הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק סה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

מציבי יום

אורי צוברי בן אחינועם

יזכה לחזרה בתשובה שלמה ורפואה שלמה בכל האיברים והגידים

והמחלה תעבור

לשוויבי, מה שמו וזכרו,

הגרמני משוויץ.

התינוקת הלל בת אדנאץ',

אמונה.

רפואה שלמה בכל איבריה וגידיה ותחזור לנשום בכוחות עצמה.

רפואה שלמה לחיים נגר בן ברכה,

שיקום עם מיטת חוליון, החיים טובים לשלום, יעתיק השם מחלותיו,

לביל גייטס, יימח שמו וזכרו, אמן.

הצלחה גדולה לעטרה בת אורה,

מהרה, אמן.

אנחנו נמצאים עכשיו בהכרת הטוב וכיוט טובה,

ס.ה.

והפעם הכרת הטוב במשנתו של רבי שמחה זיסל זיו,

זכר צדיק לברכה, סבא מקלב.

מעשה,

ברבי שמחה זיסל ורבי אליעזר שולביץ,

שהלכו בדרך,

כשהגיעו סמוך לפונדק אחד,

שמעו שהפונדקאית

הרגישה בבואה מרחוק

מבשרת בשמחה בקולי קולות,

הרבים נוסעים.

כשרו לאותו פונדק,

ערכה להם האישה שולחן מלא והגישה לפניהם מטעמים ויד רחבה באדיבות רבה.

תוך הסעודה התחילה לספר עמהם באריכות לשון ובגיבוב דברים על הפרות

ועל העגלים,

על האבזים ועל התרנגולים,

על תפוחי האדמה ועל הבצלים,

כדרך הנשים הכפריות.

רבי אליעזר לא הקשיב לשיחה בטלה ולמד בספר.

ואילו הסבא מקלב

התעניין בסיפורים ונכנס איתה בדברים,

וכשעזבו את האכסניה,

הציעו לפניה לנקוב בשכר הסעודה,

אבל היא סירבה לקבל שכר

בנימוקה עימה.

עצם זה שצדיקים סעדו על שולחנה,

אין לה זכות גדולה מזאת.

עברו כברת ארץ מאכסניה,

ופנה סבא לרבי אליעזר ואמר לו,

אתה לא חושש

משום גזלה?

אכלת ושתית לשובע,

ולא פרעת מאומה.

רבי אליעזר לא ירד

לכוונת דבריו, ושאל,

מה אתה סח?

הרי הצענו לה פונדקאית,

שכר מלא,

והיא לא נאותה לקבל.

אמנם כן,

השיב לו הסבא,

אבל נוכחת כמה התכבדה האישה

בהערותה לפנינו את מטען שיחתה,

וראתה בזה את שכרה,

ואילו אתה לא שמת כלל לב לדבריה.

יוצא שנהנית מהסעודה בלי תמורה.

כל השכר הגדול בשבילה שהיא שוחחה

איתנו וסיפרה כל הדברים שאמרנו,

ואתה בכלל

לא הפנית מפת,

למדת בספר.

ככה טען לו סבא מכלם, ואמר לו,

אתה לא חושש מגזלה לאכול בלא תמורה?

כשריבי אליעזר סיפר את המאורע הזה,

הוסיף ככה

אני מובטח

שבשעה שדיבר איתה

סבא מכלם,

הרהר בדברי תורה.

ואיך אני יודע?

אני הרגשתי שהוא מתבלבל בשעת מעשה,

והחליף את מחיר הפרות במחיר התרנגולות.

אז יצא לו להקשיב קצת למה שהם אומרים.

הוא ראה שהסבא בכלל לא מכוון על הדברים שלה בדיוק,

אבל הוא ראה את עצמו חייב מצד ההלכה לשלם לה טובת הנאה

תמורת הסעודה שהעניקה להם בעין יפה.

וצריך לומר שהסבא חשש

או ידע

או הבין שהיא לא תבקש כסף

בתמורה לסעודה, כי בדרך כלל מי שרוצה כסף לא מפריע לסועדים.

נותן להם לאכול ואחר כך מבקש תשלום. אבל אם אתה נותן אוכל ואתה מפריע לאכול על ידי דיבורים,

על מה אתה מבקש כסף?

אז לכן

הוא שמע את דבריה כבר מראש, שזה יהיה התשלום. לפחות בזה הוא ישלם

ויעניק לה את ההנאה מזה שהוא מקשיב לה ומשתתף איתה בשיחה.

בלילי שבתות,

כשהיה שם תפילת ערבית,

היום בלילה אנחנו נגיע הביתה בעזרת השם,

בבריאות שלמה באיתנה,

אז הוא היה נוהג לשהות זמנמה בפתח הבית,

איך שהוא נכנס, שוהה בפתח הבית,

מתבונן

על כל ההכנות שהכינו וערכו לכבודו,

על השולחן, על הכלים הנעים, על המטעמים, במעדנים,

כדי לא להיות כפוי טובה לאשתו,

שטרחה כה הרבה בשבילו,

ולהכיר את החסד עמו.

התפעלות.

כל מה שטרחו בשבילו, שיראו שיש לו הכרת הטוב

על כל מה שהעניקו לו.

הכרת הטוב במשנה שרבי נתן צבי פינקל,

זכר צדיק לברכה,

הסבא מסלובודקה.

בהספד

על הסבא מסלובודקה,

זכר צדיק לברכה, כשהוא נפטר,

אמר בהספד רבי רוחמה לוי ליבוביץ', זכר צדיק לברכה,

שהיה משגיח של מיר,

שכל בני ישיבת מיר

מחויבים ללמוד משניות

לעילוי נשמת הסבא מסלובודקה.

וכל זאת בתור הכרת הטוב

על שהשפיע עליו

וקרב אותו וגידל אותו למוסר וליראת שמיים.

כל תלמיד.

וכן אמר רבי שלמה הרכבי, זכר צדיק לברכה, שהיה מנהל רוחני של ישיבת גרודנן,

על רבי ירוחם,

שכל בני ישיבת גרודנן

מחויבים ללמוד משניות לעילוי נשמתו

בתור הכרת הטוב

עבור השפעתו עליהם וקרובם ללימוד המוסר.

אז החזירו לו גם כן.

סיפר הגאון הצדיק רבי מאיר חודוש,

זכר צדיק לברכה,

ונזדמן לו ללכת

עם הסבא לכיוון הישיבה.

ולפתע

עברה מולם קבוצה של קוזאקים.

ראיתי שהסבא נבהל,

הרגעתי אותו.

ברוך השם, עכשיו המשטרה קומוניסטית

שולטת במצב,

ואין כבר סיבה לפחד מהקוזאקים.

הסבא נרגע,

והחל להודות לי שהשבתי את רוחו בדבריי הנבונים.

ואני הייתי נבוך, אומר רבי מאיר חודוש,

כי מה עשיתי?

כשאני זוכר שבחים כאלה

מפיו של הסבא הקדוש,

הגענו לבית המדרש,

והנה נעצר הסבא

והורה לי להיכנס לפניו.

וכל זאת מתוך הכרת הטוב.

הרבתי,

כמובן, מי אני?

איך אני אכנס לפני הרב?

הוא לא ויתר,

ועמד על כך בתוקף,

ולא נותרה לי ברירה.

נאלצתי להיכנס לפניו.

לימים,

כאשר היה משגיח רבי מאיר חודוש,

משוחח עם התלמידים שלו

על החשיבות של הכרת הטוב,

היה מספר את הסיפור הזה, להראות עד היכן זה מגיע.

רק הוא הרגיע אותו.

הרגיע אותו, והוא נרגע,

והכיר לו טובה שהקדים אותו לפניו בכניסה.

פעם הגיע לסלובודקה

אדם מסין,

צ'יינה-מן.

והוא הגיע עם לבוש אופייני של הסינים.

וזה היה מראה מוזר לילדים.

מעולם לא ראוי סיני.

והם רדפו אחריו וצחקו ממנו ברחובות העיר.

עבר שם הסבא מסלובודקה, הרים את המקל,

וגער בילדים.

תלכו מכאן.

אינכם מתביישים לצחוק ממנו?

הרי אנחנו שותים את התה שלהם.

באותה תקופה היו שותים

תה שמיובא מסין.

אמנם אין שום הצדקה לצחוק וללעוג על שום אדם,

אבל הסבא טבע להכיר טובה לבן אומה שמשם בא התה שממנו אנחנו נהנים.

חלמתם פעם על דבר כזה שצריך להכיר טובה לכל האומה הסינית?

בגלל שמישהו יבואן הביא משם אז די סיני?

הכרת הטוב במשנתו של המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ',

זכר צדיק לברכה, משגיח דמיר.

הגאון רבי שמעון שוואב,

יליד פרנקפורט שבגרמניה.

לימים הוא הפך להיות רבה של קהילת ישורון בניו יורק.

הוא סיפר

שהמשגיח רבי ירוחם, זכותו תגן עלינו אמן,

החזיק גמח,

גמילות חסדים הלוואות לבני הישיבה.

פעם אחת קודם שחזרתי לבית,

בחג הפסח,

לוויתי מהמשגיח כסף להוצאות הנסיעה.

חזרתי אחר החג, החזרתי את החוב,

והודיתי לו על ההלוואה.

והמשגיח הוכיח אותי.

האם אינך יודע שיש בכך ריבית דברים?

לא אומרים תודה כשמחזירים הלוואה,

זה נקרא ריבית דברים.

אבל כנראה שהשקפת עולמך,

כיוצא גרמניה,

שהנימוס עולה על ההלכה.

כאילו, לא נעים, הוא נתן, אז צריך להגיד תודה. זה כאילו, הנימוס מחייב,

וכאילו הנימוס עולה על ההלכה, וההלכה אומרת, אסור להגיד תודה.

זה ריבית דברים.

עברה שנה,

נזקקתי שוב להלוואה מהגמה, לאותה מטרה.

פעם ניזהרתי,

פרעתי את החוב בלי להודות.

ואיך הגיב המשגיח?

איפה הכרת הטוב שלך?

עמדתי נבוך.

שאלתי, רבי,

בשנה שעברה הוכחתם אותי על שהודיתי לכם ועברתי על ההלכה,

והשנה אתם מוכיחים אותי על שאיני מודה לכם?

נענה רבי רוחם ואמר,

ודאי שאסור לך להודות,

אבל ההרגשה של הכרת הטוב

צריכה לפעום בך בחוזק כה רב,

עד שיהיה לך קושי לדכא אותה.

את המאבק על דיכוי ההרגשה הזאת לא ראיתי בך.

לא ראיתי שהרגשה שלך להודות

היא גדולה, ורק אתה יודע את ההלכה שאסור להודות, אז אתה נלחם עם זה לא להודות.

לא ראיתי את זה אצלך.

אז ריבית דברים אסור,

אבל להכיר תודה בלי להגיד,

צריכים להרגיש את זה.

הכרת הטוב במשנתו,

של רבי שמעון שקופ,

זכר צדיק וברכה, בעל השערי יושב.

רבנו היה מצוין במידת הכרת הטוב באופן מיוחד ביותר,

כך כותב הגאון רבי זלמן רוטברג,

זכר צדיק וברכה, ראש ישיבת בית מאיר.

בעת שהיה בלונה, בבית הוריי,

הצלחנו בסייעתא דשמיא לארגן יום-יום מניין לתפילה שלוש פעמים ביום.

ולפני ראש חודש אלול, כשבאנו להיפרד ממנו ולקבל ברכתו,

הביע את שביעות רצונו בהכרת תודתו,

בחמימות מיוחדת

על השתדלותנו בעניין המניין,

ולאות הכרת תודתו,

השמיע לנו את יסודו המפורסם בין דורים

בביאור איסור חפצא ואיסור גברא.

הוסיף אז את דברי המדרש רבה בפרשת ראה,

שאמרו שם על הכתוב מפי עליון

לא תצא הרעות והטוב,

אלא מעליה הרעה באה על עושה הרעה

והטובה באה על עושה הטובה.

ראינו שבתוך מעשה הטוב כבר מונחת הברכה,

ובתוך מעשה הרע מונחת הרע.

וביקש אז מבנו,

הגאון רבי משה מרדכי, שיאמר

מה אומר בזה המגיד מדובנה.

עד היכן הכרת הטוב?

סיפר הגאון

רבי זיידל אפשטיין, זכר צדיק לברכה,

משגיא הישיבת תוראות,

פעם הגיע לישיבה אחד לאסוף כסף

והציג את עצמו כנזקק,

בשעה שבני הישיבה ידעו

שהוא מאינשא דלא מעלה

ואינו נזקק,

ולכן לא נתנו לו.

אמנם רבנו נתן לו,

וכאשר שאלתיו

הלא האדם הזה מן המפורסמות אינו נזקק.

מה השיב לי רבנו?

הגמרא בכתובות ס״ח אומרת,

בואו ונחזיק טובה לרמאים

שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום.

זאת אומרת, אם היה בא אדם מבקש צדקה ולא היינו נותנים, היינו נתפסים על זה.

אבל אם אנחנו לא נותנים פעם או פעמיים,

לא נתפס, כי אנחנו תולים שאולי הוא זה מן הרמאים.

צריך להחזיק להם טובה, לרמאים,

שהם מצילים אותנו.

אם לא, היינו חוטאים בכל יום.

רש״י אומר שהיינו מעלימים עינינו מן העניים,

אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו לעלימים עניים מסוימים.

אז הוא אמר, על כן,

צריך לתת להם,

לרמאים,

כי הם מחויבים

אנחנו להחזיק להם טובה,

שהם מצילים אותנו,

שלא נהיה חוטאים כל יום.

לא מטעם שמגיעה להם צדקה,

אלא מטעם הכרת הטוב שהם מצילים אותנו.

לא יאומן כי יסופר.

סיפר הגאון רבי זלמן דרורי, זכר צדיק לברכה.

פעם הלכתי עם רבנו

במרחצאות

בדרוזגניק

וראיתי שהמים היו מלוכלכים.

אז החלפתי את המים.

ורבנו זכר את זה זמן רב שהחלפתי עבורו את המים.

וכשהגיע לארץ אחד מתלמידיו

סיפר לי שרבנו אחר שנים

סיפר עדיין שהחלפתי עבורו את המים.

זה רב שמעון שקופ, זכר צדיק לברכה.

הכרת הטוב במשנתו של רבי בורוך בר ליבוביץ, זכר צדיק לברכה, בעל הברכת שמואל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה,

כאשר שכנה הישיבה בקרמנצ'וג,

נעזרה מאוד ברב החשוב רבי צבי גור אריה,

שהוא היה חתן הגאון הצדיק, רבי מרדכי יוסף מרדזין.

והיה מעשירי העיר,

ושילם את כל הוצאות הישיבה במשך שהותה בעיר.

לימים

הגיע רבי צבי לביקור אצל רבנו בורוך ברלבוביץ,

והוא שמח לקראתו מאוד,

ולא ידע ממש במה לכבדו,

מגודל הכרת הטוב שהיה בליבו אליו.

הוא מיד קרא,

במה אוכל לכבד אתכם?

ולא נתקררה דעתו,

עד שהושיב אותו על כיסאו שלו.

כשרבנו שהה באמריקה,

היה מתארח אצל המכניס אורחים המפורסם,

הרב הגאון רבי יעקב יוסף הרמן.

ובתו הרבנית רוחמה שיין שיין מספרת,

כשביקרנו בקמיניץ,

קידם רבנו את פנינו בחמימות רבה,

כשבאנו לביתו, חזר ואמר שוב ושוב,

עכשיו, באמצעות ילדיו של רבי יעקב יוסף,

אוכל לגמול לרבי יעקב יוסף לפחות

על חלק קטן

מהכנסת אורחים שנהג כלפינו.

ואכן, בני ביתו הכינו לכבודנו

סעודת מלכים,

כאשר רבנו נוטל את בנינו ישראל מאיר לידו,

ומקפיד שהוא יגמור את הסעודה.

כמו כן, רבנו דיבר זמן רב בלימוד עם בעלי רבי משה בזמן הסעודה.

והכל זה להכיר טובה על מה שהיה מתארח אצלנו.

כעבור כמה שנים

הזדמן רבי יעקב יוסף עצמו לקמיניץ,

ורבנו כיבד אותו בכבוד גדול,

וביקש מהרבנית

להכין עבורו סעודה.

והוא

טרח להציע מיתה עבורו.

וכשניסה רבי יעקב להתנגד,

אמר לו רבנו,

וכי תפילין אתה יכול

להניח בשבילי?

וזה מצווה שלי.

הכרת אותו,

נעשה טורחים.

מה, אתה רוצה אתה להציע את המיתה?

מה, אתה יכול להניח תפילין במקומי?

המצווה מוטלת עליי.

לי יש עכשיו הכרת הטוב,

ואל תפריע לי.

פעם אחת

הוא צריך לשהות בוורשה לצורך קבלת טיפול רפואי.

והתאכסן שבועיים בבית הורי תלמיד הישיבה,

הגאון רבי זאב מורנו.

משפחת מורנו נמנתה עם חסידי אלכסנדר,

ולמרות זאת בהגיעה השבת,

הבינו שכנראה יותר נוח לרבנו להתפלל בנוסח בו הוא מורגל.

לכן הציעו לו להתפלל בבית הכנסת הליטאי ששכן בקרבת מקום.

אמנם רבנו עמד על כך שהוא יתפלל דווקא בבית כנסת שהם מתפללים משום כבוד בעל האכסניה.

אתה מארח אותי, אני הולך לבית כנסת איפה שאתה מתפלל.

אפילו שזו לא התפילה שהוא רגיל בה.

לכבד את בעל האכסניה.

גם על טובות קטנות היה מכיר טובה,

וסיפר הרב הגאון רבי נחום גולדשטיין,

שליווה פעם את רבנו לחתונה שנערכה בקמיניץ,

אף על פי שהזכות הייתה בשבילו שהוא מלווה את רבנו,

כששב הוא אמר לו רבנו שהוא מוקיר לו טובה,

ואמר לו עוד נראה ממך הרבה נחת.

כשם שהיה מכיר טובה,

היה דורש מבני הישיבה שיהיו מכירי טובה.

כי דבר זה הינו מהיסודות ההכרחיים בעבודת השם,

כפי שכותב

בעל החינוך.

נצטווינו בהכרת טובה,

כדי שנזכור כל החיים,

כמה טובה חווים אנו לבורא עולם על כל אשר גמלנו וגומלנו.

אחד מבני הישיבה נסע פעם אחת לאנגליה

לכמה חודשים לצורך שידור.

כששב בא אליו רבנו בטענה,

איך זה שלא כתבת אף פעם מכתב?

מה שלומך?

מה התחדש בעניינך?

איפה הכרת הטוב?

בן אדם למד בישיבה, נהנה מהישיבה,

גידלו אותו, רוממו אותו,

הולך ככה ונעלם, וזהו, אין קשר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה תגרו הקומוניסטים ישיבות רבות

בניסיון להעביר את לב הנוער מהתורה.

והחפץ חיים יצא אז בקריאה לכל בני הישיבות

שייסעו לעיירות

ויפתחו ישיבות קטנות להחזיר את הצעירים לבתי המדרש.

גם בקמיניץ הייתה קבוצה של בחורים חשובים שהקימו

ועד הרבצת תורה.

לייסד ישיבות קטנות בערים ובכפרים.

בדרכם היה להביא איתם סכום כסף של כ-100 דולר.

ביחד עם 100 דולר שהיו עושים בעיירה,

היו מייסדים ישיבה.

סיפר הגאון נבי מרדכי שווהב,

שאוהבים קיבל סכום כסף למטרה זו,

וגם הבחורים הלכו לאסוף כסף אצל בוגרי הישיבה,

לייסד את אותן ישיבות,

והתעוררה בעיה.

אותם הבוגרים היו תומכים בחברת התומכי תורה של הישיבה,

שהייתה תומכת בבחורים עניים,

מחוסרי אמצעים, שיכולו לקנות בגדים.

לגבי תלמוד תורה טענו,

שעל ידי שאנו אוספים כסף,

מתמעטת תרומת בוגרי הישיבה לתומכי התורה.

הוחלט להביא את העניין בפני רבנו רבי ברוך בר ליבוביץ',

והוא ישב כמו דיין,

פניו מוטים למטה, ראשו מכוסה בטלית,

הקשיב לטענות הצדדים.

לאחר הרצאת הדברים בפניו,

הגביע ראשו ואמר,

כשהייתי באמריקה לאסוף כסף בשביל הישיבה,

מעולם

לא הזכרתי את שם ישיבתנו, קמיניץ.

וזאת משום שלמעלה בשמיים

אין קמיניץ.

יש רק תורה.

במקום שיש תורה,

יש חיוב להחזיק תורה גדול יותר.

איפה שיש יותר תורה,

שם חיוב להחזיק תורה גדול יותר.

אולם לתלמידי הישיבה יש לי תביעה.

כשעושים בשביל צדקה,

הדבר הראשון

הוא הכרת הטוב.

הלוא זו הישיבה שלכם עצמכם.

אתה צריך להכיר קודם לישיבה שלכם,

ורק אחר כך לחשוב על ישיבות אחרות.

תהיינה חשובות

ככל שתהיינה. אז בצדקה גם צריך להכיר טובה איפה תורמים,

איפה שקיבלת הכי הרבה.

תמה העדפה ראשונה משום הכרת הטוב.

נסיים, נספר המעשה בתיאור העדינות של רבנו,

שגמר רבנו לומר את פסק דינו.

שם את היד על כתפיי ואמר,

עדיין אנחנו חברים טובים.

פסק דין לחוד,

אבל חברים טובים אנחנו נשארים.

על הדרגות המופלאות של הכרת הטוב שהוא הגיע אליהן,

סיפר אחד התלמידים

שהיה בחור בישיבה,

שרבנו הראה לו קרבה מיוחדת.

כשהיה מגיע לביתו,

היה מכבד את התלמיד ומגיש לו כוס שתייה ומזונות וכדומה.

היה מראה לו אותות חיבה.

בעיני הרואים זה היה תמוה,

כי הוא לא היה מהבחורים המצוינים ביותר.

לא מובן למה רחש לו הרב

חיבה היטרה כזו.

והיה בחור שעזר, עוז,

שאל אותו.

אמר לו רבנו,

אותו בחור הוא נכד של רב של עיירה חשובה.

ועל הרב הזה,

בעיירה הזו,

יש סיפור נורא.

פעם אחת טעה הרב בפסק הלכה.

והוא לא היסס,

עזב את אותה העיר ויצא לגלות 12 שנה

בגלל טעות

בפסק הלכה.

והלך לעשות שימוש אצל הגאון רבי בניומן דיסקין,

אביו של המהריל דיסקין.

אותו רב

היה תלמיד חכם ואישיות נערצת על בני העיר,

עד שבמשך 12 שנה החזיקו תושבי אותה עיירה את המשרה פנויה,

ולא מצאו לו מחליל,

לא חיפשו,

עד שישוב הרב מעיר גלותו.

סיפור נפלא של יראת שמיים.

כשאני רואה את הבחור הזה,

אני כל פעם נזכר מחדש בסבא שלו, בעל המעשה,

ואני מחויב לו הכרת הטוב על זה.

מה זה נוגע לה?

משום שהמעשה הזה נתן לו יראת שמיים.

הוסיף לו בהכרה.

מה זה אחריות?

מה זה ענווה?

ועוד מידות טובות.

אז אני מכיר טובה לסבא שלו,

ואני משלם אצל הנכד שלו.

אה?

הגרויסה מייסה, נכון?

אשריהם ישראל, איפה יש את זה באומות העולם,

ואיפה יש את זה בשס?

ישמחו

במלאכותך שומרי שמרי שומרי שמרי שבת וקורא עונג שבת,

ישמחו במלאכותך שומרי שמרי שמרי שבת,

קורא עונג שבת.

עם מקדשא, מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

עם מקדשא,

מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

ישמחו במלאכותך,

שומרי, שומרי, שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת ישמחו במלאכותך.

שומרי, שומרי, שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת, שבועות שונות.

רבי חנין יאמר כשאומר,

קוראי קודש וברכות זה קודש ישראל לפי כוח,

הרבו לעם תורה ומסורות,

שנה אמור, אדונו וסלמם, צדקו, יחד.