כל אלמנה ויתום לא תענון

נראה גדר האיסור, חומרת הדבר, והעונש של מי שמצער אותם. נראה גם איך שגדולי ישראל החמירו מאוד בזהירותם שלא לפגוע בהם ולא לצער אותם, ומאידך גיסא נראה איך שדאגו לעודד אותם ולשמחם בכל דרך אפשרי. ובסוף נראה בעזהי"ת את שכרו הגדול של מי שמגדל יתום ועוזר ליתומים ולאלמנות.

לא לצער יתום ואלמנה

פתח דבר:

נדבר בעזהי"ת על ענין חשוב מאוד - לא לצער יתום ואלמנה.

נראה גדר האיסור, חומרת הדבר, והעונש של מי שמצער אותם. נראה גם איך שגדולי ישראל החמירו מאוד בזהירותם שלא לפגוע בהם ולא לצער אותם, ומאידך גיסא נראה איך שדאגו לעודד אותם ולשמחם בכל דרך אפשרי. ובסוף נראה בעזהי"ת את שכרו הגדול של מי שמגדל יתום ועוזר ליתומים ולאלמנות.

לצער יתום ואלמנה איסור דאורייתא

כתוב בתורה (שמות כב, כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון" ומכאן לומדים מצוה מן התורה שאסור לצער יתומים ואלמנות. אולם התורה ממשיכה (שם פסוק כב, כג) ואומרת: "אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו". "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". ומכאן נלמד את חומרת הדבר והעונש הצפוי למי שמענה ומצער אותם ב"מ.

"כל אלמנה" - לרבות אפילו אלמנתו של המלך

והנה אם נרצה לעמוד על גדר הדברים יש להביא את דברי הרמב"ם זצ"ל (הלכות דעות פ"ו ה"י) וכעין זה כותב גם בספר החינוך (מצוה ס"ה) וזה לשון הרמב"ם זצ"ל: חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך מוזהרין אנו עליהן. שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון".

ממשיך הרמב"ם זצ"ל ואומר: והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופן בעבודה ולא לבן בדברים. ויחוס על ממונם יתר מממון עצמו. כל המקניטן או הכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקים מחמס הן נענין שנאמר "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו".

ומסיים הרמב"ם זצ"ל ואומר: במה דברים אמורים בזמן שענה אותם לצרכי עצמו. אבל אם ענה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה הרי זה מותר, ואף על פי כן לא ינהוג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה בהם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד כי ה' יריב ריבם, ובין יתום מאב ומן האם נקרא יתום, עכת"ד.

כעין דברים הללו כותב גם החפץ חיים זצ"ל בספר המצוות שלו (מצוה נא) ומסיים: ונהוג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.

האם יש עדיין איסור של עינוי אלמנה גם כשכבר נתחתנה בזיווג שני

והנה שאלה מעניינת נשאל הגאון רבי משה פיינשטין זצ"ל: האם יש עדיין איסור של עינוי אלמנה גם כשכבר נתחתנה בזיווג שני. האם היא עדיין בכלל אלמנה לענין עינוי? והשיב בזה הלשון: ראיה מהגמרא אין לי בדין זה, אבל מעשה אני יודע שכשנתאלמן הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל מקובנה מאשתו הראשונה, והציעו לו שידוך באשה אלמנה לזיווג שני, אמר אז שהוא חושש מהאיסור של "אלמנה לא תענון", ומשמע שהאיסור לא פקע...

הנזהר בזה מקיים מצות ד"ובו תדבק"

והאמת שמי שנזהר בזה בנפרד שהוא יקבל שכר עצום על זה כמו שיתבאר בעזהי"ת בסוף המאמר, עוד הוא מקיים את המצוה של "ובו תדבק" - הדבק במידותיו של הקב"ה, וכפי שכתוב בתהלים (קמו, ט): "יתום ואלמנה יעודד", וכן את הפסוק באיוב (כט, יג): "ולב אלמנה ארנין".

ספרו של הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל

ורק כדי לעמוד על חשיבות ענין זה יש להביא משפט נורא שאמר הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל ומעשה שהיה כך היה: כאשר הוציא לאור את ספרו הנפלא "אחיעזר", כיבד את הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל מלודז' בעותק מספרו, ושאלו: "ומתי נזכה לראות את ספרו של מר"?

"אה! יש לי ספר" ענהו רבי אליהו חיים זצ"ל.

תמה רבי חיים עוזר זצ"ל, ואז פתח לו רבי אליהו חיים זצ"ל את מגרת שולחנו והראהו את הספר בו פרט את סכומי תמיכותיו באלמנות ויתומי העיר...

אמר רבי חיים עוזר זצ"ל, בשעתו לא הבנתי את דבריו, והיום אני יודע כמה צדק...

ועד כדי כך הם הדברים שבערוב ימיו אמר כהאי לישנא: לפנים סבור הייתי, בימי עלומי, שהעיקר אצל אדם כמוני הוא להרבות בחידושי תורה ולחבר ספרים - ואילו עכשיו נראה בעיני חיבור ספרים כמשחק שעשועים לעומת הצורך לתמוך באלמנות ויתומים...

הרי לנו הערכה הגדולה שהעריכו גדולי ישראל את מצוה זו.

חומרת הדבר של מי שמצער יתומים ואלמנות

כעת ניגש לפרש ולבאר את חומרת הדבר של מי שמצער יתומים ואלמנות ואת העונש הצפוי להם.

וראשית כל יש לדעת שהקב"ה שומע תמיד את צעקותיהם ותפילותיהם של היתומים והאלמנות, וכמו שמפורש בפסוק "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו".

ורבינו בחיי זצ"ל ביאר טעם הענין כי היתום והאלמנה הם חלושי הכח, אין להם עוזרים ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן, ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם.

היתום והאלמנה צועקים אך ורק להקב"ה

ובביאור הדבר הסביר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל שהרי דרכו של עולם הוא שכשבאה על אדם איזו צרה, כגון שנזקק לסכום כסף בדחיפות גדולה, והוא רץ מזה לזה, הולך לקבל ברכות מצדיקים ובנוסף גם מתפלל ומבקש. או חולה בתוך ביתו והוא עושה כל ההשתדלויות, הולך לרופא ונוטל רפואות וכו', וגם מרבה בתפילה כחלק מהשתדלותו - הריהו כעני המחזר על הפתחים, כלומר עני המחפש עזרה מכמה וכמה מקורות שונים, ובתוכם גם לבעל הבית הזה נשואות עיניו, ואז ההלכה היא שאינו חייב לתת לו אלא דבר מועט, וכמו שכתב הרמב"ם זצ"ל (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ז): "אסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת". אבל יותר מדבר מועט אינו חייב לתת, שיש לו ממי לקחת, ומסתדר בלעדו...

וכן הוא גם בתפילה, כאשר אדם עוסק בכל דרכי ההשתדלות, ובכללם גם ניגש לתפילה ונושא עיניו לשמים, הרי שנותנים לו מתנה מועטת. אבל כשאדם בא ונופל לפניו יתברך בטענה ברורה שירחם עליו כי אין לו אחר לפנות אליו, ואם לא ירחם הקב"ה עליו הרי ישאר במחסורו לעולם, מיד ירחם עליו הקב"ה וימלא מחסורו.

ועל דרך זו יש לפרש מה שהקב"ה שומע לצעקת יתום ואלמנה, מפני שהם צועקים רק להקב"ה - אין להם אחר לפנות אליו. ועל כן הקב"ה שומע להם ועונה את תפילתם.

ולפי זה יש לדייק באופן נפלא את לשון הפסוק "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו" - "צעוק יצעק", היינו פעמיים. בדרך כלל אדם אינו צועק פעמיים, כי כיון שצועק פעם אחת להקב"ה והקב"ה עדיין לא עוזר לו, הולך ומחפש עצות אחרות, אבל יתום ואלמנה שאין להם למי לפנות, צועקים וחוזרים וצועקים, והקב"ה עונה להם!

לדאוג על צער האלמנות דבר המוטל על כולם

והנה דבר נורא כותב רבינו יעקב בעל הטורים זצ"ל, כי הרי כתוב "כל אלמנה ויתום לא תענון" לשון רבים, ואחר כך כתבה התורה "אם ענה תענה אותו" לשון יחיד, והדבר הזה בא ללמדנו שאפילו אם ענה האחד הוי כאילו ענו כולם. כלומר שבדברים הנוגעים ליתומים ואלמנות, על עינוים וצערם, כולם חייבים בשוה! לכן חובה על כולם לדאוג שלא יארע להם דבר צער, כי אם ח"ו יחיד יענה ויצער אותם הדבר יהיה נחשב כאילו כולם ציערו אותם!

וכדברים הללו כתוב גם בחזקוני וז"ל: "לא תענון" - מצוה זו כתובה בלשון רבים, מה שאין כן בכל הדינים הכתובים בפרשה זו, לפי שכולם פושעים בם אפילו אותם שאינם מקניטים שהרי רואים הם עלבונם ושותקים ואינן מוחין, וכן הזכיר העונש בלשון רבים, "וחרה אפי והרגתי אתכם" רח"ל.

אם תוריד דמעה אחת מעיניה כל ירושלים עלולה להיות בסכנה

ועל פי דברים הללו ניתן להבין את תשובתו של מרן הרב מבריסק זצ"ל כאשר קרא פעם לאחד העסקנים בירושלים והזהירו בדבר אלמנה פלונית שאין לה כסף להחיות את עולליה והיא מרת נפש, והוסיף מרן הרב מבריסק זצ"ל ואמר שצריך לזעזע את אמות הסיפין כי אם האלמנה הזו תוריד דמעה אחת מעיניה כל ירושלים עלולה להיות בסכנה.

הרי שהבין הוא זצ"ל שהסכנה של העונש על צערן של האלמנות נוגע לכולם...

מעשה נורא שהתרחש

דבר חשוב צריכים להבהיר - יש ולפעמים ואחד רוצה לצער ולענות את היתומים והאלמנות, אמנם, אין כוונתו לצער אותם ממש, אלא כוונתו שעל ידי העינוי או הלחץ שלוחץ עליהם הוא ירויח במקום אחר, וחושב לתומו שדבר זה אינו כל כך חמור, אחרי שכוונתו לא היתה לצער אותם אלא כוונתו היתה שעל ידם ירויח איזו טובה. אמנם כדאי להביא כאן מעשה נורא המלמדנו לקח גדול.

בספר שער בת רבים הביא מעשה נורא:

מעשה אירע בירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו בימי קדם, שהטילו עליהם מס גדול, והיו צועקים ואינם נענים, והיה שם איש בליעל אחד שנתן עצה לפקידי העיר שיפסיקו מליתן לת"ח ולעניים ויתומים ואלמנות את קצבתם, ונתן טעם לדבר, כי שומע אל אביונים ה' וכשהם נתונים בצרה יצעקו אל ה' והוא יענם ואגב יענו גם הם, אך באמת שבע תועבות היה בלבו כי היה עינו רעה בשל אחרים. כן עשו שעזבו אותם ימים רבים מתעלפים ברעב, והיתומים ואלמנות צעקו לה' לנקום מאנשים רשעים האלה וישמע ה' את קולם וישלח ה' בעם עברה וזעם מגפה גדולה.

ממשיך בספר שער בת רבים ואומר שזהו שכתוב אם ענה תענה אותו מטעם כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ואגב אשמע צעקתו אשמע גם צעקתך? זה לא יועיל לכם כי רק "צעקתו" אשמע ולא צעקתכם, "כי חרה אפי והרגתי אתם בחרב".

נורא! רואים איך שבכל אופן שהיתומים והאלמנות צועקים נענים ואז הקב"ה מקפיד על צערם.

להתעסק עם אלמנות ויתומים זה כמו לשחק עם אש!

ובנותן ענין להביא כאן מעשה שאירע בימי החפץ חיים זצ"ל: סיפר החפץ חיים זצ"ל שבימי נעוריו התגוררה בראדין אלמנה אחת, שהתגוררה בבית אדם אחד פשוט והמוני, ומרוב עניה לא היה בידה לשלם דמי שכירות. משהצטברו לסכום הגון, דחק בה לפנות את הדירה.

הימים ימי החורף הקשה והמושלג, ולא היה לאלמנה לאן ללכת, בלית ברירה נשארה בדירה.

מה עשה אותו אדם? הקשיח לבו והסיר את גג הרעפים מדירתה, הקור חדר והשלג ירד פנימה, ובעל כרחה נאלצה לנטוש את המעון ולחפש מפלט מפני הקור...

העיירה רעשה וגעשה על המעשה האכזר, אך מטבע העולם שצרות אחרונות משכחות את הראשונות ולא ארכו הימים והמעשה נשתכח מהלב...

מכל לב, אך לא מלב רבינו זצ"ל.

עברו שנים מאז אותו מעשה - סיפר החפץ חיים זצ"ל, ואזי חשבתי לעצמי: היתכן שאותו אדם יעבור מעשה כזה בשלום, הרי הקב"ה מעיד בתורתו, "וחרה אפי והרגתי אתכם" רחמנא ליצלן!

אכן, כעבור כעשר שנים נשמע בעיירה שאותו אדם ננשך בידי כלב, כעבור ימים מעטים התחיל לנבוח ככלב, כי הכלב שנשכו היה כלב שוטה, והתייסר ממחלתו כמה שבועות עד שמת בחליו!

וזהו שאמרנו - להתעסק עם אלמנות ויתומים זה כמו לשחק עם אש!

יתומים יש להם מעמד מיוחד אצל הקב"ה

וחידוש מצינו בדברי האלשיך הקדוש שכתב שישנו מעמד מיוחד ליתומים אצל הקב"ה. שכן אף כי אמרו חז"ל שהמוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה, כי היה לו לפנות תחילה לבית דין של מטה, כל זאת אמור בשאר כל אדם. אבל ביתומים, אומר הקב"ה שגם "אם צעוק יצעק אלי" ולא לבית דין של מטה - "שמוע אשמע צעקתו" כי אבי יתומים אני, וטבעי הדבר שילד צועק אל אביו כשצר לו.

כאן גם מידת הרחמים תובעת עונש רח"ל!

ואם נרצה לראות ולהבין עוד את הסכנה הגדולה שזה לצער יתומים ואלמנות, יש להביא את פירושו של הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל שאמר שהרי מצינו להלן (פסוק כו) "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", היינו שמידת הרחמים היא שתבקש ותתבע דין, וזו הסכנה הגדולה לאדם, כי בכל עת שמעוררים דינים יש את מידת הדין המקטרגת ותובעת משפט, אבל כנגדה באה מידת הרחמים לעורר רחמים על האדם, אולם אם מידת הרחמים תובעת עונש, אם כן האדם בסכנה אמיתית.

וזה שמרומז בפסוק כאן כי הקב"ה שומע צעקת יתום ואלמנה "כי חנון אני" - מצד מידת הרחמים שבו וזהו סכנה גדולה לכל אדם.

תסמרנה שערות הגוף!

כל הגוזלן כאילו גוזל להקב"ה שהוא אביהן שבשמים

והאמת היא שניתן לפרש את חומרת הדבר גם על פי דברי הכלי יקר זצ"ל ששאל מדוע כתוב בפסוק "אם ענה תענה אותו" היה צריך להיות כתוב "אותם" ומה זה בא ללמדנו?

אמנם בדרך רמז אפשר לומר כי מאחר והקב"ה הוא אבי יתומים, אם כן "בכל צרתם לו צר", וכשמענים אותם מענים גם את הקב"ה כביכול, לכן אמר "אם ענה" דהיינו ליתום אז "תענו אותו" גם אותו יתברך אתה תענה שהוא אבי יתומים ולכן מידת הדין מקטרגת מלמעלה והיתום צועק למטה, והקב"ה הרחמן מקבל צעקת שניהם.

יוצא לנו מזה שכאשר מענים יתום ואלמנה, נחשב שמענים את הקב"ה בכבודו ובעצמו! וחומרת הדבר לא צריכים לפרש!

ובעצם כדברים הללו מצינו מפורש בדברי חז"ל במדרש רבה (שמות פ"ל ח) "כל אלמנה ויתום לא תענון", רבי יוסי אומר למה אוהב אלוקים יתומים ואלמנות, אלא שאין עיניהן תלויות אלא בו, שנאמר (תהלים סח, ו): "אבי יתומים ודיין אלמנות", לכך כל הגוזלן כאילו גוזל להקב"ה שהוא אביהן שבשמים.

נורא!

וכמדומני שאחרי שראינו את חומרת הדבר של מי שמצער יתומים ואלמנות, כעת כדאי להאריך בזה ולהביא כמה סיפורים על גדולי ישראל בם ניתן לראות עד כמה שנזהרו וחששו שלא לצער שום יתום ואלמנה, ובמקום שאמרו להאריך אין רשאי לקצר...

זהירותו של החפץ חיים זצ"ל מלצער אלמנה

בחור מישיבת ראדין התחתן, כמנהג אותם הימים נסעו רק חמשה בחורים לשמחו, ועמם רבם הגדול - רבינו החפץ חיים זצ"ל שסידר את הקידושין.

לאחר החופה נכנס למטבח, כדי לברר אודות כשרות המאכלים. כשיצא, נטל ידים לסעודה, הבינו שנחה דעתו בענין הכשרות. להפתעתם, ראו שמילא את הספל כדי רביעיתו ונטל ידיו בצמצום רב, כשסיים, מלא את הספל לבא אחריו באותה כמות מים זעומה. תמהו, והבינו שזו ההוראה וכך עשו כולם אחריו.

משבצעו על הפת העז אחד להזכיר דברי הגמרא במסכת שבת (דף סב:) האומרת: אמר רב חסדא, אני נוטל ידי מלא חפני ומעניקים לי טובה מלא חפנים, שהרי היה עשיר מופלג.

נענה החפץ חיים זצ"ל ואמר: כסבורים אתם שנכנסתי למטבח לבדוק סדרי הכשרות? טעות בידכם! סומך אני על חזקת הכשרות כאן, נכנסתי כדי לברר מי שואב את המים וממלא את החבית (היה זה בעידן כי לא זרמו מים בברזים, שאבו מן הבור ורוקנו לחבית), ואמרו לי שמלאכה זו מוטלת על המשרתת האלמנה, שנעזרת בבתה היתומה, אני - הפטיר החפץ חיים זצ"ל - אין רצוני להתעשר על חשבון כתפיה של האלמנה!...

במה דברים אמורים? כשזה לא על חשבון האלמנה

וכעין זה מסופר גם על הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שאחד ממקורביו רצה להזמינו לסעודת שבת בביתו, השיבו רבי ישראל זצ"ל: אינני מתארח בשום מקום אלא אם כן אדע את הנהגת הבית והשולחן.

סיפר לו האיש: ביתי מתנהל לפי כל הידורי ההלכה, בשר אני קונה דוקא אצל קצב פלוני המפורסם ביראתו, המבשלת היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם ובת טובים, וגם אשתי נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר, בסעודת שבת בין מנה למנה עוסקים בדברי תורה, מזמרים זמירות, וכך מאריכים בשולחן שבת עד שעה מאוחרת.

אחרי ששמע רבי ישראל זצ"ל את כל פרטי הליכות הבית, הסכים לקבל את ההזמנה אך בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים.

בלית ברירה קיבל הלה את התנאי ומיהר בשולחנו, אכלו מנה אחר מנה, אמר מעט דברי תורה וקיצרו בזמירות שבת, כעבור שעה הביאו מים אחרונים ובירכו ברכת המזון. עתה פנה בעל הבית לרבי ישראל זצ"ל בבקשה שיסביר לו את הנהגתו וטעמו.

רבי ישראל זצ"ל לא ענה דבר, ובמקום זאת ביקש לקרוא אליו את המבשלת האלמנה ואמר לה: אנא סלחי לי על אשר עייפתי אותך הערב.

כל הברכות תחולנה על ראש הרבי - השיבה האלמנה - הלוואי שכבודו יתארח כאן בכל ליל שבת. הודות לרבי, הזדרזו הערב ואני כבר משוחררת ללכת לבית ולנוח... בשונה משאר השבתות שאני גומרת מאוחר מאוד ועייפה עד כלות כוחי...

פנה רבי ישראל זצ"ל למארחו ואמר: בתשובתה של האלמנה המסכנה הזו תמצא תשובה לשאלתך, אמנם הנהגתך נאה ויפה עד מאוד, אבל במה דברים אמורים? כשזה לא על חשבון האלמנה.

ורואים מזה איך שגדולי ישראל נמנעו מלקיים הידורים במצוות על מנת שלא להטריח ולצער שום אלמנה. ונביא בענין זה עוד כמה דוגמאות.

היכן שמר המהרי"ל דיסקין זצ"ל את החיטים של אפיית המצות שלו?

לאחד מתלמידי המהרי"ל דיסקין זצ"ל היה לו חזקה לשמור מדי שנה בשנה את החיטים של רבו הגדול לשם אפיית המצות. ואכן סמך הגאון מבריסק זצ"ל על נאמנותו והשגחתו.

כשהלך אותו תלמיד לעולמו, נמנו וגמרו קרובי הרב זצ"ל להוציא מבית אותו תלמיד את החיטה המשומרת, ולהעבירם למקום אחר.

הדבר נודע למהרי"ל דיסקין זצ"ל, התנגד בתוקף לצעדם, ונימוקו עמו: במעשה זה עלול להיגרם צער ועגמת נפש לאלמנה, ואסור להוסיף צער על צערה ויגונה במות עליה בעל נעוריה...

היכן העדיף לברך ברכת האילנות הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל?

על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל מסופר ששנה אחת ביומי דניסן, פנה לברך ברכת האילנות ליד אחת החצרות בשערי חסד, אחד מן העוברים ושבים הפנה את תשומת לבו, שבהמשך הרחוב, ישנה חצר שבה צומחים שני אילנות - שיש בזה משום הידור טפי - וכדאי לברך שם, וכפי שאכן רבינו זצ"ל נהג בדרך כלל לברך על שני אילנות.

רבינו זצ"ל השיב לו בנועם: האינך רואה את האלמנה הניצבת באשנב הבית, ומצפה שיבואו לברך דוקא בחצר גינת ביתה? זהו ההידור מצוה שלי!

הידוריו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל באפיית המצות

עוד מסופר על הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שכשהלך עם בני חבורתו לאפות מצות, שאלו אותו במה יש להם להזדרז ולהזהר ביותר בעסקם במצות. ענה להם רבי ישראל זצ"ל, שאחת מן העוזרת שמה, היא אלמנה, לכן יזהרו לא להכביד עליה ולא לענותה, וזהו ההידור מצוה שיש לנקוט בו באפיית המצות!

וכן היה רבי ישראל זצ"ל רגיל לומר על אלה שאינם חסים מלעורר - לפני לכתם לסליחות בלילות - את שפחתם העברית כדי שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, כדי שיוכלו אחר כך לומר סליחות בהשתפכות הנפש, שבמקום לקיים מצוה עוברים הם על לאו מפורש של "כל אלמנה ויתום לא תענון". כי כידוע על פי רוב היו היתומות והאלמנות נשכרות כעוזרות בבתי הבעלי בתים.

שליח הציבור במינינו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל

עוד בענין זה מסופר שבבית הכנסת בו התפלל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה תלמיד חכם אחד ששימש שנים רבות כשליח ציבור בתפילת המוספים של הימים הנוראים, ואותו תלמיד חכם נפטר ימים ספורים לפני ראש השנה. ביום הראשון של ראש השנה ביקש רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מבנו של המנוח שירד לפני התיבה, דבר שנגד את הנהוג שאבל אינו יורד לפני התיבה בשבת ובמועדים.

בתום התפילה, הסביר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל את מעשיו כך: טעם הדין שאין אבל משמש כשליח ציבור בשבתות ובימים טובים הוא מפני כבוד הציבור, ועתה הבה ונחשוב מעט על המצב דנן, יושבת לה האלמנה הדוויה בעזרת הנשים ומקשיבה לתפילות, במקום לשמוע את קול בעלה - אותו היתה רגילה לשמוע מזה שנים - תשמע עתה את קולו של אדם זר, ולבה ימס בקרבה מרוב צער, נמצאנו מצערים אלמנה וזהו איסור דאורייתא, אך כאשר תשמע את קולו הערב של בנה, ירנין לבה בקרבה ותתנחם על בעלה, ואין לך כבוד הבריות גדול מזה להרגיע נפש נכאה...

וכמובן שלהרגשים כאלה מגיעים רק מי שאזהרת "כל אלמנה ויתום לא תענון" נמצאת נגד עיניו תמיד.

זהירותו של הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל

עוד בענין זה מסופר על הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל שכשהיה יוצא לאחר הדרשה לשוב לביתו, היה מסבב להגיע לביתו בדרך הארוכה, וזאת בכדי שהרבנית - אשתו של הרב שכיהן לפניו - לא תראה אותו ותצטער...

מהיום אני אביך!

על זהירותו ורגישותו של ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל שלא לצער יתומים ואלמנות מסופר רבות. ונביא עובדה אחת מיני רבות כדי להתעורר וללמוד מזהירות זו.

המנהג בישיבת מיר היה שכל בחור שרצה להתקבל לישיבה היה מגיע לישיבה כדי שיבחנו אותו, ולאחר כמה ימים היתה מתקיימת אסיפה בין צוות רבני הישיבה, ושם דנו על כל השמות, והוחלט את מי לקבל, דין שונה היה אצל רבינו זצ"ל לבחור יתום, שאותו מיד לאחר הבחינה היה דואג שיתקשרו לאמו ויאמרו לה שהתקבל.

פעם כשביקש זאת, הוסיף ואמר: "מן הסתם, אמא זו שמתמודדת לבדה עם המתח של הבחינה, לא הכניסה אפילו דבר מאכל לפיה היום", ולמעשה כך היה, כשהתקשרו להודיע לה שבנה התקבל לישיבה שמחה ואמרה, אפילו דבר מאכל לא הצלחתי היום להכניס לפה מרוב מתח"...

ולפי רגשות אלו אפשר להבין היטב מה שאמר ראש הישיבה זצ"ל פעם אחת לבחור שהגיע לבחינה וכששאלו רבינו זצ"ל לשם אביו ענה לו שאין לו אב, ואז אמר רבינו זצ"ל: מהיום אני אביך!

אשרי העם שכך לו!

החלטתי להיות ה"טוען" שלה...

מסופר על גאון אחד זצ"ל, חתנו של אחד מגדולי הדור זצ"ל, שאשתו הרבנית חשדה פעם בעוזרת הבית היתומה שגנבה חפץ מהבית, והיתה מקניטה אותה בדברים. ביקש הרב זצ"ל מאשתו שלא תצער את היתומה, ואמר לה: אם יש לך טענות כנגדה, רשאית את להזמינה לדין תורה, אולם אין לצערה בדברים.

הסכימה הרבנית, והזמינה את העוזרת לדין תורה אצל דיין העיירה. כשעמדה הרבנית ללכת עם העוזרת אל הדיין, ראתה שגם בעלה הרב זצ"ל לובש את מעילו ואת כובעו ומתכונן ללכת עמהן. סברה הרבנית לתומה שהרב זצ"ל בודאי רוצה לסייע לה בטענותיה לפני בית הדין, ואמרה לו: "אל תטרח, אני יודעת בעצמי מה לטעון בבית דין".

השיב לה בעלה הגאון זצ"ל: לא לטובתך רצוני להצטרף, אלא לטובת עוזרת יתומה זו. עלובה זו ודאי לא תדע מה לטעון, על כן החלטתי להיות ה"טוען" שלה...

איך היה מתייחס הגרי"ז מבריסק זצ"ל לענין זה שלא לצער אלמנות

כעת נביא שתי דוגמאות על הרב מבריסק זצ"ל ונראה איך היה מתייחס לענין זה שלא לצער אלמנות.

כאשר שהה בוילנא בשנת ת"ש, בתחילת מלחמת העולם, שכרו עבורו דירה למגוריו, ובה מסר את שיעוריו הנודעים לבחורי הלומדים שמצאו מקלט בוילנא, לאחר השיעור היו נוטלים ידיהם לתפילה, ונתהוה רטיבות מתחת לכיור, התלונן על כך בעל הבית ונאלצו לעקור לדירה אחרת.

בדירה השניה התנו מפורש עם המשכירה, שהיתה אשה אלמנה, שתדע שהנוטלים ידים מרובים הם ותתהוה רטיבות, ועל כן מראש קבעו תוספת נכבדה על שכר הדירה.

כעבור כמה ימים באה לבקר בדירה וכשראתה את הרטיבות התמרמרה...

אמרו לה: "הלא מראש הותנה והוסכם, ושולם פיצוי מלא"! הרב מבריסק זצ"ל ישב בחדרו הפנימי ושמע דין ודברים קרא למקורביו ושאל במה דברים אמורים, אמרו לו, מיד קם הרב מבריסק זצ"ל הוציא ספר הרמב"ם והתחיל לקרוא בהתרגשות רבה: "לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, יחוס על ממונם יותר מממון עצמו". אם כך - אמר הרב מבריסק זצ"ל - מה שייך להתנות עמהם?!

והורה למישהו לעמוד ליד הכיור לפני התפילה ולומר בשמו, שמי שמרטיב את הרצפה עובר בלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון".

עוד מסופר עליו שפעם אחת נכנס אליו תלמיד חכם ודרשן מפורסם כדי לשאול חוות דעתו, והשאלה היתה אודות הספד ליום השלושים של תלמיד חכם שנפטר, אמנם הרב שהיה עתיד להספיד טען שהוא חולה בשפעת, ואינו חש בטוב, וקשה עליו לדבר. ובמיוחד שהוא כבר הספידו בזמן הלוויה... אבל החשש כאן היה האם לא נחשב "למתעצל בהספדו של חכם" רח"ל, ועוד שהרי אם יערכו הספד, בודאי יתן הדבר הרגשה טובה לאלמנה...

נענה הרב מבריסק זצ"ל ואמר: כי על החשש של "מתעצל בהספדו של חכם" אפשר עוד למצוא איזה עצה ותירוצים, שכן הוא אינו מרגיש טוב... אבל בנוגע להרגשת האלמנה - כאן התרגש הרב מבריסק זצ"ל מאוד ואמר בקול ובהתרגשות - אוי, אוי, אוי, בנוגע לאלמנה אינני יודע מה לומר לכם...

כמובן שלאחר ששמעו את זאת הסכימו לערוך ביום השלושים הספד תמרורים...

רואים מכאן איך שעל הלכה חמורה של "מתעצל בהספדו של תלמיד חכם" צידד להקל בלא פחד מזה, אמנם בענין האלמנה פחד ופחד ולא רצה לבטל ההספד.

הנהגת הגאון רבי משה הלברשאטם זצ"ל

ובסיום ענין זה נביא עובדה שהיתה אצל הגאון רבי משה הלברשאטם זצ"ל שפעם אחד הופיע במלוא הדרו מבלי שהוזמן כלל להשתתף לאסיפה במוסד ציבורי ידוע.

הנוכחים שחרדו לקראת בואו ביקשו מיד לברר מה הביאו ביום הקיץ שרבי ולוהט להטריח עצמו ולהגיע.

רבינו זצ"ל פנה אליהם בבקשה ואמר: היות ונודע לי שעל סדר היום של האסיפה עומד לדיון פיטוריה של אחת העובדות במוסד שהיא אלמנה ל"ע, אבקש מאוד בכל לשון של בקשה להשאירה בתפקידה כדי לא לצערה, ואם יש קשיים מבחינה כלכלית אני אשתדל בכל חודש להעביר אליכם את הסכום להשלים את המשכורת, ובלבד שלא לפגוע ברגשותיה...

ראינו אם כן כמה וכמה מעשים המראים לנו הזהירות הגדולה שהיתה לגדולי ישראל שלא לצער יתומים ואלמנות יהיה איך שיהיה. כעת נרחיב עוד עם עובדות על גדולי ישראל איפוא שניתן לראות מהם עד כמה השתדלו לעודד ולשמח לבם של יתומים ואלמנות ונחלק את זה לשתי חלקים.

עידוד היתומים

נתחיל בענין העידוד ליתומים.

להגאון רבי פנחס שיינברג זצ"ל היתה בת אחות שנתימתה בצעירותה וגדלה בביתו בארצות הברית, במשך למעלה מיובל שנים. גם אחרי שגדלה ונישאה והקימה משפחה היה רבינו זצ"ל מתקשר אליה מדי ערב שבת לאחל לה שבת שלום.

כששאלוהו והלא לילדיו שלו אינו מתקשר? ענה, לילדי יש הורים אליהם הם יכולים להתקשר, אך לה אין ולכן אני מתקשר אליה...

החזון איש זצ"ל: "אם הוא יתום - אזדקק לענין"!

מעשה בבחור ישיבה מירושלים שהיה יתום והציעו לו שדוך, ניפגש הבחור עם המדוברת שלוש פעמים ולא ידע להחליט אם לגמור את השידוך. ניגש הבחור לאחד ממקורבי החזון איש זצ"ל ומסר לו דמי הוצאות הנסיעה, וביקשו שיגמול עמו חסד ויסע לחזון איש זצ"ל לקבל הכרעה ברורה אם לגמור את השידוך אם לא. אכן נכנס הלה לחזון איש זצ"ל והציע לפניו את הענין, אך החזון איש זצ"ל השיב כי אינו יודע מה להכריע בזה, ואינו מתערב...

אותו קרוב לא הרפה ואמר לחזון איש זצ"ל: "מדובר בבחור יתום ואין מי שיכריע בשבילו"...

הזדקף החזון איש זצ"ל ואמר בהתעוררות: "אם הוא יתום - אזדקק לענין"! עצם את עיניו למשך כמה רגעים, אימץ מאוד את מחשבתו, אחר כך פתח את עיניו ואמר: "לך תגיד לבחור שזו בת זוגו"!...

מרן הרב שך זצ"ל מעודד יתום

על מרן הרב שך זצ"ל מסופר שפעם אחת לאחר המשא המרומם בפתיחת ישיבת "ירחי כלה", בו דיבר בכאב ובריתחה על בעיות הדור ומצבו, ונחלש עד אפיסת כוחות ונזקק לעזרה לרדת מבימת ארון הקודש. באין כח הגיע לביתו, שם כבר המתינו לו עסקים להכרעותיו. עם כניסתו, הבחין בבחור צעיר, יתום מאב, העומד בבישנות בפתח. מיד הורה להכניס אליו את הבחור וביקש מכולם להשאירם ביחידות. בינו לבינו התעניין ושאל על מצבו והאם יש לו דמי כיס מספיקים, כל זאת בעוד מרן זצ"ל עומד באפיסת כוחות, ובחוץ ממתינים עסקנים חשובים לתורם...

להכנס לפירצה דחוקה ובלבד שלא לבייש יתומה

ומעשה נורא אירע עם הרמ"א זצ"ל המלמד אותנו עד כמה נכנס לפירצה דחוקה ובלבד שלא לבייש יתומה.

בשו"ע (סי' שלט ס"ד) פסק המחבר זצ"ל שאין לקדש אשה בשבת, ואם קידשה קודם השבת אסור לכונסה בתחילה בשבת, והוסיף על זה הרמ"א זצ"ל, דבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילין.

בשו"ת הרמ"א (סימן קכה) מובא מעשה פלא שאירע בקראקא, שהרמ"א זצ"ל בכבודו ובעצמו סידר קידושין ליתומה בליל שבת ומעשה שהיה כך היה:

כלה יתומה וגלמודה בלי אב ואם, נקבע זמן חופתה ביום ערב שבת קודש, וביום החופה כאשר כבר נטו צללי ערב וכמעט קידש היום, עיכב החתן מלילך להחופה, מחמת שקרוביה של הכלה קמצו ידיהם מליתן לו כל הנדוניה שהבטיחו לו מראש, והיה חסר כמעט שליש מהנדוניה. 

נמשך הזמן בקטטות ומריבות, ומעשה שטן הצליח שנתאחר הזמן עד אישון לילה כשתי שעות בליל שבת, ועכב הרמ"א זצ"ל מלהתפלל מעריב בבית הכנסת שלו, עד שבאו לעמק השוה, ונתרצה החתן ליכנס לחופה, וכדי שלא לבייש יתומה בת ישראל הגונה, קם הרמ"א זצ"ל וסידר קידושין בליל שבת. 

ואף שאין מקדשין אשה בשבת, מכל מקום בדוחק גדול התירו לקדש בשבת, ואין לך דוחק גדול מזה שלא לבייש יתומה בבושה וקלון לכל ימיה, ורק אחר שסידר קידושין התפלל הרמ"א זצ"ל מעריב בבית הכנסת שלו.

ראינו בזה כמה עובדות איך שגדולי ישראל נזהרו והשתדלו לעודד ולעזור ליתומים. וכעת נביא כמה עובדות על יחסותם עם האלמנות.

היחס הראוי עם האלמנות

משפט נפלא אמר הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בענין זה, ומעשה שהיה כך היה:

סיפר מנהל ישיבה אחת: פעם היתה אלמנה אחת שרציתי לשדכה עם אלמן שגר רחוק מניו יורק, ואותו אדם לא היה כל כך מעונין בשידוך זה. והנה אותו אלמן היה צלם, ועל כן ביקשתי מהגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שיסכים לתת לו קצת זמן לעשות צילומים ותמונות ממנו, ואז יבוא הלה לניו יורק ויסכים להפגש עם אותה אלמנה.

ענה רבי משה זצ"ל: "מה לא עושים בשביל אלמנה". ואכן יש צילומים יפים ממרן זצ"ל שצילם אותו צלם.

היא אלמנה...

עוד כדאי להביא סיפור נפלא עם מרן החזון איש זצ"ל.

הגאון רבי שלמה כהן זצ"ל שזכה לצקת מים על ידי החזון איש זצ"ל עוד בוילנא במשך עשר שנים, סיפר, שפעם אחת בזמן שהם למדו יחד, נכנסה אשה אחת לדבר עם החזון איש זצ"ל. היא ישבה ודיברה והחזון איש זצ"ל הקשיב, ונענע בראשו, התעניין ושאל פרטים ופרטי פרטים כאילו שזה ענין שלו, עוד פעם היא חזרה על הסיפור, ושוב החזון איש זצ"ל מקשיב ומתעניין ושואל, וכך זה נמשך יותר משעה. אחרי שהיא הלכה החזון איש זצ"ל הבין שרבי שלמה זצ"ל תמה מה נעשה כאן, הרי ידועה שקידתו העצומה של החזון איש זצ"ל ויקר הזמן שלא לבזבז אפילו רגע...

אמר לו החזון איש זצ"ל מילה אחת: היא אלמנה...

מיותר לציין שמדברים כאן על החזון איש זצ"ל - שכל רגע יקר ושקול ומדוד אצלו אבל כעת מפסיקים את הכל כי הקב"ה רוצה שהוא יתפנה לדכא ושפל רוח - להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

הנהגת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל

סיפר תלמיד של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: אבי נפטר, ואמי היתה שבורה ורצוצה, ביקשה לבוא לפני רבינו זצ"ל ולהשיח את לבה. לא ידעה לכוון את השעה, מתי מסתיים השיעור, או מתי יש הפסקה. הגיעה ומצאה את הדלת סגורה וקולות התלמידים מתערבים בקולו של רבינו זצ"ל בריתחא דאורייתא, בחור עבר במסדרון. פנתה אליו האלמנה ואמרה: "אנא, עשה עמי טובה, אני אמו של פלוני הכנס ושאל את הרב מתי נוח שאבוא".

נכנס הבחור ושאל, בו במקום הכריז רבינו זצ"ל: "הפסקה - ואני מבקש שכולם יצאו מהחדר"! קטע באחת את הפלפול הסוער, יצא לקראת האם והזמינה לחדר השיעורים ביקשה לשבת, ושוחח עמה שעה ארוכה. האזין, חיזק ועודד ויצא ללוותה על המדרכה!

מה טעון גניזה ומה לא?

על הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל מסופר, שפעם אחת, בסמוך לחג הפסח, כאשר נשות ישראל הכשרות מנקות ומכינות את ביתן לכבוד החג, באה אלמנה לפני רבינו זצ"ל וסיפרה לו כי בביתה שק מלא ניירות מכל המינים והסוגים. רצונה להוציא את השק ולהשליכו מביתה אבל אינה יודעת מה טעון גניזה ומה אפשר לזרוק לאשפה. ובכן, באה לשאול מה עליה לעשות במקרה כזה?

במקום להשיב לה, שאל אותה רבינו זצ"ל למקום מגוריה, ולא עבר זמן רב ובכבודו ובעצמו הופיע רבינו זצ"ל בביתה... הוא ביקש את השק, והתיישב במתינות ובכובד ראש לעבור על "הר" הניירת, בדק ומיין כל נייר ונייר, והכין חבילה עבור הגניזה, ואילו את ניירות החול הורה לזרוק לאשפה, ונפשה של האלמנה נרגעה.

מעשה נפלא על הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל

הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל סיפר מעשה נפלא על רבו הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל.

היה זה ב"ליל הסדר" - הלילה הכי מרומם שיש בשנה. "ליל הסדר", עם כל ההרגשות האציליות שנסוכים בהם, חוזרים מבית הכנסת לאחר אמירת ה"הלל", וכשמגיעים הביתה, השולחן של ה"סדר" ערוך ונוצץ... והנה רבי מרדכי שולמן זצ"ל מגיע לביתו. הוא נכנס הביתה, והשולחן ערוך ומוכן יפה כדרך "סלבודקא" - עם המושגים של "גדלות האדם", ובביתו נמצאים בני המשפחה, כולם מתכוננים למעמד המרומם של ליל הסדר שאמור לערוך ראש המשפחה - ראש הישיבה הרב שולמן זצ"ל.

ראש הישיבה זצ"ל, בהכנסו, קורא לרבנית ונכנס איתה לחדר שני, ואומר לה, שהוא שמע שבאחד מהרחובות הסמוכים יש אלמנה, שאין מי שיערוך לה את ה"סדר", היא נמצאת לבדה...

ומכיון שהוא רוצה לערוך לה שם את ה"סדר", אז הוא מבקש רשות ממנה, שתסכים שילך לשם.

ראש הישיבה זצ"ל אירגן את עצמו, לקח כל מה שצריך בשביל ה"סדר", ומכיון שזה היה יום טוב שלא חל בשבת ואפשר לטלטל, לקח הוא בעצמו כל מה שצריך, וקודם צאתו מן הבית, אמר לרבנית:

חיה מרים, את צריכה להבין. עוד כמה שעות בעלך יחזור, אל תדאגי לו, אבל לה, אין בעל שיחזור...

כמדומני שבזה ראינו מספיק איך היה התייחסותם של גדולי ישראל כלפי יתומים ואלמנות, והדוגמאות הללו שהבאנו ישמשו לנו כמורה דרך, ועל דרך שאמרו חז"ל "כזה ראה וקדש"!

שכרו הגדול של מי שמגדל יתום בביתו

מה שנשאר לנו לבאר, ובזה אנו נסיים הוא, מהו שכרו הגדול של מי שמגדל יתום בביתו וכן של מי שמשיאו ומפרנסו.

בשכר המגדל יתום בתוך ביתו כבר הפליגו חז"ל במסכת מגילה (דף יג.) ואמרו שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ובמסכת כתובות (דף נ.) דרשו חז"ל את הפסוק בתהלים (קו, ג): "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.

ובמדרש רבה (שמות פמ"ה ו) כתוב דבר נפלא: אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה: אני מראה לך מתן שכרן של צדיקים שאני עתיד ליתן להם ואחרית הימים וכו'. באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של עושה מצוות, והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים.

ורואים מזה דבר נפלא, יש אוצר אחד לכל עושי מצוות - בין מצוות קלות בין מצוות חמורות, כולם באוצר אחד ואילו למגדלי יתומים יש להם אוצר בנפרד!

וכבר כתב הרמב"ם זצ"ל (הלכות מתנות עניים פ"י הט"ז) "כל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שולחנו, הרי זה קורא אל ה' והוא עונהו, ומתענג עליו, שנאמר (ישעיה נח, ט): "אז תקרא וה' יענה".

הסטייפלר זצ"ל מלווה אחד שגידל יתומים

ומעשה היה וסוחר מחו"ל, שנשא אלמנה עם יתומים, ביקר בארץ, ונכנס אצל הגאון בעל הקהלות יעקב זצ"ל כדי להתייעץ עמו בכמה ענינים. כשקם הסוחר להפרד מרבינו זצ"ל, אמר לו שנוסע מחר לחו"ל, קם רבינו זצ"ל ללוות אותו, התחיל ללכת פסיעה בקושי רב, רמז לו האורח בידו שמספיק ואין צורך ללוותו, ואז ענה לו הסטייפלר זצ"ל: מגיע לך, אתה מגדל יתומים.

הסטייפלר זצ"ל המשיך ללוות אותו עד הפתח שיוצאים מביתו, עד שהאנשים שחיכו בחוץ שאלו, מי הוא הרב החשוב הזה שרבינו טורח עצמו כל כך כדי ללוותו?...

ומובא עוד במדרש רבה (שמות ל, ח) שהקב"ה אוהב יתומים ואלמנות, משום שאין עיניהם תלויות אלא בו, שנאמר (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות".

הרי שראינו השכר הגדול שזוכים כל אלה שמגדלים יתום בתוך ביתם וכן העוזרים להם.

מעשה נפלא עם החתם סופר זצ"ל

נסיים עם מעשה נפלא שקרה עם החתם סופר זצ"ל:

בערב יום הכיפורים עם חשכה, שלח החתם סופר זצ"ל לקרוא לאחד מתלמידיו. הלה מיהר לעשות כמצות רבו, והזדרז להתיייצב בפניו, משתאה היה התלמיד לדעת לקריאה מה זו עושה בפניא דמעלי יום הכיפורים.

בבואו לפני רבו, לא האמין למשמע אזניו, מרן החתם סופר זצ"ל רבן של ישראל, בשעה נעלית כזו, מציע לו "שידוך"! ומי המשודכת? יתומה עניה מבנות העיר פרשבורג.

ידוע ידע החתם סופר זצ"ל שיתומה זו ואמה האלמנה, מתייסרות בשל עיכוב השידוך של הבת, ולא מצא את הזמן המתאים לביצוע השידוך, אלא עתה - לפני "כל נדרי".

התלמיד ההמום הביט נוכח פני הקודש ולא ידע כיצד ומה להגיב, מבין ריסי עיניו, ניכרת היתה המצוקה.

פנה אליו רבו החתם סופר זצ"ל, כאב לבנו: "הלא שאול שאלתיך, בני, ובוודאי תבין שכוונתי לטובה, ומדוע לא תשיבני"?

משראה התלמיד שרבו ממתין לתשובה, ולא יוכל לדחותו, השיב ודמעתו על לחיו: "הן יודע בי, רבי, כי עני ואביון אנכי, ואם אקח לאשה את היתומה העניה, עניים יהיו בני ביתי, וחיי צער אחיה".

השיב לו החתם סופר זצ"ל: "אם את הדבר הזה תעשה, ולנערה הזאת תינשא, הנני מבטיחך כי הרחמן יפרנסך בכבוד, והיו נכסיך מוצלחים, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידך כל ימי חייך". כשמוע התלמיד את זאת ההבטחה ברורה שיצאה מפי רבו, נתן הסכמתו לאלתר ובשמחה.

ככלותו לדבר עם החתן המיועד, שולח החתם סופר זצ"ל להביא לפניו מהרה את הנערה המדוברת ואמה האלמנה.

יש לציין שבהיכל בית מדרשו של החתם סופר זצ"ל ממתינים ממש ברגעים אלה המוני המונים יהודים לבואו של רבם, שכן מנהג יש בקהילת פרשבורג, שלפני "כל נדרי" נושא המרא דאתרא דרשה חוצבת להבות ומעורר את העם לתשובה. כחלוף מספר דקות הופיעו האם ובתה על מפתן דלתו, ואף להן הוא מציע את הבחור המדובר, אולם בשומען כי מדובר בבחור עני, הביעו אף הן את תמיהתן, "הרי גם לנו אין מאומה, ואיך נוכל לגשת לשמחת הנישואין ולבנין הבית באין לנו פרוטה לפורטה"?

החם סופר זצ"ל הרגיע אותם באומרו: "והיה אם שומע תשמעו בקולי, ועשיתן כדבריי, יתן לכם האלוקים כדי מחסורכן, ולא תצטרכו לעולם לא לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם".

אחר הדברים האלה, ענו הבת ואמה ואמרו אמן, והשידוך קם ונחתם בשעה טובה ומוצלחת ובמזל טוב!

רק אז קם מרן החתם סופר זצ"ל מכסאו ואמר: "ברוך ה', עכשיו יש לי עם מה לגשת ל"כל נדרי"... ומיהר לבית הכנסת לשאת את דרשתו.

פלא גדול! זה הזכות היחיד שנתן לו מנוח לרבינו החתם סופר זצ"ל כדי לגשת לתפילת "כל נדרי". - "ברוך ה', עכשיו יש לי עם מה לגשת ל"כל נדרי"...

רואים מזה את גודל השכר של מי שמטפל ועוזר ליתומים ולאלמנות!

יתן ה' שנוכל להתחזק בזה ונוכל להזהר שלא לצער אותם בכל צורה שתהיה, ומצד שני שנדע איך לחזק ולעודד אותם ואז נזכה לשכר הגדול המובטח לכל מי שדואג ומרחם עליהם.

המאמר מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר - לחץ כאן.

למאמר הקודם: שמחת חתן וכלה - לחץ כאן. המצוה הגדולה "לשמח חתן וכלה" נבאר חשיבותה והאופן שניתן לקיים אותה, נתמקד: עד כמה חייב כל בן תורה להשתתף בשמחת חתן וכלה, במה הדברים אמורים והאם חייבים ללכת לכל שמחה שיש בעיר. נשתדל לעורר את לב המעיין לענין זה, והקב"ה יעזור שלא תצא תקלה מתחת ידינו.