יום פטירת מרן רבנו חיים פלאג'י זיע"א

היום י"ז שבט, יום פטירת מרן רבנו חיים פלאג'י (החבי"ף, הרב חיים בן יעקב פלאג'י),

רבנו נולד בשנת תקמ"ח (ויש שהוכיחו תקמ"ז) ונפטר בשנת תרכ"ח (באמצע תענית הפסקה של יומיים רצופים! על אף היותו בן 80),

למד אצל גדולי דורו והוסמך על ידם ועל ידי סבו מרן הראשון לציון רבנו יוסף רפאל חזן בעל חקרי לב (ידידם של החיד"א, רבנו יום טוב אלגזי ועוד גדולים, המכונה מרן אור היר"ח).

רבנו נודע כחסיד גדול, פוסק ומקובל גדול, בקי בכל פרד"ס התורה, תשובותיו נשלחו לגדולי ישראל בכל קצוות תבל (לא רק גדולי חכמי הספרדים שהתפרסמו על ידו כהבן איש חי, אלא אף גדולי חכמי האשכנזים סמכו על פסקיו, רבנו אפרים זלמן מרגליות, המלבי"ם, גם רבנו נתן מברסלב ועוד גדולים עד גדולי האחרונים).

חיבר 72 ספרים שנדפסו בכל מקצועות התורה! (54 נשרפו בשריפה הגדולה באזמיר בשנת תר"א), ספרים על כל התנ"ך, מוסר על כל התורה, אלפי תשובות בהלכה בעשרות ספרי השו"ת שלו בכל חלקי השו"ע, ביאורים על כל הש"ס, הזוהר הקדוש, מדרש רבה ותנא דבי אליהו, על הספרי ועל מדרש שוחר טוב, על המכילתא וילקוט שמעוני, ספרי דרשות ומערכות בהלכה ובאגדה, ספרים על סימני השו"ע, על מנהגים והלכות בהם צריך להחמיר ולא להקל ועוד אוצרות רבים, והכל בגאונות מדהימה, ועל הכל עלתה יראת השמים שהייתה לו, דבקותו בהשי"ת ובתורתו להפליא (כפי שמתואר באריכות על ידי בנו בספר צוואה מחיים).

גדולי ישראל תיארו גודל קדושתו וחסידותו (רבנו חיים חזקיהו מדיני בעל השדי חמד מאריך בגודל קדושתו ומספר בספרו כי הלך עד אליו כדי ללמוד מהנהגותיו, וכן המקובל רבנו אברהם חמוי ועוד מגדולי הדור ההוא), החמיר בכל הלכה לצאת ידי כל הדעות, העביר על מדותיו, דאג ליתומים ואלמנות, דאג לעניים, והכל על ידי דין אמת ותורת אמת שהיתה בפיהו.

בספר צוואה מחיים (אות ל"ד) כתב בנו רבנו אברהם פלאג'י: "מודה על האמת אפילו בנוגע לו, בין בלמוד, בין בעניני העולם, מישרים אהבוך. ואפילו על בניו דעתו מיושבת בתכלית ולא היה מחפה כלל.

ופעם אחת בקושיא אחת על הרב "חפץ ה'" למורנו הרב חיים בן עטר זיע"א נתוכח עם דודיו בלילה אחת (דודיו בני הרב חקרי לב, היו מגדולי הדור, מחברי ספרים, אחד מהם היה הראשון לציון רבנו חיים דוד חזן זיע"א), דהיו רוצים להקשות להרב ז"ל, והוא ישב דבריו בטוב ונתעצמו על זה.

ואחר שהלכו באשמורת אחרונה לנום פורתא, קמו דודיו בבהלה בקולי קולות, דהיה רוצה הרב "חפץ ה'" (בעל אור החיים הקדוש) לחנקם על כי לא קבלו את תשובת אדוננו ורב נר"ו כי דבריו חיים וקיימים. ומאותה לילה יראו ממנו והיו מכבדים אותו כמו אביהם הגאון האור היר"ח בעל "חקרי לב" זיע"א".

עוד כתב: שבפטירת סבו בעל חקרי לב, אמר בנו הבכור רבנו אליהו חזן בפה מלא: "שבח לאל כי נכדו הוא ממלא מקומו, וזה ינחמנו במקום מור אבינו ז"ל",

ופעם אחת בחלום אמר לו רבנו חיים בן עטר: "אל תירא מן המתקנאים ממך כי אני שומר על הפתח, וזה לך האות, כי מה שארע לי ארע לך". 

כשנפטר הגאון רבנו סעדיה הלוי מירקאדו בעל ספר נוה צדק שציווה בצוואתו שיבחרו בין החכמים ירא שמים ומעין, וכדי להכריע, הגאון רבנו שלמה חכים בעל ספר כסא שלמה הטיל גורל בין החכמים מי הכי הגון וראוי לזה, ויצא הגורל לרבנו חיים פלאג'י.

הסיפורים אודותיו רבו מספר!

רבנו זכה לבנים וחתנים גדולים בתורה ויראה, שלושת בניו רבנו אברהם, רבנו רחמים נסים יצחק ורבנו יוסף חיברו עשרות ספרים בכל מקצועות התורה, נטיעות דומות לשרשים, מגדולי הדור לפני כמאה ועשרים שנה.

רבנו נקבר בבית הקברות העתיק באזמיר, בזמן הלוויה סבבו את ארונו בני הקהילה שנשאו בידיהם את כל ספריו כשהם מוקפים בנושאי נרות כגורן עגולה.

מספרים: כי בזמן הלוויה גשם קל טפטף על ההמון, ובשעת סתימת הגולל על הקבר נשבה רוח חזקה וכיבתה את כל הנרות בבת אחת, ובאותה השעה בארץ ישראל בעיר צפת ראו כמה תלמידי חכמים בחלום: 'כי נפטר תלמיד חכם גדול והם מצווים לחלוק לו כבוד אחרון!'.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל - אמן!

מצורפים כמה מאמרי תוכחת ומוסר מתוך ספריו של רבנו בכמה מענייני דיומא:

תוכן ענינים: א. בענין בדיקת תולעים / ב. בענין השחיטה / ג. חשיבות לימוד המוסר! / ד. מעלת מצוות המזוזה / ה. איסור עישון סיגריות; / ו. סור מרע! / ז. מיהו אהוב נפשו? / ח. בענין פאה נכרית: / ט. ערבי שירה; / י. מעלת לימוד המשניות, בזכות המשנה יגאלו! / יא. איך זוכים למחות בכל העולם? / יב. מאמר אחרון: תוכחת לתלמידי חכמים!! / יג. במאמר מוסגר...

א. בענין בדיקת תולעים

'ראיתי להרב פרי חדש (ביורה דעה סימן פד סוף אות נג) דכתב: 'דמצוה לדרוש ברבים באסור התולעים, כדי שיזהרו ההמון העם' כיעו"ש. ואנכי עבדו המתאבק בעפרות רגליו הקדושים, מוסיף על דבריו, דחיובא רמיא על מרביץ תורה בקהל עדתו, לדרוש להם בחומר אסור זה, דמלבד דבר שהיה בכלל דכל שיש בידו למחות כנודע (שבת נד:) הן בפרט גם כן, והוא דמצאתי בילקוט (ריש סדרא ויקרא רמז תכח' ומקורו בויקרא רבה פרשה א' פסקא ח') וזה לשונו: 'איני יודע איזה חביב מכולם? אלא למי שהקב"ה קורא, כיון שקרא למשה ומדבר עמו, אנו יודעין שהוא החביב מכולם, לכך נאמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א) משל למלך שנכנס למדינה, עם מי מדבר בתחילה? לא עם אגרטמון של מדינה. למה? שהוא עוסק במחיה של מדינה. כך משה עסוק בטהרתן של ישראל, אמר: 'זה תאכלו וזה לא תאכלו "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" וכו' (שם יא, ט) "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא" (שם כט) לכך נאמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" עכ"ל.

הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה, כי לא זכה משה לכל הכבוד הזה, כי אם בעבור דמשה מזהיר את ישראל שלא יאכלו שקצים ורמשים וכל דבר טמא. דון מינה לכל מורה צדק בקהל עדתו, שיזהר להוכיח אותן בהלכות מאכלות אסורות. ויחשוב בדעתו: כי לא לחינם שמים לו זכו (ע"פ איוב טו, טו) ומשמיא מוקמיה ליה להיות מורה צדק ומרביץ תורה, כי אם לזכות את ישראל במתק ורצ'ן (ע"פ תהלים לב, ט: במתג ורסן) בתוכחות מוסר, ולהשיב רבים מעון, ויהיה כמדתו של משה רבנו ע"ה דזכה וזיכה את ישראל, ומשה תקן להם לישראל. כמו כן יהיה כל מגמתו לזכות את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו' (ספר כף החיים סימן כד' סעיף מב' עמ' שסו-שסז בדפוס החדש).

ב. בענין השחיטה

בספר כף החיים (סימן כ"ד אות מ"ו) כתב: 'ובעירנו זאת אזמיר יע"א, נעשה הסכמה, דבחופות ובברית מילה, לא ישימו תרנגולים ושאר עופות עבור זה (דהיינו; חשש החטאת הרבים), כי אם זוג גוזלות דוקא, לסעודה ראשונה, לחתן וכלה בלבד, כי ההכרח לא יגונה, דנהגו לסימנא טבא. ובספרי הקטן משא חיים כתבתי בכלל ההסכמות (מערכת ט אות נט דף סז עמ' א) עי"ש בס"ד'. 

(נ.ב. אחרי שאנו רואים מקצת כל המאמרים האלו, וכל ספריו מלאים בתוכחות מוסר על כל פרט ופרט, תבינו שאם מרן החבי"ף זיע"א היה בדורנו, היו אומרים: "זה הרב אמנון יצחק!").

ג. חשיבות לימוד המוסר! 

"אף על גב דזה דרכו כל הימים ללמוד חק לישראל, ובלול בכל גם במוסר השכל, עם כל זה לא יעבור עליו מבלי שילמוד בכל יום לפחות חצי שעה בספר מוסר קודם שיתחיך ללמוד בעומק הלכה. וכל שכן אם מלמד לתלמידים, דידריכם ללמוד תחילה בספר הקדוש ראשית חכמה, מעט בכל יום, החל וגמור. וכן על זה הדרך בספר הטהור נורא ונשגב 'שבט מוסר', וכדומה להם, ספרים הרבה אין קץ. וכך היה מנהגינו בישיבתינו בית יעקב רבי תובב"א" (כף החיים, סימן כ אות ד').

ומי שאינו יכול לעשות כסדר הזה על כל פנים לא יאבד השעות בדברים בטלים ומשחקי מזל בספלי קפה וספירת משלים, כי הוא עון פלילי בכל עת ובכל זמן, ק"ו בעת ובעונה הזאת דאנו עושים לוית חן לשבת מלכתא, והוא תחילת ימי המעשה. והנכון שיקרא בספרי מוסר, כגון; ספר הקדוש ראשית חכמה על הסדר וחוזר חלילה. וכתב גדול אדוננו ורב (החיד"א), בספרו מורה באצבע (סימן א' אות טו'ב) וזה לשונו: 'ילמוד מוסר תדיר, ואשריו מי שיקבע לימוד בספר ראשית חכמה ומשם יכיר פחיתות מעשיו ותוקף חיובו, ויום ויום יתבונן בעניניו', עכ"ל.

ואנכי עבדו המתאבק בעפרות רגליו הקדושים, מוסיף על דבריו, דאם בעל נפש הוא, צדיק יבחן ויכיר ויראה בעצמו, שהוא קונה בגופו הארת קדושה ויראת ה', היותן הדברים יוצאים מפי קדוש, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ועיין בהקדמתי לספר תוכחת חיים (חלק א דף ה עמוד ב ד"ה איפוא חשתי) יעוין שם. ואם התחיל בו והשלימו, יחזור פעם אחר פעם כל ימיו, ויראה דבכל פעם ירויח ריוח גדול, מה שלא למד ממנו קודם. כמו כן יתמיד בספר שבט מוסר, וחמדת ימים, וקב הישר, ושאר ספרי מוסר, כל אחד לפי הדרגתו, ולפי הספרים שיש לו.

וכתב בספר חומת אנ"ך (לחיד"א) במשלי (סימן יב על פסוק: "אֹהֵב מִשְׁפָּט" (ישעיה סא, ח)) דמי שאוהב מוסר נקרא אדם, והוא ראשי תיבות א'והב ד'עת מ'וסר. ומי שאינו רוצה לשמוע מוסר בש"ת הוא לו, ראשי תיבות ב'ער ש'ונא ת'וכחת, יעוין שם.

וחם לבבי בקרבי, כי אזכרה ימים מקדם הגיתי, דבכל יום אחר תפילת שחרית, היינו בצוותא חדא, עם מר שניי מוה"ר החסיד הפרד"ס (הרב פינחס רפאל די סיגורא) והרב מר גיסי כמוה"ר משה רבי ז"ל, ללמוד בספר הקדוש ראשית חכמה, פרק אחד בכל יום, בהתלהבות ובהתבודדות, והיה עינינו מקור דמעה, וכמעט לא היינו מרגישים בעצמנו על מה אנחנו יושבים, יהי רצון שאותו לימוד שהיה מקודם, ד: "עַיִן לֹא רָאָתָה" יגן בעדנו עתה, שאין אנו יכולים לעשותו (כף החיים, סימן לא אות ד"ן).

ד. מעלת מצוות המזוזה

תמיד כל הימים תהיה השגחתו על קיום מצות מזוזה לעשותה כתקנה בכתיבתה כתיבה תמה, ולכסותה בקנה של פח, ולהשים זכוכית על גבי שם שד"י מבחוץ, כדי שלא יטשטש השם בהנחת יד עליו תדיר, ולכסותה עוד בכיסוי בגד עליו, ושלא להניח כנגדה שום דבר מאוס כמי רגלים ומים של נטילת ידים וכדומה, ולבדקה בכל שנה ושנה, ולזהר לנשים כשמכבדין את הבית שלא יטילו מים על גבי המזוזה שמא ח"ו יפסל, וכשיוצא ונכנס ישים ידו עליה וינשקנה. ואני אומר: כי הזהיר בציצית ותפלין כראוי לשם הש"ית ולכבודו, יזכה שלא יחסרו מלבושיו כל ימיו, ויהיה לובש תמיד בגדי כבוד. והזהיר במזוזה יהיה מובטח כי תמיד כל ימיו יהיה דר בדירה נאה ובכבוד, מדור לפי כבודו, כי הקב"ה אינו מקפח שכר שום בריה ומשלם לו גמולו 'מדה כנגד מדה', והוא ברור. (ספר צוואה מחיים עמ' לז בדפוס חדש). 

גם בספר חיים (על הלכות ספר תורה, סימן מד') האריך רבנו בדיני הכותב ספר תורה, עיין שם. ורגיל על לשונו ועל שאר הפוסקים בהלכות סת"ם להזכיר דברי הגאון רבנו משה חאגיז בספר משנת חכמים על הסיבה שהתפילות בימינו לא נענות (לפני 300 שנה!!!) מכיוון שרוב רובם המוחלט של ספרי התורה התפילין והמזוזות יחד עם סופרי הסת"ם הם פסולים מכמה סיבות, ראו שם (הובאו הדברים בתחילת ספר קסת הסופר לגאון רבנו שלמה גנצפריד, בקול יעקב לבעל כף החיים סופר ועוד), בפרט בדורנו שכמעט כולם אוכלים נבלות וטרפות בהשגחת הבד"ץ, שומעים זמרים פסולים וכו', השם יצילנו מהם ומהמונם.

ה. איסור עישון סיגריות;

סעיף טו': 'צריך לזהר הרבה מאוד שלא לשתות מקטרת של טבק ולא סיגריה וכדומה, ובנקל יהיה כשלא הורגל לשתות בנערותו: "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). ו: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי" (תהלים לז, כה) ולא בא בפי מעלה עשן כל שהוא. ובימי נערותי הייתי מתביש לדבר סרה על השותים 'טוטון' אחרי שמצינו כמה וכמה רבנים גדולים שהיו שותים, עד שמצאתי תנא דמסיע לי, הרב החסיד מהר"ש אבוהב ז"ל בתשובותיו בספר דבר שמואל (סימן קנו דף גן עמ' ג') שכתב וזה לשונו: 'נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס למעט בתענוגים ותאות גופו, ובכללם התענוג באבק ועשן עשב הטאבאקו, ואבדת זמן הלמוד בזה, והאסור הגורם בימים טובים על דבר הכבוי דצוחו עליו קמאי' עד כאן לשונו. ובכן נרחיב הדיבור בזה – כי זה המרגיל בשתית עשן הטוטון, מלבד מה שכתב הרב ז"ל דיש בו חילול ימים טובים, עוד תוסיפו צר'ה בחלול שבת, כי הן בעון נמצאו באיזה מהם מרוב חשקם ותשוקתם בשתית הטוטון מחללים שבתות להיות מבעיר את הבערה, אוי להם, אוי לנפשם.

וזכור אותו האיש לטובה מאחד מרשומי עירנו, זרע קודש, תורה וגדולה, אשר צוה לבניו אחריו שלא ישתו טוטון כלל בשום אופן, וגלה להם הטעם: שח"ו לא יבואו בזה לחלל שבת ח"ו, אשריו ואשרי חלקו ו: "אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו", "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה... עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ" (בראשית מט, י) אמן. ואפילו אם יהיו בניו כשרים, שלא יבואו לחלל שבת (ספר צוואה מחיים עמ' לז-לח בדפוס החדש).

ו. סור מרע!

צוואה מחיים (סעיף מא): 'סור מרע בגדרים וסיגים - לא יקום כמוהו, ונזהר במאה שערים, כמו שהביא בספר חיי וחמרא. ובהיותו בקושטא לא טעם בשר כלל ולא סעד בשום בית, כי אם דוקא בחניתו.

ובאות ח"י כתב: חומרות - כל החומרות שהוא רואה בספרים הוא מקימם, רבו מספר. ובחומרא דאתי לידי קולא היה מעין הרבה ומסתפק כיצד יעשה'.

ז. מיהו אהוב נפשו?

בצוואה מחיים (סעיף כא) כתב בנו רבי אברהם: 'יראה – בכל עת שאני מרגיש בו בתוקף יראתו אשר לו בכל פונות בלי גוזמות ותנועות כלל – עיני מקור דמעה אם אנו נקראים בשם יהודי לפניו, 'אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!' ועליו ראוי לומר: "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יד) דהוא יראת שמים פנימי מעומקא דלבא, ותאב לחדש חידושי תורה ביראת שמים וענוה, כאשר יראה הרואה בדרושיו, וחריף גדול נגד היצה"ר שלא יכשל, כמו אדם שחושש לסכנה עצומה בר מינן. ואני הצצתי דבר גוזמא, דמי שעושה לו שירות בזריזות בענין עבודת ה' לסיע לו להיות מזכה לחיביא ולאפרושי מאסורא, הוא חביב הרבה בעיניו ולאהבו כנפשו יותר ויותר מהמביא לו דורנות ומתנות ונדבות, ואומר: 'זה אהוב מהנפש, לא מהגוף דכלה ונפסד!'. והיה מרגלא בפומיה: 'אני בחרתי במימרת מורנו הרב בנימין מלמד נר"ו, דאומר לילך אחר אהוב הנפש ולא אהוב הגוף!'.

ח. בענין פאה נכרית:

לאחרונה שואלים את הרב שליט"א הרבה על זה, וכתב בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת דל"ת אות א' סעיף ב') בענין חומרת ואיסור פאה נכרית, ולאחר שהביא דברי כל גדולי הדורות ופסק הגאון רבנו אשר קובו, ציטט דברי רבנו החבי"ף בספר משא חיים (מערכת נו"ן אות ק"ן) דקצת חכמים בעיניהם שלמדו בבחרותם ושנו ופירשו מדרך החיים, רצו לפקפק בהסכמתם (של גדולי ישראל נגד הפאה) ותלו עצמם באילן גדול הרב מוהר"ם אלשקר, אמנם טח עיניהם מראות מהשכיל לבותם ותלו בוקי סריקי באיש א-לקים קדוש וכו', ודבריו דברי נביאות, כי בדורנו עמד הרה"ר והחליט להתיר פאה והוצאת שערות מחוץ למטפחת על סמך עיוות האמת (ראו בשיר: 'רבני החיסונים') וכפי שהאריך שם הרב לבאר שעיוותו דברי המהר"ם אלשקר (והרוצה להחכים יעיין באורך בדברי הגאון בעל שדי חמד שם).

ט. ערבי שירה;

'ומאחר עלות כל זה, אתה תראה כמה וכמה יגיע העונש למי שמרים קולו בדברי שיר בסעודת הרשות ומשתכר, ובא לעשות צחוק וקלות ראש והרגל לערוה, דודאי עונשו גדול במאד מאד, ואין צריך לומר מי ששר בשירי עגבים בלשונות הגוים, דודאי מכעיס להקב"ה ונותן צער לשכינת עוזו רח"ל. ושבח אני לעיר גדולה של חכמים ושל סופרים, אר'ץ רבה, הלא היא ארם צובא, שתקנו בכל חוזק ותוקף בחרמות ונידויים, שלא יוכל שום בר ישראל בין איש ובין אשה, לשורר כשיר של גוים כלל. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, כי באמת כל הלשונות שלהם הן פה דובר נבלה.

ועיני ראו ולא זר, דכל מי שרגיל לפגום פיו בשיר "אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד" ואוי לו לאב שמניח את בנו שירגיל בזה. ואפילו אם הבן הולך לסעודת מצוה, כל זמן שלא נתמלא זקנו עון הוא בידו של אב שמניח לב'ן ש'ורר שילך לחופות חתנים וכיוצא, ומי שיש לו יראת ה' על פניו יתן דעתו בזה הדק היטב. והא-ל ברחמיו ישמרנו ויצילנו לנו ולכל בנ"י מכל מכשול ועון לעד, אמן' (ספר נפש חיים, מערכת שי"ן אות מ"ז).

עוד כתב: 'ובספר עמודי שמים (דף עד עמ' ב) האריך במוסר על זכר לחרבן, בין בענין השלחן, ובין בתכשיטין, ובחתן ליתן אפר, ובענין הניגון, דאינן נזהרין בכל הני, וכמה בתי ישראל נחרבו בעבור כן, ובנשים המשוררות בעת מלאכתן להשתיק התינוק דמחטיאות את הרבים, ובסעודת מילה דנותנין מעות למנגנים דעברה היא בידם, דבחתונה בקושי התירו להביא מנגנים, וזה הוא עיכוב המשיח וסיבת השמדות. ועוד שם לענין הגילוח ומלבושי הנכרים והפילוסופיא דרחב פיו במוסר ודעת המשבר לבות בני אדם' (ועין בספר אליהו זוטא סימן תקס' יעוין שם, צבי קודש סימן עד). (ספר מועד לכל חי, סימן י' אות צ"ו).

ובספר כף החיים (סימן ג אות כה) כתב: 'אנא נפשאי כתבית יהבית בספרי הקטן תוכחת חיים (סדר בא דף נד.) מוסר השכל, כי בבוא עת חצות, בקיץ - בארבע שעות וחצי, ובחורף - בשבע שעות וחצי, שלא יהיה עוד בשום משתה ושמחה, ואפילו בבית חתונה ובשמירה דברית מילה וכדומה, בתוף וכינור ושירים ושירות, יען הוא זמן שהקב"ה כביכול שואג כארי על חרבן בית המקדש, ואין ראוי להיות משורר בתופים ובכנורות. יעויין שם בזה. והן עתה אבא בקול תוד'ה, דמצאתי בספר לחמי תודה (דף יד עמ' א) שכתב וזה לשונו: 'אמנם באמת הוא עון פלילי, לפי דהשי"ת בשלש משמרות של הלילה שואג כארי בכל משמר: 'אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי!' ואם כן איך יתכן ענין רע ומר הלז להיות ריקוד בתופים ובמחולות בבנ"י באותן שלש משמרות עצמן, מבלי משים לב על חורבן הבית ושריפת ההיכל?!' וכו' יעויין שם".

ובספר משא חיים (דף ד אות יג) כתב: 'נעשה הסכמה בעירנו אזמיר יע"א בכל חוזק בשנת התקס"ב בזמן שני המאורות מורנו הרב הגדול בעל שרשי הים ז"ל והגאון המפורסם מרן זקני ז"ל: שלא יהיה מנגן מקבץ בין ולא מנגנת בין וכן הבאים ליטול צדקה שלא יהיה מקבץ מידי נשים ולא עניה מהאנשים'.

י. מעלת לימוד המשניות, בזכות המשנה יגאלו!

בספר נפש כל חי (מערכת מ"ם אות סג') כתב: 'משניות – מה שאמרו: 'אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות' (ויקרא רבה פרשה ז פסקא ג) כן היה גאולת מצרים, וזהו רמז: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג) כי אַרְבַּע מֵאוֹת גימטריא המשנ'ה, ובתיבת 'מאימתי' גימטריא דצ"ך עד"ש באח"ב. כן כתב בספר אמרי בינה (דף ה עמ' א) יעוין שם. ונראה לומר: כי תיבת 'מאימתי' הוא מספר תק"א כמנין אשר, והיינו כדברי רז"ל והביאו בספר חזון נחום (בהקדמה לסדר קדשים) כי אשר עומד על פתח גיהנם וכל הלומד משנה מצילו, כדכתיב: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (בראשית מט, מא) שמנ'ה אותיות משנ'ה, וק"ל.

יא. איך זוכים למחות בכל העולם?

בספר נפש כל חי (מערכת כ' אות יט) כתב: 'כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה' כבר כתבתי בעניותין בספרי הק' חקקי לב (חלק יורה דעה סימן מג' דף עה' עמ' ג) דמי שהוא חכם ורב, יכול למחות בידו, שהיד כותבת, ומעלה על הספר בדיו, שכן כתב הרב נודע ביהודה (חלק א' חלק יורה דעה סימן לו') שיכתוב בידו בספר לאפרושי מאסורא, יעוין שם. ואז מוחה אפילו לכל העולם, לכל מקום ומקום. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפתיחה למורה נבוכים) שהמבאר דברים בספרו הוי כאילו דרשם לאלפים מבני אדם. וכך כתב הרב יצחק דאלטאש ז"ל (בריש הקדמתו לספר הזוהר הקדוש חלק א') יעוין שם.

יב. מאמר אחרון: תוכחת לתלמידי חכמים!!

בספר גנזי חיים כתב רבנו: "חכם - יש חיוב ומצווה גדולה שיודיע את דעתו להגיד כפי מראה לבו והחזיון אשר חזה וכו', ומכל שכן אם יש חילול השם וחילול התורה, בדבר שאינו חיב למנוע את עצמו, אלא חיב לגלות דעתו, ואין צריך לומר אם הוא לאפרושי מאיסורא, כי ע”י שיגלה דעתו או יסכים בדבר מה שהוא על דבר אמת וענווה צדק יתקיים הענין, ואפילו לא יתקיים היום, יתקיים למחר. שיבואו יראי השם ויקבלו דבריהם, וכל לאפושי גברא שפיר דמי, וכמה נזיקין וחבלות וחילול השם וחילול התורה, יוצא מכמה חכמים שהם מונעים מלהגיד כי ישר מה שהם מסכימים לפי האמת. וכמה מחלוקות מתרבות בישראל ע”י זה.

ואפילו בשתיקה הם נענשים כמבואר בזוהר הקדוש סדר טהרה [דף מו':] על פסוק: "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב" (תהלים לט, ג). ואותם המתחסדים כשיש מחלוקת ורואים חילול השם וחילול התורה, והם עומדים מנגד כדי שלא להתטפל בשום מחלוקת, לא יפה הם עושים, כי במקום שיש חילול תורת קונו צריך לדבר ולהתקוטט נגד בני אדם המתייצבים על דרך לא טוב לחלל קודש.

צא ולמד מה שכתב הרב מורנו הרב שמואל די אוזידה ז"ל בספרו מדרש שמואל [אבות פרק ב, ו] דתנן התם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וזה לשונו: "פרוש הוא כי מי שאינו נכנס במחלוקת עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, אינו חושש לעלבון תורת קונו, ואינו נכנס בדרך אנשים, ולזה במקום ההוא השתדל להיות איש, הוא וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ יעויין שם. ודבריו חיים וקיימים דאיך יתכן האדם שהוא ירא השם ורואה שאחרים מבזים את התורה ואת לומדיה והוא יעשה חסידות שלא להתטפל במחלוקת נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, כי הוא חסיד שוטה, ועל דרך שאמרו בגמרא: 'איזהו חסיד שוטה? - שרואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה!' כמו כן הוא ענין זה ממש. ומה גם כי התורה עצמה היא בתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואין יתכן שיהיה האדם רואה לבתו של מלך שרומסים ודורסים אותה ברגלים ח"ו, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, ויעמוד מנגד, ולא יהיה לו עונש גדול על זה" (ספר גנזי חיים דף עה עמ' ד ערך חכם).

יג. במאמר מוסגר...

ראו נא קטע חזק שנצרף לכם מתוך השדי חמד המקורי שהיה בתקופתו של רבנו חזקיהו מדיני בעל השדי חמד, שהיה ידידו של רבנו יוסף חיים הבן איש חי ולא ידע עדין שספר רב ברכות שיצא בעילום שם הוא בעצם שלו, הזכיר הדברים בכללי הפוסקים בכללי מרן השו"ע.

ומקטע זה נלמד גודל בקיאותו וקדושתו של השדי חמד ששלט בכל ספר שיצא והשיג ו"חשד" שאולי רבי יוסף חיים חיבר את רב ברכות ובעצם זיהה בצדק את המחבר, ספרייתו מנתה 15,000 ספרים! מספר עצום לתקופתו!! וגם לתקופתנו!!!

רואים: שהרבה מגדולי הדור שאחריו הוכרו בזכותו וגדלו על ידי פסקיו וספריו.

השדי חמד מזכיר את מרן החבי"ף שפרסם את ספריו של מרן הבן איש חי זיע"א

יד. 'כל ת"ח שהוא גדול בתורה רודפים אחריו ורבים קמים עליו על לא חמס בכפיו!';

ת"ח, 

קבלתי מפי מר אהובנו הרב חסידא קדישא כמוה"ר נסים זרחיה אזולאי ז"ל בן בנו מהרב הגדול חיד"א ז"ל שהיה לו קבלה מהרב מר זקנו הנז' כי כל ת"ח שהוא גדול בתורה רודפים אחריו ורבים קמים עליו על לא חמס בכפיו, וזה יהיה כונת הכתוב בספר בשלח: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ"

וזה למעלה מארבעים שנה כשזכיתי להוציא לאור ספרי 'סמיכה לחיים' חלמתי בו בפרק בלילה דבא אלי הרב הקדוש מוה"ר חיים בן עטאר ז"ל בעל ספר 'פרי תואר' ו'אור החיים' ו'חפץ ה'' ו'ראשון לציון' וכה אמר אלי: 'אתה נסמך מהרב מר זקניך (דהיינו רבנו יוסף רפאל חזן בעל חקרי לב) ז"ל אל תרא ואל תחת כי אנכי שומר על פתחך

וזאת שנית כי מה שאירע לי בספר 'פרי תואר' שעשיר אחד ממקום אחד נתן בלבו לתת מתנה להדפיס ספר התורה הזה אירע לך ואת הג' ל'ו בא אתה תראה מ"ש בספרי 'אור החיים' על פסוק: "וְאֶת לַחֲצֵנוּ"' זה תורף דבריו.

והצצתי בספרו 'אור החיים' סדר תצא בפירוש הכתוב: "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" שם כתב הרב ז"ל כל המשך הכתובים על הת"ח העוסקים בתורה ובכלל פירש: "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" כי כל הנסמך בתורה רבו לוחציו ועיני הכל אליו ישברו, זהו תורף אמרי קדוש זי"ע אכי"ר (עיין בקונטרס צוואה מחיים).

ובספר המידות למוהר"ן ז"ל ערך צדיק אות קל"ו כתב: 'אין לך צדיק שאין עליו מחלוקת ומחקרים' ע"כ.' (ספר 'נפש כל חי' מערכת ת' אות פ').

כדלהלן;

כַּפָּרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים תְּלוּיָה בְּתִקּוּן שִׂנְאַת חִנָּם;

טַעַם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר: הריא"ף בְּפֵרוּשׁוֹ עַל עֵין יַעֲקֹב בֵּאֵר אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל (יומא פו): עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא שֶׁכָּל עוֹד שֶׁלֹּא פִּיֵּס הָאָדָם אֶת חֲבֵרוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בּוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לוֹ כְּלָל אַף עַל מָה שֶׁחָטָא בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם (וכן כתב הגר"ח פלאג'י).