קנין ל"ה "ולא מגיס לבו בתלמודו"

קנין זה הוא אבן דרך בדרך של בן תורה, ובלעדיו לא ניתן להגיע לכלום. קנין זה נסמך ל: מתרחק מן הכבוד, מפני שמדובר בדרגה לפנים מדרגה, על האדם לדעת: שלא די בהרחקה מכבוד, אלא עליו לבחון עצמו עד שימצא שאפילו בתוך תוכו אינו מתגאה בלימודו, אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים, ובזה תמיד ישאר בו הרצון לגדול עוד!

קנין ל"ה

"ולא מגיס לבו בתלמודו"

פתח דבר:

קנין זה של "לא מגיס לבו בתלמודו" הוא אבן דרך חשובה ביותר הזרועה בדרכו של כל בן תורה, ובלעדיו אי אפשר להגיע למאומה. ונבאר את הדברים בעזהי"ת:

המדרש שמואל פירש שקנין זה נסמך לקנין של "מתרחק מן הכבוד", מפני שמדובר בדרגה לפנים מדרגה, על האדם לדעת שלא די בהרחקה מן הכבוד, אלא עליו לבחון עצמו עד שימצא שאפילו בתוך תוכו אינו מתגאה בלימודו, אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים, ובזה תמיד ישאר בו הרצון לגדול עוד בתורה.

יש בדברים גם הוראה מעשית: לעולם יחשוב אדם שמה שלמד באותו היום הוא מעט מזעיר מן הראוי ולא יסתפק בזה, וכך לעולם ישתדל להוסיף בלימודו, זוהי תמצית הקנין של "ולא מגיס לבו בתלמודו".

ללא "שאיפות" לא ניתן להשיג מאומה

ונראה שבמשנתנו טמון יסוד גדול וחשוב מאוד בכל חיי הרוחניות של האדם: המנוע העיקרי לגדלות האדם הוא רמת ה"שאיפות" המפעמת בו, ה"שאיפה" היא ההקדמה לקנין של כל המעלות, ה"שאיפה" היא הנותנת לאדם את הכח ואת הדחיפה להוציא רצונותיו מן הכח אל הפועל, ואם חסר לאדם שאיפה או שהשאיפות אצלו חלשות, אין תקוה שיגיע למילוי הפוטנציאל הטמון בו.

ובפרט כאשר מדובר על הצלחה בתורה, ה"שאיפות" לגדול בה הם ראש וראשון לרוצה לבוא בשערי תורה, ומי שמגיס לבו בתלמודו, כלומר שחושב לעצמו שהוא כבר יודע, מבין, והינו ת"ח ולמדן, נמצא שאין לו יותר "שאיפה" לגדול. 

במאמר זה נבאר בעזהי"ת מהי סיבת הכורח ב"שאיפות", עד שנראה בחוש שמבלעדיהן אי אפשר להגיע לכלום!

מדברי רבותינו ראשי הישיבות זצ"ל בענין ה"שאיפות"

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל נהג לומר (מובא בהקדמה לשו"ת אג"מ ח"ח): אסור לאדם לשאוף בשום ענין ליותר ממה שראוי מצד תכונותיו וכישרונותיו, חוץ מגדלות בתורה, שהשאיפה לכך צריכה להיות ללא גבול!

הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל היה אומר: "מן הדברים החשובים ביותר, בין בתורה בין ביראה בין במצוות, הוא השאיפה לגדלות".

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה אומר: "האדם יכול להגיע עד היכן שהוא חושב שהוא יכול להגיע".

גם במילי דעלמא - ההישגים לפי השאיפות 

ובאמת שיסוד זה שהאדם יכול להגיע לאן שרק ירצה אם רק יחליט כך, הוא נכון בכל תחומי החיים. נציין דוגמא אחת:

ידוע כי ברחבי העולם ישנן תחרויות ריצה בהן יש לרוץ למרחקים במינימום זמן, והנה ראה זה פלא: לפני מאות שנים, בריצת כמה מאות מטרים השיא עמד על עשרות שניות, אחרי שעברו כמה שנים, עמד אצן חדש שהצליח לרוץ מהר יותר ממי שלפניו וכך לשבור את השיא, הוא הקדים אותו רק בשנייה או ב"שניות" בודדות, וכן על זה הדרך במשך השנים, הצליחו בני אדם להתגבר ולשבור את השיא, אבל תמיד היה זה רק ב"שניות בודדות". ונשאלת השאלה: הרי במשך השנים ההבדל בין האצן הראשון לאחרון הוא כל כך מהותי וניכר, ואם כן מדוע זה שההבדלים היו תמיד בשניות בודדות ולא בפער משמעותי יותר?

אך התירוץ פשוט: כל אחד "שואף" אך ורק לנצח את חבירו שלפניו, ולו יהי בשניה או שתים, וכך כבר יקצור תהילת עולם, ולכן אין בו שאיפה להשיג יותר מכך, על כן ההבדלים בתוצאות הם רק במידה קטנה מאוד, אילו הם שאפו להצליח בגדול, ברור שההישגים היו בהתאם, כי הכל תלוי בגודל ובעוצמת השאיפות!!!

שאפתי להיות כמו הגר"א זצ"ל...

יש להוסיף: לא בהכרח שאדם אכן ישיג בחייו כפי גודל השאיפה, אך ברור שלפי מדת השאיפה כך יהיו השגיו, וכמו שהעיד על עצמו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל בזקנותו: "כל ימי חיי שאפתי להיות כמו הגר"א זצ"ל, ולכן יצאתי רבי ישראל סלנטר"...

רבינו החפץ חיים זצ"ל נוהג היה לומר: נפוליון היה מדרבן את חייליו במשפט הבא: "חייל שאין לו שאיפה להיות גנרל, אף חייל פשוט איננו". ואני אומר הפטיר הח"ח זצ"ל, "בן ישיבה שאין לו שאיפה להיות גדול בתורה, אף בן ישיבה איננו!".

מדרכי היצר - להרגיש סיפוק ממצבו

צורך רב יש לעורר על ענין השאיפות, מפני שאחד מדרכי היצר הרע הוא: להקנות לאדם את ההרגשה שהוא כבר עושה את כל המוטל עליו, והוא שלם בכל מיני שלמות, הרגשה זו של שביעות רצון וסיפוק ממצבו הרוחני הורסת כל חלקה טובה, שמטבעה להשפיע שכל השאיפות לגדול יתמעטו ויתקטנו, ולא זו בלבד שאינו גודל, הוא נסוג אחורנית בכל דרכי העבודה. 

עלינו לדעת את דרכי היצר!

"תסגור את בית החרושת שלך"

וראיתי שהמשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל המחיש יסוד זה במשל: היו שני בני אדם שלכל אחד היה תחת בעלותו בית חרושת, בו ייצרו את אותו המוצר בדיוק, כמובן שבמשך השנים גדלה התחרות ביניהם. 

הגיע היום בו בא האחד לחבירו בהצעה, וכך אמר לו: אני מוכן לשלם לך משכורת מכובדת כך תוכל לשבת בשקט ובשלווה כל ימי חייך, ולא יהיה לך צורך יותר לעבוד, אולם בתנאי אחד הקודם למעשה - תסגור את בית החרושת שברשותך. מפני שהמשכורת המדוברת היא בתמורה לסגירת בית החרושת!

סיים המשגיח זצ"ל והפטיר את הנמשל, בדיוק כך בא לאדם היצר הרע ומעודדו באמירה שאינה אופיינית: אני מוכן שתקיים תורה ומצוות, בתנאי ש"תסגור את בית החרושת שלך". הדבר מתבצע בכך שהוא מקנה לו לאדם תחושה של שלווה ונחת רוח מעצמו שהוא באמת עשיר בתורה ובמעשים טובים, בזה הוא משיג את מטרתו לגרום לו בעקיפין שיפסיד לחלוטין את העבודה המוטלת עליו, ה"בית חרושת שלו", קרי - העליה המתמדת בתורה וביראת השם.

מדוע נקרא יצר הרע "זקן וכסיל"?

עוד ציין המשגיח רבי גדליה זצ"ל באותה השיחה לדברי חז"ל (קהלת רבה פ"ד, טו) שקראו ליצר הרע בשם "כסיל", וכבר תמהו רבים, והלזאת כסיל ייקרא? הרי אין לך פיקח גדול ממנו אשר כל דרכיו בערמה ובתחבולות. 

