שירת השמים | הרב שמעון משה חי רחמים [002]

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח אנחנו ממשיכים בלימוד הפרק שירה מתוך ספר כנף רננים.

אנחנו פרק ראשון אחרי שפתחנו בשבוע שעבר בהקדמה בעניין מעלת

העיסוק בפרק שירה

והסודות הנפלאים אשר בו.

והיום בעזרת השם בסיידת ישמעיה נתחיל.

שמיים אומרים השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, כך אמר דוד המלך בתהילים יט ב.

ראשית כל בחינה ותחילת כל התבוננות שהתעורר האדם על העניין ההכרחי להצלחתו במה שהוא אדם.

פתח בזה הרב הגדול הרמב״ם את ספרו היד החזקה, פרק א' מיסודי התורה ההלכה א'.

וזה לשונו, כך כותב הרמב״ם, יסוד היסודות

ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון.

והוא מציאות הבורא יתברך הממציא כל הנמצאים מאפס,

מכלום.

ולא ייתכן שום תורה ואמונה בלעדי שיתברר לאדם העיקר הזה.

אדם חושב שהוא חכם, חושב שהוא השיג את התורה.

אם הוא לא ידע את העיקר הזה הראשון שהוא יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון,

הוא לא יודע שום דבר.

אשר הוא העמוד שכל יסודי הדת נשענים עליו.

לזה יתחייב כל בעל דעת

שלא ייזך העיקר מנגד עיניו בכל רגע,

וכמו שכתוב

וכן הביא הרמה בתחילת שהשולחן ערוך הוא ארכה עם סימן א', סעיף א', וזה לשונו.

שיב�יתי אדוני לנגדי תמיד, וכלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים תמיד לפני האלוהים,

כי אין ישיבת האדם וכו'.

אז אדם צריך לדעת שכל מקום שהוא נמצא, כל מקום שהוא יושב, שם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נמצא.

וזה העניין של שיב�יתי אשם לנגדי תמיד.

הרב מאיר אליהו מספר

שהוא פגש את ראש הישיבה שלו,

והוא אמר לו שיום אחד הביאו כוס מים.

לרבי מבריסק.

סליחה, לגאון מווילנה.

הביאו כוס מים, ואז הוא לא שתה, אז אמרו לו, כבוד הרב, למה לא שתית?

הוא אמר, ראיתי שהכוס הזו לא טבולה.

אה,

איך ראית שהכוס הזו לא טבולה?

הוא אמר, אני ציירתי בדעתי את שם הוויה ברוך הוא, י' כו' כ',

וראיתי שאי אפשר, זה לא מצטער על הכוס.

אם זה לא מצטער על הכוס, סימן שיש איזה משהו שחוצץ, מפריע.

מה זה הדבר שהחוצץ זה מפריע?

זה האי-טבילה של הכוס.

היום עושים כל מיני כולות. אה, זה בכולל, אפשר לעכל, לא לטבול.

אה, אפשר פה, זה שם, זה זה, לא צריך לטבול את זה. יש כל מיני כאלה כולות, כל מיני דברים.

אז ככה אנשים, במקום לעלות ולהתעלות

בעניינים של תורה ויראת שמיים ומצוות,

רוצים להחסיר, רוצים לעשות פה, לחפף פה, לחפף שם, וכן הלאה, זה הדרך.

אני רואה כל מיני אנשים במהלך השבוע מתפעלים, מניח תפילין בשעה שתיים,

שלוש.

בא על הבוקר, עושה את המלאכה שלו, ואחר כך מניח תפילין.

זאת אומרת, אתה קודם כול עובד את הכסף,

ואחר כך אתה אומר, יש פה תחכה בצד,

בשתיים אני אתפנה אליך מהכסף, אז אני אעבוד אותך.

ככה עובדים את השם יתברך?

אתה רוצה פרנסה טובה?

על מי אתה בא לעבוד?

לכן אומר השולחן ערוך,

בסעיף הראשון, בסימן הראשון,

שיב�יתי אדוני לנגדי תמיד, וכלל גדול בתורה.

לשים את הקדוש ברוך הוא תמיד לנגד עיניך, אין יותר גדול מזה.

וגם במעלות הצדיקים, אתה רוצה להיקרא צדיק?

האם אתה שם באמת את הקדוש ברוך הוא למול עיניך?

האם תמיד השכינה למול עיניך?

כל שכן, שיסתכל,

יסתכל דהיינו מלשון השכלה והתבוננות. האדם כי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר בירמיה כג כד.

אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום אדוני,

אגבי ברוך הוא אומר אתה הולך להתחבא.

וכי אתה חושב שאני לא רואה אותך, מה אתה עושה בחדרי חדרים?

אני יודע טוב מאוד מה אתה עושה.

מה עשית, מה התחבאת, והכול מצולם ומתועז, ואתה תראה את הסרט של החיים שלך

בבית דין של מעלה, לעתיד לבוא.

ומיד יגיע אליו ההכנעה והענווה מפחד השם ובושתו ממנו. כך צריך אדם להתנהג, לפחד,

להיות ענוותן,

להתבייש.

מה, אוי ואבוי, אמרו לי, זה לא רק לי, כל המשפחה יושבת

בסינמה של השמיים ומראים להם את הסרט.

איך תתמודד עם זה השם מרחם?

כל פעולה מפעולת האדם וכל תנועה מאיבריו על ידיעת העיקר הגדול והנכבד הזה.

ולכן כוונתו למציאות האל יתברך,

תסובנה, או כמו שאמר הכתוב משלי ג' ה' בכל דרכיך דעהו,

והוא יישר נוחותיך.

אם תדע את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל,

הקדוש ברוך הוא כבר יישר לך את כל הדרכים שהכול יהיה על הצד הטוב ביותר.

ואיש כזה, הנהו השלם והמאושר.

ולכן ראה והבט קורא המשכיל נפלאות אל שככה לו בעולמו שברא בריאותיו וחנן אותה משלמות בטבע.

להישיר האדם המשכיל והמתבונן ועיני הנמצאים הפרטיים אשר לא יתרעו לעיני האדם ותמידו דקיים לפרקים,

הוטבעו במידות ותכונות פרטיות לעורר את האדם מענייניו הנצחים לפרקים, כמו צניעות מחתול,

גמילות חסד מחסידיו וכדומה.

