מאמר: כסוי הראש
פורסם בתאריך: 08.07.2024, 09:00 • מערכת שופרתורת חסד, מאמר: כסוי הראש (עמודים שמז' עד שנט')
כסוי הראש
א. מהם שני הבאורים ב"פריעת הראש" שנזכרה בפרשה?
ב. מדוע זמרי בן סלוא גילה את ראשו?
ג. מתי יש"ו גילה את ראשו לראשונה, ומה אמרו על כך גדולי ישראל?
ד. מה אירע לרב נחמן בילדותו בשעה שכסוי ראשו נפל?
ה. איזו ברכה בברכות השחר נתקנה כנגד כיסוי הראש?
ו. מדוע מזכירים את שם התואר ישראל בשתי ברכות בלבד: בברכת: 'אוֹזֵר יִשְֹרָאֵל בִּגְבוּרָה' ובברכת 'עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה'?
ז. מנין שעדיף לחבוש כובע גדול כתוספת לכיפה המסורתית?
"אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע"
נאמר בתורה (ויקרא כא, י): "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם".
ומהי פריעת הראש שהכהן הַגָּדוֹל נאסר בה?
ביארו רבותינו: שמדובר על כהן גדול שיושב 'שבעה' (ל"ע) על קרובו, שכן במסכת מועד קטן (דף טו.) מבואר: שמי שאחזו אבלות, רח"ל, חייב; קריעה בבגדיו ואסור בתספורת.
אולם הכהן הַגָּדוֹל שנעשה אבל - דינו שונה, ואסור לו לגדל את שיער ראשו, שנאמר: "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" - היינו שלא יגדל את שערות רֹאשׁוֹ.
וכך ציוה משה לאהרן ובניו בפטירת נדב ואביהוא (ויקרא י, ו): "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ".
ומדוע שלא יגדל שער רֹאשׁוֹ?
הטעם מבואר בגמרא: משום שהכהן הַגָּדוֹל בכל השנה - דינו כמו ברגל לכל העולם. וכפי שאין אבלות ברגל לכולי עלמא - כך אין אבלות בכל השנה אצל הכהן הַגָּדוֹל.
אם כן 'ראש פרוע' – פירושו: גידול שער הראש.
אולם יש ב: 'פריעת הראש' ענין נוסף:
שאמרו חז"ל: שגם המצורע אסור בתספורת, שנאמר (ויקרא יג, מה): "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" - ולכן המצורע מחויב לגדל שער ראשו, כמו אבל.
ובנוסף, דעת רבי עקיבא: שאותו מצורע צריך גם להסיר מראשו את "הסודרא" - היינו הכובע הנאה שהיה חובש לראשו.
וכתבו התוספות שמהפסוק: "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" לומדים את שני (2) הדינים גם יחד; משום שלמילים 'פריעת הראש' ישנם שתי משמעויות:
א. אסור לו להסתפר - כי "פָרוּעַ" הוא מלשון גידול שיער פרא.
ב. ובנוסף מחויב בגלוי הראש - היינו שצריך להסיר את הכובע הנאה שלראשו.
וכך דרשו חז"ל בספרא (יב, ו) שראשו של המצורע צריך להיות מגולה מהכובע הנאה שלראשו ודין זה נלמד מהמילה "פָרוּעַ".
הסרת כסוי ראש מהודר
אלא שהראב"ד הקשה קושיא עצומה!
הלא בהמשך הגמרא מתבאר: שהאבל והמצורע דינם שוה, ומחוייבים שניהם בכמה וכמה דברים משותפים:
א. שניהם אסורים בכיבוס בגדיהם.
ב. שניהם קורעים את בגדיהם.
ג. גם האבל וגם המצורע אסורים בתספורת.
ד. ושניהם מחוייבים ללכת עם כיסוי ראש מיוחד, שמכסה את רוב פניו של האדם.
ומעתה מקשה הראב"ד: שהלא המצורע חייב בגלוי הראש! שנאמר: "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" וכיצד מחייבים אותו בכסוי הראש המכסה את רוב ראשו, הלא דברי רבותינו נראים כסותרים זה את זה?
ומתרץ: שהמצורע באמת צריך להסיר את מצנפתו המהודרת... אולם אינו נשאר גלוי ראש לגמרי, אלא עוטף את ראשו בבגד פשוט וגדול.
וכך תרגם האונקלוס את הפסוק: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (ויקרא יג, מה) להתעטף בכסוי ראש גדול כמנהג האבלים. שהמצורע חייב.
וטעם העיטוף ביאר המאירי: כדי שיהיה עומד כאדם נשבר ונכנע, ולכן מסיר מראשו את הכובע הנאה, ומתעטף כאבל.
ובאמת בשולחן ערוך (יורה דעה, שפו, א) פסק: שהאבל חייב בעיטוף הראש כדרך הישמעאלים, וממילא צריך להתעטף בסודר שמכסה את רוב פניו עד השפם.
אולם הרמ"א פסק כדברי התוספות: שבזמן הזה לא נוהגים כן, מפני שעיטוף שכזה גורם לצחוק לעג וקלס בעיני הגויים שסביבותינו, וכך נהגו כל בית ישראל בזמנינו להמנע מהעיטוף הזה.
ומעתה התבאר: שמלבד איסור גידול שער הראש, יש למצורע חיוב נוסף; והוא ביאור נוסף למילה "פָרוּעַ" היינו, שצריך להסיר את הכובע המהודר מראשו!
כי המצורע והאבל מחוייבים בהכנעה, וחלק מהותי באותה ההכנעה היא צורת הלבוש. ולכן מחובתם להסיר את הכובע הנאה מראשם – וכמוהו בגלוי הראש של אשה סוטה, שנאמר (במדבר ה, יח): "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה". ותחת הכובע הנאה יעטרו את ראשם בכובע פשוט וגדול.
ורק הכהן הגדול מיוחד מכולם, ואם התרגשה עליו אבלות - אסור לו להסיר את המצנפת המהודרת, שכן הוא משרת בבית ה', ולכן "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע".
ומכאן יצא גלוי מפתיע ויסודי!
שעם ישראל הלכו מאז ומעולם בכסוי הראש! והכיפה והכובע אינם המצאות של הדור הזה... - לא ולא! כי רק המצורע, האבל, המנודה ושאר פושעי ישראל היו מגלים את ראשם.
את חטא העגל עשו בגלוי הראש
ומעתה, בספר 'אוצר הכיפה' פותח צוהר נפלא! לחובת כסוי הראש, ומוכיח באותות ובמופתים ממדרשי חז"ל ורבותינו הראשונים שפשוט וברור שהאבות הקדושים כיסו את ראשם וכך נהגו גם בדורות הקדמונים כפי שמוכח מכמה וכמה מקומות בתנ"ך:
לאחר שמשה רבינו ע"ה ירד מהר סיני וראה: שהעם עומדים בעיצומו של חטא העגל, נאמר (שמות לב, כה): "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא".
ומהו פשר מטבע הלשון - "פָרֻעַ"?
ברש"י כתב שפרוע הוא 'מגולה' כמו שנאמר אצל סוטה: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה". אולם יש תוספת נפלאה! בדברי רבי יהושע סגרי זצ"ל (פסק מגן וכובע, סימן מ') שביאר: שהכוונה היא שבזמן עשית העגל, היו העם פרועי ראש כדרכם של עובדי עבודה זרה.
ומעתה יאיר הפסוק באור יקרות! "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" -
"כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" - כי אהרן הכהן ע"ה ציוה על הערב רב: שישבו לפני העגל גלויי ראש - וכך יעוררו את הדינים עליהם.
"לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" - כי בשעה שהחוטאים יגלו את ראשם כעובדי עבודה זרה, עם ישראל בודאי יגנו וישמיצו אותם, וזוהי התכנית המופלאה שהכין אהרן בכדי להפוך את הקערה על פיה, ולייצר התנגדות והתקוממות בעם ישראל כנגד החוטאים.
ובזוהר הקדוש (חלק ג', רו, א) הוסיף: שראה אהרן שפרחה צרעת על ראשם! ולכן נאמר עליהם: "כִּי פָרֻעַ הוּא" כפי שנאמר על המצורע (ויקרא יג, מה): "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ".
וממילא כשם שמבואר בתורת כהנים (יב, ו) ובמסכת מועד קטן (שם) שדעת רבי עקיבא היא: שמצורע חייב בגילוי הראש! כך בודאי גם עובדי עבודה זרה שבערב רב שלקו בצרעת - צריכים היו לגלות את ראשם!!!
ונבין היטב מה שאהרן צווח עליהם ואמר: 'תחילה תסירו את כיסוי הראש, ורק אז תתחילו לזבוח לעגל...'
זמרי בן סלוא חטא בגלוי הראש
ומעתה נחזה עין בעין במקרה נוסף של אדם שמגלה את ראשו כתוצאה מנפילה ושקיעה בחטא.
שהרוקח ובעל הטורים (במדבר א, כב) הוסיפו דבר פלא -
בשעה שמינו את נשיאי עם ישראל כמבואר בתחילת פרשת במדבר, נאמר: "לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, כב).
ובמילה "לְגֻלְגְּלֹתָם" מופיעים שני שינויים בשתי האותיות למ"ד:
הלמ"ד הראשונה - עקומה כלפי מטה - לרמז שהנשיא שלהם - האחראי ללמד אותם, חטא ונפל.
והלמ"ד השניה - חסרת 'כובע' בראשו - וזהו רמז נפלא! שמכיון שזמרי חטא בזנות בקומה זקופה (כלמ"ד הזקוף) ממילא כאשר שקע והתבוסס בחטאו באותה שעה גם גילה את ראשו, ולכן גם באות למ"ד חסר כובע...
ובשעה שהכובע הוסר והראש נותר גלוי - נשיא ישראל חוטא בגילוי עריות, בדיוק כמו הערב רב שחטאו בעבודה זרה.
וממילא נתגלה לעין כל שהמנהג של פורקי העול בימינו לגלות את ראשם בזמן החטא, הוא מנהג קדום ועתיק יומין...
יש"ו מגלה את ראשו
ועד כה התבאר: שגלוי הראש הוא אות וסימן לדבר עבירה, ובמסכת כלה רבתי (ב, ב) הוסיפו רבותינו מעשה מופלא עד מאוד!
'פעם אחת היו הזקנים יושבים בחצר ומשתעשעים בדברי תורה, וחלפו לפניהם שני (2) ילדים. האחד גילה את ראשו, והשני כיסה אותו כדרכם של בני ישראל.
והמשיכו חז"ל לספר מה אמרו הזקנים על אותו הילד - הפלא ופלא -
רבי אליעזר אמר: 'בודאי הוא ממזר!'.
רבי יהושע אמר: 'שכנראה הוא בן הנדה!'.
ורבי עקיבא אמר: 'שניכם צודקים!' גם וגם...
ומזעזע לגלות שלבסוף התברר שהאמת היא כפי שאמר רבי עקיבא.
ומתבאר מדברי חז"ל שבדורות הקדמונים גלוי הראש היה סמל של עזות, תקיפות וחוצפה יתירה - עד כדי כך שהיה ברור לגדולי הדור שאותו הילד פגום ופסול משעת לידתו.
ובספר המנהיג (לרבי אברהם בן נתן הירחי, תלמיד הראב"ד) כתב חידוש גדול! - שתלמיד זה היה יש"ו. ועליו אמרו חז"ל: 'עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם' (אבות ה, כ) - כיצד העזת ללכת במקומה זקופה ובגלוי הראש, לפני גדולי עולם!?
ועתה נבין מדוע מנהג הנוצרים ללכת גלויי ראש:
שבספר מפיבושת בן יהונתן כתב: שמפיץ הנצרות בעולם לא היה יש"ו. אלא פאולוס, ימ"ש, ובשפה האנגלית - נקרא פאול, והוא אחד מתלמידי רבן גמליאל, ושמו היה בתחילה שאול הטרסי, ופרש מדרך החיים! 'וכשהם יורדים - יורדים עד התהום...' והוא זה שיסד את מנהג עובדי עבודה זרה להתפלל דוקא בגלוי הראש, וכך נוהגים הנוצרים עד היום.
ויש אומרים: שיש"ו שיחק בכדור עם חבירו בהר הבית, ולפתע הכדור נפל לעמק הברכה.
והילד יש"ו החל לזעום, וזרק את המצנפת מעל ראשו והחל לבכות. והילדים שסביבו, פרחי הכהונה, גערו בו על זריקת המצנפת,
ואז אמר להם יש"ו: 'כיסוי הראש אינו כתוב בתורה ודברי חכמים, אין בהם ממש!' (עפ"ל)
ובאותה שעה, יצא המרצע מן השק... ומקטנות כבר ראו להיכן פניו מועדות...
רב נחמן כיסה את ראשו מקטנות לתוספת יראת שמים
במסכת שבת (דף קנו, ב) הוסיפו חז"ל מעשה נפלא!
טרם לידתו של רב נחמן, אמרו החוזים בכוכבים לאמו: 'שהם רואים בבירור שהמזל של בנה הנולד בשעה טובה ומוצלחת - אינו מבשר טובות: מזלו הוא "גנבה", ויש חשש סביר שיהיה גנב מוצלח...'
ומאותה שעה ואילך האמא הצדקת לא נחה ולא שקטה אלא החלה לחפש בקדחתנות עיצה וסגולה בדוקה על מנת שבנה יגדל לצדיק, ולא לגנב ח"ו.
ומשעה שנולד - החליטה להקפיד על כיסוי ראשו מרגע הלידה ואילך!
ומדוע?
כיון שכיסוי הראש - הוא סגולה בדוקה ליראת שמים!
והילד גדל ומעולם לא ידע מדוע אימו נותנת דגש ושימת לב מיוחדת על כיסוי ראשו בהקפדה יתירה, בניגוד לשאר הילדים שלא נהגו לכסות את ראשם בשנות חייהם הראשונות.
יום אחד ישב הילד תחת עץ הדקל, והרים את ראשו כלפי מעלה ונפלה הגלימה מראשו.
ולראשונה בחייו הילד נותר גלוי ראש במשך כמה שניות... ומיד באותו הרגע, בער יצר הגנבה הטבוע בו - וטיפס על העץ ונגס באשכול התמרים בשיניו. - גנבה!
ומאותו היום השכיל להבין שעליו לנהוג כצוואת אמו, וידוע ידע שכל עוד שיקפיד על כיסוי הראש, יצליח לגבור על יצר הגנבה.
שני כיסויים
והנה, הקשו הבית יוסף (אורח חיים, סימן ח'), המהרש"א, והבן איש חי (בן יהוידע שם) קושיא נפלאה!
וכי שאר הילדים בדורו של רב נחמן היו "גלויי ראש"?! - לא יתכן.
ולכן שלושתם (3) התנבאו בסגנון אחד ובארו יסוד נפלא!
אכן כל הילדים היו מכסים את ראשם!!!
אולם בשעה שכל ילד גדל ונעשה לאיש, היה מוסיף כיסוי גדול על ראשו כתוספת צניעות! ומעתה זהו מקור נפלא למנהג החרדים לדבר ה' בדורינו, שמוסיפים כובע גדול לראשם. ורק הילדים מסתפקים בכיפה הקטנה.
ומעתה נבין שרב נחמן מקטנות התייחד בכך שהיה מהלך בכסוי גדול על ראשו, ולא הסתפק בכיפה קטנה כשאר הילדים!
וראיה לדבר: שבשעה שהביט למעלה - נפלה הגלימה מראשו - והגלימה איננה כיפה קטנה אלא בודאי כיסוי ראש גדול מאוד!!!
ורק כשבער בו יצר הגנבה, הבין היטב שהכיסוי הנוסף - מטרתו להוסיף יראת שמים יתירה!
ומעתה יאירו דברי הגמרא במסכת סוטה (ט, טו) משם באור גדול! שאמרו רבותינו: 'מִשֶּׁמֵּת רַבִּי (רבינו הקדוש )בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא!'. – 'אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְתַנָּא: 'לָא תִּיתְנֵי (אל תשנו שבטלה) יִרְאַת חֵטְא, דְּאִיכָּא אֲנָא!' (סוטה מט, ב) כי על ידי כיסוי הראש מקטנות, זכה ליראת חטא גדולה ונוראה ער מאוד.
ומוסיף הבן איש חי ומודיע לנו ידיעה נכבדה עד מאור: מי שהולך בגילוי הראש, החיצוניים והקליפות נאחזים בו, כי הם ערומים, בסוד: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם" (בראשית ג, א) - ולכן נאחזים במי שראשו ערום!
רבי ראה את רבי מאיר מאחריו
ובספר 'אוצר הכיפה' הוסיף ראיה נפלאה! לכך שחכמי ישראל לבשו שני (2) כסויים על ראשם, ומלבד הכיפה המסורתית עוד היו חובשים על ראשם כמין כובע גדול, כפי שנהג רב נחמן מילדות. והראיה נפלאה היא עד מאוד!
שבמסכת ערובין (דף יג, ב) כתוב: 'שאמר רבי יהודה הנשיא לחבריו: 'דעו לכם שאני מחודד בלימודי יותר מחברי רק בזכות דבר אחד (1) - כי זכיתי לראות פעם אחת את רבי מאיר מאחוריו!'
ובתוספות (מנחות, דף קד, א) הביאו את תוכן המעשה לפרטי פרטיו כפי שמסופר בירושלמי (ביצה ה, ב):
פעם אחת רבינו הקדוש השיא את בנו וערך סעודה גדולה. ועקב המוזמנים הרבים, סעודת הנישואין נמשכה אל תוככי יום השבת. והשמחה פרצה גבולות, וכולם היו שרים בקול רם, ומחאו כפיים בשבת באופן המותר (מאחורי היד).
באותה שעה הלך רבי מאיר מחוץ לביתו של רבינו הקדוש, ושמע את מחיאות הכפיים, וסבר לעצמו שעשו כן באיסור, ואמר בקול גדול: "וכי הותרה השבת"!?!
אמר רבינו הקדוש מתוך ביתו: 'מי זה שבא להוכיחני בתוך ביתי!?'
שכן רבינו הקדוש לא ידע שהמוכיח הוא לא אחר מאשר רבי מאיר בעל הנס... - שמע רבי מאיר את דבריו, והחל לברוח...
מיד עבדיו של רבינו הקדוש החלו לרדוף ולדלוק אחריו בכדי להביאו לפני רבם הנערץ.
ובאותה שעה הרוח הפריחה את סודרו של רבי מאיר ורבינו הקדוש הביט בחלון ביתו, וראה את צוארו של רבי מאיר ובזכות אותה הראיה שראה אותו מאחוריו - זכה להחכים!
ומכאן מוכח: שהסודר כה גדול - ומכסה גם את הצואר!!!
סודרא
ומעתה נעמיק מעט בחובת כיסוי הראש:
חז"ל במסכת שבת (דף עז, ב) כינו את כיסוי הראש – בלשון: 'סודרא' והוא נרמז ונלקח מהפסוק: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד).
ופירש רש"י: 'שדרך תלמידי חכמים היה להתעטף בסודר' - כלומר בכיסוי ראש גדול!
ובבן איש חי (בן יהוידע, שם) דרש שסודרא - נוטריקון "סוד רא" (יראה)!!! בבחינת: "סוֹד ה' לִירֵאָיו".
וכשמו כן הוא - סודרא - שהוא סגולה גדולה להביא לידי יראת שמים.
וכפי שדרשו חז"ל במסכת קידושין (דף לא:) שאמר רב הונא בריה דרב יהושע: 'שמעולם לא הלך ד' (4) אמות בגילוי הראש, כי אמר: "שכינה למעלה מראשי"!'
ומבאר המהר"ל את עומק מעלת הסודר - שכיסוי הראש בסודר הוא סימן להכנעה!
וכדוגמה לדבר נביט בבגדי הכהן, ואחד מארבע (4) הבגדים הוא המצנפת הגדולה שחובש על ראשו. וכמותו גם לשאר בני האדם יש ענין גדול ללבוש סודר או כובע גדול לראשם לתוספת יראת שמים.
והראיה: שבמסכת זבחים (דף פח:) אמרו חז"ל: 'שהמצנפת מכפרת על גסות הרוח!'.
שכן כיסוי ראש גדול - מהותו היא הכנעה כלפי הבורא יתברך.
ולכן הסודר גורם ליראת שמים, כפי שהתבאר במעשה של רב נחמן.
ואילו מי שאינו חובש כיסוי לראשו, גורם להיפך הגמור... כפי שארע בחטא העגל, ואצל זמרי בן סלוא, ובפרט אצל יש"ו!
'עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה'
ובתוספת עומק, רבותינו ממשיכים להמתיק את הדברים -
פסק השולחן ערוך (מו, א) וגילה שבעצם בכל בוקר אנו מברכים ברכה שלמה על כיסוי הראש: 'עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה'.
והטורי זהב (מו, ב) הוסיף דבר פלא!
נתבונן ונראה: כי בכל ברכות השחר, לא מוזכר השם 'יִשְֹרָאֵל' כי אם בשתי (2) ברכות;
- 'אוֹזֵר יִשְֹרָאֵל בִּגְבוּרָה'.
- ו: 'עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה'.
ויפלא הדבר: במה נתיחדו שתי הברכות הללו? ומהו הרמז הצפון בהזכרת 'יִשְֹרָאֵל' דוקא בהן?
יתר על כן, בשולחן ערוך התבאר: שאת ברכת 'אוֹזֵר יִשְֹרָאֵל בִּגְבוּרָה' מברכים על החגורה, ואם כן מתגלה הקשר הראשוני שבין שתי הברכות, כי שתיהן באות על פרטי לבוש - החגורה והכובע.
ושוב יש להבין: מהו הקשר בין הכובע לחגורה?
ובנוסף, דבר זה מעלה תמיהה רבתית: שהלא כבר ברכנו: 'מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים' וברכה זו נאמרה על כלל הבגדים - ומדוע יש צורך בברכה פרטית לחגורה ולכובע?
ועומק הענין הוא, שאת כל ברכות השחר אנו מברכים על הנאות האדם באשר הוא. הנאות אלו אינם ייחודיות לעם ישראל גרידא, אלא כל יושבי תבל נהנים מהבגדים, ומשאר הדברים שנזכרו בברכות השחר.
מה שאין כן החגורה והכובע - שייכים רק כלפי עם ישראל, ולכן רק שם אנו מזכירים את שם התואר 'יִשְֹרָאֵל':
החגורה - יסודה הוא לתוספת צניעות, ובאה לחצוץ בין הלב למקום הערוה.
והכובע - גם הוא בא לתוספת של צניעות המביאה לידי יראת שמים, וכן כתב המשנה ברורה (סעיף קטן ט).
ומעתה מדוקדק הלשון שהתקינו רבותינו: 'עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה' - כי הפאר וההדר ותוספת הכבוד באים על ידי תוספת כיסוי הראש. כפי שמצינו במסכת שבת (דף קיג, א) שרבי יוחנן קרא לבגדיו: 'מכבדותיה'.
והתבאר להפליא! שהכובע העוטר את הראש - הוא תוספת פאר וכבוד לחובש אותו, ובנוסף אצור בו סגולה עצומה לתוספת יראת שמים.
האבות הקדושים כיסו את ראשם במצנפת
ומעתה, נוכל להבין את מה שפסק השולחן ערוך (אורח חיים ב, ו): 'אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש!' ומתבאר בבית יוסף: שחובת כיסוי הראש היא מעיקר הדין. והוסיף המשנה ברורה (סעיף קטן יא): שמידת חסידות שלא ללכת כלל וכלל בגילוי הראש, ואפילו פחות מד' אמות.
יתר על כן, טוב להחמיר אפילו בשעה שהוא ישן, שלא לישון בגילוי הראש, כדברי השל"ה הקדוש.
והוסיף המשנה ברורה: שאף על פי שיש הסוברים שכל ענין כיסוי הראש אינו חובה גמורה אלא מידת חסידות בעלמא, וכן דעת המהר"ם מרוטנבורג, התשב"ץ, המהרש"ל, הב"ח (בית חדש) והגר"א - מכל מקום בדורינו, ודאי שאסור מצד הדין ללכת בגילוי הראש, כמבואר בט"ז (ח, ג) - וזאת משום שכיום הגויים הולכים בגילוי הראש, וכבר נאמר: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).
ועוד האריך כף החיים (צא, יג) והביא פוסקים רבים שאוסרים ללכת בגילוי הראש מעיקר הדין, כדברי הזוהר הקדוש.
וחידד בשו"ת חתם סופר (חלק ה, סימן קצא): שהכהנים בבית המקדש היו מסירים את נעליהם בשעת עבודתם, אולם מהמצנפת ההדורה מעולם לא נפרדו - וזאת כדי לזכות לעבוד בבית ה' בתוספת יראת שמים.
ועתה נשים לב שהנוצרים עושים את ההיפך הגמור, כי הם נכנסים לבית התיפלה שלהם עם נעליים, אולם מסירים את כיסוי הראש...
ובפרט בזמנינו, שפורקי העול שאינם שומרים תורה ומצוות מהלכים בגילוי הראש - אנו חייבים ביתר שאת ויתר עוז לשמור על סימן ההכר הבולט ביותר שבין עובדי ה' "לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח) למען נדע: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ" (יהושע ה, יג)...
ומי שהולך בלא כיסוי ראש - הרי זה חילול ה'! וחוטא גם במראית עין כיון שהסובבים עלולים לחשוד שהוא אחד "מהם"...
והבן איש חי (רב פעלים) - שתמונתו המפורסמת ידועה לכל כשהמצנפת ההדורה מפארת את ראשו - הוסיף ואמר: 'שלבוש זה הוא כעין החכמים הספרדים הקדמונים, וקבלה בידו שבעין לבוש זה לבשו גם האבות הקדושים!!!'
ומכאן שוב מוכח: שמצנפת וכובע גדול - מוסיפים יראת שמים - וכך נהגו אבותינו הקדושים מאז ומעולם!
ובפרט כאשר נתבונן בדברי רבותינו במדרש רבה (במדבר ד, ז) המבארים: שמשעה שאדם הראשון חטא בעץ הדעת - נתן לו ה' יתברך בגדי כהן גדול בכדי שיכפר על חטאו.
וכמו אדם הראשון, כך היו כל הצדיקים בכל הדורות עובדים את ה' יתברך בבגדים הללו, ואותם הבגדים עברו מדור לדור עד שהגיעו לאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב.
- - - ואחד משמונת (8) הבגדים, הוא המצנפת - כיסוי ראש מפואר ומהודר, בבחינת סודרא - "סוֹד ה' לִירֵאָיו".
[קרדיט: גם מאמר זה על חומש ויקרא פרשת אמור מהספר הנפלא! 'תורת חסד'
באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!
למאמר הקודם: פרשת שלח לך: "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם"! - לחץ כאן].