והביא על כך את ביאורו של החפץ חיים זצ"ל: כל בעל מלאכה נקרא על שם מלאכתו, לדוגמא - זגג נקרא כן על שם שמתעסק בזגוגיות, וכן חייט נקרא על שם מעשהו בחוטים, מאותה סיבה בדיוק נקרא גם היצר הרע בשם "כסיל" לפי שכל עיסוקו הוא בזה להפוך בני אדם פקחים לכסילים!

והוסיף המשגיח זצ"ל על דברי קדשו של הח"ח זצ"ל, שמטעם זה נקרא היצר הרע בשם "זקן" (כמבואר במדרש הנ"ל), כי כך דרכו של היצר להרדים את כל מרץ הנעורים שיש באדם בכל הנוגע לקיום תורה ומצוות, וגם מה שהוא כבר פועל יעשה זאת בבחינה של זקנה - בכבדות, בעייפות ובחוסר כח ומרץ.

במילים אחרות: ניתן להגדיר את עבודת היצר הרע, התמקדות בשאיפות לגדלות לגדוע אותן באיבן, באמצעות הרדמת מרצו וכוחו של אדם.

ביאור הרב מפונוביז זצ"ל, מדוע הרעב האחרון קשה מכולם

וראיתי דבר נפלא השווה הון רב - פירושו של הפונוביז'ר רב זצ"ל: כתוב בתורה (בראשית יב, י) "ויהי רעב בארץ", ואיתא על זה במדרש (בראשית רבה פ"מ, ג): עשרה תקופות של רעבון היו בעולם, אחד מהם היה בימי אדם הראשון, אחד בימי למך, אחד בימי אברהם והוא השלישי וכו', והעשירי יהיה באחרית הימים לפני ביאת המשיח. הוא מה שכתב הנביא עמוס (ח, א) "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'". 

ובפרקי דרבי אליעזר איתא דהרעב האחרון יהיה קשה מכולם!

ותמה על זה הרב מפונוביז' זצ"ל, לכאורה רעב זה האחרון הינו בגדר ברכה ולא קללה, כי אם אנשים רעבים וצמאים ומבקשים את דבר ה', אין לך ברכה גדולה מזו, הרי על זה אנו מבקשים "פתח לבי בתורתיך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

וביאר הרב זצ"ל, אומנם ה"רעב" דהיינו תחושת החסרון לרוחניות שיש בקרב בני אדם מבורכת היא, אך מאידך זו גם הקללה הגדולה ביותר!

כי מטבע הדברים כשיש רעב בעולם, אנשים בלית ברירה מסתפקים במועט. הדבר ניכר בכל הליכותיהם, בדרך אכילתם ושתייתם, וגם פירורים לדבר חשוב יחשב. והוסיף ואמר: ראיתי בימי רעבון כיצד אדם הגביה מהרצפה קליפת תפוח אדמה, ושמח בה עד מאוד.

וכן כאשר ישנו צמאון בעולם, מסתפקים אף בטיפות בודדות של מים, ולא זו בלבד, אלא אף אינם מדקדקים אם הם נקיים.

זהו "הרעב האחרון שיהיה הקשה מכולם" והיא הרעבון לדבר השם. מכיון שהוא שעת רעבון אז מסתפקים במועט, וכל דבר קטן לגדול יחשב, ואף בפירורים אחדים מסתפקים בהם ושמחים עליהם, כמו כן מחמת ה"צמאון" לדבר השם מסתפקים בכמה טיפות. התוצאה של הרעב הינה גדיעת ה"שאיפות לגדלות".

בעוונותינו הרבים אכן רואים אנו בחוש את תוצאות הרעב, כי נתדלדלו בדורנו ההשגות של לומדי התורה, ומסתפקים בדבר מועט - בלימוד דפים אחדים בכל מסכת, ומי מעלה על דעתו בכלל לימוד של מסכתות בכל הסדרים כגון בסדר קדשים טהרות וזרעים, כמו כן התמעט עד למאוד לימוד השו"ע והפוסקים. 

זאת מפני שאנו "בימי רעב האחרון", שאף אלו ש"אוכלים ושותים" מסתפקים במועט, ושמחים בו, אין זה שבח אלא סימן עליבות לדור!