אמנם,

הנמצאים הכוללים המושמים תחת הבטת עיני האדם תמיד יעוררו

אותו על עניינים כוללים ועיקריים שיקיפו משך זמן נהיות האדם על אדמתו ועיטיו ורגעיו,

ואין לו רשות להסיח דעת כמעט רגע מהם.

וכלה תיתן עיניו על הנמצא הכולל ההוא,

ויתעורר על העיקר והיסוד הראוי להתבונן ממנו,

כמו השמיים והארץ שהקדוש ברוך הוא נתן. כל מקום שאתה הולך יש שמיים וכל מקום שאתה דורך יש ארץ.

בל יסור ומעייני האדם תמיד.

מי עשה את זה? מי ברא את זה?

ומורים על עיקרים ויסודות עמודי התווך אשר בכל בית האמונה והחוכמה אשר נשענת עליהם,

כמציאות הבורא והשגחה ושכר ועונש.

כמו ששאר הדברים יש להם בסיס,

כמו שמיים וארץ שהם מבוססים,

כך שאר הדברים יש להם בסיס.

וכמו שנבהר כי השמיים יפילו עיני האדם עליהם בתחילה להיות ניצבי הקומה.

כל אותם הגאוותנים מסתכלים למעלה, מה אתה מתגאה? השמיים יותר גבוהים ממך.

והקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו.

אז אתה יכול להתגאות? אתה כלום גליק.

איך האדם מסתכל על המטוס למטה? אוי, תראה איזה אנשים קטנים.

גם מהשמיים המלאכים מסתכלים עליו. תראה, תראה את הפספוס הזה הקטן.

חושב שהוא במשך 120 שנה יכבוש את כל העולם,

ישיג הכול,

אבל לא יודע שעוד מעט הוא משאיר את הכול ויעזבו לאחרים חללם.

ולכן זה מעורר אותנו,

העניין של ראיית השמיים יותר מהארץ,

על היסוד הראשון, והוא מציאות הבורא כנזכר לאל. למה? כי שם מצוי הבורא, בשמיים.

שם מצוי הבורא. לכן זה המקום הראשון שהפרק שירה מתייחס אליו,

שמשמה מתחילה עבודת האשם של האדם.

כי זה היסוד להתחלה.

ואופן הבחינה בהבאת ראיה מזה הנמצא על זה העיקר בכלל כבר הקדימונו הראשונים,

אשר מטבע המציאות המסודרת בחוכמה התחייב

יימצא פועל חכם מסדרה ומניעם, כי מהשקר יימצא עניין מסודר בלי מסדר.

אם זה היה לא נכון, זה היה דבר שקר,

אז זה היה מסודר בלי לסדר אותו.

ופה אנחנו רואים שהכול מסודר בטוב טעם ודעת.

וכמו שראינו אצל אברהם אבינו,

שהוא התבונן בהתחלה הוראת השמש, אחר כך את הירח, אחר כך את הכוכבים,

אחר כך הוא חיפש, הוא אמר לא יכול להיות, מי מניע? מי מסובב את הגלגלים?

באיזה עמים? באיזה שעות? למחשב חושך? למחשב חושך? למחר יום? וכו' וכן על זה, עד שהוא הגיע למסקנה שיש בעל הבית והוא מסובב את הכל והוא מתניע את כל היקום.

ולכן אברהם אבינו זכה והתרחק

מאותם כופרי אלילים,

כפי שמתאר המדרש, מה שעשה אברהם אבינו לקניון של הפסלים של אבא שלו.

יפה.

וזה לשון מהרי הרמ״ב בספר עקדת יצחק בשעה הרביעי על מאמר רבותינו, זיכרונם לברכה.

רבי אלעזר המודעי אומר, הצטגננות גדולה הייתה לו לאברהם בלבו,

שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימין לפתחו.

קבלת קהל.

רבי שמעון בן יוחאי אומר,

אבן טובה הייתה תלויה לו בצווארו, לאברהם בצווארו,

שכל חולה שהיה רואה אותה מיד היה נתרפא.

ובשעה שנפטר אברהם אבינו,

נטלה הקדוש ברוך הוא ותלה את האבן הזו בגלגל החמה.

לכן אומרים, השמש הזו היא מרפאה.

ואמר רבי יהנו דאמרי אינשה,

ידע לאיומה, ידע לקצירה.

היות והשמש הוגבהה כמו שהחמה זורחת, ידע לקצירה. ידע לקצירה זה מקל על החולי. קצירה זה חולי.

כי רבי אלעזר המודעי אמר שאברהם אבינו הייתה לו הצטגננות

של כל העולם בשכלו ובדעתו.

אולי צריך, כמו המדענים, לעשות אחד ועוד אחד.

ומפני היותו מתבונן לשם הבנה ומסתכל לשם שכל,

בזה הסידור הנפלא שעשה הבורא יתברך, נתרחק

מהפקר שאר האנשים בעניינה ובמנהגה, ולכן הוא התרחק מהם.

והיה נרתע בעצמו מאימת מלכות הסיבה הראשונה,

דהיינו מלכות שמיים, והיה הולך בעצנן לכת ובענווה וצטיינות ופורש מדרכי העולם.

והיה נוהג בעצמו מידה אלוהית,

דהיינו שהוא בן של מלך,

כמו שחיוב מעניין ההצטגנות.

אמנם רבי שירום בן יוחאי אמר כי לא היה לבד,

כמו שדרשה הגמרא בחגיגה י'ד עמוד ב',

נאה דורש נאה מקיים.

בסדר? אולי רק מקיים מעשיו ותולה ותועלתו מגעת לכל האנשים החסונים.

אלו היה מעביר את הדברים גם הלאה, נאה דורש, נאה מקיים,

לא רק לעצמו אלא גם לאחרים.

ואפילו הוא היה מתווכח עם אותם האנשים החסונים, החזקים, שלא היו מאמינים,

כמו המלכים.

