חיבוב מצוה - הלקח מחג הסוכות

חיבוב מצוה - הלקח מחג הסוכות

חג הסוכות הוא אחד הזמנים בו אדם עומד בכור המבחן כיצד הוא ניגש לקיום המצוות - האם הוא מחבב אותן או שמא אינו מקיים אותן אלא בכדי לצאת ידי חובתו ותו לא.

בנוסף: חג הסוכות עצמו יחד עם המצוות התלויות בו מלמדים אותנו נכונה מהי הצורה הראויה לקיום המצוות, וכמו שנבאר בעזהי"ת.

ספר חרדים: לא יעשה המצוות בחינם אלא בשכר!

בספר חרדים (הקדמה למצוות תנאי י"ז) כאשר הוא עוסק במעלת המצוות וסגולתן ומה הם התנאים הנצרכים לקיום המצוות בשלימות, כותב בזה הלשון: "התנאי השבעה עשר, שלא יעשה המצוות חינם, אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה".

הרי לנו שאחד מן התנאים לקיום המצוות בשלימות הוא תשלום בכסף מלא עבור המצוה. ואכן חג הסוכות ומצוותיו שעל אדם לקנות בכסף מלא, כגון קניית ארבעה מינים, מהווה ניסיון לאדם עד כמה הוא מחבב את המצוות.

לשונו הנפלא של הזוהר הקדוש

בספר חרדים (שם) ציטט מלשונו של הזוהר הקדוש בפרשת תרומה, וגם אנו נביאם מפני חשיבות הדברים (מתורגם ללשון הקודש):

מי שרוצה להשתדל להתעסק במצוה ולהשתדל בהקדוש ברוך הוא, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחינם, אלא צריך האדם להשתדל בו כמו שראוי לפי כוחו, והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, וראוי שיעשה האדם ההשתדלות ההיא של הקב"ה כמו שנאמר "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ" (דברים טז, יז). 

ואם תאמר הרי כתוב "לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (ישעיה נה, א) והרי הוא בחינם בלא כסף, והוא השתדלות של הקב"ה. אלא השתדלות התורה (לעסוק בה) כל מי שרוצה זוכה בה, ההשתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זוכה בו בלא שכר כלל. אבל ההשתדלות התלויה במעשה (דהיינו עסק המצוות) אסור לקחת אותו בחינם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל להמשיך עליו רוח של קדושה אלא בשכר שלם.

אין לברך על אתרוג שלקח בחינם!

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים: 

כתב בספר כף החיים (סימן תרמ"ט אות ד') שלפי דברי הזוהר הקדוש - אין לברך על אתרוג שלקחו בחינם משום שהקליפות יונקות מאותן מצוות הבאים בחינם!

"להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן"

מבואר אם כן שישנו ענין גדול לשלם על המצוות ולא לקיימם בחינם. השאלה היא: מדוע באמת כל כך נחוץ לשלם עבור המצוה, וכי לא די בקיום עצם המצוה? מה רע יש בכך אם היא הושגה חינם ללא כסף?

אלא שביאור הדבר טמון בדברי הגמרא במסכת סוכה (דף מא:) ממנה למדים אנו יסוד גדול באופן הנכון והראוי לקיום המצוות.

"מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף (1,000) זוז". שואלת הגמרא: "למה לי למימר שלקחו באלף זוז"?

מתרצת הגמרא: "להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן".

שואל הגאון בעל הערוך לנר זצ"ל: כיצד מוכח שהיו המצוות חביבות "עליהן", הלוא לא ראינו מכך אלא שהמצוות היו חביבות "עליו" - על רבן גמליאל אשר הוזיל מכספו אלף זוז לקניית האתרוג.

מבאר בעל הערוך לנר זצ"ל: אם רבן גמליאל שילם עבור האתרוג מחיר כה גבוה, ככל הנראה חבריו ביקשו לקנות את האתרוג לעצמם, ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה שידועים היו בעצמם בעשירותם המופלגת התמודדו גם הם על קניית האתרוג, מן הסתם האחד נקב בסכום תוך כדי שחבירו מעלהו בדמים, עד שלבסוף זכה בו רבן גמליאל לעצמו בהציעו על האתרוג אלף זוז טבין ותקילין.

ממעשה זה אכן מוכח שהיו המצוות חביבות "עליהן"!

מדוע חשוב לחבב את המצוות?

לאחר שנתבאר כי "דמי המצוה" הם להראות את חיבובה, נשאלת השאלה: מדוע כה חשוב לחבב את המצוות? האם לא די בעצם קיומן? 

ניתן להסביר את הדבר על פי מה שמובא להקשות בשם הרבי מקוצק זצ"ל: 

בפרשת שמע כתוב: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) ואילו בפרשת והיה אם שמוע העוסקת בקבלת עול תורה ומצוות נאמר רק: "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג) ואילו "בכל מאודכם" לא כתיב. וביאר הרבי זצ"ל ממונו של אדם כבר כלול ב: "וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

וביאור כוונתו זצ"ל, שבכסף מונח גם נפשו ורצונו של האדם, ולכן כאשר הוא מוזיל מכספו על מנת לקנות מצוות בכסף מלא - נחשב הדבר כאילו מסר למען המצוה חלק מנפשו.

המשלם עבור מצוה נעשית אצלו חשובה ויקרה!

ומי שמשלם מממונו עבור מצוה, המצוה הופכת להיות מצוה חשובה ויקרה מאוד. וכך הוכיח הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א. 

נאמר בפסוק (בראשית ל, יח): "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר" משום שלאה אמנו ע"ה שילמה לרחל אמנו ע"ה עבור שכיבת הלילה וכלשון הפסוק "כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל, טז) והמשלם שכר עבור מצוה היא נעשית אצלו חשובה ויקרה, ולפיכך זכתה לאה עמנו ע"ה ללדת את יִשָּׂשכָר אשר הקדיש את כל חייו לתורה ועליו נאמר (בראשית מט, יד): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם", וכלשון המדרש: "שהיה מרבץ דברי תורה בין התלמידים".

על פי זה נוכל להבין את מה שכתב בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות לולב): "לולב" בגמטריא "חיים", רמז למי שקונה ד' מינים מהודרים שזוכה לחיי עולם הזה ועולם הבא.

יש להדר בקניית ד' מינים לשלם עליהם כסף מלא!

ואכן יש ענין מיוחד לקנות ד' מינים בכסף מלא יותר ממה שמצינו בשאר מצוות. ובספר באר שרים (מאמר קיז) מסביר את הדברים באר היטב, וזה לשונו:

כשיהודי לפני סוכות מהדר על ד' מינים, שם באה לידו ביטוי גודל אהבתו לבוראו. כי מדרך העולם כאשר זקוקים לדבר מה לזמן קצר ומסויים, שואלים אותו ולא קונים אותו, אך כשזקוק לחפץ לזמן ארוך מדקדקים היטב על מינו טיבו ומעמדו.

והנה במצוות ספר תורה תפילין מזוזה וטלית שפיר מקיימים "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) כי לזמן ארוך הוא, אך כאשר מדקדקים על לולב וד' מינים שצריך רק לשבוע ימים, ובכל יום רק מספר רגעים לנענועים, ואפילו ביום טוב ראשון סגי ב"מתנה על מנת להחזיר", וביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול וכו'. וגם אינו יכול להשתמש בהם לשנים הבאות, ולא דמי לסוכה שיכול להשתמש בה כל השנים, וכאשר אף על פי כן מהדר אדם על כך ומפזר ממון רב על הידורם, בזה מראה גודל חשיבות מצוות השי"ת.

זו הסיבה שמצינו שרב אחא בר יעקב כאשר היה מוליך ומביא את הלולב, אמר: "דין גירא בעינא דשיטנא" כמבואר במסכת סוכה (דף לח.), ופירש רש"י זצ"ל: "מפני שהשטן רואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצוות". 

ויש לשאול: וכי אין מצוות אחרות? ואם מפני ה"הידור" שיש בד' מינים, הלוא ישנו הידור גם בשאר מצוות? אלא הטעם הוא שמצות ד' מינים הם לזמן קצר ובכל זאת בני ישראל מהדרים ומוזילים ממיטב כספם בכדי לרכוש אותם כל שנה ושנה - זה גירא בעיניו של השטן!

זו הסיבה שכאשר חל יום טוב ראשון כל ישראל נוטלין "לולביהן", ולא מסתפקים ב"מתנה על מנת להחזיר", אלא הם מהדרים לקנות ד' מינים בכסף מלא לצורך שבעה ימים, ועל אף שהמצוה של שבעה ימים היא רק "זכר למקדש", זה מהווה חץ בעיניו של השטן שניצחנו אותו.

נפלא!

"הרי המעות לפניך, קח כל מה שתרצה"

זהו הטעם שבמשך הדורות רבים וטובים נהגו לפזר כסף רב בקניית ארבעת המינים, ובתוכם גדולי ישראל שהבינו וידעו היטב את הסוד המונח במצוה זו, והקפידו לשלם על כך כל כסף שבעולם.

בוא וראה את עדות הגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל על רבו האר"י זצ"ל (שער המצוות פרשת עקב), וזה לשונו: "ובענין הצדקה והמצוות, לא היה קמצן כלל, וכן בענין ההבדלה שמבדילים בבית הכנסת שנתן ד' פרחים זהב לצדקה, כדי שיניחו לו להביא יין להבדלה משלו. וגם כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת מה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים לו בפעם ראשונה, והיה אומר למוכר: "הרי המעות לפניך, קח כל מה שתרצה".

כעין זה כתב השל"ה הקדוש זצ"ל: "וראיתי אנשי מעשה, שבקניית דבר מצוה אין מדקדקים, אלא מה ששואלים פורעים".

"בני אהובי אל תהיו קמצנים ח"ו בעשיית מצוה"!

נביא לכך עוד כמה מקורות.

בשו"ת תשובה מאהבה להגאון רבי אליעזר פלעקלס זצ"ל (סימן א') מעיד על רבו הגאון בעל הנודע ביהודה זצ"ל: תמיד היה מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור, וכסף וזהב לא היה נחשב בעיניו למאומה, אף שהאתרוג היה בתכלית היוקר.

על הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל מסופר רבות על גודל שמחתו בעשיית הסוכה ובקניית לולבים ואתרוגים, ומנהגו לפזר עליהם ממון רב. למשל: אם קנה אתרוג ולמחרת מצא אתרוג נאה הימנו, קנה גם אותו, וכן נהג בשלישי או ברביעי ויותר, והכל בדמים יקרים. והגם שרצו להעניק לו אתרוג מהודר במתנה, או למכור לו בזול - לא הסכים בשום אופן אלא קנה הכל בשער העומד בשוק ובטבין ותקילין.

כך גם מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שביזבז מכספו לערך עשרים ר"ט עד שהשיג אתרוג מהודר בתכלית ההידור, כלומר: הוא קנה אתרוג וכאשר מצא נאה הימנו קנה אותו, כך כמה פעמים עד שעלה סכום ההוצאה לערך הנ"ל.

בצוואתו לצאצאיו של הגאון רבי יעקב מליסא זצ"ל בעל נתיבות המשפט, כתב בזה הלשון: "בני אהובי אל תהיו קמצנים ח"ו בעשיית מצוה. ובבוא חג הסוכות תראו כל אחד ליקח לעצמו אתרוג מיוחד למענו".

תגובתם השונה של שני גדולי הדור זצ"ל בענין זה

בנותן ענין להביא את אשר סיפר הגאון רבי דוד פרנקל זצ"ל. 

סוחר אתרוגים בא למרן החזון איש זצ"ל ולמרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל והביא לכל אחד מהם אתרוג, האתרוגים היו כשרים ומהודרים בתכלית הכשרות וההידור. כאשר נשאל על ידי שני הגדולים מה מחיר האתרוג, השיב האיש כי חלילה לו לקחת מהם ממון אלא האתרוג נתון להם במתנה.

כאן - סיפר רבי דוד פרנקל זצ"ל - התגלה ההבדל בתגובות של שני הגדולים זצ"ל: החזון איש זצ"ל הפטיר ואמר לו: "אני מבין אותך ואת רצונך, אולם על מצוה - אני רוצה לשלם"! ואכן אותו אדם לא יכול היה לסרב מלקבל את המעות.

אולם הגרי"ז זצ"ל, כששמע שאותו אדם אינו רוצה לקבל תשלום עבור האתרוג, נחרד ואמר: "אם כך, קח את האתרוג מיד בחזרה"! כאשר ראה אותו אדם את חרדת הגרי"ז זצ"ל - ניאות כמובן לקבל ממון עבור האתרוג...

אמרו על כך, ששני הגדולים הללו זצ"ל גרמו לאותו אדם להסכים לקבל מעות עבור האתרוג, אלא שאצל החזון איש זצ"ל היה זה בבחינת "אהבה", ואילו אצל הגרי"ז זצ"ל היה זה בבחינת "יראה"...

כך נהגו והקפידו גדולי ישראל לשלם כסף מלא עבור מצות ד' מינים, כי כאשר אדם משלם מכיסו את ממונו הוא מראה בכך את חביבותו למצוה!

חשיבותם של ארבעת הימים בין יום הכיפורים לסוכות

ואכן כאן המקום לבאר את הערך המיוחד של "חיבוב מצוה", מהו הענין לקיים את המצוות מתוך חיבוב והערכה. נביא בזה דבר נפלא מתורתו של הגאון רבי שלמה ברעוודה זצ"ל (עיין ספר לב שלמה מאמר ח'):

כתוב ברמ"א (אורח חיים סימן תרכד ס"ה) שאין אומרים תחנון מיום כיפור עד סוכות, אולם לא כתוב בזה שום טעם.

בביאור הגר"א (שם) ביאר: ארבעה ימים אלה נחשבים כיום הכיפורים במקצת, וכפי שרבותינו במדרש רבה (ויקרא פ"ל אות ז') הביאו על כך משל: היתה מדינה שהיה לה חוב מס למלך והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו, התיר להם שליש מהמס שלהם. בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה וקלסוהו, והתיר להם הכל. אמר להן מלכא: מה דאזל אזל, מן הכא נתחיל החשבון.

כך בערב ראש השנה גדולי הדור מתענים, והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענים והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהן, וביום הכיפורים כולן מתענים והקב"ה אומר להם לישראל: מה דאזל אזל, מכאן ואילך נתחיל חשבון.

ממשיך המדרש ואומר: ומיום הכיפורים עד החג כל ישראל עוסקין במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה דאזל אזל, מכאן ואילך נתחיל חשבון.

הגר"א זצ"ל מביא מקור על פי דברי המדרש שד' ימים אלו יש בהם מסגולתו ומעלתו של יום הכיפורים אשר מכפר על חטאי האדם, ולכן אין אומרים בו תחנון.

"כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו"

יתכן שיש מכוון נוסף בדברי הגר"א זצ"ל. 

איתא במסכת ראש השנה (דף טז.): "אמר רבי יצחק: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". ופרש"י זצ"ל: "לערבב השטן - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו".

בד' ימים אלו שבין יום הכיפורים לסוכות, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו, ובזה בני ישראל מגלים את דעתם עד כמה מחבבים הם את המצוות, ומקיימים אותן "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) ואפילו אלו שבמשך השנה מקמצים ממעותיהם, מפזרים ממון רב בשביל סוכה נאה וד' מינים מהודרים, ובזה מסתתמים טענותיו של השטן, וביום ט"ו אומר הקב"ה: מה דאזל אזל, מכאן ואילך מתחיל חשבון חדש כלשון הכתוב: "ראשון לחשבון עוונות".

למדנו מכאן את החשיבות והערך העצום של חיבוב המצוות והרושם הגדול שהוא מותיר בשמים, עד שהוא גורם לסתימת טענות השטן שלא יוכל לקטרג.

נפלא מאוד!

"היכן יש בעולם עוד עם שכזה"?!

על פי הדברים נבין היטב את הנהגתו של הגאון רבי חיים ברים זצ"ל. 

לא ניתן היה לתאר כיצד קרנו פניו מאושר רוחני וסיפוק רב בד' הימים שבין יום הכיפורים לסוכות. הגם שהוא עצמו טרוד היה בצדקותיו, לא נרגע ממראה עיניו, המחזה בו המוני בני ישראל מכל העדות והחוגים עוסקים בקניית ד' מינים מבוקר ועד ערב, ותהי לו למשיבת נפש כפשוטו ממש.

וכה סיפר אחד ממקורביו: הסעתיו פעם מלוד בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, הגענו בדרכנו למאה שערים שהיתה פקוקה עקב ההמולה הידועה השוררת שם לפני חג הסוכות. התנועה התקדמה באיטיות מעצבנת, אך הוא - למרות שחזר זה עתה ממסע מתיש, ומעבודה מאומצת - לא גילה שום אותות צער וקוצר רוח. אדרבה, הוא ישב ברכב כשהוא שש ושמח, מתרגש ומתלהב למראה המוני יהודים השקועים בחיבוב המצוות ועוסקים ברדיפה אחר מילוי רצונו של המקום ברוך הוא. בהתפעלות היה חוזר ואומר: "היכן יש בעולם עוד עם שכזה"?!

ההתפעלות והעונג נבעו מהמראה כיצד כלל ישראל מגלים את חביבותן של המצוות לפני רבונו של עולם, רצים, מזיעים ומוזילים מכספם לקיום מצוות החג!

"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ!" (תהלים קמד, טו)

המתיקות והעריבות בחיבוב המצווות!

נקודה נוספת: כאשר ירגיש אדם פעם אחת את המתיקות המונחת בחיבוב המצוות, לא בנקל יוותר על כך בעתיד.

כאשר הגאון רבי אברהם זצ"ל אחי רבינו הגר"א זצ"ל התחתן, הוא עזב את וילנא והתגורר בעיירה אחרת. רבינו הגר"א זצ"ל שיגר אליו איגרת ובה ביקשו לשוב לוילנא כדי שיוכלו ללמוד בחברותא. השיב רבי אברהם זצ"ל, כי מי שמעכב בעדו מלשוב לוילנא היא אשתו. ויהי לפלא.

לימים נודע פשר הדבר. באותן מדינות היו האתרוגים נדירים ויקרים. באחת השנים היה קושי מיוחד להשיג אתרוג כשר לחג, משום שבדרכים נערמו השלגים והדרכים היו משובשות. בדרך לא דרך הגיע אתרוג יחיד לעיירה שבה התגורר רבי אברהם זצ"ל, אולם בעליו ביקש עבורו הון עתק.

גבאי הקהילה נמנו וגמרו שלא לרכוש את האתרוג משום שאין ברשותם סכום כה גדול בעבורו. כשנודע הדבר לאשתו של רבי אברהם זצ"ל פנתה לבעלה ושאלה אותו במפח נפש: האם חלילה לא יהיה לנו אתרוג לסוכות?!

מיד עלה במוחה רעיון: הלוא הדירה שאנו גרים בה וקיבלנו בנדוניה שווה הון רב, נמכור אותה וכך נקנה את האתרוג...

אמרו ועשו. לוו את הכסף ורכשו בו את האתרוג במחיר מלא. לאחר החג מכרו את דירתם, פרעו את חובם ועברו לגור בצריף דל.

משהגיעה בקשתו של רבינו הגר"א זצ"ל אל אחיו לשוב להתגורר בוילנא, אמרה אשתו של רבי אברהם זצ"ל לבעלה: אינני מסכימה לעבור מעירנו, משום שבכל פעם כשאני עוברת ליד ביתנו לשעבר, לבי מתמלא שמחה גדולה. אם נעזוב את העיר ונתגורר בוילנא שוב לא אעבור על ידו. אינני יכולה לוותר על שמחה מעין זו!

זוהי המתיקות והעריבות בחיבוב המצווות!

מדוע נאמר על משה רבינו ע"ה: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת"?

כאן המקום להביא בזה דבר נפלא. 

בפרשת בשלח (שמות יג, יט) נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" ומובא על כך במדרש (שמות רבה כ, יט): "עליו הכתוב אומר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת" (משלי י, ח) שכל ישראל היו עוסקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", אמר הקב"ה למשה: עליך נתקיים "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת".

שואל הגאון רבי חיים שאול קויפמאן זצ"ל: תימה! הרי ביזת מצרים אף היא מצוה היתה, שכך ציוה אותם הקב"ה לרוקן את מצרים מכספם וזהבם, ומהי אם כן המעלה המיוחדת של משה רבינו ע"ה, הלוא כולם היו עסוקים במצוות?

אולם על פי דברי הזוהר הקדוש שהבאנו לעיל, שמצוה שאדם מקיים והוא מוזיל על כך ממון מכיסו חשובה יותר ממצוה שמקיימה בחינם, מובנת היטב מהי מעלתו המיוחדת של משה רבינו ע"ה יתר על שאר העם, כי הוא קיים מצוה והפסיד מכך שלא התאפשר לו לבזוז את רכושם של מצרים, ועל כן קרא עליו הקב"ה: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת". 

ואפשר להוסיף בזה, שהרי דייק הפסוק לומר "יִקַּח מִצְוֺת" ולא אמר "יעשה מצוות", להדגיש שרק ה"לוקח" מצוותיו ומשלם עליהם בכסף מלא, או שמחמת המצוה יש לו חסרון כיס, הוא נקרא "חֲכַם לֵב"!

רואים מזה כמה יקר וחשוב בעיני הקב"ה כשמקיימים מצוותיו מתוך חיבה ואהבה, וזהו "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת"!

[נ.ב. הרב בן ציון ואזנר זצ"ל אב"ד מונסי על הרב שליט"א: "וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (משלי יא, ל)]

"לחסוך" כסף בקניית המצוות - אין לך זלזול גדול מזה!

ומכלל הן אתה שומע לאו - כשם שקיום מצוה מתוך החיבוב הראוי לה הוא דבר גדול וחשוב לאין ערוך, כך מי שעושה תמיד כל ה"טצדקי" על מנת "לחסוך" כסף בקיום המצוה - אין לך זלזול גדול מזה!

והא לך לשונו הזהב של הגאון הרב חיד"א זצ"ל בספרו מורה באצבע (סימן ט' אות רפ"ז): "ובקש ארבעה מינין, ולא ליחוש במעי'ה כדי שיהיה לו לולב ואתרוג יפים ומהודרים. וגם אל הסוכה ישים עיניו לתקנה כהוגן וישים אל לבו כי הלא לקנות תכשיטין ובגדים לביתו יוציא המעות בשמחה, וישא קל וחומר להוציא מעות בשמחה רבה להיות לו אתרוג מהודר וסוכה נאה, ומה יענה אם יהיה ציקני לדבר מצוה שלא לתת לה' ממה שנותן לו, הלא יבוש ויכלם ויהיה חרפת נבל".

מעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל

יהודי אחד נהג להראות את אתרוגו למתפללי בית הכנסת בחג הסוכות תוך שבירר את דעתם באיזה מחיר הוא קנה אותו? לאחר שבחנו את האתרוג המהודר ענו כי בודאי שילם עליו הון מפולפל. או אז היה מתפאר בפניהם שהוא שילם עליו סכום פעוט וזניח. 

כאשר היה נשאל: כיצד השגת אתרוג כה יפה במחיר אפסי שכזה, ענה: אני ממתין עם קניית האתרוג עד ערב החג, ואז כאשר הסוחרים דחוקים למכור את הסחורה שנותרה ברשותם, מחיר האתרוגים נופל לרצפה...

מעשה זה חרה מאוד להגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל, והוא ניגש אל אותו אדם וכך אמר לו: הגמרא במסכת ביצה (דף טז.) מספרת על שמאי הזקן שמיום ראשון בשבוע היה כבר מתכונן לשבת, מצא בהמה נאה, היה קונה אותה לשבת, אחר כך מצא בהמה נאה הימנה, היה מניח את השניה לשבת ואוכל את הראשונה, אבל "הלל הזקן מידה אחרת היתה לו", שהיה אומר: "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם" (תהלים סח, כ) ובטח בה' שימציא לו בערב שבת בהמה נאה לשבת.

והנה הדבר צריך ביאור, מדוע לא נהג הלל הזקן כמנהגו של שמאי, הלוא לכאורה הנהגתו נראית טובה ומכבדת יותר? 

אלא לכשנדייק את לשון הגמרא: "מידה אחרת היתה לו" נבין כי מנהגו של הלל הזקן לא היה אך ורק במצוות אלא הוא נהג במידה זו אף בעניני עצמו, וכאשר קנה דבר מה לעצמו לא היה מתכונן לכך מראש, וכלשון הגמרא "היתה לו" - גם בענינים גשמיים. וכיון שכך נהג לאורך כל הדרך ובטח בה' בכל צרכיו, אף בענייני מצוות לא היה צריך להכין אותם מראש.

אולם מי שבענייניו האישיים והגשמיים הוא דואג להכין הכל מראש, ורק את המצוות הוא מותיר לרגע האחרון, אין לך זלזול במצוות גדול מזה!

המורם לנו מכל האמור, שחג הסוכות הוא עת המבחן האם אנו מחבבים את המצוות, כגון בעת קניית ארבעת המינים אם אנו משלמים את מחירם בלב שמח ובנפש חפצה, או שאנו חסים על כל הוצאה וכל מחיר נראה בעינינו כמוגזם. 

אך מי שמפזר מממונו לקיום המצוות בשמחה וברצון - בזה אצלו ניכר חביבות המצוה.

כמו כן הוכחנו את כוחו של חיבוב המצוות להגן עלינו מהמקטרגים, ומאידך גיסא המתרשל ואינו חפץ להוזיל מממונו על קיום המצוות, הרי הוא מבזה ומוזיל את ערך המצוות בעינו.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה להיות מאלו שעליהם אומר הכתוב: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת", אמן כן יהי רצון!

- - - 

קרדיט: מאמר 7 הרואה אור לראשונה! באתר 'שופר' ארגון להפצת יהדות ע.ר. מתוך הספר הנפלא והחדש! 'סוכות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד ישר כוחו! [מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....]

לכתבה הקודמת: חג הסוכות - זמן של אחדות [לחץ כאן] חג הסוכות הוא זמן של שמחה ואחדות – עת שבה "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". הסוכה מסמלת שלום ויחד, וארבעת המינים רומזים לכל סוגי ישראל המתאחדים לאגודה אחת. האחדות לאחר יום הכיפורים מביאה סליחה, מגינה מן הדין, ומאפשרת את קבלת הברכה, שכן "אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום".