"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ"

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה)

[א] מדוע נאסרה נעילת הסנדל על משה בפרשת הסנה?

[ב] למה אין נועלים נעליים ביום כיפור ובתשעה באב? ומדוע אסור לעלות לבית המקדש נעולים בנעליים?

[ג] על מה מברכים בבל בוקר: 'שעשה לי כל צרכי'?

[ד] מהי עצם הלוז?

[ה] מפני מה נברא המטה בערב שבת בין השמשות?

"שַׁל נְעָלֶיךָ";

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ" וכו' "וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג, א).

ושם נצטווה משה רבינו: "שַׁל נְעָלֶיךָ" וכדי להבין את פשר הציווי יש לגלות: איזה הר היה זה?

מובא במדרש (רבה ב, ד): 'שחמש (5) שמות יש לו; (1) 'הר האלוקים', (2) 'הר בשן' (3) 'הר גבנונים' (4) 'הר חורב' והוא (5) 'הר סיני'!'

ובפרשת הסנה אמר הקב"ה למשה רבינו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה).

ובמדרש (רבה ב, ו) מבואר: 'שכל מקום שהשכינה נגלית - אסור בנעילת הסנדל! ולכן גם ליהושע ציווה שַׂר צְבָא ה': "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (יהושע ה, טו) וזה הטעם לכך שהכהנים שימשו במקדש יחפים.

וביאר הרמב"ן: 'שנתקדש כל ההר ברדת השכינה על ראש ההר בדיוק כמו במתן תורה! והסנה היה בראש ההר לכן נאסר משה בנעילת הסנדל'.

ובזוהר הקדוש (דף כא) כתוב: 'אמר רבי אבא: 'מוכנים היו ההר ומשה מששת ימי בראשית זה עם זה! ואותו היום נתרגש ההר וקפץ למול משה והיו שמחים זה עם זה!!'

וכיצד ידע משה רבינו שזהו הר מקודש? - ראה עופות פורחים ופורשים כנפים מסביב ולא נכנסים בו.

ומדוע נקרא: 'חורב'? - כיון שבהר סיני קיבלו את התורה ולאחר ארבעים (40) יום חטאו בעגל! שנאמר: "וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה'" (דברים ט, ח) 'חורב' מלשון: חורבן.

ברכת 'שעשה לי כל צרכי' על נעליים;

מבאר השל"ה הקדוש ביאור נפלא! המסביר מדוע נאסר על משה לנעול את נעליו?

שהנה כתב השל"ה (בשם רבו המהרש"ל): על מה מברכים בכל בוקר: 'שעשה לי כל צרכי'? מהם כל הצרכים של האדם? - נעליים!

וקשה: מדוע כל צרכיו של האדם מתבטאים בנעליים?

מבאר השל"ה: 'שיש ארבע (4) מדרגות בבריאה זו למעלה מזו; (1) דומם (2) צומח (3) חי (4) מדבר.

אומר דוד המלך: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהילים ח, ה-ז) הקב"ה המשיל את האדם על הבריאה! וכיצד זה בא לידי ביטוי?

בזה שהכל נמצא תחת כפות רַגְלָיו!

כי אם האדם דורך על הצומח ועל הארץ שהיא דומם - הוא ודאי נעלה מהם.

אך כיצד דורך על החי? על ידי שעושה נעליים מעור של בעלי חיים!

ובזה שלוקח עור של בהמה הוא באופן סימלי דורך על הבהמה ואם כן הושלמה עליונותו "כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" כל הבריאה תחת רגלי האדם!

ולכן המתאים ביותר לברך על נעליים: 'שעשה לי כל צרכי' כי בהם מוכיחים: שכל העולם 'נברא בשבילי!'

הסרת נעליים במקום המקדש ביום כיפור ובתשעה באב;

אבל כאשר נמצא אדם בבית המקדש - ביתו של הקב"ה! אין זה המקום המתאים להראות עליונות כי: 'הכבוד והגדולה לחי עולמים!' לכן הוא צריך לחלוץ את הנעלים!

ועל כן גם משה רבינו בעומדו על הר סיני חלץ את נעליו להראות: שהמלכות לה' יתברך ניתנה!

ועל פי זה מבאר הרה"ג רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: 'מדוע ביום כיפור ותשעה באב אין נועלים דווקא נעלי עור? הרי לפעמים נעלי גומי נוחות יותר מנעלי עור?

אלא, שיום כיפור בו מבקש האדם רחמים על עצמו ותשעה באב שבוכים בו על חורבן בית המקדש ומתחננים לקב"ה: 'שיחזור ויבנהו במהרה!' ימים כאלה אינם מתאימים להראות גדולה על כל הבריאה ולכן מסירים בהם את הנעליים.

עצם הלוז והממוצע בין יסודות הבריאה;

ומבאר הגאון הרב ברוך רוזנבלום שליט"א ביאור נפלא!

האר"י הקדוש זיע"א מסביר: 'שארבעת היסודות בעולם; דומם צומח חי מדבר יש ביניהם גם מצבי ביניים כלומר; בין כל שתי (2) יסודות יש בעולם משהו ממוצע שמקשר ביניהם:

בין דומם לצומח - יש את האלמוג שהוא מחד גיסא דומם ומאידך גיסא גדל כצומח.

בין צומח לחי - ישנה חיה ששמה: 'אדני השדה' כמבואר במסכת כלים (ה, ה) והיא ניזונה מהקרקע כיוון שמחוברת בחבל לאדמה ואי אפשר להרוג אותה על ידי מכה או חיצים כיון שהיא מסוכנת מאוד ורק אם יחתכו את הטבור שמחבר בינה ובין הקרקע אז תמות.

וחיה נדירה זו הופיעה כמו כל החיות במכת ערוב והקב"ה הביאה לשם עם פיסת קרקע!

בין חי לאדם- נמצא הקוף שהרי כל מעשה בלי שֶׂכל קרוי מעשה קוף!

וממשיך האר"י ומבאר: 'הרי מעל האדם יש פריט חמישי (5) גבוה ממנו הנשמה!

ואם כן איזה דבר מחבר בין האדם לנשמה? מהו הממוצע ביניהם?

ביאר האר"י: 'שזו עצם הלוז עצם באדם שלעולם לא תרקב!

ובמדרש (רבה בראשית כח, ג) מבואר: 'שהמלך אדריאנוס שחיק עצמות שאל פעם את רבי יהושע בן חנניה: 'כיצד יקומו המתים לעתיד לבוא? הרי הכל נרקב!' 

השיב לו רבי יהושע: 'מעצם הלוז!' 

אך הגוי לא האמין!!

הוציא רבי יהושע עצם לוז מקבר ניסה לפורר במים חצי שנה - ונשארה שלימה! ניסה לעשות ההיפך ולשרוף באש ולא הצליח דפק בעוצמה עם פטיש; הפטיש נשבר והעצם נשארה שלימה ולכן מהעצם הזו שהיא נצחית שוב יחיה האדם בתחיית המתים.

וכיצד נותרה העצם שלמה? 

מבאר האר"י: 'שעצם הלוז היא הממוצע בין הגוף לנשמה כחלק מהגוף היא גשמית אבל היא נצחית ולא נרקבת כמו נשמה!

ולכן עצם הלוז ניזונה דווקא מסעודה רביעית 'סעודה מלוה מלכה' ומדוע דווקא מסעודה זו? 

מבאר האר"י: 'שעצם שהיא גשמית ורוחנית כאחד צריך לזון אותה מסעודה שהיא גם שבת וגם חול סעודה שמקשרת בין עולם הזה לעולם הבא.

וניתן להוסיף עומק! בזה שכתב המשנה ברורה (סימן ש' בשם האליה רבא ש, ב): 'שידוע שנגזרה מיתה על האדם כיון שאכל מעץ הדעת ולכן גם כל הגוף נרקב מפני שניזון מעץ הדעת חוץ מעצם הלוז שאינה ניזונת אלא מסעודה רביעית בלבד! והאדם שחטא ביום שישי גרם לריקבון של כל גופו חוץ מעצם הלוז שממוצעת בין גוף לנשמה.

המטה גשמי ורוחני גם יחד;

ועל פי זה מבאר הרב רוזנבלום את עומק עניין המטה של משה רבינו שמוזכר בפעם הראשונה בסנה.

מובא במשנה: שהמטה נברא בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו).

ומדוע את המטה וכן את כל עשרת (10) הדברים שמנו שם חז"ל ברא הקב"ה ממש בסוף ששת ימי בראשית רגע לפני שבת?

מבאר המאירי (על אבות): 'כיון שעשרה דברים הללו שייכים רק לישראל! כלומר, כל מה שנברא בששת ימי בראשית; שמים וארץ בעלי חיים ויערות - שייכים לכל העולם, מה שאין כן; (1) פִּי הָאָרֶץ - בליעת קרח (2) וּפִי הַבְּאֵר של מרים (3) וּפִי הָאָתוֹן של בלעם (4) וְהַקֶּשֶׁת (5) וְהַמָּן (6) וְהַמַּטֶּה, (7) וְהַשָּׁמִיר - תולעת שחצבו בה את אבני המקדש, (8) וְהַכְּתָב, (9) וְהַמִּכְתָּב, (10) וְהַלּוּחוֹת - כולם הם אך ורק לצורך ישראל! 'וישראל קדושים הם!' לכן נבראו הדברים הללו בזמן של קדושה.

אולם המהר"ל מוסיף ביאור נפלא! על הדרך הנ"ל: 'כמו שעצם הלוז שהיא רוחנית וגשמית גם יחד ניזונת מסעודת מלוה מלכה סמוך לשבת שהיא קודש כך בדיוק גם תחילת השבת 'בין השמשות' אף הוא זמן של חול וקודש המשמשים גם יחד.

ואז ברא הקב"ה פריטים מיוחדים שהם גם גשמיים וגם רוחניים:

פִּי הָאָרֶץ - דומם שפתאום בולע! וּפִי הַבְּאֵר - דומם המסוגל לנוע ממקום למקום ולספק מים! וּפִי הָאָתוֹן - בעל חיים שלפתע מדבר כמו אדם! קשת. וְהַמָּן - שהוא אוכל שמימי! מטה האלוקים - כפי שיבואר בפרשת וארא. וְהַשָּׁמִיר - תולעת מיוחדת שחזקה יותר מכל ברזל! וכמובן וְהַלּוּחוֹת הקדושים כל הדברים הללו מיוחדים בכך שהם גם רוחניים ואין זמן יותר מתאים לברוא אותם מאשר רגע קודם שבת.

ובדרך רמז הוסיפו חז"ל (ילקוט שמעוני רמז קפב): 'שכל מכות מצרים היו מהקמיצה של הקב"ה! ולפי זה, הכלי יקר (יד, טז) מבאר באופן נפלא! 'שהמכות נעשו על ידי המטה שהוא דוגמת האצבע של הקב"ה - שבה היכה את המצרים!'

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת שמות מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: ''בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת... נִגְאֲלוּ!'' - לחץ כאן].