וזהו מפרסם ומכריז, ההצטגננות ההיא לכל באי העולם ובאוזני האנשים ההמונים,

כדי ללמדם וליישרם בטענותיו החזקות, ולהודיע לבני אדם

מה שעלה בעיונו.

ינדי מצאתי, הנה בבקשה, אני מפרסם את הדברים.

וכמו שכתב המורה, פרק י״ג חלק ב', והעיון הזה מפורסם בדיבורו,

היא-היא המרגלית שהייתה תלויה בצווארו.

זה לא הכוונה לשרשרת, כמו שאנחנו מבינים.

אלא מרגלית, דהיינו, שהיא מפרסמת את הדברים כמו מרגלית שתלויה על צווארו, שהוא ממש משמר אותה,

ככה היה אכפת לו שהדברים יעברו לאחרים.

כי לווית חן הם לראשיך וענקים לגורגרותיך, כך כתוב במשלי א'-ט'.

ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה, אשר יהיה בין נפש החולים. אדם חולה, למה?

כי הוא לא מבין את מציאות הבורא יתברך, הוא לא מבין את רצון ה' יתברך, לכן הוא נהיה חולה.

אה, אם תבין מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך, אתה תהיה חולה?

אפילו רגע אחד לא.

וכל זה למה היה חול עם מחוסר האמונה במציאות של ה'.

וכשנפטר אברהם אבינו וחדלה הסתכלות ההיא מצווארו,

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

אין מי שיחליף אותו, העביר את האבן טובה, דהיינו, את מציאות הריפוי לשמש.

ותלאה בגלגל החמה, דהיינו שנשאר העיון הזה מעצמו לכל בעל שכל

שיסתכל על החמה ויגיד, אתה אומר, רגע, לא יכול להיות שיש בורא עולם,

אתה יכול להסתכל על המשרת שלו רגע?

תציץ, תציץ רגע על השמש. מה קורה לאדם שמציץ על השמש?

מיד הוא מסתנוור והעיניים שלו דומות.

אם על השמה שלו אתה לא יכול להסתכל על אחת כמה וכמה בכבודו בעצמו,

אתה לא יכול להסתכל.

לכן אם בא אברהם ותלה את זה בגלגל חמה,

דהיינו, אם אתה גבר, אתה אומר שאתה, בבקשה, בוא נראה אותך.

כלומר שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שייקחו מהמקום או בעצמו שרוקח מהם, כי גלגל חמה נאמר כאן ממקום השמיים בכלל.

וכמו אמר שלמה מלך עליו השלום בקהלת ה' יז',

תחת השמש.

מה יתרעת השמש בכמה מקומות גם שהוא יותר מפורסם בצבא השמיים?

למה דווקא רגע שברוך הוא בחד השמש? כי זה המשרת הכי בולט.

והכוונה כי אחר שנשתמש בו על ידי לימודו של אברהם אבינו,

יצאה שם.

ומכאן ואילך גם יש את העניין של הנחש שמשה שם, כן? שהגלפרות ציווה אותו.

וראה כל הנשוך וראה אותו וחי, כתוב שם.

אז מה הכוונה? מה העניין של להסתכל על הנחש ולהתרפות?

זה סמל הרפואה, הנחש.

אז מה העניין להסתכל בנחש ולהתרפות?

אלא כל הנשוך מנשיכות של אפיקורסות.

אם הוא רואה את הנחש, לאן הוא מביט?

להשם יתברך. אה, ככה?

אם צריך להתבונן להשם יתברך? וראה אותו וחי.

ממילא הוא יתרפא.

למה? כי הוא יזכור תמיד תשיביתי השם ונגידי תמיד.

וכמו שאמר משה רבנו על אבו שלום בדברים ל״ט,

ד״ל״ט, וידעת היום

והשבותה אל לבביך כי ה' הוא האלוהים.

לא מספיק שהאדם יודע, אלא הוא צריך להשיב, ליישב את הדברים על ליבו.

וידעת היום, זה אתה צריך לדעת, אין שאלה בכלל.

אבל בהשבות האלה לבביך, מה?

כי ה' הוא האלוהים.

אין עוד, אין עוד מציאות אחרת.

תוציא מדעתם של האפיקורסים, תוציא מדעתם של כל אלו שחושבים את עצמם חכמים.

שידיעתו היום וסיבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאוד לדעת מה שישוב אל הספקות.

אשר התיילדו בליבו על זה הדרוש, וסוף דבר כי כן דרך השלמים הראשונים אשר היה בהצטגננות היינו בראיית הכוכבים,

וזה היה להם למועיף את נפלא.

על אמיתות מציאת האל יתברך וכי הוא סיבת הסיבות ועילת העילות כולן.

ובשער שישה עשר כתב עוד הרב הגדול בעל עקידת יצחק על מאמר רבותינו זיכרונם לברכה,

משל לאחד שהיה הולך ממקום למקום וראה בירה דולקת.

מה זה הבירה הדולקת הזאת?

זה היה מקום שמפיץ אור

לכל המקומות כולם.

כי אז היה אברהם כך עושה, הולך ממקום למקום,

ולא הלך ממש ממקום למקום,

אלא העביר את הדברים שהיו משפיעים ממקום למקום, והיו מדליקים שם אור גדול.

ועם האור הגדול הזה הייתה כביכול אבירה דולקת.

והוא אור ההצטגננות שהוא ראה.

העיר לכל העולם בתבונה ותכונה נפלאה וראה שמתנונעים, ולא ייתכן לשום מתנונע שיהיה מניע את עצמו לבדו.

וגזר בדעתו את השתלשלות הסיבות.

בסיבה אחת היא סיבת הסיבות ועילת העילות, שהגשבורו מפעיל את הכול.

הוא החברת חשמל המרכזית,

לא אלה שקורסים כל שני וחמישי.

ויודע בידיעה מוחלטת כי הוא האדון שהוא מבקש לאדון ומלך כל העולמות, ומזה הכריח אברהם להולכים איתו

ומתווכחים ומכחישים מציאות האל.

היה מסביר להם, והוא מה שגזר בלי שום ספק שיש מנהיג יחיד מיוחד לבירה.

יפה.

והרי נתבהר מכל דברי החכם הנזכר אשר מתנועת השמיים יש לקחת ראייה ברורה ומופת חותך על מציאות האלוקות.