הדברים אמורים לא רק לגבי לימוד התורה בלבד, אלא גם בכל הקשור לעלייתו הרוחנית של האדם, אסור להסתפק במועט! אסור להרגיש כמו בשנת רעבון שכל הישג רוחני כלשהוא ייראה בעיניו כהישג גדול, זאת העבודה הנדרשת ממי שאינו מגיס לבו בתלמודו.

ידיעת התורה - עד היכן? 

והנה החפץ חיים זצ"ל בביאור הלכה (סימן קנה ד"ה עת ללמוד) מביא מדברי חז"ל במדרש משלי (פ"י) דבר מבהיל ממש: 

"אמר רבי ישמעאל: בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברים בו. בא מי שיש בידו ב' סדרים או ג', הקב"ה אומר לו: בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, בא מי שיש בידו הלכות אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית. בא מי שיש בידו תורת כהנים, הקב"ה אומר לו חמשה חומשי תורה למה לא שנית. בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו הקב"ה למה לא למדת הגדה. בא מי שיש בידו הגדה הקב"ה אומר לו תלמוד למה לא למדת. בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה? כסא הכבוד איך הוא עומד? חשמל איך הוא עומד?".

פחד וחלחלה יאחזו את כל השומע דברים אלו. ואילו לא יהיו לנו שאיפות עזות, כיצד נוכל להגיע לידיעת כל אלו?!

כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו ע"ה

כתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ה ה"ב): "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו".

וכן כתב באגרות (בפרקי ההצלחה): "כל אחד מבני עולם אם רצה השלימות, היה קרוב למשה רבינו".

ועמד על כך הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל (אמרי דעת ח"ב), הגם שכתוב "לא קם נביא כמשה רבינו", היינו בדרגת הנבואה, אך למעלת השלימות בעבודה שייך לזכות להגיע לדרגתו של משה רבינו ע"ה. והכל תלוי באדם עצמו ובכח הרצון שבו, וכמו שכתב באגרות - "אם רצה השלימות"!

הוא מה שדיברנו, הכל תלוי במידת השאיפות. אם יש בו רצון חזק ושאיפה להתעלות בודאי יצליח!

לאחר שנתברר שהרצון והשאיפה הם מפתח עיקרי בהצלחת הלומד נעמוד על נקודה הטעונה ליבון, להמחשת השאלה ניקח כמשל את תחילתו של זמן חדש בישיבה, כל הבחורים מלאים ברצון לגמור את המסכת הנלמדת עד תומה ולדעת אותה על בוריה, ולהתעלות בתורה ובתפילה וביראת שמים, כעבור כמה שבועות לדאבונינו אנו מגלים חולשה גדולה, והשאיפה העצומה חלפה עברה לה. הדבר מצריך התבוננות, מדוע אלו הם פני הדברים?

יש לכך כמה סיבות, ונבאר את הדברים בעזהי"ת.

"חלומותיו" של הרב כהנמן זצ"ל

בטקס הנחת אבן הפינה לישיבת פונוביז' בבני ברק, בו השתתפו הרבה מגדולי ישראל. נשא הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל דברים בהם גילה בפני הנוכחים את חזונו להקים ישיבה לתפארת.

כך אמר הרב כהנמן זצ"ל: "כאן תקום בעזרת ה' ישיבה לשש מאות בחורים! הישיבה הגדולה ביותר בתבל"!

כל השומעים הבליעו חיוך וגיחכו בליבם על "חלומותיו" של הרב כהנמן זצ"ל, הם אכן נשמעו מופרכים שכן היה זה מיד לאחר השואה הנוראה אשר כילתה את שמנה וסלתה של היהדות החרדית. הציבור היהודי בארץ ישראל היה מעט מזעיר, ומראה של בחורי ישיבה היו באותם ימים חזון נדיר.

כשגמר הרב כהנמן זצ"ל את דרשתו ניגש אליו גדול אחד ואמר לו: "רבי, אתה חולם", אולם הרב כהנמן זצ"ל לא נבהל מההערה והשיב ברוגע: "נכון, נכון אני חולם, אבל אני לא יושן"!

אכן בוא ונראה מה נהיה עם חלומותיו... בישיבת פונוביז' לומדים כיום כאלף ומאתיים בחורים העמלים בתורה מתוך מסירות נפש, וזאת חוץ ממאות אברכי כולל פונוביז' שהוא עולם בפני עצמו, הכל בזכות דבר אחד - "חלומותיו של הרב כהנמן זצ"ל"!!!

נוכחנו לדעת שיסוד ההצלחה תלוי ב"חלום", אולם יש לדעת שלא פחות מכך יש להשקיע את כל כולו בהגשמת החלום והוצאתו מן הכח אל הפועל, ולא לחלום מתוך שינה...

"השארתי מקום לתמונה שלי"...

מסופר על הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל ראש ישיבת טלז, שבהיותו ילד קנו לו הוריו תמונות של גדולי ישראל. באחד הימים החליט הילד לסדר את אוסף תמונות הרבנים שברשותו, ולהדביקן במחברת המיועדת לשם כך, אכן הוא השקיע רבות בסידור התמונות ובהדבקתן.

המחברת התמלאה כמעט לגמרי בתמונות שונות, מלבד שני עמודים ריקים, נראה היה שהשאיר זאת בכוונה תחילה...

אמו שהציצה במחברתו הבחינה בעמודים הריקים, שאלה את בנה: מדוע השארת באמצע המחברת, עמודים ריקים?

מרדכי הילד השיב על אתר: "אמא, השארתי באמצע המחברת מקום פנוי לתמונה שלי!" כאשר אגדל אשב ואלמד תורה בשקידה ובהתמדה עד שברבות הימים אהיה כאחד הצדיקים הגאונים הללו"!

אכן זכה רבי מרדכי זצ"ל להיות אחד מגדולי ישראל המובהקים. רבים שואלים את עצמם מה היה סוד הצלחתו? אך התשובה לכך נעוצה בתחילת דרכו: החלום, השאיפה, ויחד עם זה, הרצון והמאמץ המושקע על מנת שהחלום יקרום עור וגידים, רק כך ניתן להגיע אל מחוז חפצנו ושאיפתנו!

"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו"

אם נעקוב אחר אורחות החיים של אנשים רבים, נגלה שאינם משיגים בדרך כלל את שאיפותיהם, הסיבה העיקרית לכך - כי למרות ששאיפותיהם גדולות ונצורות הם אינם מבצעים דבר או חצי דבר בכדי לממשם. 

כבר אמר אחד מהגדולים בדרך הלצה: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), דהיינו - כאשר מדברים על שאיפות, מדברים "בקולו של יעקב", אבל כשבאים לבצע אותן במעשים אזי "הידים ידי עשו" - הם אינם פועלים מאומה למען מטרה זו.

ידוע המשל של הסבא מנובהרדוק זצ"ל, אדם עלה בטעות לרכבת הנוסעת לכיוון הפוך ממחוז חפצו, כשנודע לו על כך מפיהם של נוסעים אחרים, הוא נעמד והתיישב בספסל שממולו, כך שפניו מכוונים היו אל מחוז חפצו... כמובן שהדבר לא הועיל, כי כך לעולם לא יגיע! 

בכדי להגיע אל המטרה לא די בנתינת מבט לכיוונה, אלא צריך לעשות "מעשים" המקדמים אל עבר המטרה, מבלעדיהם לא יועיל שום רצון שאינו ממומש במעשים!

אין דבר העומד בפני הרצון

מאידך ישנו יסוד גדול אשר ראוי להשריש בלבנו: כאשר ישנה אצל האדם שאיפה וקיים הרצון להשיג אי מה, חזקה עליו שישיגנו, אבל יש לדעת במקביל את אמרתו של הרבי מקוצק זצ"ל - כתגובה לאדם שהתבטא בפניו שיש בו "רצון" להיות... שאל אותו הרבי מקוצק זצ"ל: היודע אתה פירושו של רצון מהו? הרבי מקוצק זצ"ל המשיך: "רצון" פירושו שלא תהיה שערה אחת בראש שלא תרצה...!

במידה וכח הרצון נוקב עד עמקי נשמתו של אדם אין ספק כלל שהוא יגיע אל עבר פסגת שאיפותיו. סוד ההצלחה - הכל תלוי ברצון, כי כאשר יש לאדם רצון אמיתי לדבר מה, לפתע מגלה בעצמו עוד ועוד כוחות שלא הכיר מעולם, וכך אפשר להגיע למעלות רמות ונשגבות.

ה"שאיפה" צריכה להיות אחת ויחידה

נחזור עתה לתהייה שהעלינו לעיל, איך ייתכן שנתקלים אנו בבני אדם המלאים בשאיפות, ועיתים נראה שהם משתדלים ומתאמצים בכל עוז בכדי להשיגן, ואף על פי כן לא עולה בידם הדבר. האין זה סתירה למה שנתבאר שעל ידי שאיפה ניתן להשיג הכל?

שאלה זו הייתה שגורה בפיו של החפץ חיים זצ"ל. הוא מותיב והוא מפרק לה: אם בתוכם קיימת היתה רק "שאיפה אחד ויחידה", בה היו משקיעים את כל האנרגיה והמרץ אין ספק שהיו משיגים את המטרה, אך רק בוחן לבות יכול להביט לתוככי הלב ולהיווכח שקיימות בו כל מיני מאוויים נוספים אשר אינם עולים בקנה אחד עם אותה ה"שאיפה", על כן קשה עד בלתי אפשרי להפיק רצונו ולהגשים שאיפתו. 

לדוגמא: אדם השואף להיות גדול הדור בו בזמן שיש בו במקביל כל מיני רצונות נוספים, הוא לא יהיה גדול הדור. וכמו שנהג לומר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: יש כאלו שרוצים לגמור ש"ס בלילה אחד, אבל רוצים גם שיישאר להם עוד באותו הלילה זמן לישון...

נוכחנו לדעת, אומנם על ידי כח הרצון ניתן להשיג כל דרגה שהיא, אבל בתנאי שזו שאיפה אמיתית ויחידה, וכל הרצונות האחרים הם אך ורק בכדי שישמשו לעזר ולסיוע להשיג את המטרה המרכזית.

מיהו הבחור "המובחר" בישיבה?

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל רגיל היה לספר לתלמידיו שבימי בחרותו כשלמד ולימד בישיבת גרודנא, נסע על מנת להינפש לכמה ימים בישיבת נובהרדוק אצל דודו הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל.

באחד מימי שהותו שם, ניגש אל דודו וביקשו שיראה לו מיהו הבחור המובחר בישיבה.

הצביע ראש הישיבה על בחור מסויים ואמר להגר"ח זצ"ל: "זה העמקן הגדול ביותר בישיבה", אחר כך הראה לו בחור אחר באומרו "הנה המתמיד של הישיבה" כך חזר וציין עוד שמות של כמה בחורים, במנותו כל אחד והצטיינותו המיוחדת - זה ביראת שמים, זה בבקיאות, וכן הלאה.

חזר רבי חיים זצ"ל ושאל: סוף סוף מי הבחור המובחר ביותר בישיבה? אז הצביע דודו על בחור אחד, ואמר לו: "זה הבחור המובחר ביותר בישיבה!".

תמה רבי חיים זצ"ל ושאל את דודו: הרי כאשר מנית את שבחם של כל בעלי המעלות הנבחרות לא הזכרת את שמו של בחור זה כלל, כיצד איפוא אומר אתה פתאום כי הוא הבחור המובחר ביותר, ואין כמוהו?

השיב לו הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל ואמר לו: "מעלתו של בחור זה שונה משאר המעלות שציינתי. בחור זה הוא "המבקש" הכי גדול, לנוכח מעלה זו שמצטיין הוא בה, ראוי הינו לתואר הבחור המובחר ביותר, כי הוא זה שיגיע רחוק יותר מאחרים".

לימים דבריו של הגר"א יפהן זצ"ל הוכיחו את עצמם, אותו "מבקש" שעליו הצביע, היה לא אחר מאשר מאור דורינו, מרן הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל - "הסטייפלער".

"איש אשר רוח בו" - מוכן לקבל

המעלה הגדולה ביותר היא המוכנות להיות "מבקש", וכפי שהוכיח הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו מציווי הקב"ה למשה רבינו ע"ה, (במדבר כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו", ופירש רבינו הספורנו זצ"ל, "איש אשר רוח בו - מוכן לקבל אור פני מלך חיים". דהיינו, שיש לו שאיפה ותשוקה לקבל, ולכן יהושע שהיה בעל הכלים המיוחדים האלו, התשוקה, השאיפה, והצימאון הגדול, הוא הגבר אשר נבחר להנהיג את העדה אחרי משה רבינו ע"ה.

השואף נחשב שהשיג

יתירה מזאת, מי ששואף ומחליט להגיע אל מעלה מסויימת בכל כוחותיו, אפשר לומר שנחשב שכבר השיג את אותה המעלה. 

מעשה אירע שאחד מתלמידי המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל נתמנה לשמש כראש ישיבה, פנה הלה אל רבו ושאלו: מתוקף תפקידו כראש ישיבה אמור הוא למסור שיחות מוסר לפני תלמידיו, והיות ויודע בעצמו שאינו אוחז כלל במדרגות שאודותם הוא מדבר, לכאורה אין זה מן היושר לדבר בענינים רוחניים לפני התלמידים בו בזמן שהוא עצמו אינו אוחז באותן מדריגות כלל וכלל.

ענה לו רבינו המשגיח זצ"ל, אם שאיפתו היא להיות "שם", אזי הוא כבר נמצא "שם", וזו מדרגתו הנכונה בעצם!

"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"!

אין להניח שהכורח ב"שאיפה" הינו רק "מידת חסידות" או בגדר "מדה טובה", אלא ישנו על האדם "חיוב גמור ומוחלט!" לפתח את שאיפותיו, ולא די בשאיפה כל דהוא, אלא חובה לשאוף להגיע עד לפיסגת רום המעלות!

וכן מפורש בתנא דבי אליהו (רבא פרק כה) שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב".

מבואר שאין להסתפק במועט אלא צריכים לשאוף עד ה"מקסימום" שאפשר להגיע אליו, עד מדרגת האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהיו מרכבה לשכינה!

המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל היה אומר, אדם ללא שאיפה הרי הוא כמת מבחינה רוחנית, כי מרגיש בנפשו חופשי מחובות ומצוות, שלא לדבר על כך שמנוטרל הוא מחיפוש וביקוש דרכי עליה.

כיצד ניתן להגיע למעלת האבות הקדושים?

אכן יש לתמוה איך אפשר הדבר שעל כל איש ישראלי לשאוף להגיע למעלת האבות הקדושים, ולא עוד אלא שיש חיוב בדבר שהרי "חייב כל אחד מישראל לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי".

וראיתי שבספר "להעיר להורות ולהשכיל" (ח"ב) ביאר הענין בטוב טעם ודעת: נפסק בשו"ע (או"ח סי' נא ס"ז): צריך לכוין בפסוק "פותח את ידך" ואם לא כיון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת. ופירש המשנ"ב זצ"ל (ס"ק ט"ו) בשם הטור זצ"ל, מפני שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדוד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק.

נשאלת השאלה מהי אכן אותה כונה שצריכים לכוין ב"פותח את ידך", עד שאם לא עשה זאת צריך לחזור ולומר ולכוון?

השפע נשפע לפי דרגת הרצון

כאן מונח יסוד גדול, הכונה שצריכים לכוין כאשר אומרים את הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון": אתה ה' פותח את ידך ומשביע לכל חי בשפע "כפי רצונו ותאותו" (עי' ברד"ק תהלים קמה, טז).

פסוק זה כבר פירשוהו חז"ל עצמם (שמות רבה פכ"ה פ"ג) כן: "פותח את ידך ומשביע לכל חי מזון" אין כתיב כאן, אלא לכל חי "רצון", שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש". 

למדנו, שכפי רצונו ותאותו של האדם, כך באותה מידה בדיוק הקב"ה משפיע עליו! מה שנותר לאדם הוא רק לרצות ולהתאוות!

וזה שכתוב בתהלים (פא, יא): "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו" וכתב רש"י זצ"ל על זה: הרחב פיך: לשאול ממני כל תאות לבך. ואמלאהו: ככל אשר תשאל אמלא!

ובגמרא במסכת ברכות (דף ז.) מבואר, שפסוק זה בתהלים קאי על דברי תורה. ואם כן ברור אפוא שבענינים של תורה כל מה שצריך לעשות זה רק לשאוף לגדול ולהתעלות, ולהשתדל להגשים זאת הלכה למעשה.

בכך מובן מהיכן נובע החיוב לשאוף "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", שהרי האדם נתבע על מה שביכולתו לעשות ואינו עושה, ואין הוא זקוק אלא לרצות ולשאוף ואז הקב"ה עוזר!

האדם נתבע כאילו היה מגדולי עולם

חז"ל ברוחב דעתם ובינתם אמרו (יומא דף לה:): "נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים"

כלומר - ישנה טענה על הרשע, מדוע לא הצלחת להתגבר על תאוותיך כפי שהצליח יוסף הצדיק להתגבר, וכל רשע נידון בבית דין של מעלה על כך שיכול היה להגיע לדרגת יוסף הצדיק בכיבוש היצר, אין הוא יכול להשתמט ולומר "מה לי וליוסף הצדיק", כי זה בכוחו, ואם היה רוצה היה מצליח! הכל תלוי רק בהחלטה!

ובכך נפתח לנו צוהר להבין את משנתו של הרמב"ם זצ"ל שאמר: "כל אחד ראוי להיות צדיק כמשה רבינו ע"ה".

נמצא אם כן, כאשר אדם מלא בשאיפות בענינים רוחניים הרי הוא מקבל כוחות וסייעתא דשמיא מעל הטבע, ומעבר למאגר האפשרויות שלו.

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"

ונראה להוסיף ולהטעים על פי דברי הגמרא במסכת מכות (דף י:): "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". ומבאר המהרש"א זצ"ל וזת"ד: "דלא קאמר ש"מוליך" אותו (לשון יחיד) הקב"ה, אלא מוליכין אותו (לשון רבים) והוא על פי מה שכתבנו בכמה מקומות, שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי עניינו, אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר: בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי האדם ממנו יתברך ברוך הוא, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו".

מבואר מדבריו שעל כל רצון רוחני ושאיפה טובה נברא מלאך, ומלאכים אלו מסייעים בעדו להגיע אל מבוקשו, וזה הפשט "מוליכין אותו". 

הפלא ופלא!

הגר"ח פרידלנדר זצ"ל - השאיפה על ידי תפילה

ונסיים בדברי המשגיח הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל בספרו שפתי חיים (מועדים א' עמ' צא): השאיפה להגיע לשלימות צריכה להתבטא בתפילה לרוחניות, וכדברי האורחות חיים להרא"ש זצ"ל (אות ס"ט) "והתחנן לפניו תמיד, להטות לבבך לעדותיו, ובשאר דרכיך השלך על ה' יהבך".

שלא כעניני עולם הזה שהאדם צריך להשליך על ה' יהבו, ברוחניות הקובע הוא כמה אדם שואף ומשתוקק להתעלות, זוהי תמצית עבודת התפילה - שאיפה. 

יש לשפוך שיח לפני הקב"ה לזכות לסייעתא דשמיא להגיע אל השלימות, ולשאוף לגדלות בכל חלקי עבודת ה', "גדלות בתורה" "גדלות בתפילה" "גדלות בעבודת ה'", לא להסתפק במועט. ברוחניות צריך להיות "רעבתן" "שאפתן" שהאדם יציב לו מלכתחילה מטרות גבוהות שאליהן הוא ישאף, ועליהן יתחנן אל ה' תמיד שיזכה להשיג בנפשו מטרות עליונות אלו. 

ברוחניות, לעולם אין להסתפק במועט!

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"ה - לא מגיס ליבו בתלמודו - חלק א' (מתוך ג' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ד - "מתרחק מן הכבוד" [לחץ כאן] במאמר הבא נאריך בגנות הרדיפה אחר הכבוד, ונביא על כך מקורות מדברי רז"ל. נתמקד בנזק הרב שתכונה זו גורמת לעלייתו הרוחנית של האדם, ובפרט לאפשרות לקנות מדרגות בתורה, ובכך נבין מדוע ה"מתרחק מן הכבוד" נמנה בין קניני התורה.

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.