ועשו לי מקדש | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כל איש אשר דבנו ליבו,

תיקחו את תרומתי.

ראיתי שואלים,

היה לו לומר ויתנו לי תרומה.

מה זה ויקחו לי תרומה?

איך הם לוקחים לעצמם?

לקיחה זה אני לוקח לעצמי,

לתת אני נותן לשני.

אז הוא רצה תרומה,

אז ויתנו לי תרומה.

כך שואלים, ראיתי תירוץ יפה,

ארב מי שישתמו, ששם ישמרהו,

אומר

זה מלמד אותנו שאדם שנותן צדקה הוא לוקח לעצמו.

כי כל הרכוש של האדם בסוף הוא עוזב את הכול.

מה נשאר לו?

הצדקות שהוא עשה נשארות לו לעולם האמת.

נמצא שעל זה שנותן צדקה יש לו מה לקחת לעולם האמת.

כמו שכתוב, והלך לפניך צדקיך וכבוד השם יאספך.

הצדקה שאדם עושה, והלך לפניך צדקיך.

אז זה הוא לוקח.

אז לכן כל נתינה של צדקה זה לא רק נתינה, זה לקיחה.

כך הוא אומר.

יפה.

אני...

אבל תראו, באמת הפשט בפסוקים כאן

זה לא כמו שחושבים, ויקחו לי זה ויתנו לי.

הפשט בפסוק הוא כך.

דבר אל בני ישראל, תמלא גבאים שיקחו לי תרומה מאת כל איש אשר הדיבנו ללבו.

כך כתוב בספורנו.

דבר אל בני ישראל, ותמנה מהם ויקחו לי. זאת אומרת, תמנה גבאים שיקחו לי תרומה, יסתובבו אצל הנדיבים ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר דיבנו ליבו.

אז אין מקום לשאלה, יכתוב ויתנו לי.

הגבאים הם לוקחים מן הנדיבים.

ואם נגיד, כמו שהם אומרים,

ויקחו לי הכוונה ויתנו לי,

מה הפירוש?

מאת כל איש אשר ידיבנו ליבו תיקחו.

היה צריך לומר, כל איש אשר ידיבנו ליבו

ייקח את תרומתי.

הרי, אבל כאן, בהמשך של הפסוק, יש שני אנשים.

יש מקבל ויש נותן.

מאת כל איש אשר ידיבנו ליבו תיקחו את תרומתי.

מה הפשט? אז לפי, וזה באמת מצאתי בספורנו,

שכך הוא אומר.

מה זה,

תמנה גבאים,

וכל גבאי ילך לנדיבים, ייתנו לו.

תיקחו את תרומתי. עכשיו זה מצוין.

אתם הגבאים תיקחו ממי אשר ידיבנו ליבו, תיקחו.

אבל החידוש שאומר רבי משה,

ראיתי באלון של משה שטיינבוך,

הוא אומר שכל צדקה זה לא נתינה,

זה גם לקיחה.

זה מה שנשאר לך בעולם האמת.

הכסף שאתה מוציא על כל הדין,

אם לא, מה זה?

אין לך מזה כלום.

אבל הצדקות נשארות אליך,

נשארות לך.

טוב,

אבל תראו,

למה אני אומר,

אמנם בפשט של הפסוק כאן בהתחלה בתרומה,

הפסוק הנכון הוא כמו אספורנו.

דבר אל בני ישראל,

ותמנה גבאים שיקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידיבנו ליבו תיקחו את תרומתי. זאת אומרת, יש מקבל ויש נותן.

לא הנותן בעצמו הוא הלוקח.

מאת כל איש אשר ידיבנו ליבו תיקחו את תרומתי.

אז זה לפי הפסוק הנכון זה מצוין.

הגבאים גובים את

הנדבות.

אבל החידוש שאומר מיישה,

אפשר לומר אותו לכמן בפרשת ויקהל.

בפרשת ויקהל

חוזר הציווי,

כאן אמר הקדוש ברוך הוא למשה,

תגיד להם שיקחו לי ככה וככה ויעשו משכן ויעשו,

ואמר לו כל.

אבל בפרשת הקהל

בא משה,

ויאמר משה כל עדת בני ישראל לאמור.

הוא אסף את ישראל, ויקהל משה כל עדת בני ישראל,

ויאמר עליהם,

בהתחלה ציוו על השבת,

ואחרי כן הוא אומר,

ויאמר משה כל עדת בני ישראל לאמור.

זה הדבר אשר ציווה השם למוח.

קחו מאיתכם תרומה.

קחו מאיתכם.

היה צריך לומר, תנו,

תנו תרומה לשם

כל נדיב לב.

מה זה קחו?

אז כאן החידוש, כאן זה באמת הפשט.

הוא אומר להם, קחו מאיתכם תרומה, הוא מדבר עם הנדיבים.

קחו מאיתכם תרומה.

אז, אז כאן באמת היה צריך לומר, תנו תרומה.

מה זה קחו מאיתכם?

אדם לוקח מהתרומה שלו?

כן.

הוא נותן תרומה, אבל זה הוא לוקח איתו.

שמעת בני את החידוש? שמעת?

יהודה, מוצא חן בעיניך החידוש.

בפרשת תרומה הפשט הוא הרי מפורש,

מאת כל איש אשר ידעו לנו ליבו, תקחו לי תרומתי. יש נותן ויש מקבל.

אז תקחו, זה חוזר על המקבל.

אז לא קשה מידי, למה כתוב,

דבר עם ישראל ויקחו לי.

הכוונה לגבאים, שיקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידעו לנו ליבו.

אבל כאן כתוב, קחו מאיתכם תרומה, הוא מדבר עם הנדיבים.

הוא אומר להם, קחו. היה צריך לומר, קחו תרומה.

מה זה, למה הוא אומר,

קחו,

לומר לך שנתינה של צדקה או נתינה של בניין בית המקדש

זה לקיחה.

זה לקיחה.

טוב, עכשיו נראה.

כל הפרשה של תרומה מדברת,

בהתחלה ציווה הקדוש ברוך הוא את משה

על הארון.

אחרי כן,

השולחן,

אבנורה,

ואחרי כן מזבח הנחושת.

מזבח הזהב לא כתוב בתורה,

פה,

בתרומה. זה כתוב בסוף פרשת תצווה.

פרשת תצווה מדברת בהתחלה כולה, רובה ככולה, על בגדי כונה.

איך עושים בגדי כונה והבגדים לכהן גדול?

חושן ואפוד ומחיל וציץ

ומכנסיים וכותונת ואבנת.

לכהן גדול יש לו שמונה בגדים,

וכהן אידיוט ארבעה בגדים.

וכהן אידיוט וכהן שחיסר מן הבגדים,

עבודתו פסולה. מחוסר בגדים,

עבודתו פסולה, זו משנה בפרק שני, דזבוחי.

וכהן גדול שעבד בארבעה

בגדים כמו אידיוט,

גם שכחתי את המגבעת,

גם מגבעת.

אז הדין הוא גם כן עבודתו פסולה.

זו הבנה.

לכאורה שאלתי,

טוב, אני כהן גדול, אבל אני רוצה לעבור כמו כהן אידיוט.

למה שעבודתי, אני גרע מכהן אידיוט? אני גם כהן אידיוט וגם כהן גדול.

תוספת, אבל אני גם כהן מזרע אהרון. למה שעבודתו אצלה רואים מכאן

שכהן גדול השתנה.

הוא קיבל, הוא, יש לו קדושה אחרת,

ואם הוא מחסר, זה גם מחסר בעבודה. ואין לו דין כהן אידיוט, זה דין כהן גדול.

זה דין מיוחד, לא זה כהן אידיוט פלוס

עם יותר קדושה. זה חפצה אחרת.

אז כתוב, אז עכשיו נדבר.

בעשייה זה בפרשת ויקהל,

וגם בפרשת ויקהל.

בצלאל ואחי סמך

וכל חכמי לב

התחילו את המשכן,

אבל הם התחילו דבר ראשון במשכן.

פה בתורה שכחתי להזכיר.

יש, הציווי הראשון זה הארון.

אחרי כן השולחן המנורה,

ואחרי כן המשכן, יריעות המשכן.

זה בסוף פרשת תרומה.

ואחרי כן קלחי החצר,

ואיפה מוזכר,

אה, ואיפה מוזכר

מזבח נחושש בסוף.

אחרי שאומר קלחי החצר,

אז כל מה שיש בתוך החצר זה,

זה, זה עזרה,

זה מחנה שכינה. אז שמה,

שמה בנו,

הרי המזבח,

הנחושת,

היה מחוץ לאחד,

מחוץ לקודש.

מרחק קצת מן הקודש,

שמו את ה...

קצת קרוב לצד צפון,

שמו את המזבח נחושת, וכבש מן הדרום עולה לו.

עולים על המזבח לא במדרגות,

אלא בשיפוע.

המזבח היה גבוה 500.

השיפוע מ-500,

2.8 מטר,

או לא, 3 מטר.

אם זה 60 סמטימטר,

הרי של הכלים להלכה,

שישה טפחים.

אז שישה טפחים זה 60 סמטימטר כפול,

כפול 5-3 מטר.

אז לעשות

שיפוע מרחוק קצת, אפשר לעשות בשיפוע

כבש גדול, אין לו שיעור.

ואז הוא מתחיל שיפוע עד שמגיע ל-5 מטר.

ולא תעלה במענות על מזבחי.

אז המזבח, מתי נאמר המזבח?

אחרי כלי החצר.

קודם מקדשים את המקום שיהיה מענה שכינה על ידי הקלעים.

ואחרי זה מדברים על המזבח שיהיה בתוך,

ובין המזבח

לקודש

היה כיור.

במרחק

שבין המזבח לקודש היה כיור, משם היו צריכים נטילת ידיים.

כל מי שבא לעבוד צריך ליטול ידיו.

יש לי קצת קושייה, ואמרו לי שמדברים על זה.

הרמב״ן מדבר על זה.

בפרשת תצווה

מדובר על בגדי כונה

בהתחלה

אחרי כן

על מזבח הקטורת

מזבח הזהב בתוך הקודש.

פלא למה מזבח הזהב

נשאר עד הסוף אחרי בגדי כונה.

היה צריך לומר אותו מיד.

השולחן,

השולחן בצפון,

נורה בדרום,

והמזבח הקטורת ביניהם באמצע

מכוון נגד הבדים של הארון.

הכל פונים. אז למה לא מוזכר? למה

מזבח הזהב השאירו אותו עוד אחרי בגדי כונה.

ובין תצווה לביקל,

יש פרשת כתיסא.

מה העניין כתיסא לכאן?

לפרשיות שמדברים על בניין המשכן.

אז בגלל שבכתיסאו יש עשיית הקטורת.

איך עושים קטורת?

הרי יש מצווה להקטיר קטורת כל יום,

חצי מנה בבוקר וחצי מנה לפנות ערב.

מה זה מנה? מנה זה 100 דינר.

משקל של 100 דינר של הסממנים האלה.

למעלה משלוש כילו עשיתי חשבון,

כי 50 דינר

זה כמה סלעים זה.

כל סלע זה 4 דינרים.

אז 48,

כל 24 זה 6. 48 זה 12, 12 סלעים וחצי.

וכל סלע שוקל 19 גרם.

זה כתוב בהלכות פדיון הבן.

הגאונים מצאו סלעים מימי בית שני והם שקלו אותם

וראו שכל סלע שוקל 19 גרם פשיט שתיים.

כפול חמש זה חמשת סלעים.

שם בפדיון הבן כתוב כמה שעור של פדיון הבן.

זה 19 כפול חמש.

זה 60

ושישים,

90 וכמה זה? 19.2 כפול חמש זה 96. היום השיעור שנותנים לכהן

96 גרם כסף טהור.

רק כיוון שקשה למצוא ממש כסף טהור,

אז נותנים קצת יותר.

זה לוקחים שילינג

של אנגליה.

באנגליה היו מטבעות של כסף.

קוראים להן שילינג.

המטבעות,

והן עשו כסף טהור.

לכן לוקחים מהשילינג,

יש כסף טהור.

או נותנים משקל של כסף היום.

ראיתי,

מי שנתן משקל כסף רב מפוניביש,

זכרו לברכה, היה כהן.

הוא עשה פדיון הבן לבני ואהרון.

אז הוא נתן לי

את הסלעים,

נתן לי חתיכות של כסף

שאני אתן לו בפדיון.

ואני רציתי לקנות.

הוא לא רצה לקבל כסף.

אמרתי לו, אני לא רוצה לעשות מצווה בחינם.

שכנעתי אותו, אז הוא קיבל קצר כסף.

אז ברוך השם, זהו.

אז גם פה, אם תעשה את החשבון,

כמה קטורת מקטירים כל בוקר,

חצי מונה זה 50. זה 12 סלעים וחצי.

כל,

כמעט, כמעט

קילו ומאתיים.

קילו ומאתיים של פסומים, של סממונים,

11 סממונים, 11 סממונים היו בה,

הצורי והציפורם וחלבנה והגונה.

כל זה מפרשן, זה בפרשן כי טיסה כתוב.

לכן, כי טיסה באה, גם כן עם אותו עניין של המשכן.

צריך קטורת כל יום בבוקר ובערב.

כמו שכתוב, אומרים בתנור רבנון, פתאום הקטורת.

368 מנים היו בה.

מה זה מנים?

מנים זה משקל של 100 דינאר.

דינאר כסף.

אתה שוקל את ה-100 דינאר,

זה מנה אחד.

אז כתוב שם שהיו 368 מנים

ו-325 כמניין ימות ההמה.

מנה בכל יום, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.

ושלושה מנים היתרים,

הרי נשאר שלושה יותר מימות ההמה,

כשהיה מכניס ביום הכיפורים היה צריך להכניס לקודש הקודשים מלוא חופניו.

הנה מלוא חופניו. אתה רואה מה זה מלוא חופניו?

לא קמיצה, לא לבל התבלבל.

יש קמיצה לזה במערכות וזה,

אבל פה מלוא חופניו קטורת.

והיה נכנס עם מחטה של אש,

ובקודשי הקודשים היה נותן את הקטורת ביום כיפור,

נותן את הקטורת

על האש, על המחטה,

ואז שיתמלא כל הבית כולו עשן.

זהו.

אז זה משאירים

השלושה מנים הנותרים,

שהייתה עוד קטורת.

כל קטורת איפה מקטירים?

במזבח הזהב.

הקטורת של יום הכיפורים בקודשי הקודשים.

לוקחים מחטה של גחלים ממזבח החיצון,

והוא נכנס,

מחטה של זהב הייתה,

והוא נכנס

עם הקטורת,

קטורת ביד אחת והמחטה בצד שני,

ושם הוא מקטיר את זה.

והצדוקים היו אומרים שמקטירים לפני הכניסה,

ובאים יחד.

זה הצדוקים מה שהם אומרים, זה מה שהיו חושדים את כהן גדול,

אולי הוא צדוקי,

ולא יעשה כמו שהם אומרים הפרושים.

אז לכן היו חושדים אותו, משביעים אותו,

שלא יישנה.

אז בפיתום הקטורת מבואר כמה לוקחים מכל מין.

הצורי והציפורן והחלבנה והלבונה,

משקל 70-70 מנה.

כל מין.

אז ארבע פעמים 70 זה 280. 280 מנים מהארבעה האלה.

אחרי כן מאחרים 16 מנות,

וכולי וכולי,

עד שהגיעו ל-368 מנים כל שנה.

זה הקטורת.

עכשיו עוד דבר, כתוב בפרשה כי תישא שמן המשחה.

שמן המשחה,

בשביל למשוח את הכהנים ואת הבגדים ואת הכלים ואת המשכן,

בלי שמן הם לא מתקדשים.

אז לכן, כי תישא באה באמצע.

כי הוא מלמד אותנו דיני הקטורת,

הוא מלמד אותנו שמן המשחה.

עכשיו אני רוצה להתחיל את הדרשה.

לפי מה שהסברנו,

הקב' ברוך הוא, גם לפי דבריהם,

הקב' ברוך הוא מצווה, תמנה גבאים שיקחו מן הנדיבי לב את החומרים האלה.

זהב, חסר ונחושת.

רש״י אומר שיש יא חומרים.

לקחת.

מה זאת אומרת?

לעשות מגבית.

למי לעשות מגבית?

לי,

לקב' ברוך הוא.

ביטנו לי, יביא, קחו לי. טוב, זה לקיחה, אבל

זה לקיחה, אבל

זה מגבית.

אתה נותן לצורך המשכן, אז מה זה הקב' ברוך הוא נזקק למגבית?

מגבית, אנחנו רגילים,

אם יש איזה קלה ענייה, עושים לה מגבית.

אם יש איזו ישיבה במצוקה, עושים לה מגבית.

עטרת שלמה היו במצוקה,

עשו להם מגבית. כל ישראל התנדבו כמו הנדבה של המשכן.

בכל ליבם כולם נתנו עד שהגיעו ליותר ממה שהם רצו.

אבל לא עושים מגבית לעשיר?

הקב' ברוך הוא עשיר.

הוא לא צריך אף אחד.

כשנאמר לי הכסף ולעזוב נאום השם

לשם הארץ ומלואה תבל ויושב בה.

לשם הארץ וכל מה שיש בארץ.

הרי

וכי חסר לו זהב לקדוש ברוך הוא?

היה יכול לקחת מהמכרות זהב שיש בגלובוס הזה.

הנה היה איזה יהודי, אני לא יודע מה קרה לו, לא שומע ממנו בזמן האחרון.

יהודי קוראים לו גוטניק

או חבדניק.

הוא מקורב לחב״ד, לרבע היה מקורב.

והוא היה לו עסק

עם ממשלת אוסטרליה.

קיבל זכות

חיפוש

של זהב באזור מסוים באוסטרליה.

ומצא זהב.

מצא זהב ועמדו אותו שההון של הזהב

מיליארד דולר, למעלה ממיליארד דולר.

מה זה זהב? לא מוצאים חתיכות זהב,

מוצאים עפרות זהב.

בתוך העפר יש חלקיקים.

אני חושב, אני לא יודע איך הם מפרידים את הזהב מן העפר,

אולי עם מגנט.

המגנט

שואב אליו כל המתכות.

אז הזהב נמשך עם המגנט.

מגנט חזק, לא מגנט עלש,

כי הזהב הוא כבד.

הוא לא נמשך כל כך.

רק,

טוב, אני חושב, אינני יודע, על כל פנים,

אחרי שמוציאים את עפרות הזהב מן העפר,

אבל עדיין בתוך הזהב עצמו יש גרגירים של עפר וזה,

אז מטיחים את זה.

וכשמטיחים,

הזהב

יוצא טהור, והפסולת,

מורדים את הפסולת.

אני ראיתי תמונה

בצינור גדול,

כמו הצינור של הביוב.

צינור,

בוא נגיד, 20 סנטימטר הקוטר.

וראיתי איך אחרי ההתכה של הזהב

של גוטניק

יורד כמו נחל של זהב.

אתה רואה? כמו נחל זורם מן הצינור.

ואמרתי שעמדו את הונו למעלה ממיליארד דולר.

היום אני לא שומע מה קרה לו לגוטניק.

ואללה, כבר כמה שנים לא שומעים ממנו.

צריך לשאול חוואן ניקס.

הכל פונים, זה גוטניק השם ישמרו,

יש לו זהב.

מי שם את הזהב הזה באדמה?

זה זהב מששת ימי בראשית.

הקדוש ברוך הוא בורא עולם, הוא שם בארץ הזאת הרבה,

הרבה משאבים, הרבה שם, יש במקומות שיש בארות נפט.

בתוך האדמה

בארות גדולים של נפט.

בארצות ערב כולם יש להם בארות נפט.

יש בארות של גז.

פה בארץ מצאו בים התיכון גז,

חפרו ויש להם גז.

ויש מכרה נחושת

בים המלח,

מכרה זהב, עפרות זהב, יש באפריקה הדרומית.

מי שם זהב באדמה הזאת?

זה מישהו שם באדמה, זהב?

הקדוש ברוך הוא, מי שברא את העולם מששת ימי בראשית,

הוא הכניס שם עפרות זהב.

אז מה הקדוש ברוך הוא צריך מגבית?

נעשה לו מגבית.

הוא יכול להראות למשה רבנו איפה יש מכרה זהב,

אולי במדבר אין, במדבר סיני אולי אין.

טוב, אז הבעיה היא להוביל זהב מן המכרה.

למה הוא? זה לא כבוד למלך, לא כבוד לעשיר, לעשות מגבית.

כאילו, מה, הוא נצרך חס ושלום?

לי הכסף ולי הזוהב, נאום השם.

מה פשוט עושים מגבית?

הביאור בכל הפרשיות האלה.

יש פרסת תרומה

על עשיית הארון ושאר הכלים,

ובסוף עשיית המשכן.

הרן תצווה בגדי כהונה ומזבח הזהוב.

וגם בסוף תרומה יש גם כן קלעי חצר.

איך עושים את החצר? לא רק המשכן עצמו,

גם הקלעים שמסביב.

ואחרי כן, בגדי כהונה ומקטע... אני לא יודע למה מגבי הזהב נכתב ותצווה,

לא נכתב פה מייד בתרומה.

הרמב״ן אומר משהו על זה.

ואחרי כן מתחילים ויקרוא.

פקודי,

ויקל זה עשיית המשכן.

בצלאל וכל חכמי לב עשו את המשכן. והם עשו מקודם המשכן, אחרי כן הארון.

ידוע מה שרשי אומר, שאמר לו משה לבצלאל,

אני שמעתי לעשות הארון קודם.

אמר לו,

אמר לו, איך יכול להיות,

נעשה ארון, איפה נניח אותו?

וקודם עושים את המשכן, נעשה ארון.

אדם לא קונה רהיטים לפני שקונה דירה.

מקודם יש דירה, ואז

מטעמים, מתאימים את הרהיטים.

אז אמר לו משה,

אמר לו, אתה צודק.

כך שמעתי, באמת אתה צודק.

מקודם המשכן, אחרי כן הארון.

אבל בפרשת תרומה כתוב הארון עלו.

הרמב״ן אומר פשט.

למה בפרשת תרומה

זה היה בציווי,

בציווי יכול להיות, לא יודע בדיוק, בציווי נעשה,

היה ציווי לארון,

ואחרי כן המשכן.

למה שעיקר המשכן

הוא בשיש תשרי שכינה

בעם ישראל?

במה המשכינה שורה?

היא באה, איפה השכינה שורה?

על הכפורת.

הכפורת

זה הדום רגליו של הקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב בפסוק,

נועדתי אליך שם

ודיברתי עמך מעל הכפורת, מבין שני הקרובים.

ובתוך הארון, מה היה?

התורה היה ארון העדות,

היה לוחות הברית השניים וגם הראשונים, סברי לוחות.

גם כן היו בארון.

אחרי כן, כשכתב משה רבנו ספר תורה, אז הוא הכניס גם ספר תורה לאור.

השכינה לא באה סתם.

השכינה, מקודם שיהיה תורה,

אחרי כן,

לא תראו דבר מעניין.

הרי

מבואר ברשי בדף כא עמוד ב' בתענית.

הרי השכינה ירדה על הר סיני,

וירד השם

על הר סיני באש.

וכל הזמן שהשכינה הייתה על ההר,

היה אסור לעלות אל ההר, בן אדם, בן בהמה,

ומי שיעלה,

או שהכול ייסקל, או ירו ירא, או ייזרק

כמו סקילה, זה שני סוגי סקילה.

או ירו ירא, ייזרק

ויתרסק עם האדמה בחבטה,

או ייסקל.

בן בהמה, אם בהמה עם איש לא יחיה.

זה כל זמן שהשכינה על ההר,

היה אסור ללכת להר סיני.

מתי אפשר? במשוך היובל הם יעלו בהר.

יד כעד שופר, היובל זה השופר,

וזה היה מתי.

אז רש״י אומר שלא נסתלקה השכינה

מהר סיני עד ראש חודש ניסן,

שבו הוקם המשכן.

ואז השכינה שהייתה בהר

עברה

למשכן.

למה ירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני?

כי היה צריך לתת את התורה.

ועכשיו, כיוון שבונים לו משכנה,

הוא בא על ארון העדות.

אמרתי, דבר מעניין.

הם,

בו' סיוון,

בו' סיוון ניתנה תורה.

אחרי כן, אחרי ארבעה יום עשו את העגל.

אני אדבר בלי נדר בשבוע הבא.

לא, בשבוע הבא זה תצווה.

אחרי כן כי תיסעו.

אחרי כן כי תיסעו.

אחרי כן עלה משה רבנו עוד פעם להר

בשביל להתפלל.

ועוד

פעם עלה פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים, להוריד את הלוחות השניים.

ואחרי כן הוא ירד ביום כיפור, וזה נקבע.

ואז היה ציווי להתחיל

לבנות את המשכן.

לעשות נדבות ולבנות את המשכן וכליו.

אני מתפלל למה היו צריכים לחכות חורף שלם,

כל החורף, ומתי הוקם המשכן? בראש חודש ניצב,

בשנה שנייה שיצאו ממצרים.

מו' סיוון,

מיציאת מצרים עד ו' סיוון זה 90 יום,

זה 50 יום.

ואחרי כן מו' סיוון

עד ראש חודש ניסן לא הסתלקה שכינה מינה.

לא הסתלקה שכינה מהר סיני.

וזה מה שברו חזל.

הרי הפסוק אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת

בראש ההר לעיני כל ישראל.

איך היה נראה, כבוד ה'?

כאש אוכלת על ההר.

מתי זה היה?

כל זמן שהשכינה הייתה בהר סיני.

היה אש אוכלת,

כמו האש של המחלימים,

אותם שעושים,

אותם שמדביקים מתכות

עם אש חזקה,

או שוברים מתכת.

איך קוראים לזה? החלמה.

הלחמה.

הלחמה.

הלחמה.

נכון.

הלחמה.

זה קצת לתת ציור מה זה אש אוכלת.

הרי אי אפשר להסתכל באש שמלחימים בה.

ממש אי אפשר להסתכל.

מרוב שהיא בהירה,

אי אפשר להסתכל.

גם כאש אוכלת.

בעיני כל.

ומתי עשו את העגל בתחתית ההר?

הם היו עוד על יד הר סיני.

זה מה שאמרה הגמרא בגיטין לב.

עד שהמלך במסיבו,

נירדי נתן ריחו.

בעוד המלך במסיבה שלו,

אז נירדי זה עם ישראל,

נתן ריחו.

עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה.

זה הרי המקום שקיבלו בתורה.

והקב' ברוך הוא עוד נמצא על ההר.

והם בתחתית ההר

עושים את העגל.

עד שהמלך במסיבו נירדי נתן ריחו.

נירדי זה בושם כזה.

הקב' ברוך הוא אמר בלשון יפה.

באמת, זה היה ממש שהם לא רואים כבוד השם על ההר.

הם היו על יד ההר,

ורואים את כבוד השם

לעיני כל ישראל,

בסוף פרסת משפטים.

והם עושים את העגל.

נדבר על זה בעזרת השם בפעם אחרת.

אבל על הכל פונים,

אותה שכינה שהייתה על ההר

עברה באלף ניסן,

רק אז הותר לעלות להר סיני.

עברה ושכנה בין שני הקרובים,

השכינה.

כל עיקר העניין

של המשכן,

להוריד את השכינה שישכון איתנו,

ושכנתי בתוכה.

אז מה עיקר המביא את השכינה?

ארון העדות.

ארון העדות.

גם בספר שמואל,

העם, כשהייתו מלחמות עם פלישתים, והפלישתים היו מנצחים,

אז פעם אחת החליטו העם לקחת איתם את ארון העדות.

וארון העדות

היה מעניש את הפלישתים,

הביאו אותו לדגון,

נפל הפסל,

הביאו אותו והיכה אותם בטחורים, ואתם יודעים, ואיזשהו ספר שמואל.

העבירו אותו ממקום למקום,

גם שם, בכל מקום פחדו. ארון העדות זה כאילו בורא עולם הולך פה.

אז זה, עכשיו אגיד מילה אחת. אני שאלתי,

מה היו צריכים לחכות עד א' ניסן?

לא יכלו לעשות את זה בחודש, כל הבנייה הזאת.

הרי היו הרבה פועלים.

כל החומרים היו בעודף.

הכל היה.

והיו חכמי לב עם בצלאל וחיסמח.

לא יכלו לעשות בחודש אחד את כל ה... אז באמת יש חז״ל שבכפה בכסלו כבר היה המשכן מוכן.

רק יש, אני לא זוכר מה הטעם, למה

התעכבו על ניסן יש בחז״ל.

לא זכרתי את זה.

אבל אני אומר פשט.

כתוב בשיר השירים,

הנה מיטתו שלי שלמה,

שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל.

כולם אחוזי חרב,

מלודי מידי מלחמה, איש ערבו על ערכו.

מפחד מזל.

מה זה הנה מיטתו שלי שלמה? כל שלמה שבשיר השירים

זה הקדוש ברוך הוא, שמלך שהשלום שלו.

כך אומרת הגמרא בשעות דף ל״ו.

כל שלמה שבשיר השירים קודש.

מלך שהשלום שלו. אסור למחוק

שלמה משיר השירים.

נדמה לי, אני לא יודע אם זה הלכה למעשה.

לא כתוב שם שאסור למחוק שלמה, אבל

הגמרא אומר קודש.

השאלה אם כיוונו לשם השם.

אולי כיוונו לשלמה המלך.

גם בשם הוויה צריך

כוונה לשם השם.

אם לא כיוון לשם השם, לא מתקדש השם.

אז מה זה הנה מיטתו של שלמה?

איפה נח שכינתו של הקדוש ברוך הוא?

היא נחה

נמיטתו של שלמה,

שישים גיבורים שמים לה.

מה זה שישים? שישים ריבו של ישראל.

גיבורים, גיבורים בתורה.

כולם אחוזי חרם מלומדי מלחמה, מלחמתה של תורה.

אמרתי פשוט, למה כזה ברוך הוא חיכה עד א' ניסן?

היה משכן יכול להיות בחיפה, כי צבע היה מוכן.

אבל חיכה עד א' ניסן.

למה?

שבינתיים, מה עשו שם ישראל במדבר?

מה עשו שם?

הרי

לעבוד פרנסה, כולם לא היו צריכים לעבוד.

האוכל היה מגיע להם לבית,

המן,

שטעמו בו כל הטעמים.

היה להם ארוחה, ארוחת צהריים, ארוחת ערב,

ומים היה.

זה אור היה מעמוד האש בלילה,

וסוכות עשה להם, או סוכות ממש או ענני כבוד.

זה היה כל הזמן.

ולא הייתה להם דאגה לחתן ילדים.

למה?

להוא יש בת ולהוא יש בן,

משטחים ביניהם, עושים להם

אוהל

והם לא צריכים כלום. יש להם פרנסה לבד, לא צריכה אישה לעבור.

ויש להם פרנסה.

מה הם כן עשו ישראל?

למדו בכולל.

למדו, למדו.

היה כולל, אני אומר שהכולל הכי גדול בהיסטוריה של עמנו זה הכולל שהיה במדבר.

לפי שהיה, שום דאגה לא היה להם.

הכול מסודר.

והיה להם ראשי כוללים טובים.

משה רבנו לימד, אהרון הכהן,

נדב, אביו, אלעזר ואיתמר וכל זקני ישראל.

כל אחד היה לו קבוצה,

אומר שיעור, מדריך אותם בלימוד.

זה כולל אידיאלי.

שאין שום דאגות,

רק תשב ללמוד.

ויש, הרי אמרתי תמיד, אם יש כולל

ואין ראש כולל טוב,

צריך שיהיו שיעורים

ושהוא ידריך בלימוד.

זה היה כולל אידיאלי.

אז בינתיים,

מה עשו ישראל עד א' ניסן?

למדו.

ישבו ולמדו ונהיו שישים גיבורים סביב לה.

ואז ירדה השכינה.

בגלל שיש, כמו שהרב סאח אמר לי פעם,

אם יבוא משיח, עם מי הוא ידבר?

הרי בכלל, אנחנו לא ברמה שלו בכלל.

עם מי הוא ידבר בלימוד?

והוא היה מבטל את עצמו גם.

מה, איתי הוא ידבר?

עם מי הוא ידבר?

ככה היה.

ודאי, זו רמה אחרת.

המשיח זה רמה אחרת.

הקדוש ברוך הוא לא יודע אם יש גמרא שלא מצאה שכינתו על פסולים,

אבל על עמי הארץ לא יודע אם יש איזה ברייתא כזאת.

אבל על כל פנים שהשכינה תרד על עם ישראל,

צריך התורה, צריכים תורה.

ואתה רואה שגם בזמננו

הקדוש ברוך הוא מכין את האומה להתגלות המשיח,

להתגלות אורו יתברך.

כמה בני ברק מייצרת תלמידי חכמים,

כמה תלמידי חכמים מייצר את בני ברק.

כולם לומדים מתוך מסירות נפש,

בלי פרנסה ורווח,

אבל כולם לומדים וכולם

עודלים בלימוד, ברוך השם, ומתרבים חכמים,

ספרדים ואשכנזים. גם ספרדים זה נהיה מהפכה בספרדים, גם כן. כולם לומדים, ברוך השם.

אז זה, הקדוש ברוך הוא מכין את האומה לקראת ביאת גואל צדק.

בימינו.

אז זה מה שאמרנו ברמב״ן.

למה התחילה הפרשה

בציווי על הארון לפני המשכן?

כי העיקר של המשכן הוא לגרום השרעת השכינה.

והשרעת השכינה זה על הארון.

גם בכלל התורה, יש איזה מדרש שאומר

שמסע למלך שהייתה לו בת יחידה,

והייתה צריכה הבת להתחתן.

אז היה חתן, מצא איזה בן מלך במקום אחר, טוב.

אבל הוא אמר להם,

אני לפרוש מהבת שלי, אני לא יכול.

אבל אני מבקש מכם,

בכל מקום שתגורו,

תכינו לי גם איזה קיתון,

איזה בית קטן על ידכם,

שאני אבוא הרבה פעמים לבקר.

כך הקדוש ברוך הוא אמר.

התורה זה הבת שלו,

והוא לפרוש ממנה אינו יכול. הוא אמר, תבנו לי משכן שאוכל לבוא.

יש חזל כזה.

התורה היא שגורמת לשכינה

לשרות בעם ישראל.

טוב, עכשיו

עכשיו אני רוצה לתרץ.

הקושייה ששאלתי.

מה זה, עושים מגבית לקדוש ברוך הוא?

הוא צריך מגבית? הרי

בפרשת פסול לך,

זה בפרשת כי תיסע.

כתב רשי שהלוחות השניות היו עשויים מסינפירין.

זה אבן טובה ויקרה,

ומן הפסולת, הוא סידר אותם, מן הפסולת התעשר משה.

אז הראה לו סינפירין, לא יכול להראות לו זהב?

אלא מה?

כל העניין של המשכן

אני אגיד חזל אחר,

עוד חזל אחד.

צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה.

במלך שלמה זה הקדוש ברוך הוא.

בעטרש עיטרה לו אמו.

מה זה אמו?

יש לו אם לקדוש ברוך הוא.

מה זה אמו?

אומרים חזל,

אמו זה כנסת ישראל.

למה קורא, למה נקראת אמו?

לפי שהקדוש ברוך הוא

היה מחבב את ישראל,

כמו שכתוב בשיר השירים

בפסוק הקודם.

פתחי לי,

אחותי רעייתי יונתי תמתי.

מה זה?

זה לשונות של חיבה שאומר הקדוש ברוך הוא לישראל.

כביכול שראשי נמלטה.

קבוצות הארץ יוצאי לילה, יש לי גשם,

הוא בחוץ, הוא רוצה.

אז הוא אומר לכנסת ישראל, אחותי.

זה שם של חיבה, אחותי.

אחותי, רעייתי.

זה אשתי, בכלל זה ריע.

האישה זה ידיד של הבעל.

הבעל ידיד של אשתו והיא ידידה שלנו.

רעייתי, יונתי.

מה זה יונתי?

ידוע שהיונים יש להם שומרים אמונים.

יון שהכיר יונה

לא יעזוב אותה והיא לא תעזוב אותו.

ושמעתי שגם אחרי שמת היון,

אם מת היון היא לא תתן לך עם מישהו אחר.

יש לה, זהו.

זה מה שאומרים בה,

והיינו דאמרין, שזוג יונים.

מה זה זוגיונים?

שהם קשורים אחד עם השני ויש להם

אמון אחד לשני ולא יעזבו אחד את השני.

זה אמר הקדוש ברוך הוא. יונתי,

מה קורומב בצרפתית? מה קורומב?

ומה זה תמתי?

תמתי השלמה שלי, מלשון תמים.

תמתי,

השלמה שלי.

ככה הוא מחבב את ישראל.

אבל לא הספיק לו הקדוש ברוך הוא.

רצה להוסיף עוד מילת חלבה.

לא זז משם עד שקראם אימי.

כנסת ישראל, כביכול הקדוש ברוך הוא קורא לה אימי.

כמו שאדם אוהב את האימה שלו

ובא להתעץ איתה.

אני לא יודע בכל זאת, לנו הייתה אימה חכמה מאוד.

היינו באים תמיד להתייעץ איתה.

אדם מתייעץ עם האימה שלו. זה לשון חיבה גם.

אז בעטרה צאנה וראנה

בנות ציון,

במלך שלמה,

הקדוש ברוך הוא.

בעטרה שעיטרה לו אימו,

נתנה לו, אימו, אה, כנסת ישראל, נתנה עטרה על הקדוש ברוך הוא.

כתר יתנו לך, אמרה אלוהינו.

מלאכים המוני מעלה עם חסרי קבוצה מטה.

מתי היא נתנה לו עטרה?

ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.

מה זה ביום חתונתו?

זה מתן תורה.

וביום שמחת ליבו...

זה יום הקמת המשכן.

מה זה ביום חתונתו?

נתנו לו עטרה, זאת אומרת המליכו אותו.

למי נותנים עטרה? למלך.

על ידי שקיבלו ישראל את התורה,

ככה, מה זה מלכות? מה זה מלך?

יש מלך,

יא הקדוש ברוך הוא, אדון העולם אשר מלאך, וטרם כל יצא נברא.

הוא היה שולט על הכל, הכל שלו,

הכל הוא מחיה,

כל מי שיש, אין עוד מלבדו.

אבל מלך

פה בעולם,

שיש לו עם שאיתו,

אם העם איתו,

זה אז, והם מצייתים לו ומוכנים,

אין מלך ולא עם,

צריך עם. אבל הקדוש ברוך הוא הלך לפארן,

הלך לסעיר,

לא רוצים לקבל את התורה שבאה לישראל.

זה מה שאמר

משה רבנו על ראש השלום,

אמר,

זה מה שאמר משה רבנו בפרשת וזאת הברכה, ביום פטירתו,

וזאת הברכה אשר בך משה את בני ישראל ביום מותו.

אז מה הוא אומר? דבר ראשון, מלמד

זכויות על ישראל,

כדי שהברכה תחול.

אז הוא אומר,

השם מסיני בא,

הוא יצא מסיני לקראת ישראל.

ואתה משעיר, למה?

הוא בא משעיר, הלך לסעודיה.

שעיר זה סעודיה,

שמה.

וזה אדום, הם לא רצו לקבל את התורה.

ואתה, ומירי, אתה מסעיר, למה?

הופיע מער פארן

זה ישמעאלים.

ער פארן זה בגבול שבין ישראל לסיני.

שמה זה פארן.

ישמעאל גר בפארן,

ולקח לו אישה

מארץ מצרים, אמה שלו,

לקח לו אישה מארץ מצרים.

ושמה פאטימה.

פאטימה במרוקו. היו לנו ערביות פאטימה.

ערביות פועלות, עבודות אצלנו בבית.

פאטימה ועוד אלה שמות שכחתי.

הרי היא לא קיבלה יפה את אברהם אבינו.

הוא בא לבקר את ישמעאל בנו.

היא לא קיבלה אותו יפה. הוא ביקש

קצת מים.

לא נתנה לו.

אז הוא כתב,

הוא השאיר, תגיד לה שבא זקן אחד ואמר שיגרש את הסף.

לא יודע איך הוא אמר במילים,

רמז לו שהיא לא בסדר.

אז הוא לקח אישה אחרת, ישמעאל.

על כל פנים ישמעאל היה גר בפארן.

ושמה הופיע מהר פארן.

ואתה מרבות קודש וממינו יש דת למה.

רגע, ויהי בשורון מלך

בהתאצף ראש העם יחד שבטי ישראל.

הקדוש ברוך הוא נהיה מלך בשורון זה ישראל.

ויהי בשורון

זה ישראל.

הקדוש ברוך הוא נהיה מלך בישראל

בהתאצף ראש העם כשהם התאצפו.

יחד, מה זה יחד?

כאיש אחד ולב אחד.

ויחן ישראל כנגד ההר.

וקיבלו את התורה,

אז הוא נהיה מלך.

ויהי בשורון מלך. עכשיו, יש עם ששומעים לחוקיו,

משפטיו וגזירותיו.

אני לא מתפלא על מה ש...

אני מתפלא על מה שאומרים באדון העולם.

אדון העולם אשר מלך ותרם כל יציר נברא.

לעת נעשה וחפצו כל,

אזי מלך שמו נקרא.

הוא היה מולך שהיה שולט בכל

לפני בריאת העולם.

אבל מתי נקרא שמו מלך?

לעת נעשה וחפצו כל, אחרי שנברא הכל.

אני לא מצאתי באף מקום שיקרא הקדוש ברוך הוא מלך בכל ספר בראשית.

מתי נקרא מלך?

בהר סיני, בהתאסף ראשיו.

והאם מישהו הוא מלך?

וגם בלעם אמר,

ותרועת מלך בו.

מה זהו תרועת?

הרעות.

המלך אוהב את אותו,

אוהב את ישראל, ותרועת מלך בו.

אבל איפה כתוב שנקרא מלך?

אחד אמר לי,

הרי אומרים ביום השישי, שיר של יום,

השם מלך גאות לבש.

השיר הזה,

אז הוא אומר שאפסטו ביום שישי נולד אדם הראשון וכבר נעשה הקדוש ברוך הוא מלך.

השם מלך גאות לבש.

הוא אמר זה קשור עם יום שישי של הבריאה.

אז מה, אם אנחנו אומרים את זה ביום שישי, אז זאת אומרת מיום שישי הראשון הוא כבר השם מלך?

כך הוא אמר.

אם ככה, הנה רואים בטילים שכבר מיום שנולד האדם הראשון,

השם נקרא מלך. יש לו מי שישמע לו.

אמנם

האדם נכשל,

אבל הוא ציווה לו.

אז זה נקרא מלכות.

אבל טוב, אינני יודע. אני אמרתי,

לא מצאתי בכל ספר בראשית,

מצאנו

בגמרא ברכות

אומרת לא היה מי שיקרא להקדוש ברוך הוא אדון,

רק אברהם אבינו.

איפה כתוב אדון אצל אברהם אבינו?

כשהוא קרא,

כשהוא התפלל על סדום

הוא אמר המילה אדנות.

הוא קרא להקדוש ברוך הוא אדון. אתה יודע מה זה?

יש סיפור עם הגאון

שמישהו עשה סידור תפילה.

הוא כתב עליו.

אז הוא אומר, למה אשכנזים מתחילים באדון העולם,

בשחרית?

למה מתחיל הסידור באדון העולם?

הוא אומר, לפי שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית.

והוא הרי קרא את הקדוש ברוך הוא אדון.

לכן אנחנו מטעילים

במה שעשה אברהם אבינו שקרא לו אדון עולם.

והגאון,

כיוון שהוא אהב

את הטייר, הוא אהב את האמת,

נהנה מאוד מן החידוש הזה,

קנה את הספר, שילם עליו יפה

את הסידור.

על כל פנים, אבל מי קרא להקדוש ברוך הוא מלך?

עכשיו, זה אמר לי אחד,

שאולי היות שאומרים השם מלך,

גאות לבש,

ביום שישי,

זה כנראה קרע על יום שישי של בריאת העולם,

ומאז השם מלך.

יכול להיות, אני צריך לעיין.

יש גמרא בראש שנה, מהם

המזמורים שאמרו כל יום במקדש?

ואנחנו אומרים את זה כל יום,

השיר שהיו הלווים אומרים בבית המקדש.

אז התקנה הייתה,

בבית המקדש אמרו, ביום שישי, השם מלך.

יכול להיות זה, ויכול להיות.

בכלל, כתוב גם, אבתיכון תבל ולתימות,

שנגמרה בריאת העולם.

נכון, כי זעך מאז,

מעולם עתה.

נסו נהרות דחייו,

נסו נהרות קולם, נסו נהרות דחייו,

מקולות ומאים רבים. דחייו, והרעש לגלים.

נסו נהרות קולם. אני לא שמתי לב הפעם שהנהרות גם כן צעקו.

באמת, יש פסוק

נהרות ימחאו כף, יחד ערים ירננו.

גם הנהרות צועקים לקדוש ברוך הוא,

משבחים את הקדוש ברוך הוא.

נהרות עמך הוא כף.

הכל פונים.

שמענו את החז״ל הזה,

שבמעמד הר סיני נהיה הקדוש ברוך הוא מלך.

ויהי בשורון מלך והתאסף ראש העם. וזו העטרה שנתנו לו.

בעטרה שיתרה לו אימו.

כנסת ישראל עשתה את הקדוש ברוך הוא מלך ועשתה לו עטרה שהוא מלך, הכוונה מלך זה

ביטוי למלכות.

כתר יתנו לך, ראשי ה' אלוקינו.

מלכים אבוני מעולם וחמש עשרה קודמות.

ואחרי זה,

בהקמת המשכן. למה הקמת המשכן

גם כן עטרה שיתרה לו אימו?

כי גם המשכן זה ביטוי

שהוא מלך.

לפי שלמלך,

זה למדתי מספר מלכים.

כששלמה מלך

אז הוא בנה בית לעצמו.

והוא גם העמיד נציבים,

אדוני רם, על המס.

ונציבים כל חודש רק בשביל לכלכל את המלך.

הרי שלמה מלך

היה עושה סעודה כל יום.

מה היה בסעודה שלו?

לא יודע, מאה קור חיטים,

מאה קורסולת.

אינו זוכר כמה.

המון קמח.

וקמח

ופרים

מריעים.

זאת אומרת, מפותמים.

באותם סתם מנה אחו,

שהם גודלים טבעי, לא מפרטמים אותם.

וברבורים, ואבוסים, ואייל, וצביבי יחמור.

חיות טהורות.

גם כן היה, כל יום היה אוכל בשפע של בשר,

בשר עופות,

בשר חיות,

בשר שברים, בשר עזים.

וכל עזים, כתוב בספר מלכים, שכחתי

כמה עזים היה, כל יום.

מהצאן, אני חושב.

כל יום.

ו... ופרים, אני לא זוכר כמה.

שברים.

ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ואייל, וצבי, ויחמור.

צבעים.

ואיילות.

ואייל.

ו... וברבורים, ואבוסים.

ועופות.

הברווזים.

אז מי ה... מאיפה היה לוקח כסף לקנות כל הזמן סעודה כזאת?

כי היו באים אורחים לשלמה,

גם

ממדינות אחרות.

ובאים, אז הוא עושה להם ארוחה.

והכל הוא עשה מן העם.

הוא מינה נציבים.

נציב אחד לחודש,

לדאוג לכלכל את המלך.

לתת לו את האוכל.

לכלכל אוכל ול...

מה שצריך בבית המלך.

גם הקדוש ברוך הוא כביכול

הוא מלך,

ואנחנו בונים לו בית.

גם אצל שלמה, מאיפה הוא לקח כסף לבניין הבית?

שלו.

מהעם.

וגם אנחנו דואגים כביכול

לארוחות של המלך.

לא הייתי אומר מילה כזאת.

התמידין.

התמידין.

שני תמידים ביום.

אחד בבוקר, אחד בין הערביים.

ואיך קורא אותם התורה?

את קורבני לחמי,

הלחם שלי.

אז אני אומר, זה גם כן דוגמה לכלכל כביכול את המלך.

טוב, כמובן, הקדוש ברוך הוא לא אוכל את ה...

אבל הנחת רוח שאנחנו עושים לו זה כמו לחם.

זה נקרא שאנחנו דואגים

כל יום שני כבשים בני שנה תמימים,

אחד בבוקר ואחד אחר הצהריים.

אם כן, מגיעים, אנחנו למסקנה.

המשכן

זה ביטוי שהוא המלך שלנו.

אנו עבדיך ואתה מלכנו.

ואנחנו דואגים לך,

זה ביטוי שאנחנו ממליכים אותך.

הקמת המשכן

זה ביטוי שהקדוש ברוך הוא מלך עלינו ואנחנו דואגים לו, לבנות לו בית

ולארוחות.

הייתי פעם הייתי הולך לנתניה

לפני ניסן, קצת לפני ניסן, ונשאר שם,

הייתי אומר שיעורים,

והיה ראש חודש ניסן,

הייתי כותב על כתובות.

היה ראש חודש ניסן

בשבת.

שבת ראש חודש ניסן.

אז הזמינו אותי לצעודה שלישית,

ודרשתי שם את הדרשה הזאת.

את הדרשה הזאת שכל הקמת המשכן

זה ביטוי שהעם ישראל... לכן

הקדוש ברוך הוא מבקש מגבית, הוא לא צריך את המגבית.

אבל אם ישראל לא יעשו,

לא הם שיבנו לי את המשכן, אין לזה שום משמעות.

כל העניין הוא שיבטאו שאני מלך עליהם.

אז בזה שהם הבונים מרצונם והם מתנדבים,

בזה הם מראים, אתה מלכנו ואנחנו בונים לך דירה.

בונים לך משכן.

לכן זה העניין. לא היה העצמג ביטוי, הוא לא צריך את הכסף שלהם.

אבל כל הרעיון של המשכן הוא

להביא לידי ביטוי

אנו עבדיך ואתה מלכנו.

אם הם לא ייתנו, אז אין כאן הביטוי שהוא מלכנו,

אז הוא בנה לו משכן מהזב שלו, נו אז מה, מה,

אין לזה שום משמעות.

כל המשמעות של המשכן שאנחנו בונים לו,

כי הוא מלכנו, אתה הוא מלכנו, אתה הוא מושענו.

זה התירוץ על הקושייה.

זה חזר ביום,

באתר השיתרה לו אימו,

הקמת המשכן. אז אני הייתי שמה ודיברתי את הדרשה הזאת,

אבל אחרי כן אמרתי להם,

תראו, הקדוש ברוך הוא,

בנינו לו ארמון בבית המקדש,

בית ראשון

לבית שני,

ואחרי כן הוא הסתלק מאיתנו,

כביכול שכינתה וגלותה

הסתלק מאיתנו,

אבל

כיוון שהיום, בדיוק היום,

לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה,

חז״ל בנו משכן לקדוש ברוך הוא,

והראו בזה שהוא מלך עלינו,

אז בואו ונחדש גם אנחנו את המלוכה.

הבאתי את הסיפור משאול,

שאול המלך, בספר שמואל.

שאול

התמנה למלך על ידי שמואל,

אבל הוא התחבא.

מצאו אותו, נחבא אל הכלים.

הוא לא היה רוצה להיות מלך,

אבל

הביאו אותו, והוא היה גבוה מכל העם.

אמר להם,

שמואל, ראיתם? זה המלך.

ואתם רואים שהוא היה גבוה מכל העם.

אבל היו כאלה

שבזו אותו בליבם ולא רצו שיהיה.

מה, זה מלך, אין לו שום עבר,

לא עבר צבאי,

לא היה,

היה פתאום נהיה מלך.

אז הם לא הביאו לו מנחה,

הרבה הביאו לו מנחה

למלך, הביאו מנחה, מנחות, אנשים הביאו מתנות למלך.

אבל הייתה קבוצה של אנשים שבזו לו.

טוב, אחרי כן,

אנשי יבש גלעד,

זה במזרח.

איפה זה אנשי יבש גלעד? אולי על יד יריחו, אינני יודע

איפה זה בדיוק.

ביבש גלעד

העמונים באו וכבשו את יבש גלעד.

והיהודים אמרו להם,

תחרטו לנו ברית

ונעבוד איתכם, ניתן לכם מיסים, ניתן לכם

ונחרטו ברית שיהיה שלום.

אמרו להם,

המלך של עמון אמר להם,

אני מוכן לעשות איתכם ברית,

אבל בתנאי

שכל אחד ינקר עין ימנית שלו.

זו תהיה הספלה לחרפה בעם ישראל,

לעשות את המושפלים.

כל אחד יהיה עיוור מעין הימנית.

אז זה מאוד לא מצא חן בעיניהם.

באו לגבעת שאול,

איפה ששאול נמצא, באו לשם וסיפרו לו, שאול לא היה שם בשעה שהם הגיעו,

וסיפרו ליהודים של שמה,

תראו מה שאומרים לנו העמונים, ועכשיו תבואו לעזור לנו.

אולי נילחם איתם.

הם רוצים להספיל אותנו?

נעקור את העין?

ננקר עינינו בשבילם.

ואז כמו כל היהודים היו, בכו,

שהגיעו לחרפה כזאת

שמלך עמון יגיד,

כי לישראל לא היה צבא, לא היה

מי שיילחם.

ואחרי כן שאול הגיע.

ראו אותם בוכים.

מה קרה? מה אתם בוכים?

אמרו לו את הסיפור.

כך וכך,

והם עכשיו מחכים למי שיבוא להושיע אותם.

אז שאול שמע את הדברים ויחר אפו מאוד,

כעס מאוד

על העמונים האלה.

ואז מה הוא עשה?

לקח את הצמד בקר שלו,

שהוא היה חורש בהם,

נדמה לי,

ושחט אותם חתיכות,

שלח חתיכות בשר לכל הערים.

מי שלא יבוא

איתי למלחמה,

כך וכך אני אעשה לבקרו.

אני רוצה גיוס כללי.

וכתוב שהם פחדו, היהודים, שיעניש אותם,

אז הם כולם יתאספו 300,000 איש

מישראל

ועוד 30,000 מיהודה,

והיה לו כבר צבא.

היה לו צבא.

הוא אמר לאנשי אביש גלעד, מחר אנחנו מושיעים אתכם.

והם הלכו, חזרו למקומם ואמרו לעמונים,

במשך היום אנחנו ניתן לכם תשובה.

בינתיים

שאול

בא בתחילת אשמורת האחרונה, השלישית.

עדיין היה חושר, לפני עמוד הסחר.

ובא ליבש גלעד

והתחיל לעשות מלחמה עם העמונים, הפתיע אותם

והרג מהם. לא נשאר,

לא נשארו שניים יחד.

כולם התפזרו ונפלו מהם, וככה נושעו אנשי יבש גלעד.

רק כשנושעו אנשי יבש גלעד,

כולם ראו שהוא ראוי להיות מלך.

הנה הוא עשה מלחמה, הצליח

לגייס את היהודים למלחמה,

והנה עשו מלחמה.

אז אמרו, עכשיו נהרוג

כל אותם שלא רצו אותו למלך.

אז שאול אמר חס ושלום.

היום יום תשועה זה יום טוב,

לא תשועה שעצר לנו הקדוש ברוך הוא, לא יהרג אף אחד.

ובאמת,

אבל

מה אמר להם שמואל? אמר להם,

נלך לגלגל ונחדש שם המלוכה.

נמליך מחדש את שאול,

והלכו לגלגל

כל ישראל,

ושחטנו הרבה שלמים והרבה זבחים.

עוד לא נאסרו הבמות.

לפני שנבנה המקדש,

עוד לא נאסרו הבמות.

המשכן היה בשילה,

אבל שילה נחרבה,

אחרי כן, כשמת עלי נחרבה שילה.

הלך, עשו בנוב, בנוב הוא גבעון.

אז אמר נחדש שם המלוכה. אז אמרתי אני שגם אנחנו,

הרי זה אם אבותינו בנו משכן לאבינוס בשמיים,

למלכנו,

לאדוננו, למלכנו.

בנו לו משכן,

והמליכו אותו. זה ביטוי למלכות.

בואו ונחדש המלוכה.

היינו בגלות, ושכנתה בגלותה,

אבל אנחנו נחדש שם מלוכה,

נקבל עלינו עול מלכות שמיים.

זהו.

רבי חנניה בן העקשיא אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

ולבכך חירבה להם תורה ומצוות שנאמר,

אדוני חפש מען צדקו.

יגדיל תורה ויעדים.