ועל זה הדרך הכריחו כל הפילוסופים את מציאות הבורא לכל הנמצאים, וזהו העניין שאמר הרב בפרק שירה, שמיים אומרים.

דהיינו, פירוש השמיים מוכיחים בעצם ההתנענעות שלהם.

אם אדם מתבונן על רגע בשמיים,

הוא יראה את העננים רצים,

הוא ראה הכל מסתובב, מה קרה?

איך זה יכול להיות? מי מניע את הכל ככה?

מה, אין הפסקת חשמל? לא יכול להיות.

איך זה לא נעצר?

יום ולילה לא ישבותו, הכל, הכל, הכל מתפקד.

יש איזה מישהו אחד שהוא מניע את הכל, וזה קודשא בריך.

ומהיכן אנחנו נדע אותו?

וכי השמיים סיפרו לנו?

כן.

בא ואומר הפסוק, השמיים מספרים כבוד אל,

איך על ידי ההתנענעות שלהם.

על ידי הסיבובים שהם עושים, ככה הם מספרים.

ואומנם היא כפל הלשון אשר העמיד המסדר את פרק שירה לרמוז בהתבוננות הנלמד מזה הנמצא הכולל אשר לפנינו, כי היה די לפי דברנו שיהיה שירתו השמיים מספרים כבוד אל ולא יותר ומעשי אדם מגיד הרקיע. בשביל מה המשיך?

אלא אולם במה שהמשיך את שארית הכתוב מעשי אדם מגיד הרקיע, עמדנו על עניין יותר עמוק ונפלא.

ראיתה זו כוונת המסדר אשר לפנינו שנבין כפל לשון וחילופי המילות במובן אחד, לפי כוונה פשוטה,

ולא כן לפי כוונה שנייה, ולכן העמיסו הנביאים ואנשי הרוח בשינויים וחילופים האלו מושכלות יקרות ועניינים עמוקים,

כי לא נפלו הדברים בפה אנשי הרוח במקרה בחילוף ויתור.

אשר לא נחשוב זה על מדבר בדעת מאיש.

קל וחומר שלא יכביר הנביא או איש הרוח מילים ללא תועלת.

סתם הנביא לא מדבר.

סתם הצדיק לא מדבר.

על כן מצאנו עצמנו מחויבים לחקור ולהתבונן בדבריהם, ונמצא רב טוב וחוכמה ובינה צפון בהם.

ובשינוי מילותיהם וכפל ענייניהם, כאשר חברנו עבור נחמד וביעור, שמות נרדפים והבדלי הוראותיהם,

ליקומותם במושבותם, והלא הוא איתי בכתובים.

אומר הרב העתיק, משם בית הוראות אלו השורשים. סיפור

זה הדבר הראשון, והגדה זה דבר שני.

וההבדל ביניהם הנצרך לביעור הכתוב אשר אנו בו, והוא יחסו לשמיים.

הסיפור הוא בכבודו של השם יתברך, בכבוד האל.

לכן כתיב השמיים מספרים כבודל.

ולרקיע, הגדת מעשה ידיו, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

וגם ההבדל בין שמיים לרקיע אינם במובן הפשטני האחד, כמו שכתוב, ויקרא אלוקים לרקיע השמיים.

ואחר כך נבוא על הכוונה.

ונאמר עוד שהפילוסופים הכריחו מתנועת אלו השמיים במציאות ממציאה,

על דרך שביארנו באופן הבאת הראיה בשם הקדמונים, עם כל ההבדל הגדול זה בין מציאות הבורא, שהאמין הפילוסוף לקחת

מהמופת הנ״ל.

למציאות האל החיוב להאמין לכל איש ישראלי.

כי כמו שהאמין אברהם אבינו, זיכרונו לברכה, אשר עמד על חקירתו והתבוננותו בטבע, וזוהי ההצטגננות שזכרנו בשם בעל הקידע,

שהנהיג את כל הנהגותיו על פי העיקר

ונרתע מאימת הסיבה הראשונה ובא לכלל אהבה ויראה.

וזה לא ימצא אצל הפילוסוף,

אם השכילו שיש מחיוב המציאות.

כי אם יצא מכלל דעת אפיקורסי, מכחיש זה.

אבל עדיין כמה מהדעות כוזבות ועיונים נפסדים יש,

בינו ובין המאמין, כפי דת אברהם ומוישה.

וכמו שאמר אריסטו,

שהוא פועל בחיוב ושהעולם קדמון בקדמותו,

ושאינו משגיח בשפלים וכיוצא מדעות יצילנו הרחמן,

השם ירחם.

ואף שהאמינו במציאותו,

מהכרח תנועות השמיים,

הרי הם ראו הם עמים סובב את הכול,

והואיל והשתבשו באופן מציאותו, השתבשו עד הסוף.

לכן לא הועילה להם מציאות הבורא באופן השכלתם,

להמשיך כל הנהגתם על פי ידיעת זה העיקר,

ולבוא לכלל אהבה ויראה אחר שכפרו בשאר העיקרים המסתעפים ממנו.

לכן עניין המציאות אצלם אינו נוגע לעצמותם כלל,

אבל הוא תוספת ידיעה חוצית חיצונית, כמו שנדע מציאות נערים או אחד מהאיים, שלא נשתלם בידיעה הזאת תועלת ההנהגה,

ואינו נוגע לעצמותנו כלל,

כמו אם נדע ג' זוויות המשולש שוות לבית ניצבים,

או ידיעת ערך קוטר המרובה לצלעו.

כל זה לא יוסיפו שלמות למידות הנפש בכלל.

לא כן העניין מציאות הבורא, שהכריח אברהם אבינו מתנועת השמיים, הוא עניין עצמותי נוגע להשלים את הנפש.

כשאברהם הכיר לאנשים את הבורא, היה לו עניין להשלים את נפשם.

ולכן הוא הצליח וגייר הרבה אנשים.

וגם שרה הצליחה בשיטה הזו,

והיא גיירה הרבה.

וברוך השם גם הרב אמנון יצחק מצליח בשיטה הזאת.

זה מחזיר בתשובה הרבה.

ולכן אדם יפרוש מדרכי העולמיים.

את הסיבה הראשונה, אם אין לו עניין עצמותי.

וסימן לו הכרת הבורא כנר מאיר על דרכיו והנהגותיו.

ואם מאמינו שכל פעולה קטנה או גדולה נעשית פה,

אי אפשר מבלתי עזר המצוי הראשון אשר השכיל.

לזה נקרא אברהם אבינו ראש המאמינים.

למה? כי הוא הבין שיש מכל דבר ועניין שהקדוש ברוך הוא ברא אור המשכי.

ואחרי אנחנו נמשכים אחריו.

וזכינו לכל הכבוד מאיתו יתבאח בתורה מן השמיים

עניין השכלת מציאות באופן כזה.

ולכן השכלה שכזו רחוקה מדעתם של הפילוסופים.

ובהשכילה מציאותו יתבאח כנזכר לעיל כי לא יתחייב מתנועת השמיים.

הם לא יקבלו מהשמיים. כן, נכון, יש איזה מויפט אחד שהשמיים מסתובבים, אבל זה לא

קשור אלינו.

ולכן נחפש ונחקור להוכיח מזה הנמצא רוצה לומר השמיים עניין מציאותו יתעלה כפי אמונתנו על פי התורה.

וכמו שהוכיח אברהם אבינו, שיהיה נוגע עניין מציאות בלב כל איש ואיש,

להמשיך הנהגותיו על פי זה העיקר.

ולכן כתיב במשלי ג' ה' בכל דרכיך דעהו,

והוא יישר אמונתך,

באופן שהידיעה במציאות תועיל לך ליישר אמונתך.

וזאת תהיה כוונת המסדר פרק שירה,

לסדר את הדברים כדי להגיע למציאות הבורא יתברך, כדי ליישר אמונתנו.

להורינו על שלמות זה העיקר כנזכר לעיל בסמכו לזה הנמצא, זה הכתוב, ויצא לנו התבוננות כשנחקור תחילה

על הבדלי השמות כנזכר, והנה שמיים, רקיע,

שיש ביניהם הרבה הבדלים.

והבירור אצלי מכל אשר נאמרו בזה הוא דעת הרב רבי יצחק הישראלי בספר יסוד עולם, ולזה הסכים גם כן בעל העקדה, שהרקיע נאמר

על שקע, שטח, גלגל, לבנה הנראית לעינינו,

ועליו נרשמים הנמצאים אשר בשמים בכלל, כי שמיים הונחו על כל הנמצאים העליונים.

שם מים, מלשון שמיים, שם מים.

והנמצאים העליונים כולם, ומגלגל הירח עד לגלגל העשירים ולמעלה עד דרום המעלות.

ואת מה שאמר הכתוב בנחמיה ט״ו, אתה עשית את השמיים,

ושמי השמיים וכל צבעיו, הארץ

וכל אשר עליה.

ולזה כינו רבותינו, זכרונם לברכה,

גם כן את הבורא יתברך בשם שמיים,

כמו שנאמר בפרק א',

משנה ג' באבות, ויהי מורה שמיים עליכם. מה, אני צריך לפחד מהשמיים? לא.

אלא הקדוש ברוך הוא, שהוא בשמיים והוא שם את השמיים, אז ויהי מורה שמיים עליכם, דהיינו מורה שכינה,

מורה השם יתברך עליכם כמורה בשר ודם. כמו שאדם מפחד מבשר ודם, אוי!

שלא יעשה לי בעיות הבוס, שלא יפטר אותי, שלא פה, שלא שם.

כך צריך להיות מורה פי כמה וכמה יותר גדול

מהשם יתברך.

וזהו ההבדל בין סיפור להגדה.

סיפור הונח על ספירת הדברים,

ואינו נוגע לשומע בעצם זולת ההנאה מה ששומע חדשות.

ופעם יהיה לשומע תועלת במה שישמר פעם לו.

ובמקרה שייקח מוסר,

שלא ינהג עצמו כאיש המסופר ממנו,

אם הוא לא עשה כן.

או שיוחז דרך המסופר עם אחז צדק דרכו.

וזה תועל במקרה, אבל אינו נוגע בעצם כלל לשומע עניין המסופר, והוא מגזירת ספר הכתוב עליו דברים מועילים לכל קורא.

והאגדה נופל על עניין הנוגע בעצם לשומע, כשמודיעים לאיש מה שקרה לו,

או לקניינו, או התפעל השומע בעצם. וכשנציע ראיות מהתנ״ך, מתי משתמשים בשורש סיפור,

ומתי נשתמש בשורש אגדה,

יראה המעיין כי זה הבדל יותר מסולת נקייה,

ממה שנאמר בעניין הזה, כמו ויספר העבד ליצחק.

מעניין אשר היה לו בבית לבן, וזה אינו נוגע לעצם הנישואים כלל,

אלא מלשון סיפור, כמו ויספר ללבן, והסיפור גם כן לא נוגע ללבן.

כי אין מה שעבר, כי מה שעבר אין.

ואצל חלום עצין הוא לשון סיפור בכל מקום,

כמו ויספר אותו לאחר ויספר אל אביו, זה...

קשור לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי ויספר סרנושקים ויספר פרעה להם ונספר לו, איש מספר לראהו חלום

כי החלום עדיין אינו נוגע בעצם לא אל החולם, אף לא אל השומע, כי אם הפתרון

ואז יהיה עניין החלום נוגע לחולם.

עם משמעת הפתרון יהיה העניין של החלום נוגע לו.

ועל זה נופל לשון הגדה, כמו שאמר יוסף לפרעה, את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה.

ומצינו.

חילוף המילות הללו בעניין נפלאות יציאת מצרים, אמר אל משה בוא אל פרעה כי אני אכבדתי את דיבו ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעלתי במצרים.

ובמקום אחר אמר והגעת לבנך לאמור בעבור זה עשה,

עונה לי בצאתי ממצרים, אמר תחילה לשון סיפור,

ופה אומר פתאום לשון הגדה.

אמנם כפי שביארנו העניין נכון מאוד, כי בנפלאות יציאת מצרים היו שני בחינות. הבחינה הראשונה,

המכה אשר היכה השם את מצרים, אשר על ידה יצאנו,

כמו מכת בכורות, הוא נוגע אלינו בכל דור ודור.

וכמאמר המגיד בהגדה, אילו לא הוציאנו את אבותינו, הרי אנחנו בנינו וכולי וכולי היינו עבדים.

לשאר גם אצלם הוא לשון הגדה, אבל שער ב', אבל שער המכות והאותות והמופתים אשר שם בהם,

והתעלל בהם למען הרות כוחו, ואף אם לדור ההוא היה המכות נוגע בעצם,

שהיו חפשים על ידיהם מעול השיעבוד מכל מקום, לנו לדורות אינו נוגע בעצם.

לכן זה מכונה בשם סיפור יציאת מצרים.

ולזם אמר פרעה, כי עתה שלחתי את ידי, וכולי וכולי, ותיקחד מן הארץ, ואולם

בעבור זאת העמדתיך, בעבור אורותיך את כוחי,

ולמען

ספר שמי בכל הארץ.

והרי פה נאמר לשון סיפור, כי אינו נוגע בעצם לשומע,

כמו ספרני אל הגדולות אשר עשה אלישע, וזהו בו אל פרעה, כי אני אכבדתי את ליבו למען שישיות האלה בקרבו.

כלומר, אף שלא תצאו מתחת ידו על ידי אלו האותות, כי הוא עניין ההתעללות,

לכן נאמר למען תספר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי, ויהיה זה לבנך לדורות הבאים עניין בלתי נוגע בעצם.

אלא יהיה בדרגת סיפור לבד,

כי זה ההתעללות אינה נוגע לעצם הגאולה,

כי ייתכן להיגאל בלי האותות הללו.

אמנם הפסוק והיגדת הוא תשובה לשאלת הטעם, מה זאת

השואל על עניין הנס, על מה שאנחנו עושים מפסח ועל יציאתנו משם,

הנוגע לנו מדורות הבאים בעצם, כמו שנאמר בהגדה, ואילו לא הוציא את אבותינו וכו',

על כן אמר והיגדת לבנך, כי זה נוגע אליו.

אם זה נוגע אליו, צריך לומר, מלשון אגדה, להגיד,

בעבור עשה אדוני לי בצאתי ממצרים, והעניין שייך לשון אגדה.

ובזה איתו רצה לנו דקדוק עצום מאמר המגיד לזה שלו,

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים.

ומביא ראייה שנאמר, והגעת לבנך, בעבור זה עשה אדוני לי בצאתי ממצרים. וטועים העולם לומר

כי הראייה היא ממילת לי,

עשה השם לי,

וגם בצאתי ומדברי בעלם מוסב על כל האומר וכו'.

ואין זו ראייה.

האם כשנקרא או נאמר דברי הדובר בהדור אשר לפיינו באלף מאה שנים,

ונאמר כפי לשונו אשר דיבר אז,

נאמר גם כן מי שאומר כלשונו, גם עליו נאמר העניין ההוא? מה פתאום?

זה נאמר אז, לא נאמר עכשיו.

ומה נעשה בקריאתנו את הפסוק ספרו נא לי?

האם גם כן עליו הצדקנו כל דור ודור?

או אמרין לי אחותי למען יתאבלי בעבורך? זה גם קשור אלינו.

וכמוהו רבים פסוקים ואין מספר.

ומכאן יצא להם העניין הזה בכל דור ודור. מזה הכתוב?

אמנם לפי הנחתנו הראייה הוא מהבדל אשר אמרנו שהאגדה לא שייך זולת במי שהדבר נוגע לו בעצם לשומע.

ועליו נאמר העניין. לכן דקדקו מה שלא נאמר וסיפרת לבנך,

אלא והיגדת לבנך.

ומזה מוכח שהדבר נוגע בכל דור כאילו הוא עצמו יצא ממצרים מסברת אלו, אילו לא הוציא והוא ברור.

כן.

וידוע כי הקריאה בלשון הקודש היא בקשת דבר ממי שתקיף ממנו והשתחוויה הוא תת-תודה מאת המבקש.

על מלוא רצון המבוקש כמו שאומר השתחוויתי כי מצאתי חן.

וזה כוונת הכתוב אכלו כל דשני ארץ. ירצה כל אדם המתענגים על רוב טובו וזביעים מדשן הארץ.

למי יתנו תודות רוב טובם אשר הוא מתואר בהשתחוויה?

הלא הוא לפניו יתברך שזכר קודם

כי להשם המלוכה. וזהו אכלו כל דשני ארץ והשתחוו לפניך גם אנשים המדוכאים ויורודים בעפר שפלותם.

ועני ואביון אשר גם נפשו לא יחיה פחות שבמזונו למי תנו עמלם ויכרעו להיטיב מעמדם?

הלא גם כן להשם וזהו לפניו יכרעו כי גם כל האנשים המתוארים בשם יורדי עפר עליהם לבקש על נפשם

ממי אשר נפשו לא יוכל לחיות על הארץ והוא ההפך האוכלים דשני ארץ שזכר קודם.

ויהיה מילת לפניו מושך עצמו ואחר עמו.

ושיעור הכדוב יאכלו כל דשני ארץ וישתחוו לפניו וגם כן לפניו יאכלו כל ידי עפר ונפשו לא חיה.

ובזה יקשור סוף הכדוב לתחילתו.

ואחר חטא המזמור לא לבד שיעשה צדקה לדור ודור ההוא הפותחים השטיחים

יהבם עליו יתנו צדקות השם.

כי גם לבנים יספרו מלאכות השם אשר הגדיל לעשות אף שאינו נוגע אליהם כהוראת שם סיפור לפי הנחתנו והוא זרע יעבדונו כלומר זרע הצדיקים העובדים אותו יסופר להם לאדוני דור.

כוונתו לומר העסק ההוא אשר היה לדור על השם בהתפללם אליו ומה שעשה השם לדור אשר ממצוקותיהם הושיעם.

ומיד גרוז אחר המשורר כי יש ויש אנשים הנולדים בעת שפעל ועשה כבר הצדקות.

וגם עליהם הצדקות הללו נוגעות.

אפס כי אז היו קטנים ולא הבינו מעצמות הנס

ומה שנגע אליהם.

ואכן עתה שגדלו יבואו גם הם ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה.

שהגיע להם ופירוש מדוע זכר אצלם לשון אגדה ובראשונים היה לשון סיפור.

הואיל והם היו נולדים בעת עשה ונופל עליהם שפיר לשון אגדה והגדת.

וזה יבואו ויגידו צדקתו כי זה עכשיו נוגע להם לעם שהיה נולד עת כי עשה

ויביאו מילות כי עשה חוזרות על עם נולד לכן יגידו.

ואחר אשר חיזקנו זרועות ההבדל בין סיפור לאגדה נשוב לעניין אשר עמדנו עליו.

והוא לפי המבואר קודם עניין מציאות הבורא אשר הכריח הפילוסוף מתנועת השמיים.

הוא עניין תוסף את הידיעה הזאת כנזכר לעיל ולכן הידיעה הזאת תיארנוה כפי הנחתנו ידיעה סיפורית.

אחר שאינו מוכח שיש יחס למצוי הראשון

והתחייב מציאותו לנפש האדם היודע פה בשפל.

אבל אמונתנו במציאות הבורא כמו שהאמין אברהם אבינו

וסידר פעולותיו והנהגתו כפי הידיעה הזאת הוא דבר הנוגע לעצמותו של אדם ונפשו מאוד.

למה? למה זה נוגע לאברהם אבינו? מה הוא עבר?

הוא עבר טראומה.

השליכו אותו לכבשן האש, לאור כסדים.

ולא חסך את בנו יחידו אשר אהב להקריב לאהבת המחויב המציאות

כפי דעתו והשגתו וההשכלה באופן זה רחוקה מאוד מהשכלת הפילוסוף. מה, אני אקח את הילד שלי ואני עכשיו אשחט אותו על ההר וזה נקרא ציווי השם? לא יכול להיות.

כן, אם זה באמת רצון השם יתברך, סליחה, וזה ההבנה שלך שזה רצון השם יתברך,

אז אתה תעשה את זה בלי לשאול שאלות.

למרות שלכולם אמרת שאין רצון השם יתברך להקריב למולך,

אבל זה לא יהיה הקרבה למולך כי זה רצון השם יתברך, שאני אעקוד את הבן היחיד שנולד לי בגיל מאה שנה.

והנה באופן זה הבאת הראייה מעניין הראשון כבר ביאמרנו דעת הקדמונים בזה, אכן אופן השכלת אברהם מהנמצאים כפי עניין השני הללו, מי הכריחו לזה? הלוא הוא אינו מוכח מתנועת שמיים בכלל.

מה, השם הם הכריחו אותו להקריב את הבן שלו קורבן?

השם הם הכריחו אותו להכיר את הבורא? לא, הוא לבדו התבונן בשמיים כדי להכיר את הבורא יתברך.

וכפי דעת בעל, הפרק שירה נשלם לו זאת הידיעה מעניין הרקיע, והוא כערורית שטח הגלגל הלבנה נרשמים עליה כל צבא השמיים.

כנזכר ללבי שם רי הישראלי בספרו יסוד עולם.

והעניין כי הרקיע מראה אלינו פעולת כוכבי השמיים וכסיליהם. זה כמו קערה,

שמתוך הקערה אתה רואה את כל הכוכבים והכול.

במה שהם מצוירים עליו למראה עינינו, ומסידור מבטיהם וניגודיהם התחייבו שינויים נפלאים.

ופה נדע כי יש לעליונים מעשים בשפלים, ומזה יתחייב לנו כיש אלוקים ומתחייב מתנועות השמיים,

כפי דעת הפילוסוף סיבת כל הסיבות.

ויורה לנו הרקיע והוא חלק מהשמיים הקרב אצלנו, כי זה השם אלוקינו.

וזה נוגע לפעולתו של האדם.

וכי מצביהם אבד בשמיים גם בארץ.

ואיך יודע זה?

כי מי שיכיר וידע הוראות הכוכבים שמש וערך אשר הם סיבת ההוויה וההפסד הנמשך מסיבות גלגליהם וחילופי מצביהם,

ונלוזה מעגלותיהם,

והטעות סדרי כוכבי הנבוכה בכלל. כידוע, כל זה בחוכמת האסטרולוגיה.

ומעניין כל כוכב בפרט, כפי הוראתו ומשמרתו, הופקד עליו פה בשפלים.

ונוגע מנהג תמיד על דרך אחת.

והשינויים מתחייבים מהקפת גלגלו על ארבעת רבעיו מעל האומת המזרח ומערב.

ולפעמים יהיה על המבט ידוע כמו מבט אהבה, וייקבע ממנו השינוי פה.

ולפי מנהגנו תמיד שהושפע טוב לאשור הופקד עליו, ולא יהיה דבר ולא יבוא.

וכן להפך, שיהיה מול כוכב ידוע במבט איבה, וימשוך הרס וחורבן לדבר אשר משטרו בארץ כאשר ידע החוזה בכוכבים.

וכן השתנות הנמצאים כשהוא בחצי אהבה או בחצי איבה, כמבואר, וזאת החוכמה.

וקצתה מביאה מריו רבי אבן עזרא פירושה לתורה, וחיבר על זאת החוכמה, קללותיה ופרטיה.

וראיתי אני כותב המחבר כתיבת יו שנקראת בשם ראשית חוכמה,

ואיך שיהיה מאותות השמיים על הרקיע, וייבדל לבעל החוכמה הזאת כל מעשה הנעשה פה בשפלים,

והם לא ישנו את תפקידם.

אם בהוראות רוחות ורעמים, קור וחום,

ובצורת, וגשם, ואם בהתפעלות הצמחים והחיים,

ויעד האצטגנין טוב או רע, אם בכלל או בפרט, את אשר יראה כפי סיבותיהם ויגיד.

ואם כל זה לא יקום ולא יהיה,

וזהו לעוד כי יש להם מעכב ומונע מלמעלה שלא יפעלו פעולתם בעת מהעיתים הראוי להימשך להם.

