עין יעקב - שבת סח-סט | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו שירים בלימוד העניין יעקב, אנחנו במסכת שבת, פרק יב,

הבונה עוד סט.

טניה, רבי יהודה בן בטרה אומר,

נאמר בשני ונזקיהם,

בשישי ונסחיה,

בשביעי כמשפטם,

הרי לך מ'

של סוף המילה ונזקיהם,

יוד

של

המילה ונצחיה,

ושוב פעם מ'

של כמשפטם.

יצא לנו את המילה מים.

מכאן רמז לניסוח המים מן התורה.

יפה מאוד.

אז גם דבר שקבעו חכמינו זיכרונם לברכה,

וכביכול עומדים אנשים ואומרים, אני לא מכיר את המקור הזה. מאיפה?

מי אמר שזה נכון?

זה לא כתוב מפורש. לא, לא.

בתורה יש ארבעה שיטות,

והן פשט, רמז, דרש וסוד.

אם לא כתוב במפורש, כתוב בפשט.

אם לא כתוב בפשט, כתוב ברמז. אם לא כתוב ברמז, כתוב מבואר מהדרש.

אם לא מהדרש,

אז מהדבר האחרון שזה סוד.

יפה.

ומדי פתוח ועשאו סתום כשר.

כשר, סתום נמי.

אומרת הגמרא, סתום ועשאו פתוח כשר, מי דמה.

כן.

אז פה מדובר על אות שאדם כותב בשבת.

אם זאת הייתה אות פתוחה.

אז אם הוא כתב אות,

לכאורה

רבותינו גזרו עליו את דינו.

אבל אם זה עוד שמה שהיא

דרכה להיות פתוחה ועשאה סתומה, או סתומה ועשאה להיות פתוחה,

מה דינה?

אומרת הגמרא, פתוח ועשאו סתום,

עילו יקא מעל אלה.

דאם הרב חיס דמם וסמך שבלוחות

בנס היו עומדים.

היו שני אותיות בלוחות הברית

שהיה להן מיוחדות בפני עצמה.

כל האלפאבית, ה-22 אותיות, הם דברים מיוחדים.

אבל שני אותיות

שהיה נס בתוך נס.

דהיינו,

הנס הראשון בעצם כך

שהמכתב, אומרת התורה, מכתב, מכתב אלוקימו, חרות על הלוחות.

תרשו חז״ל, תקריא חרות אלא חירות, שמי שיושב ועסק בתורה נקרא בן חורין מכל

המסים והארנוניות.

אבל,

וראה זה פלא, אם אני מסתכל, לדוגמה, על הספר,

מצד אחד אני רואה את אות ה כלפי הפנים שלי.

נכונה, מהצד השני אם אני אראה אותה, אני לא אראה אותה

בצורה התקינה, איך שהיא נקראת, אלא אני אראה אותה הפוכה.

בלוחות

שהקדוש ברוך הוא מוסר למשה רבנו, נותן למשה רבנו, לא בפעם הראשונה, גם בפעם השנייה,

אותו דבר בדיוק, משני הצדדים.

אתה רואה אותו דבר,

פלאי פלואים.

זה לא תגיד חלק אחד פה, חלק אחד שם.

אתה רואה,

זה חלק אחד, ומשני הכיוונים אתה רואה את אותו דבר. בא לך לקרוא מפה, מפה.

בא לך לקרוא מפה, מפה. מדהים.

זה הנס הראשון.

אומרים חז״ל, מה היה הנס השני?

הרי כל האותיות,

אם ניקח א' לדוגמה, איך כותבים א' באות

דפוס י',

ו' ועוד י'?

יש לה שני רגליים, נכון?

את הרגל של הו' והרגל של היו' הקטנה.

ב', אותו דבר.

ר' וקו.

בסדר? ו' שוכב בעצם.

ר' וקו.

יש לה בסיס חזק.

את הקו הזה למטה. ג', שתי רגליים. ד',

רגל אחת.

ה', שני רגליים.

הזנב הקטן והר'.

ו', רגל אחת.

וכן על זה הדרך. אם נגיע לשני אותיות,

אין להם בכלל רגליים.

מה הם? אות מ'

ואות

ס' ס'. על מה הם עומדים?

יוצא מפה

שהיות ואין להם רגליים, היו צריכים לעמוד על משהו.

ומי הם עידן? קודשא בריחו.

יוצא מפה שזה הנס השני שהיה בלוחות,

ששני אותיות עומדות באוויר

ולא נופלות.

היום הולכים לחרט.

אז הוא חורד בלייזר או לא בלייזר או ביד.

בלייזר ראיתי את זה. חורד מסביב.

אוטומטית.

מכה קטנה, מה קורה? נופל.

על מה הוא נתפס? על הגראדים הקטנים שנותרו, על זה הוא נתפס.

שמה, והמכתב, מכתב אלוקים. הקדוש ברוך הוא כתב את זה.

זה לא מכונת לייזר שנשארו גראדים. הכל מדויק אחת

בדיוק במידה שהוא צריך להיות. אחד לאחד.

ובכל אופן זה עומד.

גם המ' גם הס'. כיצד?

אז אתה רואה מכאן שמה שזה מתנה שקוד שבריחו הוא נתן לעם ישראל.

כי אחרת בשר ודם לא יכול לעשות את הדבר הזה אם אין איזה תומכין, איזה סיוע.

ומדי פתוח ועשאו סתום כשר, נמי, סתום נמי.

סתום ועשאו פתוח כשר מדמי, אומרת הגמרא, פתוח ועשאו סתום, האלוהי כמהללה דמי רב חיסדא מ' וס' שבלוחות בנס היו עומדים.

לא היו אמורים לעמוד ועמדו, סימן שמה שבנס.

אלא סתום ועשאו פתוח.

אם האות הזו סתומה ועכשיו שיניתי את צורתה ועשיתי אותה פתוח, פה מדובר לגבי שבת.

אם אדם רוצה לעשות עכשיו כי אין כתיבה,

בסדר? אז זו הייתה אות סתומה כגון מ' או ס',

והוא עושה את האות הזו פתוחה עכשיו.

עשה את הס' הזה, אני יודע מה, היי.

עשה את המ' הזה כ',

או ר',

פתח אותה.

גרוע היכה מגר עליהו, הוא גורע מהצורה של האות.

אז למה אתה רוצה לחייב אותו?

אם קלקלתי, אני צריך לשלם על דבר שהזקתי לאחר.

אבל אם זה לא נקרא אות, לא הזקתי פה לאף אחד בזה שאני עכשיו עשיתי, כי אין אות.

ואין לה צורה של אות. מתחילה היה לה צורה של אות, עכשיו גרעתי ממנה, החסרתי ממנה את השם של אות,

כרגע היא כלום. אז למה אתה רוצה להעניש אותי

על מה שאני גרעתי?

דאמר אבירמיה ואיתמר רבי חירייה בראה בה מנצפח.

מה זה מנצפח?

האותיות הסופיות, מ' סופית, נ' סופית,

צ' סופית, פ' סופית וכ' סופית.

צופים אמרום.

צופים הכוונה למה? לנביאים.

שצופים ברוח קודשם.

ותסברא,

ואכתיב אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתם. מי אמר לך שצופים הכוונה לנביאים?

הרי הקדוש ברוך הוא, מה אמר למשה? אלה המצוות, יש שם ערבייה.

במילה מצוות.

אז מכאן שאמרו חז״ל שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

כל החידושי תורה שאנחנו מכירים אי פעם,

בן אדם, אברך כולל קופץ ואומר,

יש לי חידוש שנתחדש לי. הלו, תהיה רגוע.

החידוש הזה כבר נאמר למשה רבנו מתי? קודם מעמד הר סיני.

בזמן שמשה רבנו שעה ארבעים יום וארבעים לילה,

הוא למד את כל מה שעתידים כולם לחדש, והראה לו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו.

הראה לו אפילו את הדור שלנו.

הכל משה רבנו ראה.

אז יוצא מפה שמה?

שלכאורה אדם לא חידש כלום.

אז מה אתה אומר שמה שמנצפח צופים אמרו?

שהכוונה שמה שהיה פה איזה חידוש שהנביאים חידשו אותו.

והרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה,

אלא מהווה הוויה ומידע לא הוויד עינן,

היא באמצע תיבה,

היא בסוף תיבה.

ועטו צופים,

תקנינהו.

הצופים באו ותיקנו את זה. הנביאים תיקנו את התקנה הזאת. דהיינו, היה עד עכשיו, מה היה עד עכשיו?

היה עכשיו ה' באמצע תיבה,

והיה ה' בסוף תיבה.

יוצא מפה, לכאורה,

שהיום יש לנו כללים ברורים,

שאתה כותב

שמך לדוגמה. איך אתה רושם? שין,

מם וכף סופית, נכון? אתה לא רושם כמו שמח

או עם חטא רגילה.

ילד קטן שרושם באותיות בכיתה א'-ב' יש לו עדיין שגיאות כתיב.

עד כיתה ד', פחות או יותר, לאט-לאט הוא מתחיל לייצב את עצמו עם השגיאות כתיב שלו.

אז גם אם המורה רואה שהוא רשם, נגיד, שמך,

השם שלך, לדוגמה, שין, מם, כף, רגילה,

בדיל ועבור, זה עושה לו ויה עדיין במחברת.

אבל אם זה מה שנקרא מחנך תימני כמו שצריך, אה, איך הם מחנכים את התימנים?

אתה עכשיו תלמד טוב, פעם פגשתי איזה תימני אחד,

יאמר לשבחו, לא יודע אם הוא כבר בין החיים או לא.

אם בין החיים שיאריך ימים, לא בין החיים, אז שהיה הדבר הזה לעילוי נשמתו.

בתחנה הייתי בחור בישיבה קטנה.

אז הוא אומר לי, אתם, מה אתם לומדים בישיבה אתם, אה?

כנראה מושפע מאתם טלוויזיה. מה אתם לומדים בישיבה?

אתה יודע עכשיו, זה, מה כתוב בספר איוב,

ובזה,

אני את כל התנ״ך למדתי בעל פה, הכל, וואי, שברו לי מקלות, הוא אומר, על הידיים, כדי שאני אדע את כל התנ״ך בעל פה.

אתה יודע, אצלנו עכשיו לומדים גמרא, לומדים תוספות, לומדים רשי. תשאל גמרא תוספות רשי, אני אדע לענות לך בנושא שאני לומד, בנושא שלא למדתי או לא למדתי.

אבל זה נתן לי ממש קו לחיים.

אמרתי, תראה מה זה, זה בן אדם, אף אחד לא חייב אותו ללמוד,

אבל הוא שבר את הגוף שלו, שבר את השיניים שלו, והיום,

לעת זקנה, הבן אדם ידע לך ישר והפוך את כל התנ״ך.

וזה כמעט כל תימנים מהדור הקודם שתפגוש ישר והפוך, הם יודעים את הפסוקים של התנ״ך.

למה?

לא רק שהם רצו לדעת את זה, אלא גם חייבו אותם לדעת את זה.

אם אנחנו נלמד ככה, נחייב את עצמנו ככה, ולא רק את עצמנו, אלא גם את הילדים שלנו,

לעסוק בדברי תורה.

אמרנו בשיעור הקודם, כמדומני, או שיעור לפני זה,

שבתלמוד תורה, אצל הילדים שלי, נתנו להם

מבצע. מה מבצע?

כיתה ג',

אתם שומעים? כיתה ג', כיתה ג', לא, סליחה, כיתה ב'.

כיתה ב', איגרת הרמב״ן בעל פה.

מישהו פה יכול לקום ולהגיד איגרת הרמב״ן בעל פה?

בקושי יודעים את הפסוק הראשון, שמע בלי מוסר אביך ולטוש תורת אמך.

את כל זה הוא צריך ללמוד בעל פה, ולא רק זה,

נתנו להם מה זה עשרת המכות,

מלאכות השבת,

הכל, מושגים.

אם הילד הזה הקטן עכשיו, המוח שלו פנוי,

ואולי יכניסו לו מושגים, לא יכניסו לו מושגים, שיהיה גדול, מה יצא ממנו?

שום דבר לא יגיד, אב, לא לימדו אותי. אני זוכר אצלנו.

אני חושב שזו הייתה כיתה ב' או ג',

קיבלתי מקום ראשון.

כל הפרקי אבות, כל מסכת אבות בעל פה מבחן,

אצל המנהל היה.

ואנחנו היינו שלושה תלמידים מתוך כל הכיתה,

שזכינו.

היה שם, אז אם אתם זוכרים, רק יצא לאור הטלפון בננה.

אתם זוכרים?

אז לילדים לא הביאו טלפון בננה מקורי, הביאו את הזה עם המנהלות.

אז היו שניים איתי,

שניהם קפצו על הטלפון, אני לקחתי ספר סיפורי הבעל שם טוב.

למה? לימדו אותנו שהיינו קטנים, כל מוץ שבת צריך לקרוא סיפור מהבעל שם טוב הקדוש.

אז לקחתי מבחר סיפורי הבעל שם טוב הקדוש.

אז המנהל אמר, תראו מה זה.

מגיל קטן אתה כבר יכול לראות את הילד, לאן פניו מועדות.

האם פניו מועדות לעולם הזה,

או שפניו מועדות לתורה ולמצוות ומעשים טובים.

לאן הוא נמשך?

לספר או למשחק? לדברים כאלה?

גשמי או לדברים רוחניים?

בשבילנו נראה, מה יהיה? תן לו לשחק.

כן, אבל שלמה המלך אומר, חנוך לנער על פי דרכו, גם כי אזכים ואסור ממנה.

וזה אותו אחד שפגשתי, נתן לי כל כך,

מאותו זמן שקיבלתי את זה, מה שנקרא, ככה קשה,

התחלתי ללמוד נביאים כתובים.

ללמוד, לפחות שנדע.

אם עוד פעם אני אפגוש את התימני, זה אחרי תקופה, הוא פגשתי עוד פעם, אמרתי לו, רגע, עכשיו אני בספר יהושע, חכה.

אני רק התחלתי לאט-לאט, אני אסיים את הכול, אתה יכול לבחון אותי.

אבל כל כך הדבר הזה טוב, אחרת בן אדם יצא מהעולם הזה, 120 שנה, מה הספקת?

הייתי פעם בשבוע בשיעור,

בערב שמעתי את הדרשה של הרב בבית הכנסת, והקפדתי על שלוש תפילות ביום.

נו,

אבל יכלת עוד להשיג, הנה עובדה שבגשמי העסקת ככה וככה וככה וכל מה שרצית,

למה ברוחני לא עשית את זה? אדם התאווה על זה.

יפה.

נמשיך.

אלא מהווה הווה אם מידע לא הווה ידינן נהה באמצע תיבה, זה בסוף תיבה.

אז לא ידעו כיצד לשים את האותיות מנצפח. איפה לשים את האותיות הסופיות, מ' סופית,

נ' סופית, צ' סופית, פ' סופית, איפה תשים אותן?

יש כללים. היום כשלימדו אותנו כללים איך לכתוב

כללי הדקדוק,

כללי הקריאה, כללי ההגיה, כללי הניקוד, אז אנחנו יודעים שאות סופית נמצאת איפה? בסוף מילה.

אבל אתה לא יכול להבין שאות סופית צריכה להיות בראש מילה או באמצע מילה. זה לא נורמלי להגיד כזה דבר.

אומרים רבותינו הקדושים, תקשיבו טוב, מי חידש את הדבר הזה שאותיות סופיות יהיו בסוף מילה?

המנצפח.

הרי זה אותיות כפולות, מ' יש פעם אחת.

למה א' אין פעמיים?

למה ב' אין פעמיים?

למה רק תמנצפח אותיות,

מ' צדיק, נ', פ' כ' סופית?

פ' סופית יש פעמיים.

למה?

זה כדי לסבר לנו את האוזן?

לא.

יש בזה סיבה

בדבר הזה. אז מי חידש את הסיבה הזאת? איפה ישימו את האותיות הסופיות?

הנביאים.

זאת אומרת, מה שניתן למשה רבנו בהר סיני,

את כל ה-22 אותיות.

מה יוצא משורש כל אות?

אנחנו מצינו שיש אות אחת

שבה בעצם נמצא כל התורה כולה. איזה אות זאת?

ב'.

בראשית. לכן הבית של בראשית, מה היא? אות גדולה.

בראשית ברא אלוקים. בתוך הבית טמון הכל.

עוד סיבות אמרנו שלמה רשמו דווקא ב',

מהסיבה שמה?

שאדם לא יגיד, סיימתי, זהו, למדתי.

פעם, סיפרתי את זה, הגיע אחד לרב חיים קנייבסקי.

אמר לו, כבוד הרב, אני הוצאתי תעודה כבר של רב, ברוך השם,

הוצאתי תעודה של רב,

אני רוצה עכשיו לחפש איזו עבודה, מה אתה אומר, כבוד הרב?

אני יכול ללכת לחפש עבודה? סיימתי, הנה, תעודת רב, למדתי ככה, למדתי ככה, למדתי חודש שבת וכל זה.

חייכר את חיים קנייבסקי אמר, סיימת?

אני עוד לא סיימתי ללמוד, איך אתה סיימת ללמוד?

אתם מבינים?

גדולי הדור עוד לא סיימו ללמוד, וזה בא, אומר, אני סיימתי ללמוד, השם ישמור יצין.

יפה.

לכן באים הצופים,

קודשם, ומה הם אומרים לנו?

הם אומרים לנו את הדבר הבא, הם אומרים לנו את האותיות הסופיות,

הנה התועלת בהם. מה התועלת בהם? שתדעו לשים אותם איפה בסופי המילים.

לכן מנצפח אותיות, צופים אמרום.

ועל זה אני לא יכול לבוא ולהגיד את סברת הגמרא שאמרה מקודם,

שמה שכתוב בפסוק, אלה המצוות, אין אתה רשאי לחדש דבר מעתה,

כי הכל נאמר למשה רבנו. פה לא חידשתי שום דבר.

סך הכל גיליתי איפה לשים אותם.

חידשתי, לא חידשתי, זה היה קיים.

אבל איפה אני שם אותם?

זה עכשיו באים הנביאים וחידשו לנו.

יפה.

והכת אל המצוות שהם נביאים, למשלנו, אלא שכחום,

אומרים חז״ל, תירוץ שהם שכחו באמת מה לעשות עם האותיות הללו, למה הן כפולות?

וחזרו הנביאים ויסדום. הם באו וגילו לנו.

זאת אומרת, לולא הנביאים היום, איך היינו צריכים לדבר? וואי, וואי, וואי.

היינו מדברים בכל מיני תסבוכות.

לא היה לנו את הכ' סופית, לא היה לנו את המם סופית,

לא היה לנו את הצדיק סופית, לא היה לנו את הפ' סופית.

מה היינו עושים בלי זה?

היינו מסתבכים.

יפה מאוד.

אומרת הגמרא, גופא אמר רב חיסדא,

מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים. אז הסברנו מקודם בתחילת השיעור,

ששני אותיות בלוחות הברית עצמם היו נס.

צד אחד אתה קורא, מצד שני אתה יכול לקרוא אותו דבר, כמו שקראת בצד הראשון.

ולא הפוך, כביכול. כשאתה מסתכל עכשיו פה, אדי,

מהספר.

אז מפה אתה לא רואה כמו שאני רואה, נכון? את הצורה של האות. למה?

מה שרואים מפה, לא רואים משם.

בלוחות הברית זה היה משני הצדדים אותו דבר. למה?

זה אחד מהדברים שבן אדם לא יגיד לא ראיתי.

מכירים את אלה שאומרים לא ראיתי,

לא שמעתי?

יש את הכופא ההוא, אה?

באסמאלי.

לא ראיתי, לא שמעתי, ו...

לא מדבר, נכון?

זה שלושה דברים.

הקדוש ברוך הוא לא רצה שיגידו. לכן עשה הקדוש ברוך הוא את כולם בריאים ושלמים

במעמד הר סיני.

אפילו משה רבנו, שהיה מגמגם, נתרפא.

האדם היה חיגר, נתרפא. עכשיו נראה אתכם.

עכשיו שאתה בריא, בוא נראה מה התירוצים שלך.

אם באמת בן אדם השכיל להבין שהוא לא יכול לתרץ שום תירוץ לקדוש ברוך הוא,

אז אין לו ברירה. אז הוא יעבור מה שנקרא את ה-120 שנה בעולם הזה, נגמר.

אותו דבר אומרים חז״ל, עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע את האדם.

יגיד לו, אני נתתי לך תורה.

בוא נראה, מה למדת?

אומר לו, תקשיב, ריבונו של עולם, באמת,

אני אגיד לך את האמת?

וואללה, השתדלתי עם מה שיכולתי. הייתי כל כך עשיר,

היה לי כל כך הרבה נכסים,

היה לי הרבה מניות, היה לי פה, היה לי שם. לא יכולתי, לא יכולתי ללמוד, מה אתה רוצה שאני אעשה?

באמת, הייתי טרוד בעניינים של הביזנס.

שמעתם אתמול,

אתמול מה היה?

היה אתמול מסחר בבורסה, תערוכה.

תערוכה, בבורסה ליהלומים פה ברמת גן.

נכנס איזה אחד, לא יודע אם, בוכרי, הודי, לא יודע מה הוא, אמריקאי, ערבי.

בקיצור, הרים משם מזוודה, יש אומרים, הרים, יש אומרים, זה מה שנקרא פשע מאורגן, לא יודע.

ודאי אם במשטרה חוקרים את זה.

אבל הרים מזוודה עם יהלומים בשווי 2.5 מיליארד דולר.

ויצא ככה, כאילו לא קרה כלום.

אף אחד לא שם לב, הוא המתג כמו כולם, ויצא,

כאילו אף אחד לא הבחין בו. ומזוודה נעלמה, ובא לגן, משטרת רמת גן, עניינים, חקירות, במצלמות.

ראו איזה פרצוף, בינתיים הוא כבר הספיק לעלות לטיסה, כבר טס,

יצא מגבולות הארץ עם ה-2.5 מיליארד.

מיליון או מיליארד? מיליארד, מיליון, מה זה משנה?

גם שקל אחד, מה זה משנה?

מהמקום הכי מאובטח הזה, איך אפשר לברוח החוצה?

אתם מבינים?

אם הקדוש ברוך הוא מורה לנו שמשהו, זה לא שלך,

או שאני אקח לך את זה. נגמר.

אז עכשיו בן אדם כזה שיש לו כל כך הרבה עושר, יבוא לקדוש ברוך הוא, יגיד, ריבונו של עולם, לא יכולתי.

יגיד לו, רגע, רגע, רגע, כלום היית יותר עשיר מהצדיק הזה, פלוני אלמוני?

הרי זה היה לו,

היה הולך עם התלמיד שלו, אומרת הגמרא, מספרת,

שהאשכולות, נכון? זה אותו אחד, איך קראו לו?

רבי אלעזר בן חרסום. כתוב שהוא היה עשיר כל כך גדול,

כי מדומני המעשה הזה עליו, אתה שומע, מיקי?

המעשה הזה עליו היה, היה לו,

האשכולות הענבים שלו היו נראים כמו שברים.

שור.

אשכול ענבים אחד היה נראה כמו שברים.

אז יום אחד כנראה הוא הסתובב עם התלמיד שלו, הוא אמר, תראה איזה שדות יפות יש פה למישהו, מעניין של מי השדות הללו,

איזה פירות משובחים.

הוא אומר לתלמיד, כבוד הרב, זה שלך, מה שלי?

הוא בכלל לא ידע שהשדות הללו שלו.

מה הוא היה עושה כל היום? יושב, אוכל, מטייל, שופינג, מה היה עושה?

כל היום היה יושב ועוסק בתורה.

אז אם בן אדם יבוא ויגיד, אני הייתי טרוד, פרנסה יגידו לו, רגע, כלום היית יותר עשיר מרבי אלעזר ורבי חרסון? לא היית יותר עשיר ממנו.

אז איך אתה בדיוק שלטת בכל מחמני הפרנסה שלך והעניינים שלך וידעת איפה להשקיע, איפה לא, מה המניות, מה יורד, מה עולה וכולי,

מה מצב החשבונות והכול, התמצאת 100% ובעניינים של תורה, את התוספות ואת הרש״״י אתה לא יודע באיזה כיוון זה נמצא,

האם זה נמצא בימין או זה נמצא בשמאל? אדם יתבע על זה.

לא יכול להגיד לא יודע.

לא היית יותר עשיר ממנו.

יגיד הייתי יותר, הייתי יפה תואר, דוגמן, דוגמן.

הייתי דוגמן חרדי.

רגע, רגע, רגע. תגידו לו, היה דוגמן אחד חרדי בהיסטוריה לפניך, קראו לו יוסף הצדיק.

התורה מעידה עליו, ויוסף היה יפה תואר ויפה מראה.

אם התורה מעידה, זה לא היום שמחליטים כמה 100 ארצות על איזה אחד שהוא נהיה יפה, לא.

זו התורה הקדושה מעידה שהיה בו יופי מיוחד.

ובכל אופן, מה עשה יוסף הצדיק? שהוא היה בשיא הטומאה.

בשיא הקשיים, מה עשה יוסף הצדיק? ישב ועסק בתורה.

אז אתה יכול להגיד,

אני לא יכולתי, היה לי עכשיו צילומים,

לקחו אותי, לא היה לי זמן, לא היה לי פנייק.

מי נתן לך את היופי, קודם כל?

בורא עולם.

אז איך אתה לא אומר לו תודה על היופי שהוא נתן לך?

אז אדם יתבע, וכן על זה הדרך. אם יבוא אדם ויגיד, אני הייתי, אני מרוד.

כל יום עומד בצומת.

סליחה, אלה שבצומת עשירים.

אלה עומדים, עושים ביום כמה מאות אלפים, יש אומרים.

תלוי לאיזה גרסה, באיזה צומת מדובר.

הוא יגיד, הייתי עני, מרוד.

באמת היה מצב כלכלי דחוק.

יגידו לו, כלום היית עני מהילל הזקן?

הילל הזקן בזמן שלא היה לו כסף לחטוב עצים.

הבאתי לכם בספר שם, בשם רבי גבריאל צינר,

מארצות הברית.

בספר שלו ניתן גבריאל,

על הניתן, ניתן אמרנו, זה הלילה של הסילבסטר שם, יום עידם של אומות העולם, הראשון לראשון.

הוא כותב שזה היה אותו היום, שמה?

שהיה בו מי? הילל הזקן.

שהוא עלה לגג. אתם מכירים את הסיפור הזה שהייתם קטנים? הילל הזקן עלה לגג.

למה עלה לגג? כי לא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש.

לא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש. בא אליו,

באו אליו השומרים, אמרו לו, סליחה, פה נכנסים בתשלום לבית המדרש.

היום אומרים לנו, תבוא לשיעור בחינם,

הוא אמר, לא יכול, קשה לי. אז בסדר, מבינים אותך שקשה לך פעם אחת.

מבינים אותך שאתה עייף פעם אחת. מבינים אותך שאי אפשר פעם... אבל כמה אפשר להבין אותך?

כמה גדוש ברוך הוא יכול להעריך אפו? כמה גדוש ברוך הוא יכול לסלח? בסוף יש את הצ'פחה.

אדם צריך להתכונן גם לצ'פחה, גם לליטוף.

כמו שהוא רוצה את הליטוף, הוא צריך גם להתכונן לצ'פחה של בורא העולם.

אז הלל הזקן לא היה לו כסף. עכשיו, זה בן אדם שמתמיד כל יום, כל יום משלם, כל יום חוטב עצים. היות והיה שלג חזק, לא יכל לכתוב עצים.

למי הוא רצה להיכנס? רצה להיכנס לבית מדרשם של מי של שמעיה ואבטליון. מי היו שמעיה ואבטליון?

שמעיה ואבטליון היו גרים בכלל. הם לא היו, מה שנקרא, יהודים כשרים.

היו גרים שיצאו מזרעו של אחד מהרשעים של הדורות הקודמים,

ובזכות עוד מעשה שהיה איתו וכולי, כמדומני, אונקלוס או מישהו אחר, בזכות זה הם נתגיירו.

יצא מהם גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והם היו יושבים בבית המדרש, מלמדים את כל התלמידי החרבים, ביניהם הלל הזקן,

אולי גם שמאי, היו יושבים ולומדים תורה.

מי שרוצה לראות איפה קבור הלל הזקן, קבור מאחוריהם, מהר מירון.

יש שם מערה,

יש שם מערה, זה נקרא הלל ושבעים תלמידיו.

ושבעים מזקנים, שבעים תלמידיו, הייתי שם פעם במקום הזה,

מקום מדהים, קבורה בכוכים, כמו שהיום קוברים בקומות,

אבל שם זה קבורה בתוך מעריים, מלא מלא מלא כוכים,

שם הקבר של הלל הזקן.

שמאי נמצא, מלא,

שם נמצא גם שמאי, לא באותו מקום, בכיוון אחר.

אבל זה ממש סמוך להר מירון, ממש.

יש קצת שואלים שם בדרך, לא לפחד, אבל זה סמוך.

אם נזדמן פעם ככה, ניסע, נעשה משהו מאורגן,

ניסע, תראו את זה מקרוב, ממש לספוג קדושה מהצדיקים הללו.

אז הלל הזקן, מה עשה? לא היה לו כסף לחטוב עצים, כי היה שלג.

אמר, טוב, מה נעשה היום? אז במקום שהיום נעבוד, היום רק נשבע דברי תורה.

בא להיכנס, אומר להם, אין לי היום כסף, מחר תקבלו תשלום כפול.

כמה, זה שתיים וחצי, אני יודע,

כניסה.

אז חמישה שקלים מחר תקבלו. אמרו, לא, לא, לא, חבור.

פה יש קביעות.

אם היום אין לך,

יכול להיות שגם, מי אמר שמחר יהיה לך?

מה, אתה סומך על הנס? אצלנו אין ניסים. לא שילמת, לא נכנסת.

עכשיו, צדקו או לא צדקו? מה הבעיה? תנו לו להיכנס. בן אדם כל יום פה, הוא מתמיד.

כסף הוא, הוא עובד. זה לא בן אדם פנסיונר עכשיו, אין לו, שמע, אין לו תירוצים.

שקרן, רמאי, איזה גנב מהרחוב. הלל הזקן, צדיק.

שמו הולך לפניו. לא, לא.

הם רצו ללמדו דרך קביעות בעבודת השם.

חבוב, אתה צריך להעריך את מה שאתה עושה.

אז יוצא מפה שמה שנקרא מביאים לבן אדם, פעם אמר לי הרב, שיהיה בריא,

הייתי מחלק, עושה את הספרים לעילוי נשמת משה אמת הקונטרסים, הייתי מחלק לזיכוי הרבים.

הוא אומר לי ככה, מה יעשו?

הסתכלו יפה, מסתכלים בעמוד הראשון, גג בעמוד השני את הכותרות,

סוגרים והולך לגניזה לקראת פסח.

נכון שעושים מה שנקרא ביאור ספרים מהבית, לא ביאור חמץ, ביאור ספרים.

שמנקים את הבית מכל הספרים שנאספו במשך כל השנה.

הוא אומר, אתה רוצה שישבו וילמדו במה שהשקעת? הרי אתה השקעת.

ישבת, כתבת, עמלת, השקעת, ולא רק אני, כל מחבר ספר בעולם.

תשלום, אפילו תיקר מחיר סמלי.

אבל איך אני יכול לגבות כסף מאנשים?

זה לזיכוי הרבים, אז מה?

אבל אתה רוצה שילמדו בזה,

אז חמישה שקלים, עשרה שקלים,

מחיר עלות, באמת ככה עשיתי?

אני אומר לכם, כל מי שקנה, למד, יום אחד התקשר אליי איזה בחור ממספרה, ראה את זה ממספרה בבני ברק,

את הספר. תקשיב, התלהבתי מהספרים, אני רוצה את כל הסדרה.

אמר, תקשיב, אני לא, אין לי סדרה בבית,

אבל זה כל פעם מה שיוצא, אנחנו עושים, מחדשים עוד המהדורה המחדשית.

כל כך נהניתי, תביא לי, אני מתחנן.

ארגנתי לו את הסדרה שלי מהבית, הבאתי לו.

אבל תראו כמה כיף שאתה שומע פידבק מבן אדם,

שהוא ישב, והוא ראה,

והוא עמל והוא קרע את הכל ואז הוא שואל אותך ועוד אחד אמר לי, תראה מה זה, נכנסת לראש של הקורא.

בדיוק את ההלכה הבאת שרציתי לדעת זה מה שכתבת.

איך עשית כזה דבר? זה סייעתא דשמיא, שהקדוש ברוך הוא נותן.

בזכות מה? בזכות העמל של התורה, שאדם רוצה, הקדוש ברוך הוא מצליח.

וכל אשר הוא עושה, כתוב על יוסף, השם מצליח בידו.

אבל במעשים, ברצון של האדם.

באי ליל הזקן, לא מכניסים אותו.

אתה רוצה קביעות?

אתה רוצה התמדה? תוכיח.

אז מה אם היום קר?

אז מה אם יש שלג?

אבל אני לא יכול.

כנראה שבאמת לא יכל.

מה עושה הלל? הולך הביתה, אומר, אלה, אלה הדתיים, לא מכניסים אותי לבית הכנסת.

לא מכניסים רעש, לא רוצה לראות את הפרצוף שלהם. יותר לא הולך, זורק את הכיפה,

לא מוכן להיות דתי, לא מוכן... לא, לא.

מה עושה הלל הזקן?

לוקח סולב,

שלג, קור, מטפס למעלה.

לאן? לערובה, יש אומרים, היה חלום קטן.

בגג של בית המדרש,

והוא מניח את האוזן שלו. למה? שם הם יושבים ולומדים בריתחא דאורייתא, צועקים בקול גדול.

אז הוא מספיק ישמע מילה, שתיים.

מה קורה בחוץ?

קור.

מינוס כמה מעלות, והשלג מתחיל להיות מעל הלל.

מתווסף, מתווסף, מתווסף, מתווסף שלג, עד שמהקור כבר

שולח על יסבור, הוא יתעלף.

אחרי הלימוד הם רואים שנהיה חושך, הם לא מבינים.

יש בעיה, או אבטליון, כנראה שהיה שם דמות של בן אדם, מיד תלכו לשם פיקוח נפש.

מיד שלחו את השמש למעלה,

והוא מתחיל לחפור שם בתוך השלג עם העט חפירה שלו.

מה הוא מוצא שם?

הוא מוצא שם גופה.

גופה של מי?

לא פחות ולא יותר, רבי הלל, הלל הזקן.

מיד קורא, חבר'ה, דחוף פיקוח נפש, מורידים אותו, אז זה היה טיפול נמרץ, מגן דוד, איחוד הצלה,

מסוקים, עניינים, חילוץ.

אין יחידות חילוץ.

יחידת חילוץ עצמית.

מורידים אותו, לאן מורידים אותו? מכניסים אותו לאן? לבית מדרש.

שמים אותו ליד התנור, ליד תנור עצים שהיה להם שם אח.

לאט-לאט מתחמם, נותנים לו קצת לשתות וכולי. מתעורר, חוזר לחיים מהעילפון שלו.

נגמר. אמרו לו, מה קרה?

הוא אומר, אני כל כך השקעה נפשי בתורה הקדושה,

אבל לא היה לי לשלם כסף. השומר לא הכניס אותי.

לכן אני עליתי על הגג. ככה, התפעלו מאוד מהגדלות שלו.

ככה, כל כך הרבה התאמצתם, מישהו אחר היה הולך.

אז אומרים הבודדים שבאותו זמן עשו גזירה,

נגמר, לא גובים יותר כסף.

כל מי שרוצה ייכנס לבית המדרש.

היום אתה אומר שיעור בחינם,

דברי תורה, דברי אלוקים חיים, לאו דווקא שלי, כל מיני.

בן אדם עושה טובה שהוא יוצא מהבית.

יבוא היום, רבותיי, תקשיבו טוב.

יבוא היום באחרית הימים לעתיד לבוא, יבוא היום שיעמדו בכניסה, בתשלום יהיה.

לא נכנסים בחינם, אין, נגמר. מי שלא נכנס, אז, לא יכול להיכנס היום.

מה אדם יעשה?

אה?

ולא תהיה, לאן הוא ילך?

לאן ילך?

אצל הגויים, לאיפה ילך?

אין כניסה מקום אחר.

אומרים חזל,

לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע דברי השם. יבוא היום שיהיו צמאים לשמוע דברי השם, ירדפו אחרי מצוות.

יבוא לך, תעשה לי טובה, דברך שהכול נהיה בדבריו, אבל אני לא צמא, נו.

לא דברך, דברך תהיה צמא, תעשה לי טובה, אני רוצה לענות אמן, רוצה עוד מצווה, רוצה עוד שכר,

רוצה פה, תעשה טובה, בואו נלמד עוד משנה, בואו נלמד עוד גמרא.

אתם יודעים כמה שכר אדם, אם היה אדם היה יודע, סיפרתי לכם על אותו יהודי שמסתובב עם הבשמים והביסקיוויטים,

כמה שכר הוא מרוויח מפעולה פשוטה שהוא עושה פנסיונר. מה, הוא חייב עכשיו בקור להסתובב? כן.

הוא יודע שכל דקה שלו שהוא מנצל, שיהודי עונה אמן,

שהוא מברך והוא נאמן אחר ברכה שלו הוא מרוויח אז הוא אומר לשבת בבית, לא יודע לקרוא,

לשמוע את הדרשה של הרב בית כנסת אני שומע, בשיעורים משתתף, בתפילה משתתף, מה אני אעשה כל היום?

אז כנראה שאין לו דיסקים או שהוא לא שומע, לא משנה,

אז הוא הולך, עושה מעשה בידיים עם כל הקשיים שלו ועם כל מה שקשה לו והכול,

אני חושב שהיום הוא אפילו על כיסא גלגלים כמדומני,

אם הפיליפיני שלו מסתובב עדיין ברחובות יפו תל אביב,

מחלק לאנשים, קח מזונות,

דבריך, ישבה עצה, מיניה,

אמן, אמן, אמן, אמן, אמן, אמן, אמן.

הבן אדם הזה עולה עם משאיות של אמן,

משאיות של מלאכים שנבראו מהאמנים, מהמצוות שלו, משאיות של סנגורים.

אתם יודעים מה זה? מביא לדבר הזה.

ואתה חושב אותו כאחד מפשוטי העם, מה? מי הוא? מהו? אתה יודע מה הזכויות שלו?

אתה יודע כמה מצבור הוא מביא איתו מהעולם הזה לשם ללמעלה.

איזה קבלת פנים גדולי עולם יעשו לו שם, ישתבח שמונה.

נמשיך.

לכן זה המן וסמך שהיו בלוחות,

בלוחות הברית, זה היה נס מלבד ההיפוך של האותיות שקוראים אותן מכל כיוון. גם הן והסמך עומדות באוויר,

אין להן רגל,

והן עומדות לא מעשה ידי אדם, מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא.

ואמר הרב חיסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב בובן,

רהב בהר,

שרו ורס.

אמרה ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי, עתו דרדקה,

היידנא לבית מדרשה, ואמרו מילא.

דאפילו בימי יהושע בן נון לא יתמרקבתאיו.

גם בימי יהושע בן נון לא אמרו כמותם.

איך א' ב', א' בינה,

ג' ד' גמול דלים.

מה היא טעמה? פשוט קרא דג' לגבי ד',

שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים.

יפה.

ומה היא טעמה? פשוט קרא ד' ד' לגבי ג'.

דלמצי לנפש ולא ליצטערן.

ומה היא טעמה? מעד הרפא ד' ד' מג'.

למה הד' יותר מודר מהאות ג'?

דליתן לבית צנעה.

כי הכי דלא לכשוף מיני שלא יתבייש.

האות בפני אות לכן.

סליחה, שלא יתבייש אני.

כי כשאדם נותן צדקה, הוא לא אומר לה, אני כך, כך, כך, כך. אתה רואה? נתתי לך אימא לך, שלום, בגלגול הקודם אני אתהפך, אני עני.

תזכור אותי. לא, לא.

זו צדקה שלא שווה.

אתה נותן לו

שלא ידע. זה המעלה הכי גדולה. זה נקרא מתן בסתר.

אתה לא יודע למי לתת.

ברוך השם, יש פה בית תמחוי.

יש פה את הגמ״ח

של הנזקקים.

תראו, עכשיו הבאתי

לגמ״ח הזה. כמה אברכים צריכים את זה? חליפות חדשות לילדים.

בגדי תינוקות של כל מיני אנשים שמכירים אותי. הרב מביא, זה קטע רבים.

אמבטיה, אמבטיה וגיגית כזו חדשה.

אישה אחרי לידה, אברך, אין לו כסף לבעל. מה יעשה?

קודם.

אחד יתקשר אליי, שבוע רב,

נולד לי בן, אין לי סלקל.

מה הבעיה?

יש לי שתיים. קח אחד מתנה, יקירי. מי נתן? דודה של אשתי נתנה.

מה יעשה עם זה?

מה אני עושה עם שתיים? אחד באוטו, אחד בבית.

אתה יכול לזכות עוד אברך שיהיה לו סלקל?

התינוק הזה יגדל?

ילמד תורה? זכויות שלך.

אתה עזרת לו.

אז אם אתה יכול לעזור, והשם חנן אותך, תן בעין יפה, תפרגן.

אתה עוזר,

הגשברוך הוא עוזר לך, יד לוחצת יד, תדעו לכם.

אדם נתן, הגשברוך הוא נתן לו.

נעצור פה למרות שזה ארוך.

לא סיימנו את אות ס'ט.

נמשיך בעזרת השם בשבוע הבא. נעבור לפה ליועץ.

נמשיך בפה ליועץ,

ובעזרת השם נסיים. אנחנו במילה הלוואה.

במילה הלוואה.

וכשיבוא להלוות יקיים מדברי רחמים, אני מסיים מייד.

וכשיבוא להלוות יקיים דברי רחמים שאמרו המלווה את חברו שלו בעדים,

עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

אם נתת אלף שקלים לחבר שלך

וזה בלי עדים,

או שלא רשמת פתק והוא חתם על זה, עברת על איסור תורה לפני עיוור לא תיתן מכשול. למה?

הוא יגיד, אתה לא הלווית לי, יש לך הוכחה?

ואתה תהיה עצבני, איזה דתי זה, אני הלוויתי לו, הוא ככה עשה, וכן על זה הדרך.

עכשיו תפסו בחוץ לארץ, לא תאמינו,

איזה אחד רמאי שקרן נוכל.

הוא כנראה מצא איזה תוכנה ששם הוא כמו אגרון יכול להיות וכדומה, שזה לא חוקי.

והוא מוצא על משפחה מסוימת, נגיד משפחת דוידוביץ'.

חיפש עליה את כל הפרטים, כמה אחים, כמה אחיות, כמה פה, כמה שם.

עכשיו בפרט אצל האשכנזים יש את הרבה את המושג של ניצולי שואה, או שהיו בשואה ונכחדו,

ואין להם כל כך קשר.

אז הוא פנה כבר לאיזה שלושה ארבעה משפחות ככה ברמאות, ואמר להם,

תקשיבו, אני קרוב משפחה שלכם.

הייתה לכם איזה אחות, ופה ושם, ואני הבן שלה.

והם כל כך האמינו, עד שהם התחילו לברר, ראו שהרמאי הזה פנה לכמה משפחות וניסה לשחות אותם כספית, כאילו שהוא משפחה.

ואז אתה יודע, מגיע לו חלק בנכסים,

מגיע לו פה, מגיע לו שם.

והם ישבו שם, כמה חסידי סאטמר תפסו אותו על חן, והראו לו, הנה התמונה שלך, אתה,

זה אתה, ואתה הזדהית למשפחה הזו ולמשפחה הזאת.

בקיצור, הוא לא ידע מה לענות, עד שהוא התחיל להגיד, אני נכנס בדיבוק.

רוח שטות מדברת איתי, זה לא אני אומר, זה הדיבוק מדבר.

בקיצור, הביאו לו שהמשטרה, עצרו אותו.

אז זה נקרא, לפני עיוור לא תיתן מכשול.

אתה הבאת את המכשול אליך, בזה שנתת לו הלוואה, לא, התורה מצווה, עם כסף תלווה את עמי,

את העני עמך, אבל גם שנתת הלוואה, תעשה

דין ודברים איתו, תעשה איתו הסכם,

תחתים עדים, שיהיו עדים נוכחים.

למה? מחר אתה לא יכול לדעת מי זה, מה זה. יכול להיות אחיך והשם ישמור ויציל, יכול להיות. פתאום נכנס פה עץ הרע, נכנס פה רוח שטות.

לכן גם כשאדם רוצה לסייע לאחר, צריך להיות נזהר בדבר,

כי אחרת האיסור תורה עליו.

אתה גרמת לו להכשיל אותך לפני עיוור לא תיתן מכשול. מי גרם? אתה בעצם ההלוואה.

לכן לא יעבור על שום הלוואה, בין בממון, בין בפרקמטיה, שלא יעשה שטר שבלא עדים או כתב יד בכל תוקף.

ואתם חושבים על בנק פראייר שהוא אומר תביא עדים, אתה לוקח שם משכנתה,

לוקח הלוואה, לוקח תביא עדים. מה? למה?

בנק חכם.

הוא מחר הולך לחפש אותך? לא.

או כתב יד בכל תוקף שיהיה חשוב כמו שטר ושיגבה אפילו מנכסי עיתורים קטנים, ולא לחוש לפשיט איזה ספרה או ללמוד לכתוב לעצמו שכמה פעמים יקרה מקרה בלתי טהור שלא יוכל לגבות חובו מחמת שאין לו שטר.

מה יעשה? לא רשמתי או איזה טיפש הייתי הרג ומצטער או כתב יד ואז יחרוק שינה וישבע בן מושיע.

יהיה חילול השם מזה.

וכדאי הוא שיפסיד ממונו על שעבר על דברי רחמים. אז אחד כזה הלווית ולא עשת שטר? תפסיד את הממון שלך.

שלא תעבור על איסור תורה, שלא תעבור על דברי חזל.

ואם בא להלוות לאיש שאינו בטוח כל כך, לא ילווה לו כי אימא למשכון. וטוב יותר אם יינה כן עם כל אדם.

אחיך, אחותך, לא משנה מזה, עם כל אדם, אפילו בטוח. בוא תנהג בו, כדי שלא לבייש את מי שאינו בטוח ושלא להטיל קנאה ושנאה בין האחרים.

ולכן יותר טוב שכל הודעה וכירור שאינו מלווה בלא משכון.

ברגע שהוא מציב כלל, אני רק בשטר ועדים, נגמר.

או במשכון, נגמר. ככה כולם מכירים אותו.

ומה גם כי לא תדע מה ילד יום וכמה בני אדם שכבו עשירים וכמה ממיטתם עניים.

ולכן אמרו משכון בבית?

שלום בבית.

לקח ממנו מעט רווח כדי להוסיף על הקרן של הלוואות, אך לעני ילווה בחינם הלוואות חן וחסד.

ואם יודע שאין לה לווה למשכן כנגד ההלוואה, לפחות יבקש ממנו ערב טוב. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.