מסילת ישרים - פרק כ"ו

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א)

פרק כו: בבאור מדת הקדושה

ענין הקדושה כפול הוא דהיינו; תחלתו עבודה וסופו גמול תחלתו השתדלות וסופו מתנה והיינו שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו וסופו מה שמקדשים אותו והוא מה שאמרו זכרונם לברכה יומא לט: 'אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה מלמטה מקדשים אותו מלמעלה':

ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים כענין שנאמר באהרן מלאכי ב, ז: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" ואומר דברי הימים-ב לו, טז: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים" וגו' ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדבקותה העליון וכענין שנאמר תהלים סג, ט: "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך" 

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה ויעזרה עליו קדשתו ויקדשהו ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדבקות הזה עמו יתברך בתמידות כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך ויסיע לו וכענין שנאמר תהלים פד,יב: "לא ימנע טוב להלכים בתמים" ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: 'אדם מקדש עצמו מעט' שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו 'מקדשים אותו הרבה' שהוא העזר שעוזר אותו השם יתברך וכמו שכתבתי:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפלו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדשה ממש וסימנך: 'אכילת קדשים' שהיא עצמה מצות עשה ואמרו זכרונם לברכה פסחים נט: 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים':

ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש הטהור מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים והוא עצמו אינו מתכון בהם אלא על צד ההכרח ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחמריות ונשארים טהורים אך לכלל קדושה לא באו כי אלו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב אך הקדוש הדבק תמיד באלהיו ונפשו מתהלכת בין המשכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה 

והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח וכמאמרם זכרונם לברכה בראשית רבה מז: "ויעל מעליו אלהים" בראשית לה, יג – 'האבות הן הן המרכבה' וכן אמרו: 'הצדיקים הן הן המרכבה' כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האשים כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעלוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון כשהיו נקרבים לפני השכינה וכל כך יתרון היה להם בזה עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם וכמאמרם זכרונם לברכה במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל עלוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא וכאלו נקרב על גבי המזבח ממש 

והוא הענין שאמרו עליו זכרונם לברכה כתובות קה: 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים' וכן אמרו יומא עא: 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים' ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי האכילה והשתיה חס וחלילה שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח ומלוי גרונם תחת מלוי הספלים ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדשתו יתברך הנה עלוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכה להיות תשמיש לצדיק וכבר הזכירו זכרונם לברכה בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו חולין צא: 'אמר רבי יצחק: 'מלמד שנתקבצו כלן והיתה כל אחת אומרת: 'עלי יניח צדיק ראשו':

כללו של דבר: ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם ממה שירד הוא מדבקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים ואמנם זה בהיות שיכלו ודעתו קבועים תמיד בגדלתו יתברך ורוממותו וקדשתו עד שימצא כאלו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה 

וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות זה מצדו אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו וזהו אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא בזאת יבא אל הקדש ויצליח שהרי אם הראשונות חסרות ממנו הרי הוא כזר ובע למום שנאמר בו במדבר יח, ד: "וזר לא יקרב" אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה אם ירבה לדבק בתקף האהבה ועצם היראה בהשכלת גדלתו יתברך ועצם רוממותו יפריד עצמו מעניני החמר מעט מעט ובכל פעלותיו ובכל תנועותיו יכון לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמתי עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדשיו ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפלו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות:

והנך רואה שדרך קנית זאת המדה הוא על ידי רב הפרישה והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה וידיעת רוממותו יתברך ותהלותיו עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו וישאר על כל פנים חמרי וגשמי ככל שאר בני אדם והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבוראה:

מפסידי המדה הם חסרון הידיעות האמתיות ורב החברה עם בני האדם כי החמריות מוצא את מינו ונעור ומתחזק ונשארת הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה אך בהפרדו מהם ישאר לבדו ויכין עצמו אל השראת קדשתו הנה 'בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו' ובעזר האלהי אשר יתן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדשתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והיא הרוח הקדש שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי ויכול להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסרבידו מפתח של תחית המתים כמו שנמסר לאליהו ולאלישע שהוא מה שמורה על עצם ההתדבקות בו יתברך שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים הנותן חיים לכל חי וכמאמרם זכרונם לברכה תענית ב: 'שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח מפתח תחית המתים' וכו' הנה הדבק בו יתברך דבקות גמור יוכל למשך ממנו יתברך אפלו משך החיים עצמם שהוא מה שמתיחס לו בפרט יותר מן הכל כמו שכתבתי והוא מה שסימה הבריתא: 'וקדושה מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים':

ואתה קורא נעים ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי זה את כל חקי החסידות ולא אמרתי כל מה שיש לומר בענין זה כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הבריתא אשר עליה יסדתי חבורי זה והוא מה שיוכל להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בענינים ההם כיון שנגלה דרכם ונפתח ארחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור ועל כל כיוצא בזה נאמר משלי א, ה: "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבלות יקנה" 'והבא לטהר מסיעים אותו' "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" שם ב, ו להישיר איש איש את דרכו לפני בוראו:

וזה פשוט כי כל אדם לפי האמנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק כך צריך לו הישרה והדרכה כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אמנותו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להזכיר עצמו למלאכת חברו ולא זה הה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראויים לו דרכי החסידות לא לפי שהחסידות משתנה כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו גם האמצעים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה כמו מי אשר לא יפסק מפיו הלמוד וכתיב שם טז, ד: "כל פעל יי למענהו" ואומר שם ג, ו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו ויורנו דרכיו ויוליכנו באורחותיו ונזכה לתת כבוד לשמו ולעשות נחת רוח לפניו "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם" אמן, אמן, אמן:

אמר המחבר: "הפעם אודה את ה'" אשירה ואזמרה אשר עד הנה עזרוני רחמיו להוציא לאור ספרי זה 'מסלת ישרים' אשר להתלמד בו חברתיו ולהועיל לשכמותי לרבים נתתיו אולי אזכה שיזכו אחרים על ידי וייטב להם בעבורי ואעשה נחת רוח ליוצרי ותהי זאת נחמתי בארץ תלאובות ואקרא שמה רחובות כן יאמר ה' לתת חלקי בתורתו ללמד וללמד לשמר ולעשות וחפצו בידי יצליח אמן כן יהי רצון: