לא תרדה בו בפרך

דהיינו; שאסור לשעבד את חברו בעבודת פרך. למרות שמדובר באיסור אך רבים אינם מודעים לו כלל, עלינו לדעת שאיסור זה נוגע הרבה בחיי היום יום שלנו, כגון: מעסיקים ועובדים, מורים ותלמידים, הורים וילדים ועוד. שהכלל הוא: כל פעולה שאדם מבקש מחברו, וגורם לו להסכים לעשות זאת שלא בלב שלם, קיים החשש של האיסור...

"לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"

פתח דבר:

נדבר בעזהי"ת על המצוה לא תעשה של התורה של "לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מג) דהיינו שאסור לשעבד את חבירו בעבודת פרך. למרות שמדובר על איסור שהוא מאיסורים שרבים אינם מודעים להם כלל, עלינו לדעת שאיסור זה נוגע ונוגע הרבה בחיי היום יומי שלנו, וכגון במצבים דלהלן: מעסיקים ועובדים, מורים ותלמידים, הורים וילדים ועוד. שהכלל באיסור זה הוא: כל פעולה שאדם מבקש מחבירו, וגורם לו להסכים לעשות זאת שלא בלב שלם, קיים החשש של האיסור של "לא תרדה בו בפרך", ולכן אסור לנצל מעמד כל שהוא כדי להפעיל לחץ או לא נעימות אצל הנמוך ממנו במעמד, ועל ידי זה זה לגרום לו לעשות דבר נגד רצונו.

נבאר באיסור זה מהו גדרו ובד בבד נחלק אותו לשלוש מחלקות ונציין דוגמאות שכיחות יחד עם עובדות והנהגות של גדולי ישראל שמאוד היו נזהרים מלעבור על לאו זה.

האם לאו זה של "לא תרדה בו בפרך" נוהג גם בזמנינו?

הן אמת שרוב מוני המצוות לא מנו לאו זה בין הלאוים הנוגעים בזמן הזה ולכן רוב בני אדם לא מודעים ממנו, אמנם נבאר שאין זה דבר פשוט כל כך ונראה שגם בזמנינו יש הסוברים שקיים איסור זה.

והנה בספר החינוך (מצוה שמו) "שלא לעבוד בעבד עברי בעבודת פרך", אחרי שכתב להסביר לאו זה כתב: ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בזמן שהיובל נוהג. אמנם יש לציין שגם לפי שיטתו שלאו זה לא נוהג בזמן הזה סיים דבריו בזה הלשון: ואף על פי שאינה נוהגת בזמן הזה, לפי שאין קנין עבד עברי נוהג, מכל מקום ראוי לו לאדם להזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהזהיר בה הרבה.

והאמת היא שגם ברמב"ם (הלכות עבדים פ"א ה"ז) מבואר שמצוה זה נוהגת רק בעבד עברי ולא בזמננו, וזה לשון הרמב"ם זצ"ל שם: "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. וכו' .. בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא עבדו מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו". עכ"ל.

ומשמע מדבריו שבפשטות לאו זה הוא דוקא בעבד עברי ולא נוהג בישראל שאינו נמכר כעבד אלא עושה מלאכתו מדעתו וברצונו.

אם אי אפשר לו לסרב או להתפטר קיים האיסור של "לא תרדה בו בפרך"!

אמנם כבר דייק בקהילות יעקב (מס' גיטין סי' כז) שמה שבשאר אדם מישראל אין איסור של "לא תרדה בו בפרך" הוא מטעם שכתב הרמב"ם זצ"ל "לפי שאינו עושה אלא מרצונו ומדעת עצמו". דהיינו, שמי שאינו עבד עברי אינו מוכרח לעבוד אותו, ומה שהוא עובד מדעתיה דנפשיה קעביד, ואין הבעל הבית נקרא מעבידו, ולכן אינו בכלל "לא תרדה בו בפרך" (ע"ש בהמשך דבריו שדיבר על מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואכמ"ל).

ולפי דברים הללו התעוררתי לומר שמי שעושה עבודה אצל חבירו ומשום מה אינו יכול להתפטר מהעבודה, למרות שהוא "ישראל" שאין בו האיסור הזה של "לא תרדה בו בפרך", מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלמרות שמותר להעסיק פועל בן חורין בעבודות קשות או בזויות ואין בזה איסור של "לא תרדה בו בפרך" מכיון שעושה מלאכות אלו מרצונו ומדעת עצמו שבכל רגע הוא יכול להתפטר מן העבודה. אבל לו יצוייר שהפועל לא יכול לחזור בו עד סוף היום אסור לעבוד בו עבודת קשות או בזויות.

הנהגת הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל

ואולי על פי זה נוכל להבין הנהגה עמוקה שהיה לו להגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל שלא רצה להטריח ולצוות את ילדיו שיעשו שום דבר בשבילו, וכשהיה לו צורך היה מבקש מילדי שכניו. ויש לציין ששאלו אותו פעם, מדוע אינו מבקש שום דבר מילדיו שכל כך רוצים לעזור לו, ואמר כי חושש הוא מאיסור "לא תרדה בו בפרך", בהסברו כי ילדיו, אם יבקש מהם יהיו חייבים לעשות מדין כיבוד אב, ואילו כשמבקש מאחר הרי אינו חייב לעשות עבורו כלום, ואם בכל זאת עושהו זהו "על דעת עצמו" שעושהו מה שאין כן בילדיו.

הרי שהגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל נקט כמו החילוק שהבאנו. שגם כלפי ישראל בן חורין, אם אי אפשר לו לסרב או להתפטר מאותה עבודה קיים האיסור של "לא תרדה בו בפרך"!

דעת רבינו יונה זצ"ל שקיים לאו זה גם בזמנינו

והאמת היא שכל מה שביארנו עד כה הוא רק לרווחא דמילתא כי בעצם מצינו חידוש גדול בדברי אחד הראשונים זצ"ל ה"ה רבינו יונה זצ"ל הסובר שלאו זו נוהג לא רק בעבד עברי אלא בכל אדם באשר הוא.

וזה לשונו בספרו שערי תשובה (שער ג' אות פ' ס): "ובאחיכם בני ישראל איש כאחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד כיכר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה, מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ, עכ"ל.

הרי לנו מפורש בדברי רבינו יונה זצ"ל שלאו זה שייך בכל איש ישראל ולא רק בעבד, וכמו שכתב "לא ישתעבד אדם בחבירו". הרי לנו מזה שמי שנמצא תחת שליטת אחר וצריך לעשות מה שיצונו למרות שלא רוצה לעשות כן אלא שאינו יכול לומר לא - עובר בלאו זה!

ואחרי זה ראיתי שדעת רבינו יונה זצ"ל אינה דעת יחידה, כי הרי גם בספר חרדים (פרק כט אות ע"ג) הביא לאו זה ופירשו שמדבר אצל כל אדם, והביא דעת הרבינו יונה זצ"ל בזה.

לאו זה נוגע בכל אדם וגם בבני ביתו!

ויותר מזה מצינו להגאון רבי יוסף יוספא זצ"ל ראש לדיינים ולבני הישיבה בק"ק פרנקפורט בספרו יוסף אומץ (עמוד רצ) שכתב שלאו זה נוגע בכל אדם וגם בבני ביתו יכול לעבור על לאו זה של "לא תרדה בו בפרך" אם מבקש מהם מלאכה שאינה צריכה, ונעתיק מלשונו שם שדברים הם כקילורין לעינים:

"ואם על משרתיו העושים עמו בשכר מוזהר האדם להשגיח שלא להכביד עולם ביותר ואמרו חכמינו ז"ל אפילו בעבד עברי שמשועבד יותר לאדונו משכיר שנה שאל יאמר לו החם לי את הכוס והוא אינו צריך וכו', כל שכן שלא יכביד עולו על שאר בני ביתו שאינן מקבלין שכר ממנו בשום מלאכה רק במה שעושים ברצונם הטוב ואין מתביישין בו, וכל שכן שאיסור גדול דאורייתא הוא לנכבד לצוות שום דבר למי שיהיה כי בעל כרחו יענה אמן וכן יעשה אף על פי שהוא נגד רצונו מפני שאין לו פנים למרות מצוה אחרי שהוא נכבד. וכן כתב החסיד רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה שלו בכותבו הלאוין שאין העולם נזהרין בהן".

הרי לנו דעת הגאון רבי יוסף יוזפא זצ"ל שאיסור זה נוגע לכולם גם בזמן הזה.

דעת הגאון רבי יהודה חסיד זצ"ל שלאו זה קיים ומצוי גם בזמנינו

שוב מצאתי להגאון רבי יהודה חסיד זצ"ל בספר חסידים (מהדורת פארמא אות תתתרצ"ז) שכתב גם בזה וז"ל: כתיב "לא ירדנו בפרך בעיניך", אל יקניט אדם את פועליו ואת שכיריו ואת מלמדי תינוקות יותר מדאי. אם עוסקים ואומר להם "אותו פלוני פועל ואותו שכיר עושים יותר מכם" כי כל מי שמקניט אינו רואה סימן טוב וברכה באותה פעולה, ובאותה מלאכה לבסוף, ע"ש.

ובמהדורה רגילה (אות תתרע"ד) כתב וז"ל: המכביד על השכירים, כגון אם השכיר אחד לעשות מלאכתו או ללמד בניו או שאר דברים, לא יטריחנו יותר מדאי או ממה שהתנה עמו להכריחו. ואין להתנות עם אדם יותר על מה שיכול לעשות, אם אתה יודע שאינו יכול לילך יותר מכך וכך מיל, אל תאמר לו על מנת שתכל יותר ממה שאתה יודע שיכול לילך, אף על פי שזה מתרצה אסור לו להטריחו יותר מאשר יכול לסבול, וכן בכל השכירות.

הרי שגם הוא זצ"ל סובר ששייך לעבור על לאו זה גם בזמנינו.

מדוע יש צורך לכפול ציווי זה?

ובחזקוני כתוב דבר נפלא, אחרי שהתקשה מדוע התורה כפלה ציווי זה פעמים בפסוקים סמוכים זה לזה. בפסוק מג ושוב בפסוק מט ומה טעם לזה? וענה החזקוני זצ"ל כי מאחר בעוון זה מאוד מצוי באנשים לכן היה צורך לכפול הציווי!

שכרו של מי שנזהר בזה

הרי שראינו שאיסור זה נוגע בזמן הזה, ונוגע מאוד מאוד, ולפני שנעבור לבאר גדרו של איסור זה, כדאי להעלות על הכתב את שכרו של מי שנזהר בזה.

בספר תוכחת חיים כותב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל מה שנתגלה לו בחלום בחזיון לילה:

כחודש ימים לאחר פטירתו של אחד מתושבי עירו אוזמיר שבתורכיה, נתגלה האיש לרבי חיים פלאג'י זצ"ל בחלומו והוא לבוש בבגדי חג והינו שש ושמח.

שאל אותו הגר"ח פלאג'י זצ"ל על מה ולמה זכה לכל הכבוד הזה?

השיב לו הנפטר: זכיתי לחיי העולם הבא על אשר נהגתי עם משרתי בכבוד וברחמנות, ולא הכבדתי את עולי עליהם ולא שעבדתי אותם באכזריות, ובעבודה קשה.

הרי לנו השכר הגדול שזכה לו על קיום מצוה זו של "לא תרדה בו בפרך"!

ואפשר להביא ראיה לזה מדברי הגמרא במסכת סוטה (דף י.) שהגמרא מספרת על שמשון ומביאה את הפסוק (שופטים טז, כח): "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלוקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". 

איזו זכות ואיזה מעשה טוב ביקש שמשון להזכיר לה' בתפילה זו?

ממשיכה הגמרא ואומרת: אמר שמשון לפני הקב"ה: רבונו של עולם זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם "העבר לי מקל ממקום למקום"! זו הזכות אותה הזכיר שמשון ברגעים האחרונים לפני מותו, ובפשטות נראה שזה הענין של קיום המצוה של "לא תרדה בו בפרך"!

נפלא!

מה היא ההגדרה של "עבודת פרך"?

ואם נרצה לדעת מה נחשב לעבודת פרך שאסרה התורה, יש להביא לשונו הזהב של הרמב"ם זצ"ל (הלכות עבדים פ"א ה"ו) המגדיר מהותה של עבודת פרך האסורה וז"ל:

"ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה או עבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עצור תחת הגפנים עד שאבוא שהרי לא נתן קצבה. אלא יאמר לו עצור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני, וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו. ואפלו להחם לו כוס של חמין או להצן לו והוא אינו צריך לו אסור. ועובר עליו בלא תעשה שנאמר "לא תרדה בו בפרך".

הרי שהרמב"ם זצ"ל נתן שתי דוגמאות על מה נקרא "עבודת פרך": 

א) עבודה שאינו צריך לה. 

ב) עבודה שאין לה קצבה.

מדוע נאמר "ויראת מאלוקיך" בלאו זה?

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה אומר שהאיסור של "עבודת פרך" אינו דוקא כשמדובר על "עבודה קשה" אל כל עבודה מיוחדת שאין האדון זקוק לה. וחידוש יש בזה, שאף על פי שאין העבד יודע כלל כי עבודה זו היא אך למותר, אלא סבור הוא כי האדון צריך לכוס חמה. וגם לא ידע לעולם כי לחנם טרח, ומחשבה זו היא רק בלבו של האדון בלבד, ואין אדם יודע מכך, מכל מקום הזהירה התורה על כך ועל זה נאמר "ויראת מאלוקיך"!

אזהרה מיוחדת לאנשי ציבור!

ובספר טיב התורה (פרשת בהר) דייק עוד בזה וכתב שמכיון שאחד מן הדברים שמרפך את האדם הוא כשנותנים לו לחכות, ואין אומרים לו זמן ברור עד מתי. לכן נאמר במיוחד ציווי זה עוד פעם, כדי להזהיר אנשי ציבור - שהרבה אנשים תלוים בהם - בהזהרה מיוחדת, שלא להטריח אנשים בחוסר בהירות בענין הזמנים המדוייקים, עד כמה צריך להמתין עליהם.

נשים לב לכל זה כי כמדומני שזה דבר שנוגע עד מאוד!

אמנם מדברי רבינו יונה זצ"ל נראה שהחמיר עוד בזה כי הרי כתב שכל זמן שהאחד בוש מלסרב לעשות מה שחבירו מבקש ממנו, אז יש איסור של תורה בין אם מדובר על דבר קטן או גדול. כל שזה שלא מרצונם ומדעתם - אסור!

ואם כך נוכחנו לדעת שזה דבר שמאוד נוגע לכולנו.

דוגמאות מעשיות והנהגות מגדולי ישראל בענין זה

ועל כן חשבתי שכדאי להביא כמה דוגמאות מעשיות לזה מתובלים עם מעשים והנהגות של גדולי ישראל, ועל מנת שנוכל לסדר את הדברים נחלק את זה לג' חלוקות.

א) העסקה בכפיה - כלומר, דוגמאות איפוא שיש אדון המעסיק או שוכר את הפועל.

ב) ההפצרה בסתם אדם לעשות דבר שהוא נגד רצונו.

ג) להטיל עבודה מיותרת וטירחה מיותרת אצל אדם שלישי.

העסקה בכפיה

נתחיל עם חלק הראשון - העסקה בכפיה, וניתן כמה דוגמאות.

הורים שהשאירו ילד אצל מטפלת ואמורים לבוא לקחת אותו בשעה שתים אחרי צהרים, הם רואים שמשום איזה עיכוב שהיה להם יצטרכו לבוא לקחת אותו מהמטפלת עד שעה שלוש. הם טילפנו למטפלת לשאול אם מסכימה היא בזה והיא אמרה שלא יכולה כי יש לה ענינים דחופים לסדר. אם בכל זאת ההורים מגיעים מאוחר ביודעם שהמטפלת לא תעזוב את בנם. למרות שמשלים לה על תוספת זמן הזה, עוברים הם על הלאו דאורייתא של "לא תרדה בו בפרך" אחרי שהיא עשתה זאת שלא מרצונה.

בכולל מסויים, הראש כולל ביקש מהאברכים שכל אחד חייב להשתתף במכירת פנקסי הגרלות לטובת הכולל. יש לחשוש במקרה זה שהאברכים עושים זאת שלא מרצונם הטוב אלא שפשוט לא יכולים לסרב לראש הכולל, או שלא נעים להם לסרב לראש הכולל. במקרה כזה גם עוברים על איסור דאורייתא של "לא תרדה בו בפרך".

בספר לרעך כמוך הביא עוד דוגמא בענין זה:

אשת ראובן שילמה לשמרטפית "ביבי סיטר" בסוף עבודתה, לפתע נזכרה שהיא צריכה לדבר כמה דקות עם אחת השכנות, לכן היא בקשה מהשמרטפית שתישאר עוד כמה דקות. מתוך הדברים היה מובן שעל דקות אלה היא לא תשלם לה, והשמרטפית תתבייש לבקש תשלום, והיא תשאר לשמור רק מחסור נעימות לסרב, זוהי רדיה בשמטרפית האסורה על פי ההלכה.

אשה המביאה עוזרת לבית כדי שתעזור לה בנקיון הבית ובסידורו, ורואה היא שאחרי כארבעים דקות גמרה היא כבר כל העבודות שהיו מוטלות עליה, וכעת העוזרת יושבת לנוח קצת, בעלת הבית בראותה שהיא נחה חשבה ש"חבל על הזמן" שבין כה חייבים לשלם, ולכן מתחילה לבקש ממנה לעשות דברים שלא היתה מעוניינת לעשות, אלא כדי שלא תישב בטל ביקשה זאת, נראה שבמקרה כזה גם עוברים על הלאו דאורייתא.

זהירות החפץ חיים זצ"ל כלפי המשרתת

והאמת היא שבמקרה ויש עוזרת בבית עלולים להכשל בקלות. ואולי מפני זה ראינו אצל גדולי ישראל שמאוד חששו לזה וזהירים היו מלהכביד עליהם. נביא בעזהי"ת כמה דוגמאות לזה.

בבית רבינו החפץ חיים זצ"ל הועסקה נערה, לעזור לרבנית בעניני הבית ובהכנסת האורחים הנרחבת, לפני שהתקבלה לעבודה הודיעה רבינו זצ"ל שהאורחים מרובים בביתו ותהיה לה טרחה רבה, שלא תהיינה לה תרעומות. סברה וקיבלה.

למעשה, היוו עבורה האורחים מקור להכנסה מכובדת בהעניקם לה תשורות ודמי שירות. אך יחד עם זאת, ועל אף התנאי שהותנה מראש, היה החפץ חיים זצ"ל מפייסה בכל ערב יום כיפור ומבקש ממנה שתאמר בפה מלא שהיא מוחלת על הטירחה שהאורחים מסבים לה, ובכדי להיות בטוח שמוחלת היא בלב שלם היה מעניק לה כמה רובלים כדמי פיוס...

הנהגת הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל בענין זה

גם על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל מסופר כעין זה, הוא היה נזהר עד מאוד בכבוד המנקה שניקתה את ביתו. היה מכין לה אוכל ודואג שתקבל זאת בכבוד, והיה אומר "היא צריכה לאכול היטב". וכן תמיד שילם יותר ממה שהיה צריך לשלם, וסייע בידה בכל מה שיכל שלא תעבוד מידי קשה, עד שמרוב עדינות נפשה עזבה את העבודה בבית רבינו זצ"ל כי לא היה נעים לה שרבינו זצ"ל כל כך טרח עבורה!

סיפור נפלא על הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל

עוד מסופר בענין זה סיפור נפלא על הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל ומעשה שהיה כך היה:

פעם בבוא הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל לקייטנה ברדוזגניק, הציעו לפניו שתי דירות נוחות, אחת מהן היתה משוכללת לכל פרטיה ובעל הדירה לחץ שיגמור איתו השכירות, הרבנית ביקשה אף היא שישכרו דירה זו, אולם רבי חיים עוזר זצ"ל עדיין היה חוכך בדעתו: מה בפי המשרתת? הלא יהא עליה לטרוח ולהביא הנה הסעודות, המטבח מרוחק יותר בדירה זו ביחס לשניה, וצריכים אם כן לשמוע מה בפיה...

נפלא! רואים איך שגדולי ישראל נזהרו מלהכשל בזה ותמיד חששו שלא להכביד על המשרתת.

"כאשר רואה אני שאין אימתי מוטלת על עובדי, הריני מתנחם בכך"...

נביא עוד דוגמא אחרונה בענין זה המלמדת אותנו היחס הנכון כלפי העוזרות בבית.

פעם ישב הסבא מסלבודקא זצ"ל יחד עם מספר תלמידי חכמים גדולים בביתו של הגביר הנודע הג"ר שרגא פייבל פרנק זצ"ל שהיה חותנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. על השולחן היה פעמון שבו היו מצלצלים לעוזרת, ואז היתה העוזרת מגיעה לקול הפעמון ונכנסת לחדר האורחים לשמוע בקשתם.

ביקש רבי שרגא פייבל זצ"ל לכבד את אורחיו החשובים בכוס תה, צלצל בפעמון, אולם למרות הצלצול לא נכנסה העוזרת... לאחר מספר דקות צלצל שוב וגם הפעם בוששה העוזרת מלהכנס כך חזר הדבר ונשנה פעמים אחדות...

האורחים הביעו את פליאתם הרבה ושאלו: מפני מה אינך מנהיג משמעת חמורה יותר בקרב העובדים?

חייך רבי שרגא פייבל זצ"ל ואמר: הלא זו כל שמחתי ונחמתי, כל ימי שרוי אני בפחד שמא אכשל חלילה כלפי עובדי בלאו של "לא תרדה בו בפרך", לפיכך, כאשר רואה אני שאין אימתי מוטלת על עובדי, הריני מתנחם ומתעודד בכך.

צוואת הגאון בעל תפארת ישראל זצ"ל לבניו: להזהר כלפי המשרתת!

ראינו אם כן, הגישה הנכונה הנצרכת כלפי העובדים והעוזרים, ואת גודל הזהירות של גדולי ישראל שלא להכשל בהם באיסור של "לא תרדה בו בפרך", ועד היכן הדברים מגיעים, שבצואתו של הגאון בעל תפארת ישראל זצ"ל (אות ל"ח) מצינו ציווי מפורט על דבר זה שמצוה לבניו ולבנותיו שיזהרו ביחס כלפי המשרתת כדי שלא יכשלו באיסור של "לא תרדה בו בפרך", ועוד כותב להם שם שגם הוא עצמו הקפיד על זה כל חייו.

וכמדומני שדי לנו בזה להתעורר ולשים לב לדרכינו על מנת שלא ניכשל בזה.

להפציר בבני אדם לעשות דבר נגד רצונם

כעת ננסה להסביר החלק השני - להפציר בבני אדם (שהם לא פועליו) לעשות דבר נגד רצונם.

כמו שאמרנו כבר שמדברי רבינו יונה זצ"ל מבואר שלהפציר ולעשות לחץ על כל אדם מישראל כדי שיעשה דבר שהוא נגד רצונו, אלא עושה אותו דבר מתוך כפיה מסויימת כי קשה לו לסרב, יש בזה איסור של "לא תרדה בו בפרך" על כן מצינו שהרבה גדולי ישראל נמנעו מלבקש שום דבר לזולתם מפני חשש זה, וכמו שאומרים על הרב מבריסק זצ"ל שעל פי דברי השערי תשובה הללו היה מאוד נזהר שלא לבקש משום אדם לעשות עבורו דבר ואפילו להביא הכובע וכדומה.

והגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אמר שאביו הסטייפלר זצ"ל לא היה כותב מכתב בקשת תמיכה כספית לאדם פרטי ומסוים, כי חשש משום "לא תרדה בו בפרך", ולכן היה מוכן לכתוב רק באופן כללי.

מכתב נפלא מהחזון איש זצ"ל

ובענין זה מצינו מכתב נפלא מהחזון איש זצ"ל (קובץ אורות ח"ב מכתב פ"ט) העונה לאדם אחד שכנראה ביקש ממנו לעשות דבר שקשה היה עליו לעשות ולכן כותב לו שאם ימלא בקשתו נגד רצונו נמצא שעובר בזה על הלאו של "לא תרדה בו בפרך", ונעתיק לשונו הזה:

"דיכאות רוח של האדם קשה יותר מדוחק של הצרכים הגופנים, ובהיות כן, יש לי הצדקה שלא לאכף עלי בבקשות לעשות דברים שגם דכאות רוח אלי, ונגד דברים משוכנעים לי. ולהשיב ריקם פני מבקשים קשה עלי מאוד", ובשערי תשובה לרבינו יונה זצ"ל כתוב שזה בכלל "לא תרדה בו בפרך". 

רואים מדבריו שלהפציר בבן אדם לעשות מה שהוא נגד רצונו - אסור!

מה היה כתוב בפנקס הקבלות של הסבא מסלבודקא זצ"ל

ולא בכדי לאחר פטירתו של הסבא מסלבודקא זצ"ל, מצאו בפנקס הקבלות שלו שקיבל על עצמו להיזהר מאוד שלא לפנות לבני הישיבה בדרישות ובקשות מיוחדת, מחשש שיעבור על "לא תרדה בו בפרך" שכן ברור שהם לא יתנגדו לו...

זהירות הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל בענין

ומסופר על הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שכאשר לעת זקנותו לא יכל לנעול ולחלוץ בעצמו את נעליו ונצרך לעזרת אחרים, היה מתאמץ מאוד להרים את רגלו כדי שלא יצטרכו להתכופף אליו, שלא יעבוד בהם עבודת עבד.

האם שייך לאו זה בדברי תורה?

ואם במילי דעלמא הדברים אמורים, יש לדעת שגם במילי דשמיא שייך לאו זה. ונסביר את הדברים בעזהי"ת.

היה מעשה והחזון איש זצ"ל היה ביחד עם הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בחתונה של תלמיד חכם מובהק, והפצירו מאוד על החזון איש זצ"ל שיאמר דרשה, אבל הוא סירב. הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל אמר שנראה לו שלא שייך איסור של "לא תרדה בו בפרך" בדברי תורה ואם כן אפשר להמשיך בהפצרות, אמנם החזון איש זצ"ל ענה לו שהוא לא כל כך בטוח בזה, ואז הגאון רבי אלחנן זצ"ל ביקש ממנו מחילה.

ובענין זה כבר מובא בספר ארחות רבינו שהסטייפלר זצ"ל היה אומר שלאו זה קאי גם על דברי תורה. אם מבקשים מאדם לומר דברי תורה או דרשה ויודע שהוא לא יוכל לסרב לו ואולי הוא לא מוכן לכך ואינו יכול להגיד על המקום, עובר המבקש על "לא תרדה בו בפרך".

ומעשה היה בבר מצוה של נכדו שהפצירו רבות בכמה רבנים שידרשו, וכשראה הסטייפלר זצ"ל את זה הקפיד ואמר שיש כאן לאו גמור של "לא תרדה בו בפרך" ואסור להפציר שידרשו ואם רוצה מרצונו הטוב שידרוש, אבל לא להפציר!

להטיל עבודה וטירחה מיותרת אצל אדם שלישי

עתה נעבור לבאר את חלק השלישי והוא - להטיל טרחה אצל מישהו שלא בדרך ישרות, דהיינו, שמחמת התרשלות שלו יהיה מוטל עבודה יתירה למישהוא אחר, ונבאר יותר את הדברים בעזהי"ת.

מי שאינו מחזיר ספר למקומו עובר בלאו זה של "לא תרדה בו בפרך"!

דוגמא נפוצה ורגילה השייכת מאוד בענין זה הוא ה"אי החזרת ספרים למקומם", וכמו שכותב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקמ) שפעם הופץ כרוז בישיבות דמי שאינו מחזיר ספר לארון הספרים הרי הוא עובר בלאו זה ד"לא תרדה בו בפרך", כיון שבזה הוא מעביד שלא ברצונו איש אחר, והאיסור חמור מאוד. 

וראיתי שבספרו על התורה טעם ודעת (פרשת בהר) כתב כעין זה וז"ל: ויש ללמוד מזה בישיבות ובתי מדרש שממנים אדם מיוחד לסדר הספרים ולהחזירם למקומם, וצריך להזהר מאוד שלא לגרום להממונה עבודה שלא לצורך, כאשר כל אחד יכול להחזיר בנקל למקומו את הספר שהוציא.

והוסיף בזה שכן פירסם רבו הגאון רבי משה שניידר זצ"ל ודקדק כן מדברי רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה שהמשתעבד בחבירו שלא לצורך עובר בלאו ד"לא תרדה בו בפרך".

כמו כן הגאון רבי נחום מאיר קרליץ זצ"ל תלה מודעה בכולל חזון איש כי מי שאינו מחזיר ספר למקומו עובר בלאו זה של "לא תרדה בו בפרך".

ועד היכן הדברים מגיעים, שמסופר על הסטייפלר זצ"ל (ספר לשכנו תדרשו עמ' רל) שפעם אחת לאחר תפילת מנחה בישיבה יצא ללכת לביתו והלך בהליכתו הקשה כמאה מטר, לפתע שב על עקבותיו וחזר לישיבה, וכשרצו לראות מדוע חזר לישיבה ראו אותו שהולך למקומו ולוקח הגמרא שלמד בה לפני מנחה והחזירה לארון הספרים ויצא והלך לביתו!

די לנו בזה לעורר את עצמינו לתופעה השכיחה הזו שלא להחזיר הספרים למקומם.

להזהר מלעבור על "לא תרדה בו בפרך" מחמת חומרות או הידורים...

עוד כדאי להבהיר שהרבה פעמים מחמת שאחד רוצה לקיים חומרא כלשהי או הידור של שהוא, עוברים בזה על הלאו הזה של "לא תרדה בו בפרך".

למשל, הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א פסק להלכה ולמעשה שאשה העובדת לפסח ומגיעה לאפיסת כוחות, עד שאין לה כבר כח לעשות מאומה. והנה לבעלה יש חומרות, שהן אמנם טובות כשלעצמם, אבל הוא דורש מאשתו שתמלא אחר חומרותיו, כשהיא באפיסת כוחות, ומכיון שהיא לא תרצה להמרות את פי בעלה, היא תציית לו - יש בכך חשש שעובר על "לא תרדה בו בפרך"!

ומסופר על הסטייפלר זצ"ל שלאחר שנפטרה אשתו הרבנית ע"ה וצרכי הבית נפלו על בתו הרבנית שתחי' ונוכח לראות שכמה מההנהגות שהיו לו יכבידו על בתו עשה מיד התרת נדרים על חלק מהנהגותיו, ועל אף שבתו בשמחה היתה מוכנה לעזור לו בכך, לא הסכים.

והיה אומר: להטריח על הזולת הרי זה איסור דאורייתא של "לא תרדה בו בפרך", ולא כדאי לי לעבור על איסור זה בשביל אותם הנהגות שמותרים על פי דין ויכול להתירם...

אברך שהיה נוהג כדעת החזון איש זצ"ל שלא ללמוד בשבת לאור הנר אפילו באור שדולק טוב, סיפר לסטייפלר זצ"ל לפי תומו שלמד על ידי שומר על ידי חותנתו, הסטייפלר זצ"ל גער בו ואמר לו שעבר על "לא תרדה בו בפרך".

הרי לנו איך שגדולי ישראל הקפידו לא ל עשות חומרות או הידורים בו בזמן שהדבר מכביד על מישהו אחר.

ומפורסמת הנהגתו בקודש של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל אשר הקפיד מאוד שלא ליטול ידיו כי אם בשיעור מים הנצרך על פי הדין, ואמר שלמרות שיש הידור כשמרבים במים וזוכים גם על ידי זה לעשירות, כל זה רק אם אינו מטריח בכך את זולתו, שאז יוצא שכרו בהפסדו של העבודה שמשעבד בה משרתת הנושאת את המים מן הבאר אל הבית.

זהירות הנצרכת בכל הנהגת האדם מלעבור על איסור זה

אמנם חשוב להבהיר, שלא רק כשמדובר על הידורים וחומרות שגורמים טורח וצער לזולת יש להמנע מהם, אלא ברור הוא שגם כל הנהגה של האדם צריך להיות על כיוון זה, שלא יצא טירחה למישהו אחר עקב המעשים שלו.

ומסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שפעם ראה את אחד התלמידים אוכל פרי תוך כדי לימודו ומניח את הקליפה על אדן החלון...

ניגש אליו ואמר לו: "איסור דאורייתא! זהירות!".

נרתע התלמיד ושאל לפשר הדבר.

הסביר לו רבי בן ציון זצ"ל: כתוב בתורה "לא תרדה בו בפרך". ובכן למחר, תבוא העוזרת לנקות. נמצא אתה גורם לה קושי נוסף בעבודה - שתצטרך לאסוף גם את הקליפות ונמצאת עובר על איסור גרימת עבורת פרך...

הוסיף רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ואמר: "גם בבית יש להזהר שלא להשליך בגדים לרצפה או לפזר כלים במטבח וכדומה, כי בכל אלו אפשר בנקל להכשל בגרימת עבודת פרך לממונה על הנקיון".

מהנהגת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל

נביא עוד דוגמא לזהירות בנושא זה, מהנהגות של מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שכידוע מאוד היה נזהר בכל מה שנוגע לאיסור זה של "לא תרדה בו בפרך".

באחד הימים, בעוד אחת הנכדות טורחת בנקיון הבית, קלטה עינה את דמותו של רבינו זצ"ל ששב מתפילתו, עומד בחוץ וממתין...

הנכדה, שחרדה לזמנו היקר של סבה, פסקה מעמלה ופינתה את הדרך, אך רבינו זצ"ל שלא היה מדרכו לעמוד ולו לרגע קט בלא מעש, וכל דקה מדקותיו יקרה לו מכל מטמונות תבל, עמד בלא ניע על מקומו.

כך ניצב רבינו זצ"ל, ממתין באורך רוח עד שהסתיימה המלאכה והתייבשה הרצפה. ורק אז הודה לנכדתו על טרחתה ופנה לחדרו!

עוד הנהגה נפלאה היתה לו שאף פעם לא היה רוצה להטריח את נכדיו והיה מודד היטב את כוחותיו וכל אשר התאפשר לו - עשה בעצמו.

לפעמים באמצע לימודו זקוק היה לעיון בספר. נכדו שעמד לפניו רצה לשרתו, לשמשו ולהקל מעליו. לשם כך הוא נמצא כאן בכל לילה, אולם לא זכה אותו נכד לשמוע את הבקשה: "אנא הבא לי ספר פלוני".

כך חזר המחזה בכל לילה, רבינו זצ"ל קם להוציא את הספר, נכדו הלך צמוד אליו, רבינו זצ"ל הוציא את הספר בעצמו והביאו אל השולחן, אם היה הספר כבד לנשיאה בעבורו, הוציאו רבינו זצ"ל מן הארון ומסרו לנכד שיביאהו אל השולחן.

נפלא! הוא מדד מה שיוכל לעשות בעצמו, וזה מה שעשה! וגם אם אותו מעשה יכל הוא לעשות רק חציו, הוא לא ויתר על אותו חצי ועשה בעצמו! - הלך להוציא הספר מהארון למרות שלא היה בכוחו להביאו לשולחן!

מכל מה שנתבאר עד כאן למדנו שאין להטריח ולהכביד על אחרים בו בזמן שאתה יכול לעשות לעצמך. וזה דבר שכל אחד צריך לחנך עצמו ולהרגיל עצמו בזה.

חינוך הבנים של האדמו"ר האמרי אמת מגור זצ"ל

וכמו שמסופר על האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצ"ל שיום אחד ישב בביתו וסעד ארוחתו, כשילדיו נמצאים בסמוך לו. כשסיים לאכול קם אל הכיור, נטל ידיו במים אחרונים, שב אל מקומו ובירך ברכת המזון. שאלה אותו הרבנית: הרי יכלת לומר לאחד הילדים שיביא לך מעט "מים אחרונים", הרי גם חינוך יש בזה?

מיד נענה הרבי זצ"ל ואמר: אמנם כן, חינוך יש בזה... רציתי לחנכם שכל דבר שהנך מסוגל לעשותו בעצמך, אל תטריח בו אנשים אחרים...

ה' יעזור לנו שנוכל להחדיר את הדברים אל הלב ונוכל להכניס ידיעות אלו לסדר היום כי כך ננצל עצמנו מאיסור החמור של "לא תרדה בו בפרך" שכאמור הרבה פעמים עוברים עליו אפילו בלי שימת לב.

 קרדיט: המאמר מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר לחץ כאן.

למאמר הקודם: לכבד את הכהנים [לחץ כאן] יש מצוה מן התורה לכבד את הכהנים, וכמו שכתוב (ויקרא כא, ח): "וקדשתו", אמנם צריכים לבאר מהו עצם החיוב ועל איזה סוג של כבוד מצווים אנו לכבד את הכהנים, נראה גם שכרו של המכבד את הכהנים, ונבאר גם האיסור שיש להשתמש בכהן.

נ.ב. לכתבה: 3 הסדרות; אוחילה לאל, אדרבה והנני בידך - לחץ כאן. דרשות רעיונות וסיפורים: [א] אדרבה: מעלת השלום וחומרת הפגיעה בזולת [ב] אוחילה לאל: כוחה של תפילה [ג] הנני בידך: מעלת הבטחון בהשי"ת, שלוות והצלחת המאמין.

לכתבה: 'להזהר בדיבור - ואדרבה! להרבות שלום בעולם!!' לחץ כאן

עם פירוט הספרים העוסקים בעניני שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו;