נס מצולם

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קובע עדים לתורה?

לא.

מה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם. כרגע אני לא עובד, בגלל שאני מבית חולים הרבה זמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יברך.

מי שבירך חולותינו הקדושים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, וכל הקדושות והתאורות,

הוא יברך את השם הטוב אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל,

נהרה, יסיר את המחלה ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

כל הסיפור התחיל כשיום אחד בערב אשתי עלתה בסטיית עסקים והילד היה איתי בלילה,

מחריף לו בגדים,

פתאום נראה שהבטן שלו נפוחה.

יותר מהרגיל, אני שואל אותו, יואב,

הבטן כואבת לך? הוא אמר לי, לא,

אני רק עייף, אני רוצה להרדישן אותה.

אשתי במחורה בבוקר התקשרתי אליה, אמרתי, תשמעי,

הבטן שלו נפוחה, אני לא יודע מה זה.

תקפו אותה פה לרופא כללי, פה,

כשהיא רק הגיעה משהו בבטן, אם יש לו משהו זה, אז ניקח אותו למנהטן.

והיא לקחה אותה פה לרופא כללי, זה היה יום שישי,

אני חוזר מהעבודה,

הטלפון מצלצל, והיא מקשרת לי,

אמרה לי, תבוא מייד למרפאה של הרופא.

הרופא רוצה לדבר איתה,

והלב שלי נפל לרצפה.

מה כבר קרה? מה הסיפור?

נשאתי מארגון מטורף, והגענו לרופא.

הרופא ראה את הבטן והוא אומר, הוא לא אוהב מה שהוא רואה,

כלומר, מה שהוא מרגיש,

ישר לאולטרסאונד ובדיקות לראות מה יש לו, בלונג אלנד, ג'ווינס,

בקווינס.

הגענו, לקחו את הבנשה, וישר התחילו עם כל הבדיקות.

זה היה יום שישי, כל הרופאים בדרך כלל לא נמצאים שם,

ויואב בינתיים, כל יום,

כל יום שעובר הוא מתנפח יותר ומתנפח יותר, הבטן גודל וקשה לו לנשום.

ביום שישי,

שבת, בערך ביום ראשון כבר אמרו לנו שיש לו את המחלה,

יש לו סרטן בבטן שתוקף את ה...

סרטן, זה נקרא סרטן השרירים,

שתוקף את השרירים שעל כל החלקים הפנימיים של הכבד,

המעיים,

הכיס המראה, הכול, פשוט הכול. וזה כל כך גדול שהם לא ראו דבר כזה, הם לא הבינו מה הם ראו. זה מהחלק

של החוזה למעלה, של הריאות, דוחף את הריאות למעלה עד למטה בבטן לכיוון המפשעה, והוא הולך פנימה לכיוון

מעמוד השדרה והכבד מאחורה.

בקיצור,

זה היה הכי גדול שהם טיפלו בגידול כזה מאוד גדול.

הרופא אמר שהוא מוכרח לציין בילד כזה קטן,

גידול כזה גדול, הוא עוד לא רע.

הם אמרו שהזמן, אין לנו הרבה זמן לחכות ולשחק עם זה ולעשות את זה.

הזכרנו אמבולנס והעברנו אותו למצב מאוד קריטי לבית החולים שם.

הכניסו אותו לניתוח,

להוציא קצת, לראות אם הם יכולים לעשות את הניתוח. אמורים, אם יצליחו לעשות את הניתוח להוציא את זה, יוציאו אותו אם זה ממאיר או יוציאו אותו, אם זה לא ממאיר,

אי אפשר לנגוע בזה.

אז הם הכניסו אותו לניתוח,

בניתוח הם לא יכלו לנגוע בזה כי זה היה גדול מאוד,

וכל האזור, אי אפשר, ברגע שהם יציעו חלק אחד,

זה הכול יתפורר ויתפשט יותר, אי אפשר לנגוע בזה, רק

ביאפסיק

החתיכה מזה, לראות אם זה ממאיר או לא ממאיר,

וזה היה ממאיר.

באותה הזדמנות גם שמו,

נקרא ברוביאק. ברוביאק זה,

הם שמים צינור שמתחבר ישר לעורק הראשי מהחזה, עם שני צינורות יוצאים ממנו,

ושם מתחברות כל התרופות במקום מהוורידים.

אני באותו שלב כבר לא אכפת לי מה יעשו,

רק שיעשו משהו שהבטן שלו תרד כבר,

למה הוא כבר לא יכל לנשום,

הרעות האלו חוצות.

בעקבות הגידול הזה,

הגוף שלו מפריש נוזלים, כל הזמן נוזלים, אז כל הזמן הבטישו היתה מתנפחת,

ואי אפשר אפילו להוציא לו את הנוזלים האלה.

כל יום זה היה סכנת נפשות.

לא יודע איך עברנו את זה, באותה, כנראה היינו לא יודע בזה.

אז הם התחילו את הטיפולים הכימיים האלה,

וברוך השם זה צמצם את

הסרקומה הזאת, הסרטן, הסוג של הסרטן,

צמצם איתו,

צמצם אותו קצת,

אבל הטיפולים מאוד מאוד מאוד קשים, סבל,

גהינום. אמרתי, אם זה לא גהינום, מה יכול להיות גהינום?

הילד הזה עבר, זה לא יאמן מה שהוא עבר, איזה סבל לראות אותו.

ככה, והוא לא התלונן אפילו פעם אחת.

שום דבר, הוא רק

רצה לבוא הביתה,

וכל הזמן אמרנו לו שיהיה בסדר,

ויוציאו לו את הסרקומה,

ויוציאו לו את זה.

זה היה מאוד קשה לראות אותו סובל במיטה עם כל הטיפולים הכימיים האלה, ואיך הוא משתנה,

וכל הגוף שלו משתנה, כל הצבע משתנה.

מצבע כזה של בן אדם חי, פתאום הכל נהיה שחור, הציפורניים,

כי זה צבע ממש,

מי שראה אותו לפני חמש דקות, אמר ש...

רחמנות.

סיימנו את הסיבוב של

שש

טיפולים של כימותרפיה,

ואחר כך אמרו שהיה צריך להתחיל עם רדיאשן.

לפני הרדיאשן הם רצו לראות אם יכולים לעשות את הניתוח.

כששאלנו את הרופא המנתח כמה זמן זה ייקח, הוא אמר, הוא לא יודע, זה יכול לקחת חמש שעות, חולקת עשר שעות, עוד שתיים עשר שעות, חולקת שמונה עשרה שעות.

הוא נכנס, ומתי שהוא יצא, הוא יצא.

זה הרופא שלו, המנתח הראשי של מחלקת ילדים.

הוא אמר לנו, והוא איטלקי, והוא במילים האלה אמר לנו,

זה לא אני, זה הקדוש ברוך הוא, זה השם,

תתפללו להשם שייתן לי את הכוח בראש

ואת הכוח בידיים לעשות כמו שחזרו מוזלעני.

במילים האלה, שמעתי את המילים האלה, ואני אומר, ריבונו של עולם, זה אפילו לא יהודי.

כשהוא אומר מילים כאלה זה מדהים.

הבן שלי הוא בן שלוש,

מבני שבעה חודשים, הוא

קיבל סרטן בבטן.

זה היה עשר שעות של ניתוח.

הוא יצא על מיטה מחובל, כל המכונות, כל הזה,

בועות יוצאות לו מהפה.

אנחנו נבהלנו. היה נפוח מהניתוח, זה היה מדהים לראות אותו עוד פעם.

הלב שלנו, לא יודעת איך הלב שלנו, איך לנו כוח לעמוד ולראות את הילד שלנו ככה. זה היה מדהים.

איזה כוחות צריך בן אדם לעמוד לראות את הילד שלו ככה, כי בחדר.

יש את זה מניתוח כזה.

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שצריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק של הבטן.

התחלנו מהקרנות כל יום.

במשך 20 דקות היה צריך לקבל הקרנות.

במשך 20 דקות, לא באזור אחד מרכזי,

הוא קיבל הקרנות מהאזור של הריאות,

בצד הימני והשמאלי של הבטן ולמטה,

באזור המפסד.

זה בעיקרון, כפי שהגורות היו.

אחרי כל טיפול של 20 דקות,

אולי המסוגל אחרי כלום הוא מקיא ולא רוצה לאכול ולא רוצה לשחק ולא רוצה לישון ולישון ומקיא.

וכואב לו, וממש סבל,

סבל, סבל, זה לא על ישועל, איך הוא סבל, כמה הוא סבל.

הוא סיים 16 טיפולים כאלה,

ומייד אחרי שהוא סיים,

הבטן שלו שוב פעם התנפחה.

ומהר לקחנו אותו לבית-חולים חזרה.

הרופאים מאוד נבהלו כשהם ראו שהבטן נפוחה ככה וניהיה כמו אבן.

כל האזור של הבטן נהיה כמו אבן.

כתוצאה מהקרנות,

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה

הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים, עם נחל גדולה, להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

הכבד

נפגע מהקרנות, כל כלי הדם,

רוב כלי הדם נשרפו,

ממש נסתמו.

אז כל יום שעבר הכבד פחות, פחות, פחות ועבר.

המצב שלו מאוד מאוד התדרדר.

הכבד הפסיק לעבוד, כל הדם שנכנס לכבד פשוט לא יצא והיה נוזל מהקירות של הכבד לתוך הגוף,

וכל הבטן היתה ממלאת מים, והיה שופע כמו בלון.

כמו בלון. כל פעם היו צריכים להוציא את המים על ידי הרדמה ולעשות לחור בבטן ולהוציא את המים.

פעם הוציאו בערך שני ליטר.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו, הוא משתמש בתקופה מאוד מאוד ניסיונית,

שאפילו לא עברה את ה-Proof של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

בינתיים לא היתה לנו ברירה רק להמשיך בזה, כי לא הייתה לנו אפשרות אחרת.

לא היה שום טיפול שיוכלו להציע לו לכבד אף פעם, למקרה כזה שילד בן שלוש מאבד את כל הכבד במכה אחת.

הכבד שלו ממש הפסיק לעבוד, והוא התחיל להתנפח, וזה הגיע ממצב של פעמיים

בשבוע להוציא את המים, זה הגיע למצב של שלוש מים בשבוע,

שמדבר על שש ליטר של מים להוציא מהבטן בשבוע.

שש ליטר

של מים להוציא מילד בן שלוש, כל פעם,

שלוש פעמים.

עכשיו, מכיוון שכבד לא עובד, גם ההרדמה שנותנים לו עובדת דרך הכבד. ההרדמה לא יוצאת מהגוף,

אז הוא היה צריך לישון יום, יום וחצי עד שהוא יתעורר מההרדמה.

ועד שהוא מתעורר, הוא שוב פעם מתחיל להרדמה.

שוב פעם, אני לא יודע, אמרתי לאשתי, אני לא יודע אם אני רואה גיהנו, בינתיים, החיים שלנו הפסיקו, אלא במשך

חודשיים וחצי אנחנו רגנו בית חולים,

לא רואים מה קורה פה, מה קורה עם הבית, שום דבר לא עניין אותנו, רק הילד,

ולא ראינו איזה סוף לזה.

ככל שהזמן עבר,

הם יותר ויותר איבדו,

איבדו את ה...

The chance שהכבד

יחזור כבר לעצמו, והם לא ידעו,

הם ידעו שאי אפשר להישאר בלי כבד כל כך הרבה זמן,

במיוחד ילד בן שלוש.

ואז הם הציעו לנו לעשות השקלת כבד,

לפני השקלת כבד, לפני שהם הגיעו למסקנה הזאת, הם הלכו לעשות עוד פעם ביאפסי של הכבד,

וביאפסי הם הגיעו למסקנה שכל התאים מתים, אין תאים חיים שם בכלל,

ולפעמים זה מגיעו למסקנה שמתאים מתים לא יכול להיות שהכבד

regenerate, כאילו,

ירבה את עצמו.

רכים רכים רכים לו השם מלקנו רכים

הדרך שהגעתי לרב אמנון יצחק מאוד מאוד מוזרה, שעד היום אנחנו חושבים שאנחנו צוחקים איך זה.

אני יצרתי קשר ממשלתי אל פעם אחת,

ואמרתי לו שאני מעוניין שהרב אמנון יצחק יבוא לה

בית החולים וייתן לו ברכה,

ואולי תבוא הישועה מזה שהקדוש ברוך הוא ישמע לתפילתו,

ושיש לו כל כך הרבה זכויות,

שלפעמים אנשים כמוהו, התפילות שלנו לא עולות ישר למעלה, כמו שאנשים צדיקים כמוהו.

אז ביקשתי מאוד מאוד אם הוא יוכל לעשות איזה טובה לבן שלי שיבוא,

כלומר, הוא לא הבטיח לי שום דבר וזה,

אבל הוא בא בעצמו.

הוא בא כשטיאל בעצמו והוא ראה את הילד ומאוד מאוד התרשם,

כלומר,

הסיפור נגע לו ללב מאוד מאוד,

שהוא ראה את המצב של הילד ואת

איך שאנחנו בסבל יושבים בחדר קטן ובקושי יש בו אור,

וזה כל החיים שלנו במשך חודשיים, יום אחרי יום, אין לנו יום, אין לנו לילה.

כאילו אין סוף לזה, לא יודעים מה סוף, וכל פעם שרופאים נכנסים,

אז אנחנו יודעים כבר שאין חדשות טובות.

הוא בא בבוקר ובדלתי שהופעה בברוקלין קולג' בברוקלין.

גם ב-9 קיבלתי טלפון מגילה, שהיא קישרה אותי עם שלטיאל,

והיא אמרה לי אם אני הולך להופעה, אמרתי לה, לא, אני לא הולך להופעה. ובאמת לא היה לי מצר רוח,

שכבתי במיטה ליד הילד ופשוט

לא נראה לי מה לעשות,

כאילו הסתכלתי על התקרה,

מחבק אותו ומודה לקדוש ברוך הוא,

כל תקרה שהוא נותן לי איתו במה שעשיתי.

היא התקשרה עלי כמו מלאך,

כלומר גם, ונתנה לי כאילו strength,

כאילו כוח.

היא אמרה לי,

זה לא כמו שנותנים ברכה,

שאתה הולך לשם ואתה מציג את הסיפור שלך,

כל הקהל אומר אמן,

והרב אבנון יצחק יברך אותך,

זה הסיפור שלך, אתה חייב לעשות את זה.

אמרתי, תודה עד מה אני אעשה את זה.

ירדתי למטה, לקחתי מונית,

הגענו לשם משהו, התקשרתי ושאלתי על בית הטלפון, אמרתי, שמע, אני בחוץ לבניין, והוא בא, החליטו, שיבו אותי בשורה רביעית.

טוב, ישבתי,

ההופעה כבר התחילה, כבר הבנתי, ישבתי שם בראש שלי, כמובן, לא במקום, אני חושב, על הילד שלי,

על הילד,

מה הוא עושה, ואולי הוא סובל, ואולי זה, ואולי זה.

ולפתע הוא בא והוא אמר לי את המיקרופון, הוא מספר את הסיפור שלך.

לא שמעתי את עצמי, ולא ראיתי אף אחד, רק

הסתכלתי על הרב עמלון יצחק, וסיפרתי לו את הסיפור,

והתפרצתי מבכי,

וממש ממש מתוך הלב, כאילו כאב אחרון,

שכולם ישמעו אותי,

כשהגדול ברוך הוא ישמע אותנו,

ידעתי שזה אצלנו תכונה, שיהיה לי לעשות משהו.

הלכתי לרבנים לפני כן,

היה פה עזרה, ובחד שפה כאילו לא רצה לתת מה שהוא לא רצה, הוא אומר, אני לא יכול לתת ברכה פה,

אבל מי ירחם השם.

קצת שזו בעצם האחרונה שלי.

כבוד הרב,

אני באתי כרגע מהבית-החולים,

שמעתי שאני נמצא פה, עליתי עם מונית,

ובאתי לכאן,

מאותה סיבה שאני יודע שהקהל הקדוש הזה,

ובזכותך,

הבן שלי הוא בן שלוש,

לפני שבעה חודשים הוא

קיבל סרטן בבטן,

והוא סובל קשה-קשה. הוא עבר שלוש טיפולים של קימו

בצורה מאוד קשה.

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שצריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק של הבטן.

כתוצאה מהקרנות

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים עם נחל גדולה להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו. הוא משתמש בתפופה מאוד מאוד ניסיונית,

שאפילו לא עברה את הפרוף של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

כשהוא היה חולה לפני שבעה חודשים,

הוא ידידה ששלחה לו ספר תורה קטן לפלורידה,

וכל הזמן שמתי לו את זה על המיטה. יום אחד הוא לקח את זה, הוא פתח את זה, והוא בן שלוש.

הוא אומר לאמא שלו,

תראי, כתוב פה שהקדוש ברוך הוא ישלח לי רפואה שלמה.

מה הוספיר הוא לכל השבוע,

והוא שאל אותי לקחת אתכם מהמקום,

אז אני קחתי להם,

ובמשלת התורה הזאת, הוא קחר את זה,

הוא התחליט לקחת את זה,

והוא היה מתכוון ל' השם לרפואה שלמה.

ואז הוא אומר, תראה מה, תראה, השם אומר פה שאני צריכה להיות תורה רפואה רפואה טובה,

וזה יהיה מאוד גדול גדול.

הוא אמר, הוא גדול, ואני צריכה להיות רפואה רפואה טובה.

ומאז אותו יום הוא אמר לה שהיא צריכה לקנות לו ספר תורה גדול,

לבן,

כמו בבית כנסת.

טוב, חשבנו שזה יעבור לו,

ומדי פעם הוא תמיד מזכיר לנו שאנחנו צריכים לקנות לו ספר תורה גדול,

לבן, ולא ספר קטן כמו שלילדים יש.

קיבלת ספר טובה.

קיבלת ספר טובה.

כשסיפרתי את הסיפור הזה, אז חשבו, טוב, נו, ההורים רוצים ספר תורה בשביל הילד כדי שתהיה לו רפואה שלמה.

לפני שלושה ימים הרופא שלו, שבמקרה הוא יהודי,

אז הוא שאל אותו,

אליה יואב, מה אתה רוצה שאני אביא לך?

אז הוא חשב שהוא יביא לו איזה צעצוע או משהו, אז במשך חצי שעה

הוא הסביר לו בדיוק איזה ספר תורה הוא רוצה,

והוא אמר לו שזה יהיה בשביל רפואה שלמה.

אז הוא אמר לדוקטור שגם הוא אמר לדוקטור וקסלר,

ורפאי להתחיל שתי דקות לאחר, הוא אמר שזה שני דוקטור וקסלר אמר לו, מה אתם הולכים לעשות על זה? אני אמרתי שאנחנו לא יכולים, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

יש ארגון יהודי שנקרא חי לייפליין.

הרופא אמר לו, אני לא מבטיח לך, אני אנסה.

הוא עשה כמה טלפונים,

ובאחד עשרה וחצי בלילה משפחה יהודית מברוקרי, שאני לא יודע מי היא,

תרמה לו ספר תורה,

ועשו לו כיסוי.

הוא ביקש את הכיסוי בלבן, הוא לא התפשר לשום צוואר אחר, הוא רצה אותו בלבן.

עשו לו את הכיסוי בלבן

והביאו את ספר תורה לבית החולים,

והציגו לו את ספר תורה ונתנו לו את ספר תורה.

מי שלא היה בחדר הזה, לא הבין במה מדובר.

הוא היה כל היום במיטה, הוא לא היה יכול לזוז.

בשעה חמש, כשהוא הביא את ספר תורה,

הוא פתאום מתעורר,

והוא שאל איפה ספר תורה שלי?

אמרתי לו, אז בח...

אנחנו מחכים לך

לקחתי את זה לחדר והוא כאילו התעורר לחיים

הוא חיבק את ספר התורה במשך שעה

הוא לא עזב את ספר התורה

וכשהחזיר את הספר, כשאמרו לו שצריך לקחת את ספר התורה לבית המדרש באזור שאנחנו גרים

הוא היה שוב פעם עצוב

כיום

הוא מחכה

שנחזיר אותו הביתה ונכניס את הספר התורה לבית הכנסת

אם המצב שלו לא מאפשר.

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קובע עדים לתורה?

לא.

מה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם.

כרגע אני לא עובד, בגלל שאני מבית חולים רוב הזמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יתברך.

מי שבירך רבותינו הקדושים,

אברהם, יצחק יעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, בכל הקהילות הקדושות והתוארות,

הוא יברך את השם הטוב אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה,

ויסיר את המחלה ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

אמן!

כשסיימתי לדבר ישבתי

אחד הבחורים שעובד במשרד לידי,

לא ידעתי שהוא נפצע שם,

הוא בא וחיבק אותי,

ואז התפרסתי מבכי.

ואז התיישבתי.

אחרי כמה שניות

הוא עלה לבמה

ולקח על עצמו נזיבת קדשית.

יש פה מישהו שהתרגש מאוד מהסיפור של הילד אליה והוא התחזק מאוד מהדברים של האבא והוא מוכן לקבל עליו עול מצוות למפועדו של הילד.

אישרה ואשרה חיפותו.

נפתוח.

ברוך אתה ה' אלוהינו

ללך העולם

שהחיינו וקיימנו והגיענו

לזמן הזה. אמן!

רגע, רגע.

רגע, רגע.

יהודים יקרים, עכשיו התרחש דבר גדול.

הילד בין השלוש החזיר יהודי בתשובה.

הזכות הזאת תעמוד לו בעזרת ה'.

ואז ראיתי את כל האנשים האלה שעולים לבמה,

פשוט נבהלתי.

מי עוד מהציבור הקדוש מוכן לקבל עליו עול מצוות לרפואתו של הילד המיוחד הזה?

מי עוד רוצה לקבל עליו ציצית ולצאת לדרך לרפואתו של הילד?

יש עוד מי שמוכן?

בכבוד. בוא, צדיק.

בוא, בכבוד. איפה המוזיקה?

אנחנו מאמינים למאמינים,

אין לנו מי להישען,

אלא אלא אבינו אבינו שבשמיים.

נו, איפה המוזיקה?

כן, מי עוד רוצה? חבר'ה, בואו, שורה ראשונה.

בוא, הנה עוד תימני.

אשריך.

בכבוד, בואו, בואו.

בואו, בכבוד.

בואו, אשריכם ישראל. בואו.

איפה המוזיקה?

נסתרו להגיע בשלום הכפרים, ומצביע מה אני מדבר.

יעקב, איננו. אבי.

חשבתי שפתאום רגע

אני רוצה לדבוח, להתחבות.

לא ידעתי מה להרגיש.

אני לא חושב שבאותו רגע זה הייתי אני.

בנימין שלי אני חולם, אני פשוט במקום.

אני לא במקום.

מה קורה איתי בגלל?

כשחזרתי לבית החולים

חזרתי לילד שלי.

הוא דיבר איתי בדרך שחזרתי לבית החולים.

התקשרתי אליו בטלפון,

אז הוא היה בוכה והוא רוצה שאני אבוא,

והוא, כלומר,

רוצה שאני אבוא לישון איתו, ואז אמרתי, אוקיי, אני עוד מעט בעד, אני בדרך, אני בעד.

המצב שלו

לא יישפר בשבוע, שעוד וחצי,

אבל ידעתי, הרגשתי,

שהוא יהיה בסדר.

אמרתי,

הרגשתי שיהיה פה נס.

המצב שלו,

לא רק שהוא התדרדר אפילו טיפה,

אבל אמרתי לאשתי במילים האלה,

יכול להיות

שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות שפה זה לא דרך הטבע לרופאים,

בגלל שהם השתמשו בתרופה זו או אחרת,

הוא רוצה להראות כמה שהנס הוא גדול, אז להביא את המצב שלו, שיביאו לי,

שיקתבו, שיגיעו למצב שיקתבו כבר, שאנחנו כבר לא יכולים לעשות שום דבר,

הכבד כבר, אין לו סיכוי

אין לו סיכוי להתרפות כשלעצמו, הוא צריך השתלת כבד.

אנחנו כבר לא יכולים לעשות פה כללות. אבל אני מדבר על הבית החולים הכי טוב בעולם,

שבאים אליו מכל העולם.

באים להתרפות מכל העולם ומשלמים בתקופה של חצי שנה בין חצי מיליון דולר ל-700,000 דולר לטיפולים.

ואנשים מוכרים שם את הבתים, אני שמעתי משפחות שבאות מפיליפינים,

מכרו את הבתים,

מכרו את העסקים,

באו עם הילדה.

זה מה שיש להם, הילדה הוותיק.

בית החולים הכי טוב בעולם, כשהם הרימו את הידיים,

הם לא יודעים לך לטפל בו יותר בכבד.

אני כבר לא מדבר על ה... הם כבר לא מדברים פה על הסרטן שיש לו כבר, הם אמורים רק לחזיר את הכבד.

הטיפולים לא הסתיימו, התוכנית שהם הכינו לא הסתיימו, זה הפסיק באמצע,

אפילו לפני האמצע.

הם לא סיימו שום דבר לגבי לגמור את הטיפולים של הכימו,

של הכימותרפיה וכל התרפיה של הסוף.

הכל מופסל.

הם הגיעו למסקנה שזהו אל. הם התחילו לעבוד

פסיכולוגית להכין אותנו שאנחנו צריכים השתלת כבד.

הם שלחו אותנו למאונד סנאי במנהטן לרופא מומחה,

לגן

top of the line לראיון איתו,

עם כל התיק של עלייה יואב, מההתחלה עד הסוף.

אנחנו למחלקה שם,

אם חשבתי שאני המטבע הכי גרוע שם, אז עוד יותר גרוע.

אין סוף, אין סוף.

זה סבל של בן אדם שאנחנו יכולים ליפול אליו.

אמרתי לאשתי, אני לא נכנס לפה.

נכנסתי מאוזנך לתת ממנה לשנייה, אמרתי, תראי, אבל תראה במה כתבו הרופאים, הכבד לא עובד, הכבד,

התאים כבר מתים, אין ממה זה. אמרתי לה, תדאגי, הנס צריך להיות פה גדול ותביאי שהכבד שלו לא יעבוד, והחזקתי בזה וידעתי שזה יהיה נס פה.

ברוך השם, אחרי שבועיים,

שבועיים וחצי, פתאום

משלוש פעמים כשמוציאים שש ליטר ביום,

הבטן לא גדלת יותר.

פתאום הבטן פתאום מאבדת את המים לאט לאט לאט לאט.

וכל יום הרופאים באים אליי ורוצים להוציא מים,

אבל הוצאנו שבוע שעבר שלוש פעמים, לא יכול להיות.

אמרו, תראו, אבל הבטן לא גדל, למה אתם רוצים להוציא מים?

כל יום נלחמו, עד שביום שישי האחרון אמרו, אתה חייב לעשות, למה סוף שבוע אין מנתח.

אתה חייב לעשות, אם לא, אחר כך תסבול, ולא רוצים שהוא יסבול ולא יהיה מי שיעשה את זה.

אז הסכמתי.

לא הייתה לי ברירה, כי לא יכול,

נגד בית החולים לכל הרופאים, הרבה לחץ.

אבל הם הצליחו להוציא רק חצי ליטר,

זה מה שהם הוציאו.

ומאז הם עזבו אותי.

יותר אולי צריך...

חצי מים יותר, הכבד התחיל לעבוד, עשו לו בונדקן,

איזושהי סריקת עצמות, קאטסקן.

