ורבי אליעזר אמר: שהוא למד מריבותיו הרבה וכל זה היה ככלב המלקק מן הים.

הלחם שמים מביא: גם ירמוז למה שכתוב: "כל היגיע בתלמודו בצנעה מחכים", ומה שכתוב: אל תשב בגובה של עיר ותשנה. שכולם יראו שאתה פותח ספרים וערימות על השולחן וכ"ו.

והרוח חיים אומר: שלא מגיס ליבו מתלמודו- כמו שאמרו: "כל המתייהר חוכמתו מסתלקת ממנו", ולמדו זאת מהילל הזקן: שהיה עניו שבענווים ואפילו כן נענש ע"ז פעם אחת, הוא אמר לבני בתירה: שאם היו לומדים כמו שצריך לא היו צריכים אותו, ואז שאלו אותו שאלות והוא לא ידע, ואפילו שהיה העניו שבענווים, נענש פעם אחת במקרה הזה כי כל המתייהר חוכמתו מסתלקת ממנו.

בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית: שאינו מגיס ליבו בתלמודו או בהוראה שבאחד הדברים שהוא אומר- אינו רוצה לומר שלא מתגאה בתלמודו, התנא אינו רוצה לומר כי זו אינה מעלה, כי אנו מחפשים מעלות בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, צריך מעלות, לא מניעת חסרונות- מעלות, זה אינו מעלה זה רק מניעת חיסרון נורא, שלא להתגאות בלימודו: זה חיסרון זה מניעה של חיסרון.

אם כן מה זה שבח בחיוביו: בשביל לקנות תורה צריך ארבעים ושמונה חיובים, אלא פירוש מילת "גס": זה כמו שליבו גס בה.

רוצה לומר: שני בני אדם שמכירים זה את זה ואינם בוששין זה מזה ועושה דבר שאינו של צניעות בפניו, ז"א: "שאינו מגיס ליבו בתלמודו ובהוראה": שלא מתבייש בשעה שעושה דבר שאינו של צניעות ובפניו של השני.

וכנאמר: שאינו מגיס ליבו בתלמודו- שאינו חושב את עצמו כרגיל עמה, רק כמדבר עם ארוסתו הנכבדת שאינו מכירה עדיין, ז"א: התורה כי כמו ארוסה ולא כמו נשואה, ולכן כשיעסוק בה יש לו בושת פנים מלשלוח מחשבותיו חופשיים בענייני האמונות והמצוות שלמד ממנה.

כאילו נהיה בעל הבית על התורה ויכול להגיד מה שהוא רוצה, להתיר ולאסור ולהקל ולהחמיר, שאין השכל האנושי יכול להשיגה, כמו האמונות והמצוות, כמו משה רבינו ע"ה: "ויסתר פניו כי ירא מלהביט אל האלוקים" ובזכות זה זכה לדרגה נישאה שנאמר עליו: "ותמונת ה' יביט", אדרבא: מה שאתה מכיר בעצמך שאתה לא יכול להביט ואתה לא בעל דרגה: ה' ירומם אותך, ממה שנמנעת הוא יתן לך.

עד כאן זה ההגדרות עכשיו לעובדות ולמעשים

כותב רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם": שמא יאמר אדם שברוב השתדלותו ועמלו בתורה עד שנעשה מופלג בה: אכן רשאי הוא מעתה להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו- אדם עלול מרוב השתדלות ועמל בתורה והוא נעשה מופלג בה, והוא עלול ורשאי מעצמו להחליט שהוא להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו, אולם עליו לדעת כי בכגון ה- אסור לו להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו ומדוע? "כי לכך נוצרת", האדם אינו אלא שליח שנוצר לבצע את שליחותו של ריבונו של עולם בעולם הזה ועל מה איפה יגיס ליבו?

יש חברות של השכרה ויש להם נהגים שמעבירים רכב ללקוחות, אז יש שליח שנשלח להעביר את הרכב, יכול להיות שהוא נמצא ברכב מפואר, כמה טיפשי זה יהיה שהוא יגיס ליבו כאילו הרכב שלו והוא נותן אותה במתנה למישהו, אתה כולה שליח להעביר את המפתחות וחוזר ברגל, מה אתה מגיס ליבך?

אדם שלומד הרבה תורה הוא רק שליח, לכך נוצרת בשביל להעביר לאחרים, אז מה נהייתה בעל הבית על הרכב ויכול לעשות להגיד מה שאתה רוצה ולעשות ברכב מה שאתה רוצה?

משל למה הדבר דומה?: עשיר אחד שריחם על עניים ויתומים והיו מאוכלי שולחנו, ואמר לאחד: תראה אתה אוכל נעמה דכסופא, אתה אוכל לחם של חסד לחם שיש לו בושה, תיקח אלף אדומים ותיסע ליריד תקנה שם סחורה ומה שתרוויח תיקח לעצמך, ואני לא מבקש כלום עבור זה, לשני נתן אלפיים ולשלישי נתן שלושת אלפים כפי ששיער בדעתו לכל אחד נתן סכום אחר וכן עשו, היעלה על הדעת שיחזיקו טובה לעצמם, או שיתגאה זה על זה ממה שנתן לו יותר, שהרי לא מחמת מיזגו והשתדלותו נתן לו יותר, רק כך עלה במחשבתו של העשיר, אז זה שקיבל שלושת אלפים לא יכול להתגאות על האלף, ופשיטה שאינם יכולים להתגאות במה שהם נסעו והרוויחו, שהרי על מנת כך הוא שלח אותם, מה אתה מתפעל מזה שהרווחת? בשביל מה שלחתי אותך עם כסף כדי שתרוויח, ואם יימנעו מלנסוע ומלקנות ולמכור סחורה? הם הפסידו את מעצמם, ובוודאי שתעלה חמת העשיר עליהם.

אני ניסיתי למנוע ממכם את האפשרות שתוכלו לחם חסד, ולא תתביישו על שולחני כל יום, נתתי לכם להיות עצמאיים תתעשרו לבד, אז אם לא ניצלתם זאת, אז וודאי שיש לו סיבה לכעוס עליהם, ואם כן עשו מה שהוא אמר אז על מה מתגאים? הרי הוא נתן להם את זה על מנת כך, אז במה יש לכם להתגאות?.

כך הדבר הזה: ה' יתברך ריחם על הנשמות שאוכלים שם ונהנים מזיו השכינה בלי מעשים טובים, רק נעמה דכיסופא, רק שלח לעולם הזה ונתן לכל אחד להבין כפי שיעור ששיער וראה יתברך בשעתו ליתן לכל נשמה ונשמה, ואם השתמש בשכלו בתורה אז קיים את השליחות, ואם לא יקיים ראוי לעונש, אבל משום זה אין לו במה להתגאות!, אם היה נאמן ועשה מה שאמרו לו, אדרבא: לפי גודל חוכמתו צריך להיות עניו ביותר, כי לפי גודל חוכמתו ראוי לו להשיג שלא למד עדיין מכל התורה אלא כטיפה מן הים, אדם שלא קיבל הרבה שכל אז אין לו הרבה מה להשיג גם, התביעה עליו היא פחות ממי שקיבל יותר שכל.

ברוח זו כתב גם בעל החפץ חיים: כאשר יתבונן אדם בגודל עניותו בתורה ובמצוות לא יהיה במה להתגאות, כמו שאמרו חכמים ז"ל "בנדרים" מא': דא לא קני מה קני? אדם שלא קנה דעת מה יש לו? ואפילו אם יש לו קצת תורה ומצוות כשיעשה חשבון עם עצמו ייוודע לו: לא תיקן אפילו החצי ואפילו שליש לא הגיע לפי החוכמה שהטביע הקב"ה בנפשו, וזה מדובר על אנשים שמבקשים תורה, הרי כולנו שלוחי דרחמנא אנו מעולם העליון לכאן, כל אחד לתקן את נפשו ולצחצח אותה לפי ערך החוכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו, על כן אין לו לאדם להתגאות ביתרון החוכמה אשר בו מחברו כי הרי לא שלו היא, אלא נתנה לו לצורך תחליטי.

אומר החפץ חיים יש לו לחשוב בנפשו כמה ימים וכמה שנים הוא ביטל מתורה, וע"ז יצטרך לתת דין בחשבון על כל יום מימי חייו: במה עסק בו? על כן צריך האיש הנלבב להתבונן בזה כל ימי חייו, כמו שכתב בתנא דבי אליהו: "שיראה אדם לתפוס בידו מה שלמד כדי שלא תשיגינו בושה וכלימה ליום הדין, בשעה שיאמרו עמוד וערוך מקרא שקריאת ומשנה ששנית",

הרב: היום סיפר לי יהודי מדימונה שהיה לו חבר בישיבה שהיה לומד סוגיה וכל סוגיה היה לומד 101פעם, איך היה עושה? היה לומד ומסמן V אחד, לומד שוב על אותו דף ומסמן עוד Vאחד, עד שהיה לו 101 V כך הוא יודע שלמד את המאה ואחת. זה הוא כבר לא ישכח המלאך מיכאל יזכיר לו תמיד,

התנא דבי אליהו אומר: "שיראה אדם לתפוס בידו מה שלמד:,מה זה לתפוס? שיחזור מאה ואחת פעמים, כדי שלא תשיגינו בושה וכלימה ליום הדין, בשעה שיאמרו עמוד וערוך מקרא שקריאת ומשנה ששנית, יעמידו אתם והוא יצטרך לחזור על הדברים ולהגיד אותם ואם לא תשיגינו בושה.

יש עצה לקצר את התהליך של 101: הסטייפלר אומר שאם אדם מלמד לרבים שיעור או דבר זה עד 20-40 פעם, אז אם הוא מלמד שלוש פעמים או שש פעמים את אותו שיעור את אותו דיבור את אותם דברים לרבים: כיוון שרמת הריכוז שנדרשת מאדם שמלמד לאחרים היא כזאת גבוה שהדברים נחקקים אצלו, לא כמו שאדם לומד לבד אז מחפף כך לומד מלמעלה הוא לא מתעכב בדיוק אלא אם כל הוא מעיין גדול ובאמת אחד שרוצה שיהיה מונח בכיס, אז לפחות ארבעים פעם הוא חוזר על אותו דבר, אבל מכל מקום 101 פעם.

ולא לשכוח מה שהזכרנו בשם הגר"א: שכשאדם יגיע לעולם האמת יצטרך לתת דרשה של 180 יום רצוף. אבל זה לא מפחיד לפי החשבון שעשינו: שמכל ארבעה ימים של לימודים שהוא לומד, אם יצא לו מזה שעה שהוא יודע להגיד, מארבעה ימים שהוא למד מכל ארבעה ימים שעה זה מהצטרף ל180יום של דרשה. אבל צריך 180יום אין מה לעשות לכן צריך לישון בבית המדרש.

סיפר רבי מרדכי ספרינגר מתלמידי רבי שמעון שקופ, פעם שוחח רבי שמעון עם כמה תלמידים וכה אמר: הקב"ה נתן לנו את התורה, והתורה היא בלתי גבול, ויש לנו בכתובים שישים ושלוש מסכתות, שאפשר להעמיק בהם בלי גבול ותכלית, אבל עלינו לדעת שגם אם הקב"ה היה נותן לנו מסכת אחת והיינו לומדים אותה במשך

כל החיים ומעמיקים בה, היה מספיק, וסיים: וגם בה- היינו נשארים בלא דעת לדעת אותה כראוי. גם אם היו נותנים לנו רק מסכת אחת והינו עוסקים בה כל ימי חיינו ומעמיקים בה, וסיימנו את החיים אחרי עשרים שנה עם כל העמקות שהעמקנו בה: שיהיה ברור שלא ידענו אותה עוד כראוי, זה על מסכת אחת ויש לנו שישים ושלוש מסכתות.

נשאל פעם רבי איסר זלמן מלצר מספר שאלות בהלכות כלאיים, לשואל השיב: שכדי להשיב לו אל שאלותיו עליו לעיין לפני כן, לאחר זמן מה שלח לו מכתב ובו תשובה ארוכה ומפורטת, שכולה מלאה וגדושה בבקיאות, בעמקות, ובחריפות, וכל כולה כמעין המתגבר.

נדהם השואל מתשובתו, נכנס לביתו על מנת לדבר אתו בנושא, פנה אליו ואמר לו: ילמדנו רבינו להיות עני עד כדי כך? לכתחילה: כאשר שאלתי נוצר הרושם שכבודו לא מתמצא כל כך בהלכות כלאיים, והנה עתה מתברר שידיעותיו בהלכות האלה חובקות זרועות עולם, ידיעה מופלגת ובלתי מצויה.

אז אומר לו רבי איסר זלמן מלצר: וכי זאת נקראת ידיעה? מתוך ענווה אמיתית וטהורה, השואל נדהם פעם נוספת מהענווה של רבי איסר זלמן מלצר.

ז"א: אחרי כל הנימוקים והעמקות והפלפול והחריפות והכל: הוא אומר לו לזה אתה קורה ידיעה? אז ההוא הבין כמה הוא עני.

אמר רבי חנינה בר אידה: למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך? אף דברי תורה אין מתקיימין אלא מי שדעתו שפלה.

בנוסף לפשוטם של דברים הוסיף והאיר רבי גרשום חנוך פישמן, חתנו של רבי אליהו דושניצר: כמו שבטבע המים שהם בעצמן הם חופרים את החריץ שזורמים בו, ובעצמם מנמיכים את האדמה בדרך שטיפתם, וככל שהזרם חזק יותר כך חופר עמוק יותר באדמה, בן הדבר מי שלומד את התורה הקדושה באמת ובלב טהור, אז התורה בעצמה מנמיכה את דעתו, וככל שלמד יותר ש"ס ופוסקים, דברי הראשונים ואחרונים, כך מרגיש את עצמו נמוך יותר, ושפל יותר, בשעה שהוא רואה את הים הגדול התורה שאין לה קץ בסוף, ואת רבי החובלים את ריבותינו העושים בים דרך ובמים עזים נתיבם, והוא עם כל שקידתו ולימודו נוגע רק בקצהו, הרי הוא מרגיש את עצמו כגרגיר אבק בן הרי ענק ומה לו כי יתגאה?. זה אחרי שהוא משקיע את כל היום.

אלה שלמדו עם רבי חיים שמולביץ בחברותא מספרים: כי עולם ומלואו של שימת לב זהירה, שליטה עצמית ומידות מעובדות להפליא התגלו בו בעת שלמד, חיבה יתרה רכש לחברותות איתם למד, לא היה בהתנהגותו שמץ של התנשאות או נימה של הטלת מרות, למרות שהוא נודע כתקיף וחד תגובה, כשהיה צריך להוכיח מישהו, היה עושה זאת בהערת אגב זעירה בעדינות ובעקיפין ובדרך רמז שלא לפגוע באיש שיחו.

בשנות לימודו בירושלים שכיהן כראש ישיבה כי אז היה מה ללמוד רק לאחר התייעצות עם החברותא, כשמישהו ביקש להצטרף ללמוד עם חברותא שכבר למד אתו, מדובר על בחור צעיר, השיב לו רבי חיים כי עליו לקבל על כך רשות מן החברותא, שגם הוא בחור צעיר כמוהו, בלימודו הרס רבי חיים מחיצות איתנות של פער גדלות בל ישוער, לחברותות היה פונה בכינוי החיבה: ברודרק'ה, זה אח בתוספת לשון חיבה, יתכן שביטוי חיבה זה יכול היה להיחשב למטבע לשון שנקנה מאי שם והפך לשיגרת לשון, אולם בזיכרונותיהם של יוצאי ישיבת מיר בכל התקופות חוזרת על עצמה הערכה מרכזית חמה המעלה חיוך של ערגה בים הכאב המתעורר: רבי חיים היה אח טוב.

רבי דוד סגל ראש ישיבת "קרלין" שח לרבי יצחק זילברשטיין סיפור אותו שמע ממקורות נאמנים באמריקה: שני הגאונים המובהקים של ארה"ב רבי משה פיינשטיין ורבי יעקב קמינצקי, עמדו לעלות למכוניתו של נהג תלמיד חכם שזכה להסיעם והתווכחו ביניהם מי ישב בכיסא שליד הנהג? הנהג התפלא על המחזה המוזר ושאל את שני גדולי הדור לפשר הדבר, וכך השיבו לו: לא רצינו לישב שנינו על הספסל האחורי ולשאיר אותך לבד בספסל הקדמי, כדי שלא להיחשב כפריצים ואנשים חשובים, שיש להם נהג צמוד המוביל אותם בכל דרכיהם, ומנהגם שהם יושבים מאחור ומשאירים את הנהג לבד כנחות דרגה, אתה הרי תלמיד חכם, ואסור לנו לגרום שתראה כנהג בעלמא וכמי שמשמש אותנו, לכן החלטנו שאחר מאתנו ישב לידך, אלא שלאחר מכן נזכרנו שאחד מאתנו יורד לפני השני, ואז הנך עלול להישאר שוב לבדך במושב הראשון, אז החלטנו שהיורד האחרון הוא ישב לידך. "ולא מגיס ליבו בתלמודו".

צא וראה את מבוקשו של רבי עקיבא איגר מבנו רבי אברהם, מה ביקש רבי עקיבא איגר מבנו אברהם? בעת שערך את ספר שו"ת שלו: הלו תראה רבים מהשואלים אשר תדע כי למדו בישיבתי, הן עודני בקהילת קודש ניסה באוהל התורה אשר מסר לי זקנכם חותני הגביר הצדיק ז"ל, הן אח"כ ביושבי בקהילת קודש פרידלנד ובישיבתי פה קהילתנו, אל תכנה את מי מהם שהם תלמיד, גם לא לכתוב בלשון נוכח, כי מעודי לא קראתי לאדם תלמיד, כי אמרתי מי יודע מי למד יותר מימי, אף כי עכשיו שרבים מהם גדלו והצליחו בלימודם ועשו פרי, ואם תמצא באחת המקומות כתוב כן: תדע שהוא תוספת מהמעתיקים ביודעם שהיו מבני ישיבתי תמחה זה מעל ספרי. לא להשאיר כתוב תלמיד שלי.

נימוק מקיף שלם להנהגתו של רבי עקיבא בזה אנו מוצאים של בעל "המנחת אלעזר" ממונקאטש, הכותב: וכן צריכים למודעי שלא להרבות בכבוד עצמו כמו שכתוב בהקדמת תשובות לרבי עקיבא איגר שמימיו לא קרא לאדם תלמיד, גם מהלומדים מישיבתו כמה שנים, כי מי יודע מי למד יותר מימי? אתם שומעים?: אני למדתי ממנו יותר או הוא למד ממני?.

וכן הוא בדברי חכמים ז"ל, "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", וכמו שפירש רש"י על הכתוב בפרשת בשלח: "בחר לנו אנשים לא ולך השווה הוא לו" מכאן אמרו: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, על כן מעולם תמהתי "והן הדעת סובלתו", בראותי רבים אכן שלמים וגדולים ומפורסמים כותבים בתשובותיהם הלו הוא בספריהם "לתלמידי", וחותמים על עצמם תואר "רבך", גם אם התלמיד הזה גם שכבר גדיים נעשו תיישים גדלו והצליחו ונעשו ישישים, גם אם התלמיד הזה מוחל על כבודו וחביב אצלו מפני אהבת רבו, אבל לא הבנתי איך לא יבוש איש ואיך יעלה על לב אנוש גם ברוב צדקותם וענוותנותם אשר יתאר זאת להרשות לעצמו לחתום בתור "רבך", בשבח ולכבוד, והרי באמת צדקו דברי רבי עקיבא איגר ולא ממילא דחסידותה בלבד, מי יודע מי למד יותר מימי? וכמו שאמרו ז"ל: "ומתלמידי יותר מכולם".

ומסיים בעל "המנחת אלעזר", זה היה בימיהם שהיתה התורה בע"פ מאיש לאיש, ולולא שמסרה לו רבי הלוא ניתן חבל המסורה מאיש לאיש עד הלכה למשה מסיני, וכל שכן בימינו שכל הספרים נדפסים, ועי"ז שמראה דרכי הלימוד דרך ומסילה לעלות פנינים בפלפולא הלוא אם התלמיד הוא חכם וחריף יותר, ישמע ויוסיף לקח ויתעורר רבו בכמה אופנים לעלות פנינים, וע"ז אמרו: שפיר ומתלמידי יותר מכולם.

בסגנון זה הוא מוסיף במקום אחר נכון כדברי הגאון רבי עקיבא איגר, שלא לכתוב לתלמידו תלמיד או לחתום רבך, כי הוא עניין כעין נהורה, ובפרט שאמרו חכמים ז"ל: "ומתלמידי יותר מכולם". אם כן גם הוא למד מהתלמיד ומי יודע איזה למד מחברו יותר, וזהו שפיר לשון חכמים ז"ל: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", היינו: שלא תכנהו "תלמידי", ושאתה רבו כנזכר, שאתה גדול ממנו רק יהיה כחברך, כיוון שגם אתה לומד ממנו, ולכן דייקו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, ואם אתה אומר לו תלמיד ואתה הרב שלו אז זה לא כשלך.

הסבא מנוברהדוק רבי יוסף יוזל הורוביץ ולא נתן לתלמידיו לקרוא אותו בשם "רבינו" והיה מתנהג איתם כחבר: פעם בנוסעו בחברת תלמידו רבי שמואל ויינטרופ קרא לו האחרון "רבי", ומחה כנגדו ואמר לו שלא יעשה מעשה קונדס, ואחר זמן מה שכח רבי שמואל וקרא לו שוב רבי, והעיר לו רבי יוזל בפעם השניה, כשרבי שמואל נכשל בפעם השלישית נזף בו רבי יוזל קשות ואמר לו: שבשכר הנהגה כזו ראויים לקבל סתירות, עוד פעם תקרא לי רבי אתה ראוי לקבל סתירה.

הרב: טוב אני רוצה עכשיו לעשות אתכם הצעה: אתם יודעים אנחנו אחרי שבועות, ובדרך כלל אנחנו מקבלים קבלות, אז אני רוצה לשמוע מי מכם מוכן לבוא מיום ראשון בנץ עד יום שישי בנץ וללמוד תורה מהבוקר עד שתיים עשרה בלילה רצוף, למעט אכילה ושתיה ושירותים ושום דבר אחר לא. ולהישאר פה לישון.

אתה מוכן יפה מיכאל, עוד אחד אני צריך, מיום ראשון בנץ עד יום שישי בנץ מהבוקר עד שתיים עשרה בלילה רצוף, למעט אכילה ושתיה ושירותים רצוף. עוד אחד אני צריך אחד יש מיכאל, מי השני, אני לא מחייב אף אחד זה זכות זה לא חובה, אני סופר עד שלוש ההזדמנות לא תחזור יותר: אחד שתיים הנה יש השני אשריך, בואו לפה שניכם בכבוד: זה מיכאל ה' יברך אותך,{מנשק את ידי הרב} ואתה מה שמך? מנחם, ביום שישי אם תעמדו במה שבקשתי כל אחד מכם יקבל גם חמשת אלפים שקל, בבקשה שבו זכיתם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.