודע פתאום שיש הקב"ה. אם לא היתה שואה גם לא היית יודע לשאול עליו...
- 'איפה הוא היה?'
- מה זה, איפה הוא היה? הרי אתה לא מאמין שיש אחד כזה, אבל בשביל השואה, אתה מוכן להמציא אותו? אם היה, איפה שהוא נמצא מיד. ואם הוא לא היה, אז מה אתה שואל עליו? אלא מה, ככה זה.
'וההולך בעולמו בלי התבוננות: אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר - אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו!' זאת אומרת, למי דומה האדם הזה שלא בודק ולא בוחן, לא מתבונן ולא מבקר, ולא מפקח על דרכיו לראות, הטובים הם או רעים? למי הוא דומה? סומא שהולך על שפת הנהר, מה הסיכוי שלו? רעתו קרובה מהצלתו! - זה ברור! אדם שהולך על מעקה של בנין גבוה גורד שחקים, מה הסיכוי שלו לשרוד?! אז זאת אומרת, הרי צריך שרק פעם אחת (1) הוא יחליק, נכון? לא צריך פעמים (2)... אפילו אם הוא ילך חצי שעה (30 דקות) ולא נטה לכיוון הנהר, אבל פעם אחת הוא יחליק? - גמרנו הלך! זה הולך לאבדון. לכן, הוא אומר: 'ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר; מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון', כי זה ודאי שהוא הולך לאבדון! 'ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה'.
עכשיו הוא ואמר: 'כי אולם חסרון השמירה מפני העורון הטבעי או מפני העורון הרצוני' יש אדם שהוא עוור מולד, ויש אדם עוור חילוני. מה זה? מה ששאלת עליו 'עוור רצוני':
- 'לא מעונין לדעת! לא רוצה לשמוע. לא רוצה לראות'.
- 'בא תראה סרט'
- 'לא רוצה, לא רוצה, זה של דתיים לא רוצה'.
עוור רצוני – דהיינו; סתימת העינים בבחירה וחפץ. אז זה בדיוק אותו דבר – אחד הוא: עוור מלידה ועוור מרצון, זה בדיוק אותו דבר. מה לי הא, מה לי הא?
'והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם: "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי?" (ירמיה ח ו) אפילו זה לא שאל: 'מֶה עָשִׂיתִי?' "כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה" סוס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה – הוא לא מבחין והוא לא עוצר ולא מתבונן: האם יש אבנים 'חלוקי נחל' האם הוא עלול להחליק? גלופ! פופומ.. פופומ.. פופומ.. מתקדם, זהו. אין. זה לא, טט... טט... טט... זה, חביבי. אז כמו 'סוס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה' אתם מכירים אנשים שיש להם 'בולמוס של תאוות'? זה כמו סוס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה: עוד, ועוד-ועוד-ועוד, ותאוות, ולהשתגע, ולהשיג, וזה, ולרוץ וזה-וזה,
ופלאפונים: 'אה, כן, אני בא, כן, אני חוזר, בא, אי, אי... הלו... הלו...'
- רילאקס (Relax). תחשוב: לאן? מה המטרה? מה התכלית? ווו... לאן? לאן אתה הולך? לאן?
- 'לא, זה.. זה.. לחץ, לחץ כולם...'
- מה, מה? תעצור! תתבונן! תפקח! כמה זמן אתה כבר רץ? עשר (10), עשרים (20) שנה, שלושים (30). נו, לאן? לאן? לאן אתה מגיע? - לא מסתכלים.
'והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו, ירמיה מתאונן על רע בני דורו. אתם יודעים מי זה בני דורו? זה הדור שהיה בו את החורבן. זה הדור שעליו נאמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיה א כא) איך יתהפכו?! איך? איך? איך?
שואל: 'הם היו יותר גרועים מאתנו, מהדור הזה, הרב?'
הרב: 'מה?'
שואל: 'בתקופת ירמיה, יותר גרועים מאתנו?'
הרב: 'בא לא נעשה השוואות'.
מכל מקום, במה הם היו נגועים? במידה הזאת. איזה מידה? שלא מפקחים על עניניהם. לא מתבוננים. מעלימים עיניהם ממעשיהם. לא רואים: צריך לעשות, לא צריך לעשות?
'ואמר עליהם (ירמיה ח): אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ... נִחָם, זה מתחרט. אף אחד לא מתחרט עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר... לא תוהה, לא מבקר, לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי? כֻּלֹּה, כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. והיינו; שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא: שהם נופלים ברעה בלי לראות אותו' זהו, זה ברור: שהם נופלים ברעה, והם לא רואים אותה.
'ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצה"ע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם' לא לתת שהות לאדם להתבונן רגע. - זה התפקיד של היצה"ע: לא לתת לאדם התבוננות רגע. מתחבולות... אחת מתחבולות היצה"ע וערמתו להכביד-להכביד עבודתו בתמידות-בתמידות, על לבות בני אדם: 'עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל: באיזה דרך הם הולכים? כי יודע הוא: שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם - ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם' להתחרט ודאי! 'והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי!' מי משוגע, להמשיך לצבור עוונות וחטאים שהאין מהם תועלת רק נזק?!
'והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה ט) פרעה העמיס כל כך הרבה עבודה - כדי שאנשים לא יהיו פנויים להתבונן;
"תגיד, מה אני מפגר? מה יצא לי? בא הנה בא נעשה מרד! מה זה? מרביצים לנו. אנחנו פה מיליונים! מרביצים לנו כל היום מהבוקר עד הערב. בא נעשה מרד. מה יכול להיות? יהרגו אותנו? אז מה, יותר טוב שנהיה שבעים (70) שנה, עבדים למטרות של איזה גמד כזה שבקושי רואים אותו, ואנחנו 'נאבד את החיים'?! מה יכול להיות? נסתכן כמה אנשים, אבל 'פרידום' (Freedom) – חופש!!"
אז הוא לא נתן להם! לא נתן להם זמן לחשוב, לטקס עצה.
כל אחד: טראח.. תעבוד! טראח..' קורעים אותם, עד שהם נופלים מתים מעיפות.
בבוקר השכם: 'טראח, יאללה לקום'. אין זמן לחשוב. אין כלום.
- 'יוואו.. אני ממהר עבודה, עבודה, אוטובוס, אוטובוס יצא.. איפה? מה השעה? מה השעה? יווואו.. אחרתי...'
כל הזמן, לחץ, אה... מה קרה? מה קרה? מה קרה?
לא הולך לעבודה היום! לא רוצה ללכת! רוצה לחשוב: למה ללכת? למה אני צריך לרוץ? מה, אני עבד עבדים?! של מי? מה קרה? מה קרה? מי זה הבעל הבית שכבר הטריף לי את הדעת שאני כבר מפחד: 'הוא יפטר אותי, הוא יקח לי, הוא זה...' - מה קרה? תתבונן!! לחץ-לחץ. Press, Press...
"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" – 'שהיה מתכוין: שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת, כן היא עצת היצה"ע ממש על בני האדם, כי אִישׁ מִלְחָמָה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להמלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה!' כל הזמן להיות משקיף, ולראות את כל הדרכים: אם נכונים, ואם לא?
'והוא מה שהנביא צווח ואומר: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם" (חגי א ה) שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם! ושלמה אמר בחכמתו: "אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ: הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ"(משלי ו ד-ה) - תברח לפני שתכנס למוקש שלא תוכל לצאת. כמו צבי, כשהוא מבחין בסכנה - טר... ישר הוא מדלג. או כמו ציפור שהיא רואה 'פח יָקוּשׁ או מישהו שרוצה לתפוס - מיד היא קמה, מיד. רק תזוזה קלה פשי... קודם כל, עפה! קודם כל, עפה. ואחר כך היא תציץ לראות מה היה שמה. קודם כל, היא עפה.
וחז"ל אמרו (מועד קטן ה): כל השַׁם ארחותיו בעוה"ז... 'שם' – מלשון שומה, לשום דבר, להעריך. 'כל השם ארחותיו בעוה"ז - זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה!' כבר יש רווח מזה שהאדם מתבונן ומפקח על מעשיו; יש לו הבטחה: שה' יזכה אותו בישועה!
'ופשוט הוא: שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו להנצל אלולי הקב"ה עוזרו, כי היצה"ע תקיף מאד!' ואל תחשוב: שאם אתה תפקח על מעשיך, אז כבר הדברים יהיו ברורים... צריך עדין ס"ד מהקב"ה שיציל אותך באמת! שנאמר: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק" – שַׂם אותך על הכוונת... "וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" מי זה הרשע? השטן, יצה"ע, מלאך המוות! וּמְבַקֵּשׁ: 'לַהֲמִיתוֹ!' אין לו בקשה אחרת. "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" (תהלים לז לב-לג) מה זה ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ? אם אתה מנסה להציל את עצמך - אז הקב"ה לא יעזוב אותך! אבל אם אתה לא מנסה - אז מסרת את עצמך אליו.
'אך אם האדם מפקח על עצמו - אז הקב"ה עוזרו וניצול מן היצה"ע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו - ודאי שהקב"ה לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס - מי יחוס עליו?!' אם אדם לא חס על עצמו, שהקב"ה יחוס עליו?! 'והוא כענין מה שאמרו רז"ל: 'כל מי שאין בו דעה - אסור לרחם עליו!' (ברכות לג) והוא מה שאמרו: 'אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי' (אבות א יד) זאת אומרת, כל אחד מאתנו צריך לדאוג-לדאוג: לפקח ולהתבונן על דרכיו.
והנה התחלנו עם הזהירות, הדבר הראשון: זה פקוח על ההתבוננות של המעשים; אם הם טובים, ואם הם לא טובים. זה אלף'-בית'. אז כל אדם צריך לעשות סקירה של מעשיו, תוכניותיו, כוונותיו - האם הם תואמות את התורה או לא? האם זה יוביל אותו לתכלית שזה גן עדן והעוה"ב! או שזה מרחיק אותו? האם זה מבזבז לו את הזמן על חשבון העוה"ב? האם הוא זורק את החיים לפח! או שהוא מציל אותם? אלף'-בית': זה ההתבוננות ופקוח!!
וההמשך יבוא...
ת.ו.ש.ל.ב.ע.