אחרי זה המספרים שלו התייצבו,

הוא נקי בבונדקן והקאטסקן והוא נקי מהסרטן, לא מצאו שום דבר בעצמות, לא מצאו שום דבר בזה.

ופתאום התחילו לראות לי שאני קורן וצוחק

ומחייך לכולם והולכים, לא הבינו מה קורה, נכנסו לחדר,

הם ראו את יואב יושב, משחק, פתאום אוכל פיצה,

פתאום אחרי חודשיים וחצי שהוא לא אוכל כלום,

הוא מקיא את הכול,

הוא אוכל פיצה והוא רוצה את זה והוא רוצה את זה,

אז הם הבינו,

כאילו שהוא מרגיש לו הרבה יותר טוב. והרופא המנתח שלו

בא והוא מסתכל עליו ואומר,

אני ידעתי שזה לא כל התרופות האלה, זה השם.

והוא איטלקי והוא לא יהודי,

והוא כל הזמן משתמש במילה השם.

הוא יודע שזה

מעשה שם, זה נס, זה לא דרך הטבע.

הרי כל הביאפסי, כל הבדיקות מראות שאין,

הכבד לא יכול לחזור.

צריך השתלת כבד.

והנה, זה לא דרך הטבע.

אני חי את זה. אף אחד לא יכול להגיד לי שזה סיפור.

זה הבן שלי פה היום, אחרי חודשיים,

אחרי כמעט חודשיים וחצי שהוא על המיטה,

והוא משחק כאילו הוא לא היה בבית חולים.

אני הייתי מבוא פה

מטיפולים שזה רק ליום, הוא לא עלה כמה מיטה.

הוא ישן כל היום למוחרד,

והיום הוא כאילו בא, כאילו אני נדהם, אני יושב ומסתכל עליו.

מלכים, מלכים, מלכים לו השם מלכינו,

מלכים,

ויעל נשרוא מנהל מכורכים,

ויעל ירושלים מלכו,

מלכים, מלכים, מלכים.

רחב,

רחם, רחם, מלכים, רחם, רחם, רחם, רחם, רחם, רחם.

ארצי יוין ושגן כבורי דפור

בים אחוז בזדופין משפיכי כבור

יאללה ביס הגודל מליאקו דוי

כבור השם מליאקו דפור אכן על יספור את העם איכו דפור אכן

יאללה בירושלים ולפחות אכן, אכן, אכן שדה ים סיום ושגן כבורי דפור

בים אחוז בזדופין משפיכו

יאללה בית הגודל ויעקב כבור רחל, רחל, רחל, אכן כבורי דפורים,

ימציאו משכן ולא ידעו כלום.

ימציאו משכן ולא ידעו כלום. ואחרי האום אכלום בזוהים משכח.

יאללה באיזה גודל ויעק לא עודות.

רכיב, רכיב, רכיב.

יהודים יקרים, האב והבן נמצאים כאן, מוזמנים לעלות לבמה.

יאללה באיזה גודל ויעק לא עשו את זה.

יאללה באיזה גודל ויעק לא עשו את זה.

אני רוצה להודות לכולם,

במיוחד לאירוע שהיה בברוקנד קולגש.

זה היה שני הבדלים,

שבפעם האחרונה שבאתי לקווינס קולג'

זה היה ניסיון מאוד מאוד קשה.

לא הייתי מוכן

לשום דבר.

היום, ברוך השם, זכיתי לזמן הזה, לבוא עם הבן שלי,

לבוא לפה.

אחרי מה שהוא עבר, הוא עבר טיפולים מאוד קשים,

ומאז, ברוך השם, לא עשיתי שום שבת בבית-חולים.

עדיין הוא קצת חלש, אבל הוא מתחזק בזכותכם.

תודה רבה.

תודה רבה.

here and ask everyone to continue praying for our son, so he can have a full רפור שלמה.

Just like he said, השם promised him.

And just keep the faith up.

I didn't think my son would make it, but you can all see his right here.

נוכלו ואימותך פדוש טרוקו נוכלו ואימותך פדוש טרוקו נוכלו ואימותך

ואימותך פדוש טרוקו נוכלו.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש,

אההההההההההההההה