ביאורים ומעשים מתוך הגדת הרב שטיינמן על נשמת כל חי - ח | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, משפחת קנאן מבני ברק, יזכו לפרי בטן מהירה.

והילדים, לכשיהיו, יזכו לגדול בתורה ויראת שמיים, צנועים ובעלי מידות טובות, גומלי חסדים, ביישנים ורחמנים,

יזכו לאריכות ימים ישנים,

חכמים ונבונים,

ויקיימו את דבר השם וגית בו ימום ולילה,

בכל מילי דמטה ברוחני וגשמי לעבודתו יתברך. אמן!

ממשיכים באירים ומעשים מתוך אגדתו של הרב שטיינמן בעניין נשמת כל חיים.

ובשפתי צדיקים,

רבנו הגאון

רבי חיים קנייבסקי שליטא נשאל פעם שאלה ששאל הרב שטיינמן

בדיני כוונה בתפילה.

אז אמר הרב קנייבסקי ששאלה זו הוקשתה רק לרב שטיינמן,

כי הוא מתפלל בשימת לב.

אבל אנחנו, שלא מתפללים בשימת לב, לא קשות לנו כאלה שאלות.

ובשפתי צדיקים,

תופעה מעניינת מוכרת בביתו של רבנו,

שהיו יכולים לבוא כמה אנשים, בני אדם, עם אותה שאלה, לכל אחד מהם אישי מרן תשובה אחרת.

סיפרו על שלושה אנשים שהגיעו באותה תקופה לשאול היכן לעשות ניתוח שבר,

והאם יש צורך לקחת רופא פרטי.

לאחד הורה ללכת לרופא מסוים

ולקחת אותו כמנתח פרטי.

לשני הורה ללכת

לניתוח במקום מסוים בבית חולים,

ולשלישי בבית חולים אחר.

והוסיף

שאם ניתוח פרטי יעלה לו בין 900 ל-1,000 שקל, שייקח מנתח פרטי.

מה ההבנה במהלך הזה?

אפשר לקבל

הבנה

ממה שסיפר הרב בעצמו.

בשנת תש',

בתקופת שהותו בשווייץ,

התפלל בראש השנה במניין מצומצם

של עשרה אנשים.

בין המתפללים

היה רבי אייזקשר,

זכר צדיק לברכה, ורבי מרדכי שולמן,

זכר צדיק לברכה.

באותם ימים סיפר לו רבי מרדכי שולמן,

שבתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא היה ברוסיה במקום המסתור

של החפץ חיים, זכר צדיק לברכה.

אז החפץ חיים לא הסתובב ברחובות ואמר לי, פוטע בשם.

הוא היה במקום מסתור

בזמן המלחמה.

ומדי יום היה החפץ חיים אומר לסובבים אותו,

מי ניצח בקרבות של אותו יום?

לפעמים הוא היה אומר, היום ניצחו הרוסים.

פעמים הוא אומר, היום ניצחו גרמנים.

כל פעם בדקו בעיתון למחרת וגילו שהוא אמר בדיוק מה שקרה.

וכולם השתאו מניין הוא יודע.

ואז אמר הרב מרדכי שולמן,

כל זה לא היה ברור לי עד שמצאתי בסידור הגרא שני פירושים

שכותב הגאון על מילות התפילה.

יוצר משרתים

באשר משרתיו.

כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים.

וכך כותב הגאון.

הקדוש ברוך הוא משמיע כל הזמן

את מה שקורה בעולם,

והמלאכים מעבירים את הקולות הללו

מי זוכה לשמוע את הדברים?

גדולי הדור שומעים את הקול ההוא של המלאכים שמשמיעים אותם.

יוצר משרתים

אשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים. למי?

לגדולי הדור.

באותו רגע סיים רבי מרדכי שולמן ואמר,

הבנתי מניין יודע חפץ חיים מה קורה בעולם.

אלו שחוו על בשרם הזדמנויות כאלה

שבהן היה מוציא הרב שטיינמן מפי מילים והחלטות

כאילו נשתלו בפיו מן השמיים,

מוצאים את עצמם נדהמים.

סיפרו שהתקשרה אליו מנהלת בית ספר בית יעקב מירושלים,

ביקשה לבקש ברכה על טיול לאזור גן עין גדי,

שצריכות לצאת לשם תלמידות.

והוא אמר, לא כדאי לנסוע.

הערבים משתוללים, לא כדאי.

התקשו להבין, הרי מדובר על עין גדי,

אזור שאין בו ערבים,

ועד היום לא היו בו בעיות.

אבל הוא נותר נחרץ בדעתו.

הערבים יכולים להיכנס לכל מקום, לא לנסוע.

הטיול בוטל.

באותו יום

רעדו אמות הסיפים בארץ.

הפיגוע הנורא בבית הכנסת בהר נוף

החריד כל נפש,

ובפרט את הציבור החרדי בירושלים.

לא היינו יכולות לנסוע בכל מקרה באותו יום, התבטאה המנהלת. אילו היינו עושות כן,

היו הבנות בחרדה עצומה במשך כל הטיול על מה שקורה שם.

מניין ידע הרב

את האמור להתרחש באותו יום? איש אינו יודע.

ושבועיים לאחר מכן הוא נתן ברכה לאותו טיול שייסעו לעין גדי.

וכך היו אומרים

הסמוכים לו שההנחות שלו היו מתגברות,

וכל פעם שנאנח יותר הבינו שהמצב קשה.

וכעבור זמן נודע, באותו יום ראה אסון עם הרוגים רחמנא לצער.

לב של יהודי יכול להיות לב של כלל ישראל, להרגיש

מה שקורה בעם ישראל.

ובקרב קדושים,

באחת הפעמים שהיה בבית חולים,

כשעמד השתחרר,

סיפרו לו שבחדר שבו שהה

היה לפניו יהודי זקן.

בעת שהוצרה אחריו להתאשפז,

פיקשו ממנו לפנות את החדר בשביל הרב שטיינמן.

חדר זה היה נוח במיוחד,

והוא הסכים לוותר בשביל הרב.

ועכשיו,

כשהרב שטיינמן יוצא מבית החולים,

ביקשו ממנו לברך אותו על כך.

סיפרו לו את זה.

ענה על זה הרב, התיישבה לתמיהה.

ראיתי כל הזמן שליד החלון בחדר היו עופות טהורים.

כתוב בספרים שדרך עופות טהורים להיות ליד מקום קדוש.

ולא הבנתי איזו קדושה יש כאן.

כעת ששמעתי על המעשה הנאצל של הזקן,

אני מבין איזו קדושה יש בחדר זה שנעשה בו ויתור כזה.

על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחיך.

לפני כמה שנים דפקו בדלת

של הרב זוג כאוב ומדוכדך

מאחת המדינות הרחוקות.

בכו שכבר הרבה שנים הם מחכים

ולא זכו עדיין בפריבטן.

יעץ להם הרב

שיאמרו בכל יום ספר תהילים.

אמרו שזה ייקח להם ארבע שעות

ולא יוכלו לומר זאת ברציפות.

אמר יחלקו לחלקים.

העיקר שיסיימו כל יום ספר תהילים.

לאחר כשנה בישרו לו שנולדה להם בת.

כוח של דוד המלך על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחיך.

שיר ושבחה

הלל וזמרה.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

עזב הרב את העיר בריסק והגיע לשוויץ לעיר באזל.

משם ללוזאן ומשם למונטריה.

והוא הגיע לשם ביום שישי.

שבועיים לפני חג שבועות תרצדיק זאן.

בשעות האלה התעוררו בו המחשבות והצער הגדול

על עזיבת בית הוריו

ביציאה ממקום תורה קיבריסק

לארץ נוכרייה,

שאין בה כמעט מי שניתן לדבר איתו בלימוד.

באותה נקודת זמן עדיין לא ידע הרב שביציאה זו בעצם ניצל מגיא ההריגה.

כי לא היה ניתן בכלל לעלות על הדעת מה יקרה ליהדות אירופה בכלל ולתושבי בריסק בפרט.

אז הצער שלו היה גדול,

שאין לו עם מי ללמוד תורה, בשווייץ.

הוא סיפר כי באותו יום שישי שהגיע,

הלך לבית הכנסת,

ושם נהגו לשיר

בסיום תפילת הפיוט,

יגדל אלוהים חי.

הוא כל כך התרגש מהזמר הזה,

עד שהעביר את כל הגעגועים וההשתוקקות שהיו בו לרצון,

לדבקות וקרבה לשם,

ובזה שקטה רוחו.

והוא זוכר את אותו רגע ששרו בבית הכנסת את המזמור הזה כיום אתמול.

חקוק במוחו.

תראו מה יכול להיות פזמון אחד לעשות,

אפילו לאדם גדול שכל כך תאב להידבק בתורה,

איך זה מחבר אותו להידבק לשם יתברך.

שירות ותשבחות.

כששהה בארצות הברית בליל שבת,

הסב עם תלמידים ומקורבים,

ומישהו רשם את כל מה שהיה באותו ליל שבת, במוצאי שבת.

וכך הוא מתאר.

העיניים נעצמו,

השירה גברה.

השומר שבת,

הבן עם הבת,

לאל ירצו

כמין העלמא חוות,

איי-איי-איי-איי-איי.

שקלנו ותרנו וסחנו בדברי תורה והמשכנו לשיר.

לפתע ראו את הרב מהורהר.

תוך מספר שניות התברר שהוא מפליג על כנפי הזיכרונות.

שנים אחורה.

וכך פתח וסיפר.

היה זה בזמן מלחמה נוראה.

שלטונות שווייץ הכניסו את כל הפליטים למחנה העקורים,

והתקבצו לשם יהודים מכל קהילות אירופה.

אחד מבית נותרו,

אחד ממשפחה.

איש-איש היה ספון בכאבו,

בגעגועים לבית שהיה מעינינו.

בסיעתא דשמיא לא הצליחו לעבוד בשבת,

וישבו יחד לשולחן שבת.

וכל אחד הביא מנגינה מהבית.

צליל שנותר.

זה שורר ברוך אל עליון

בנחימה שהביא מהבית בפולין.

חברו הביא מנגינה מהבית באוקראינה.

יהודי נוסף הביא מנגינת יום זה מכובד.

מהבית באיטליה.

וכך התגבשו אצל כולנו זמירות השבת מכל רחבי אירופה.

ולא זכר

הרב שטיינמן את המנגינאים משם שהיו שרים לי ימים בביתו.

לפתע החל בנו לפזם את נעימת הזמירות מימי ילדותו.

הוא לא ידע מה המקור ומניין באה.

הייתה זו מנגינה ערבה לאוזן,

כובש את לב וקליטה לאוזן.

תוך מספר דקות היו צלילים בקצב המארש

מושרים בפי כולנו,

בקול שהולך ומתגבר

בצליל של שיר לכת

לכבוד שבת המלכה.

כמו לפני הרבה שנים במחנה.

מעל פני הרב הייתה נהרה שננסחה על פנים של שבת.

יום זה מכובד.

בהזדמנות אחרת סיפר הרב שבעיר בריסק

היה שיר שהיו שרים בכל ליל שבת על דברי המשנה,

שלושה דברים צריך אדם לומר ערב שבת.

החזן של בריסק חיבר ניגון על המילים הללו,

והיו שרים זאת בקבלת שבת.

אולם אנשי בריסק

כל כך נהנו מהשיר,

שהיו מפזמים אותו בבתיהם בערב שבת

ובליל שבת,

עד שהיה נשמע השיר בכל מקום.

וגם פה, בקהילות פז, חיברו שיר על דברי הכוזרים במחכים לגרסה החדשה.

ונאכל מפריה.

הרב היה מקפיד להפריש בעצמו תרומות ומעשרות בכל מצב.

פעם שכב במיטה עם חום גבוה,

באפיסת כוחות ממש.

מישהו בא לבקרו ונודע לו במטבח שיש ירקות שלא פרשו מהם תרומות ומעשרות.

קפץ ממיטתו,

הלך למטבח

להפריש תרומות ומעשרות בידיים רועדות ממש,

ולא הסכים שאחרים יפרישו.

ואפילו שכמה פעמים הוא התבטא ואמר שבמערכת

כשרות זו וזו מסתמה הכל מעוסר.

אבל כל מה שהוא מפריש, תרומות ומעשרות,

זה בבחינת שלא תשתכח תורת מעשר.

שלא לשכוח.

לא יאומן כי יסופר.

כמה דקדוק בהלכה.

ועכשיו תשמעו סיפור.

סיפור הסיפורים, אני חושב,

מבהיל על הרעיון.

לא יאומן כי יסופר.

מה זה קדושה של יהודי?

לא שבסוף ימיו,

בצעירותו.

תשמעו.

על הקטע בנשמת כל חי בקדושה ובטהרה.

לפני שהלך

הרב שטיינמן לפגוש לראשונה את אשתו לעתיד,

התלבט

כיצד עליו לנהוג.

מצד אחד,

אסור לאדם לקדש אישה

עד שיראנה בעינם.

מצד שני,

מי אמר שאכן ירצה להתחתן איתה?

ואם לא,

הרי חבל על העיניים.

הוא יביט באישה שהיא לא תהיה שלו.

חבל על העיניים.

אז מה עושים?

אם היו לי הורים, אמר,

הייתי שולחת אימא,

והבעיה הייתה נפתרת.

אך מה אעשה שאני יתום?

מי יסתכל בשבילי?

בסופו של דבר הוא מצא פתרון.

עשו תנאי עם הבחורה שהיא לא תיפגע,

ושתסכים

שהבחור שיפגש איתה לא יסתכל עליה,

אלא תחילה ידבר עימה,

ורק לאחר מכן, אם תמצא חן בעיניו, בדיבורים,

יסתכל עליה.

זה היה תנאי.

וככה הוא התחתן איתה.

אחרי שהוא דיבר,

וראה שיש על מה לדבר, כמו שאומרים,

הסתכל והתחתן.

ולא נכשל בראייה מיותרת.

הבנתם?

הבנתם?

ממש כמו אצלנו, בדורנו. לא.

ממש.

לא יאומן כי יסופר.

בקדושה ובטהורה,

סיפר אברך חשוב מקריית ספר,

אני מלמד בערבים נערים מתחזקים בבית המדרש,

ונער אחד מרבה לדבר נבולי פה.

ויש כזה דבר גם במדרשיות.

ועם זאת שהייתי משדלו להפסיק,

לא הפסיק,

החלטתי לשאול מה אומר הרב שטיינמן.

עליתי לביתו, נכנסתי לחדרו, יושב עם אחד ולומד ונושא ונותן עימו בדברי ההלכה.

נכנסתי לחדר ועמדתי במספר רגעים. לפתע הסתכל אליי

ואמר, ולא תעלה במעלות על מזבחי

אשר לא תגלה ערוותך עליו.

עמדתי מופתע.

זו בדיוק השאלה שרציתי לשאול, האם לתת לו להמשיך להיות או לא.

והוא עונה לי, ולא תעלה במעלות

על מזבחי

איי-איי-איי אשר לא תגלה ערוותך עליו.

ולא הייתי צריך יותר לשאול את השאלה,

כי הרגשתי שהוא עונה לי.

אחרי שהמקורב שלמד איתו, גמר את דבריו, שאלתי שאלה קצרה בעניין אחר, ויצאתי.

בחוץ שאלתי את המקורב, תגיד,

הבנת מה ראש הישיבה התכוון כשאמר את הפסוק ולא תעלה במעלות על מזבחי?

הוא אומר, באמת התפלאתי, מה זה קשור הפסוק הזה למשא ומתן שהיה לי איתו?

ויהי לי לפלא.

אבל אני ידעתי בדיוק מה הסיבה שהוא ענה לי ישירות על השאלה,

בלי לשאול אותה כלל וכלל.

זה נקרא בקדושה ובטהורה.

המשך יבוא.