מאמר: עין הרע (חלק ב')

1 האם שייך שהאדם יטיל עין הרע על עצמו, או על קרוביו וידידיו? 2 מדוע יש שינוי לשון בחז"ל שפעם נקטו 'עין הרע' ופעם 'עין רעה'? 3 מי שזכה בממון רב, איזו סגולה יש שיתקיימו נכסיו? 4 מדוע החושש מעין הרע מזולתו, יאמר 'שהוא מזרעו של יוסף'? 5 מדוע החושש מעין הרע שלו יביט בדופן חוטמו השמאלי? 6 ועצות להנצל!!!

מאמר: עין הרע (חלק ב')

(ספר תורת חסד חומש דברים פרשת עקב עמודים עח' עד צ')

א. האם שייך שהאדם יטיל עין הרע על עצמו, או על קרוביו וידידיו?

ב. מדוע יש שינוי לשונות בחז"ל - שפעמים נקטו בלשון עין הרע ופעמים נקטו בלשון עין רעה?

ג. אדם שזכה בממון רב - איזו סגולה הציעו חז"ל כדי שיתקיימו נכסיו?

ד. מדוע החושש מעין הרע של זולתו - יאמר 'שהוא מזרעו של יוסף'?

ה. מדוע החושש מעין הרע שלו - יביט בדופן חוטמו השמאלי? 

ו. מהן העצות בחז"ל המועילות להנצל מן העין?

***

עין הרע ועין רעה

רובא דרובא של עניני עין הרע באים מקנאה וצרות עין, וכפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם (קישור לכתבה...).

ואפילו האבות הקדושים חששו רבות מן העין ורבים הם הצדיקים שנפטרו או ניזוקו ממנה. כי עין קנאית בכוחה "לשרוף" במבט, ולהשחית כל חלקה טובה.

אולם רבים אינם יודעים, שיש סוג נוסף של עין הרע - השונה בתכלית השינוי מקודמו. כי יכול אדם לפגוע בזולתו, אפילו אם לא מקנא בו, וגם אם איננו קנאי וצר עין כלל - עלול להזיק לשני.

יתר על כן, יתכן שיזיק אפילו לקרובו, למשפחתו האוהבת, או לידידיו הנערצים - ואף שאין לו שום כוונה להזיק או לפגוע באוהביו - הרי הוא מזיק בשוגג.

אך החידוש הגדול ביותר שנגלה בדברי חז"ל הוא, שאדם יכול להזיק בעין הרע גם לעצמו!

ובמושכל ראשון, כל הקורא דבר זה ישתומם - וכי מי הוא זה שעינו צרה בשלו?! כיצד יתכן שאדם יקנא בעצמו, ויטיל ארס בממונו ובמשפחתו?

ולהבנת עומקם של דברים, יש להקדים הקדמה קצרה ולהביט במדרשי חז"ל, על מנת להתבונן על פשרו של שינוי הלשון בחז"ל:

כי בחלק מהמקומות השתמשו חז"ל בלשון עין הרע:

א. במסכת אבות (ב, יא) אמרו חז"ל: 'רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרַע, וְיֵצֶר הָרַע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם'.

ב. במסכת סוטה (דף לו, ב): 'אמר יהושע לשבט יוסף שהיו מרובין באוכלוסין: 'לכו והחביאו את עצמיכם ביערות, פן ישלוט בכם עין הרע'.

ג. במסכת ברכות (דף כ, א) אמרו חז"ל: שיש להזהר מעין הרע.

מאידך גיסא, פעמים שנקטו חז"ל בלשון עין רעה:

א. במסכת אבות (ב, ט) שאל רבן יוחנן בן זכאי את חמשת (5) תלמידיו: 'אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רָעָה, שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם?' והשיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: 'עַיִן רָעָה!'.

ב. וכמו כן, במסכת אבות (ה, יט) אמרו חז"ל, שיש שְׁלֹשָׁה (3) דְּבָרִים לאדם שהוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע - עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה.

ג. ובמסכת בבא מציעא (דף קז, א): 'אמר רב: '"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" (דברים ז, טו) - זו העין". והסיבה לשיטתו זו היא, שלחש על הקברים וגילה שתשעים ותשעה (99) מתוך מאה (100) - מתים מעין רעה.

ויש להבין, מהו פשר שינוי הלשון?

מבאר האברבנאל (נחלת אבות ב, יא) ביאור נפלא:

עַיִן רָעָה - זו עינו של האדם הקנאי וצר העין, שמשם יוצא הרוע. ולכן ציווה רבי אליעזר: שירחיק את עצמו ממידה מגונה זו, כי מי שהוא בעל עַיִן רָעָה - הרי הוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, ו: "רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז, כו).

ו: 'עַיִן הָרַע' - זו התוצאה הקשה שנגרמה בעטיו של העין.

כלומר, הפעולה נקראת 'עַיִן הָרַע', והיא זו שמוציאה את האש השורפת והתוצאה נקראת 'עַיִן רָעָה' והיא שמוציאה את הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, ויש לברוח ממנו!

עין הרע שמזיק לעצמו

ומעתה, נוכל בעזרת ה' יתברך, לפתוח צוהר ורובד נוסף בגדרו של עין הרע - שפעמים האדם מטיל עין בעצמו, בבני ביתו ובקרוביו, ותחילה נציג מקצת מדברי חז"ל המוכיחים על קיומה של "עין עצמית":

א. במסכת בבא קמא (דף פג, א): 'אמר רבי שמעון בן גמליאל: 'מתוך משפחה של אלף (1,000) איש - נותרו שנים (2) בלבד לאחר חורבן בית המקדש, וממה מתו כולם? "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי" (איכה ג, נא) - כלומר העין שלי" הזיקה לי, יותר משאר עיניהם של בני העיר.

ב. במסכת בבא מציעא (דף מב, א): 'אמר רבי יצחק: 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כח, ח'): "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" - כי הברכה מצויה במקום נסתר, באסם. וביארו המהר"ל והמהרש"א: שהברכה אינה שורה במקום גלוי, כי שם שולט העין. והוסיפו בגמרא, שאם אדם הולך למוד גורנו - יאמר תחילה: "יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו". אולם אם מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפילת שוא. והרי אף אחד מלבדו לא נכנס לאסמו והביט בגרנו, ואם כן מדוע לא תועיל תפילה לאחר שמדד גורנו?! מוכח שתפילה זו לא נועדה להגן מהזולת, אלא מעינו שלו!!

ג. במסכת עירובין (דף סד, א) מדובר בגמרא על אדם שזכה בממון רב בהפתעה - מה יעשה וישמור על ממונו? אמרו חז"ל: שיקנה ספר תורה, ויגן בעדו, ופירש רש"י, שיגן הספר מעין הרע. וחז"ל מונים בגמרא ארבעה (4) דעות, על איזו זכיה מועילה סגולה זה האמורא הראשון אמר: שהמחזיק בנכסי הגר (שאין לו יורשים) יקנה ספר תורה, והשני (רב ששת] הוסיף, שאפילו בעל בנכסי אשתו יקנה ספר תורה, והשלישי (רבא) אמר, שאפילו אם עשה עיסקה והרויח ממון רב יקנה ספר תורה, והרביעי [רב פפא] אמר, שאפילו מצא מציאה יקנה ספר תורה ויגן עליו.

מקשה הבן איש חי (בן יהוידע) פליאה עצומה:

מדברי הגמרא נראה, שכל אמורא הוסיף חידוש על קודמו, כי הראשון דיבר על אדם שזכה בממון מן ההפקר (גר שמת]. והשני הוסיף: שגם אם נשא אשה, אפילו שהקנאה פחותה בהרבה, כי לא זכה מן ההפקר אלא קיבל נדוניה הגונה, גם הוא יקנה ספרי תורה וינצל מן העין, והשלישי הוסיף: שאפילו אם עמל לפרנסתו, אף על פי שעמל ויזע ובודאי קנאת הבריות בו פחותה בהרבה - גם הוא יקנה ספר וינצל מן העין, ואם כן, הרביעי שאמר: 'אפילו מצא מציאה' - אינו מובן כלל, וכי מה חידש? הלא אדם זה הרי הוא זוכה מן ההפקר. והעין שולטת בו אף יותר מהמחזיק בנכסי הגר. ובוודאי שיותר ממי שנשא אישה או שהצליח בעמלו? ואם כן מדוע נכתב אחרון?

מתרץ הבן איש חי: המוצא מציאה, לעולם איננו מספר על מציאתו, ואף אדם אינו מודע לכך. ואם כן, העין שעלולה לשלוט - היא עינו שלו! וזה מה שחידש הרביעי על כולם, שגם כדי להינצל מעינו שלו יקנה ספר תורה.

ד. ובמסכת ברכות (דף נה, ב) אמרו חז"ל עיצה למי שחושש מעין הרע של בני העיר - יכניס את אגודל ימין ביד שמאל, ואגודל שמאל ביד ימין, ויאמר: 'אני, פלוני בן פלוני, מזרעו של יוסף שלא שולט בו עין הרע, שנאמר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן"' (בראשית מט, כב).

מוסיפים חז"ל, שאם חושש מעין הרע של עצמו - יביט בדופן השמאלי של חוטמו!

התפעלות יתירה מסובבת נזק

מפורש אם כן בדברי חז"ל, שיכול האדם להזיק בעין הרע את עצמו!

וקודם שנבין כיצד יתכן הדבר, תחילה יש לרדת לעומקם של דברים, מה יועיל לו להביט על הדופן השמאלי של חוטמו?

מבאר החיד"א (דבש לפי ע, ט) ביאור נפלא:

מי שחושש מעין הרע מהזולת - די לו שיעשה פעולה באגודליו (כי כשמכניס כל אגודל בידו האחרת, נראה הדבר כמו שני עיניים) ויאמר שהוא משבטו של יוסף שהוא מעל העין.

אולם אם חושש מעינו שלו - לא די בכך, אלא עליו לעשות דבר אחר - המקשר אותו ליוסף:

כיון שישנם שבעה (7) נקבים באדם - כנגד שבעה רועים: אברהם - עין ימין, יצחק - עין שמאל, יעקב - אוזן ימין, משה - אוזן שמאל. אהרן - נחיר ימין, יוסף - נחיר שמאל!! דוד - מח. ועל כן, מגלים לנו חז"ל שכאשר מביט בחוטמו השמאלי - כנגד יוסף - ינצל מעינו שלו!

ומעתה, נרד לשורש הענין, כיצר יתכן שאדם יעשה עין הרע על עצמו?! הנמצא אדם שעינו צרה בהצלחתו שלו?

מבאר החזון איש (בבא בתרא, סימן כא) יסוד מבהיל!

התפעלות - מעמידה את הדבר שמביטים בו מתוכה, בסכנה!

כי מסודות הבריאה שהאדם יכול במחשבתו להניע גורמים נסתרים בעולם המעשה! ועל ידי מחשבה קלה - הוא עלול להביא לחורבן והרס של דבר גשמי ומוצק. וזאת בשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, על דבר מלא, כגון; ירושלים בתפארתה והדרה, או רווח כספי הגון - על ידי התפעלות והבטת קלה - מעמידים מציאות זו בסכנה.

ועל כן נבין היטב, כיצר רבן שמעון בן גמליאל מלמדינו יסוד עצום: "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי" - כי לפעמים האדם מתפעל כל כך מחטובה והברכה האופפת אותו, כמי שארע למשפחתו של רבן שמעון בן גמליאל שהתפארו והתפעלו מהיופי וההדר שבביתם, מהחכמה והעושר, מהשפע ומהברכה שנפלו בחלקם - ער שעינם שלהם פגעה, אפילו שלא היה להם כל רצון להזיק לעצמם - ונותרו שנים מאלף! (2/1,000).

ומזה הטעם אמרו חז"ל: שאדם ההולך למוד את גורנו - ישא תפילה קודם שיביט בסחורתו, פן יתפעל - וישלוט העין בשלו. וכך ממש, יציל את מציאתו הגדולה מעינו שלו - על ידי שיקנה ספר תורה, וכשאין ברירה יעצו חז"ל, להביט בחוטמו השמאלי, כנגד יוסף הצדיק!

קיימים שני (2) סוגים של עין הרע - מקנאה או מהתפעלות

ומעתה התבאר להפליא, שישנם שני סוגים שונים של עין הרע

האחד (1): עין הבאה מאדם קנאי, רע עין. כמי שהתבאר במאמר הקודים בשם רבינו יונה, הרשב"ץ והמהר"ל - שיש כח בעין קנאית להזיק, וכביכול לשרוף את הדבר שמביטה בו, ודי באדם אחר קנאי כדי להזיק ולהרוס לזולת את חייו.

והשני (2): כאשר הרבה בני אדם מתפעלים ממציאות מוצלחת ומופלאה - יכולים להביא עליו אסון.

וכך גם האדם עצמו, יכול להתפעל מטובה גדולה שנתן לו הבורא - ולהזיק לעצמו. ועין זו שונה מעין קנאית - כי הלא בודאי איננו חפץ כלל להזיק לעצמו או לידידו.

ומעתה נבין היטב, שעין קנאית פועלת מתוך רוע - כשהמקנא מביט ושורף - ורצונו להזיק, אולם עין זו שאדם עושה על עצמו, פועלת מתוך התפעלות יתירה על האושר האופף אותו, וגם ללא שום כוונה להזיק - עינו תפגע בו.

אלא שבזוהר הקדוש (בלק ריא, ב) מוסיף תנאי הכרחי, המשלים את היריעה:

לעולם לא תזיק עין הרע - ללא הפה!

כי רק בשעה שאדם אומר: 'ראו, כמה יפה שדה זו, כמה טוב לאדם זה, מה רבים ילדיו' - אז תשלוט בו העין. כפי שבלעם זמם בפיו, ואמר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה) - כמה מוצלחים עם ישראל - והקב"ה הציל את עמו מן העין. ומכאן למדנו: כי הפה הוא ההכנה הנדרשת לנזקי העין!

העין מעוררת את מידת הדין

אולם נראה להוסיף בזה עומק:

רבותינו הקדושים - רבינו בחיי (בראשית טו, יד) החרדים (ס"ו, ס"ד) ואיל המילואים (כי תשא) – ביארו: שעין הרע יונק את כוחו ממידת הדין!

כי כשאנשים מתפעלים כמה עשיר אדם זה, או שאומרים: 'מה רבה גבורתו, כמה נאה הוא, ובמה זכה לילדים כל כך טובים?!' - בשעה זו בודקים בשמים: האם ראוי אותו אדם לטובה הרבה שהושפעה עליו?? - משום שמידת הדין מקטרגת!

ואז "מגלים" בשמים שאדם זה חטא - ובאותה שעה ניתן רשות לס"מ לפגוע בו, כי "מי יעמוד לפניך בדין!!!" והבנה תואמת לזו - אנו מוצאים בדברי האור החיים הקדוש (בלק, כג, ח):

האור החיים הקשה על ענין הקללה: מה תועיל קללתו של אדם: אם המקולל חייב על פי דין - יענש גם ללא הקללה של חברו, ואם צדיק הוא - הקללה תשוב על ראשו של המקלל?

אלא מתרץ האור החיים יסוד נפלא! מידתו של הקב"ה להאריך אפו לעוברי רצונו, ואפילו לרשעים. אולם ברגע שזעם ה' - שנאמר: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ" (תהלים ל, ו) - מתגברים הדינים, והנתבע במשפט יענש, כי אז לא תתנהג המידה של "אֶרֶךְ אַפַּיִם" (שמות לד, ו). וכך גם קללה - יכולה לסובב שמידת "אֶרֶךְ אַפַּיִם" המגינה על עוונותיו של חבירו - תחדל מפעולתה, ואז השי"ת עלול למהר ולהפרע ממנו!

מבואר אם כן - שאין יסורים ללא עוון!

אלא שעין הרע או קללה - מביאה את מידת הדין, ואוי לו לאדם שהקב"ה אינו מביט עליו ברחמים!

ולכן הורו חז"ל: להזהר מעין הרע, כשם שאמרו: 'אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך' - כי שניהם מביאים את האדם לדין! והרי הוא כעת במצב סכנה! כיון שבשמים בודקים אם הוא ראוי לאותו שפע גשמי ורוחני הסובב אותו - ומי יעמוד בדין כנגד המקטרג?!

ואם כן מתבאר יסוד גדול: שבעצם ישנם שני סוגים של עין הרע השונים זה מזה;

עין הרע מקנאה - ששורפת ומכלה ממש. כי זו עין חושית, שפועלת מתוך רוע וכוונה להזיק [ומעוררת קטרוג בשמים - על ידי שנאה וקנאה].

ועין הרע מהתפעלות - שבאה במחשבה בלבד, וכפי שהתבאר להפליא ההתפעלות המרובה עלולה להמיט אסון גם ללא כוונה להזיק, ועין כזו יכולה לפגוע אפילו באוהביו, ואפילו בו עצמו! כי זו איננה עין קנאית, אלא עין המעוררת התפעלות וגורמת לקטרוג ולמידת הדין (מעוררת קטרוג – על ידי "אהבה"]!

חז"ל רמזו את שני (2) הסוגים של עין הרע

ומעתה, אור גדול - 

חז"ל הקדושים הכירו ברום מעלתם את שני הסוגים השונים של עין הרע, ולכן דקדקו כל כך בלשונם, כדי שנדע ונכיר בהם:

כי עין רעה: זו עין הבאה מקנאה וצרות עין, ועל אדם בעל עין רעה אמרו חז"ל: שהוא 'מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע', ולדעת רבי אלעזר זו המידה המגונה ביותר, שעל האדם להתרחק ממנה יותר מכל, משום שאדם שעינו רעה - שורף ומכלה ברשעתו הגדולה, וגדול עוונו מנשוא.

אולם עין הרע: היא התוצאה הקשה, והיסורים שבאו בעטיה של העין הרעה, וכדברי האברבנאל שהובאו לעיל.

אלא שנראה להוסיף עומק, שבדווקא נקטו חז"ל בלשון מעט שונה - כי יש עין הרע השונה בתכלית מקודמתה - עין של האדם על עצמו - שודאי איננה באה מקנאה וצרות עין, ואיננה שורפת כלל - כי מי יקנא בשלו?!

ומזה הטעם רמזו חז"ל בשתי הלשונות הללו - דע לך, לא די שתתרחק מעיניהם של קנאים צרי העין, אלא עליך להזהר אפילו מדיבורי התפעלות על הצלחה מופלאה שנפלה בחלקך! כי גם זו - בכלל עין הרע.

ומעתה, נשכיל ונבין את חידושו המופלא של הכלי יקר (כי תשא):

עני שזכה במאה (100) זהובים - צריך להיזהר מן העין - יותר מעשיר שיש לו אלפי אלפים של זהובים!! וזאת למה?

כי כולם התרגלו כבר שפלוני הינו עשיר עצום. אולם על עני בעל מאה זהובים הכל מתפעלים, וכשמדברים כולם: 'ראו, כיצד זכה עני זה לסכום גדול?!' - עלול לשלוט העין.

חולה מסוכן שנרפא, או עקרה שילדה - יזהרו מן העין

ומכאן יסוד גדול -

גם בשעה שאנשים אינם מקנאים בעושר, בחכמה או במשרה רמה - עצם ההתפעלות מדבר מסוים - היא עין הרע.

לדוגמא, חולה שנתרפא בנס מופלא. וכן, עני ששמר מזלו חבה לממון בהרחבה. וגם חשוך בנים שנמקד לאחר עשרים (20) שנה ההתפעלות, ועצם זה שהפך להיות "נושא שיחה" - מביאה עין הרע. ועין זו - איננה עין רעה - כי יכולה לבוא מאוהביו, או אפילו מדיבורים מיותרים שלו - זו עין הרע! ומעתה יתבאר להפליא מדרשי חז"ל שהובאו לעיל;

א. שטען רבינו בחיי, שנגזרה גלות מצרים למשך ארבע מאות (400) שנה, בעטיה של עין הרע של השטן על אברהם אבינו. ופשוט וברור שאין לקנא במי שנולד לו בן יחיד לאחר עשרות שנות סבל. אלא עין זו באה מההתפעלות הגדולה, על שזכה בגיל מופלג לנס גדול - בן זכר.

ב. ומטעם זה, חנה התפללה שתלד "זֶרַע אֲנָשִׁים" (שמואל-א א, יא) היינו ילד בינוני ורגיל, המובלע בין אֲנָשִׁים. כי חנה ידעה את הסוד, שאפילו שאין אדם בעולם המקנא באשה מסכנה שילדה בן ראשון לאחר כעשרים שנה - אולם עצם ההתפעלות מהנס הגדול יכולה לגרום נזק. ולכך בקשה ילד המובלע בין אֲנָשִׁים - שלא ישימו לב עליו יתר על המידה.

ג. וכך גם יצחק, נתבקש לאחר העקידה: 'להתרחק מביתו!' פן ינזק מהעין שבאה מהתפעלות [ולא מרוע], וכן חנניה, מישאל ועזריה שניצלו ממוות – בשלושת (3) הנביאים הללו שלט העין, ואף על פי שרק ניצלו ממות ולא נגרמה להם שום טובה מיוחדת - עין זו לא באה מקנאה על טובה, אלא מהתפעלות מוגזמת על הנס שקרה.

ד. ומעתה נבין היטב מעשה מופלא שהובא במסכת בבא בתרא (דף יד, א) אמרו חז"ל, שיש מעלה בכך שספר התורה יהיה אורכו שוה להיקפו, אולם קשה הדבר לעשיה, ולכן ספר תורה שכזה הוא נדיר עד מאוד, ואפילו רב הונא כתב שבעים (70) ספרים, ומתוכם רק אחד (1) היה אורכו כהיקפו. וסיפרו גמרא: שרב אחא בר יעקב כתב רק ספר תורה אחד, וכבר הצליח שאורכו היה כהיקפו. וסיימו בגמרא בדבר מבהיל: נתנו בו חכמים את עיניהם - ונפטר!

וכל הרואה גמרא זו ישתומם - וכי מה חטא רב אחא בר יעקב שנפטר?! כיצד יתכן שחכמי ישראל, אמוראים, קדושי עליון - יחטאו בקנאה? יתר על כן, וכי זכה במשרת הנשיא? הלא בסך הכל הצליח באופן אקראי, שספר התורה הראשון שכתב, יהיה אורכו כהיקפו?

אלא, לפי המתבאר לעיל נבין, שבודאי זו איננה עין קנאית השורפת - כי חס ושלום לומר שאמוראים קדושי עליון יחטאו בקנאות. אלא עין זו היא התפעלות על הפלא שהצליח כבר בפעם הראשונה במה שאחרים ניסו שבעים פעמים.

ויאירו דברי הקהילות יעקב (בבא קמא מה, ד): שעין זו מזיקה אפילו ללא כוונה. כי מספיק שהאדם יביט בחבירו דרך תמיהה על שהצליח בדבר מה - עצם ההתפעלות תזיק גם כשאין כוונה להזיק, ולכן נפטר רב אחא בר יעקב - מההתפעלות הגדולה. ובאופן זה גם נפטר רב חנינא בר איקא, כמבואר במסכת ברכות (דף נח, ב) כשנתנו בו חכמי ישראל את עיניהם על חכמתו הרבה. אמנם חכמי ישראל היו כמובן אנוסים ממש - כי איך אפשר שלא יתפעלו לכל הפחות רגע אחד (1), וכיצד יתכן שימנעו כליל מלהביט עליו בתמיהה - ועל כן בודאי לא היה בידם שום חטא ועוון בשל מיתתו, וזהו "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י, ה). 

וכדברי גיסו החזון איש - בודאי נגזר על אותם חכמי ישראל מן השמים להפטר מן העולם כבר ביום הכיפורים, ורק נתגלגל הדבר על ידי העין כפי שתשעים ותשעה מתוך מאה - נפטרים מן העין.

קפידא של צדיק

ובחז"ל מתבאר, שמלבד העין הקנאית והעין המתפעלת - יש עין שלישית (3):

שכן התבאר במדרש רבה (מה, ה): ששרה אמנו נתנה את עיניה בהגר והפילה עוברה, ואף נתנה את עיניה בישמעאל, ונעשה חולה עד שלא יכל ללכת, ולכן שתה הרבה, וצמאו הגר וישמעאל למים בלכתם במדבר.

אולם עין זו לא באה מקנאה ושנאה, וגם לא באה מהתפעלות - אלא היתה זו קפידא של צדקת על מעשיהם הרעים.

וזהו עומק דברי חז"ל במסכת חגיגה (דף ה, ב) ובמסכת נדרים (דף ז, ב) שאמרו: "כל מקום שנתנו חכמים את עיניהם - או מיתה או עוני".

וזה אף הטעם לדברי חז"ל במסכת שבת (דף לג, ב). שבשעה שרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי...) יצא מהמערה לאחר ששהה בה יב' (12) שנה - ראה אנשים עוסקים במלאכת כפיים והיה תמה. אמר רשב"י: כיצד כולם "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"?! ואז, כל מקום שנתן בו עיניו - נשרף. כי היתה זו קפידא של צדיק, על הזלזול הגדול בחיי עולם הבא, ולכן שרף בעיניו.

והוסיפו חז"ל, שלאחר זמן מה, ראה רשב"י את יהודה בן גרים. אמר עליו רשב"י: 'תמה אני, כיצד הוא עדיין חי?!' ונפטר יהודה בן גרים. וגם זו היתה עין הרע הבאה מקפידא של צדיק - כי אותו יהודה היה זה שבעטיו נאלץ רשב"י לברוח מן המלכות ולהסתתר במערה שנים כה רבות, ברעב עצום, בצער וביסורים נוראיים.

ועל זו הדרך, ישנם מעשים רבים בחז"ל, על חכמי ישראל שהקפידו ונתנו עיניהם באדם חוטא, ומת. כפי שסיפרו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף עה, א) על רבי יוחנן שדרש לתלמידיו, ותיאר כיצד יראה בית המקדש השלישי (3) שיהיו בו אבנים מופלאות ועצומות, יהלומים בגודל כעשרים (20) מטר, שיעטרו את בית ה' אלוקינו. לגלג תלמיד אחד ואמר: 'הלא אין בידינו יהלום בגודל ביצה! וכיצד לעתיד לבוא יהיו יהלומים כה גדולים?!'

לימים, הפליגה ספינתו בים, וראה בנס את מלאכי השרת מנסרים אבני חן ענקיות - בדיוק כפי שתיאר רבי יוחנן, חזר אותו תלמיד לרבו ואמר לו: 'כאשר אמרת, כן ראיתי בעיני'. אמר לו רבי יוחנן: 'וכי אם לא היית רואה - לא היית מאמין?! מלגלג על דברי חכמים אתה!' ונתן בו עיניו ומת. וגם זו עין הבאה מקפידא של צדיק.

הצלה מן העין

ומעתה, נלמד מדברי חז"ל מוסר גדול -

אין ספק כי חז"ל לא ביקשו להכניס בלבו של האדם חרדות או פחדים, ולא התכוונו שעליו להסתתר מכל אדם ולהתבודד במדבריות, פן ישלוט בו העין. אלא, חז"ל הקדושים למדונו פרק מוסר מאלף:

דע לך, שקנאה היוצאת מן העין עלולה להמיט אסון! ראה עד כמה האיסור: "וְלֹא תַחְמֹד" (דברים ה, יז) הקנאה בעושרו ואושרו של הזולת, עלולה לפגוע; הן במזיק והן בניזק - כי העין הרעה 'מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' - היינו את שניהם!!

יתר על כן, גם עין של אוהב המתפעלת מהצלחתו וכשרונו, עלולה למנוע בו, ולכן עלינו להתרחק מדיבורי סרק: 'ראו כמה נאה ביתו, באיזו משרה זכה זה, כמה בניו צדיקים ותלמידי חכמים', או 'איזה שידוך נפלא נפל בחלקו', כי מלבד לשון הרע שנכרך בשיחות הללו - עצם נושא השיחה הרבתי, שמדברים בו ידידים ואוהבים - כמוהו כחץ הפוגע בו. ואפילו על עצמו יזהר מלדבר ולהתרברב, כי אין לך יפה מן הצניעות.

וזוהי העצה הבדוקה ביותר שאמרו חז"ל (מסכת תמיד דף לב, א): 'מה יעשה אדם ויחיה וינצל מן העין? - יצניע את עצמו!' וזהו שלמדונו חז"ל: אל תהיה מושא לקנאה, הסתר את עסקיך והצלחותיך, כפי שהדגים מכוסים ואין העין שולטת בהם!

וזהו עומק דברי חז"ל במסכת סנהדרין (דף צב, א) שבתחילה סירב רבי אלעזר מלהתמנות לרב - פן ישלוט בו העין.

אולם מלבד ענין הצניעות, גילו לנו חז"ל עיצות נוספות המצילות אותנו מעין רעה - ענין הצדקה הוא הצלה גדולה מן העין, שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". ולכן בפרשת כי תשא נתנו צדקה "כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" ואז: "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף" (שמות ל, יב) וביאר החיד"א (מדבר קדמות צ, ח) שהצדקה היא עין טובה, ולכן מהפכת את העין הרעה שבאה ממידת הדין - לרחמים!!!

והוסיף הכלי יקר (בראשית כד, כב) שזה הטעם לכך שזכה יוסף לברכת: "בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב) - כי היה בעל עין טובה, שזן ופרנס את כל העולם ברעב.

כיון שהכלל העולה הוא אחד: "עַיִן תַּחַת עַיִן!" (שמות כא, כד).

מי שהוא בעל עין טובה - לא יפגע מעין הרע.

ועיצה נוספת הוא הענין הגדול בשמירת העיניים. ואף זאת נלמד מיוסף הצדיק, כי מי שנשמר בעיניו מאיסורים, כיוסף שנשמר מאשת פוטיפר ובנות מצרים - זוכה לברכה גדולה שכזו, ובפרט שהגן יוסף על רחל אמו מעין הרע של עשיו - לכן בדין זכה להנצל מעין הרע.

אולם העיצה הבדוקה ביותר שהיא העולה על כולנה היא ההצלה הידועה שבאה בזכות לימוד התורה!

כפי שאמרו חז"ל במסכת סוטה (דף כא, א) שלימוד התורה מגן ומציל, הן מעוונות והן מיסורים - בין בשעה שלומד, ואפילו לאחר זמן.

ובזכות לימוד התורה, נתינת צדקה, נמיכות הרוח, וזהירות מדברים בטלים - יושיענו ה' ויצילנו מעינא בישא (אמן).

[קרדיט: גם מאמר זה על חומש דברים פרשת עקב מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם, חומש דברים, פרשת עקב, מאמר: עין הרע, חלק א - לחץ כאן].