אז הקדוש ברוך הוא מסובב אפילו שלאצטגנין זה נראה ככה, כמו שהיה אצטגני מצרים,

שראו שעתיד לצמוח המושיע של עם ישראל, ואמרו, נשליך את כולם ליאור,

ואז נחסוך את הבעיה.

אבל לא ידעו שהקדוש ברוך הוא מסתכל מעליהם,

והוא מסתכל מעליהם, הוא יגדל גם את המנהיג מתחת לאף שלהם, ועוד איפה?

בבית של המורד הכי גדול והכופר הכי גדול בו,

אצל פרעה הרשע.

אתה תגדל אותו, אתה תממן אותו, ובצלך הוא יגדל, וממך הוא יצא החוצה, וממך הוא יקבל אישור והכול.

וכל זה למה? כדי שהקדוש ברוך הוא יראה לנו את ידו החזקה.

אז כל זה מאיפה יצא? מן השמיים,

מן הראייה.

הראייה היא לכאן,

וגם לכאן, לאצטגננים, זו הייתה ראייה כושלת.

אבל לעם ישראל, למוישה רבנו, לקדוש ברוך הוא,

זו ראייה כפי רצון השם יתברך, כפי שהקדוש ברוך הוא רוצה.

ומזה מוכח בראייה ברורה כי גבוה מעל גבוה.

כמה שאתה חושב שאתה בגובה, הקדוש ברוך הוא יותר גבוה. והוא נמצא ראשון, הוא מנהיג כל פעולת כוכב כפי רצונו וחפצו.

והוא נתן להם הכוח לפעול כמנהגו, וברצונו נתלה ממנו סיבה למסיבות.

הוא משדד כוחו לתועלת הנגד נברא עמתה אם לשבט או לחסד, ומזה מוכח כי הנמצא הראשון פועל ומסדר פעולת העליונים

לתועלת התחתונים כפי מעשה בני אדם, ויהיה פעולתו ומעשה אדם נוגע אלינו בעצם, ולא במקרה.

אז רגע, מה זה נוגע לכוכב הזה?

או מה זה נוגע לקרחון הזה?

תתכונן, אם הוא מגיע, הקרחון הוא מרטיב.

זה לא נשאר ככה.

הוא לא נהיה נמס.

הכל יצוף, מה תעשה?

זה נוגע אליך.

אתה צריך להזהיר את יושבי חוץ לארץ,

שכבר הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. אם לא,

יהיה בלו בלו בלו,

מתוך המים.

וכל זו ראיה ברורה, אשר לא תיעלם אף מאיש ההמוני קל וחומר לבעלי חוכמה. אם דגור על עצמך חכם,

אתה צריך להבין.

אשר הם יעידו ויגידו הוראות איזה כוכב כפי אשר ראה, וידע כמה באים ולא נכזבה הגייתו, ולפעמים מתהווה פה הוראותיו, ונשאר בדאי

כמו החזאים. היום ירד גשם,

בסוף כל עמי השמש.

אה,

אמר, מה, הוא לא יודע לחזות?

מה, הוא למד במשך כמה שנים, והכול, והוא רואה, ויש לו כל מיני תוכנות,

מכשור והכול.

נכון,

המכשיר מראה מצוין, אבל הגדוש ברוך הוא מנהל את הכול.

אז מה אתה מצפה?

וזהו לאות ולמופת, כי ההנהגה השממית ביד הסיבה הראשונה כסוס ביד הרוכב, וזלזי תיארו הנביאים בשם רוכב שמיים.

כל זה ידע מי שמבין מי יצטגנו בסיבות הטבעיות יותר מאיש ההמוני,

כמו שאמר הנביא,

ישעיה מ״ד כ״ב, כי הבורא יתברך מפר אותות בידיים וקוסמים יהולל.

גם את הקוסם הוא הסתלבט עליו, הקדוש ברוך הוא.

אם הוא רוצה פתאום לקלקל לו את הקסם בשנייה אחת.

וקורא אותם בדיים על כי לא תבוא לפעמים אגדתם על ידי הפרת פעולת הכוכב איתו ללא קוסמים.

ואמר עוד מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, ואומר עצתי תקום,

מכל חפצי אעשה.

כוונתו לומר תחילה וידבר מגנות אחוזים,

ולמותו יכולת הסיבה הראשונה יתברך המפיר עצתם ואומר מגידים לחדשים אשר יבואו אליך.

ואמרו רבותינו לצרכן ולברכה מאשר ולא כל אשר.

כי אם את אשר יסכים רצון הסיבה הראשונה להנהגת זער עולם על פיפ העולם, וזהו מגיד מראשית אחרית.

והוא החוזה בכוכבים אשר לפעמים יגיד מראשית אשר יקרה פה אחרית.

ומקודם בוא העניין בעולם הזה יגיד אשר לא נעשו מצד הסיבות הרחוקות מעיני הכוכבים.

כי הדבר שאפשרי מצד עצמו מחויב לפעמים מצד סיבותיו.

ואומר עצתי תקום וכל חפצי יעשה ויאמר הוא נמשך אחר סיבות השמייניות.

ומה שלא יעלה בידו הוראותיהם בעל כורחו יענה. ואומר עצתי תקום,

אתם תראו שזה יהיה, וכל חפצי יעשה. וזה אמר ראש ברוך הוא ככה מדבר בעדו.

המגיד מראשית אחרית, אה אותו הצטגני.

אומר עצתי אשר יעצתי לפעמים

ולהפר הוראותם תקום וכל חפצי לעשות בהפך מה שיהו.

אז אתה תגיד מה שאתה רוצה, אני אעשה מה שאני רוצה.

כך אומר הקדוש ברוך הוא.

וזהו שאמרו בגמרא בעל בת רתז, עמוד ע' ב',

עמוד ב', כן?

הצטגננות גדולה הייתה בליבו של אברהם אבינו,

והיה בקיא מאוד בהוראת כוכבים ופעולתם הנמשך בשפלים.

רק אברהם אבינו היה שונה מכל ההצטגננים, כי אברהם אבינו כיוון לה' יתברך.

הוא ידע שהכל מסובב מה' יתברך, לכן הקדוש ברוך הוא הצליח בעדו.

ולכן אותה אבן טובה שהייתה תלויה על צווארו הייתה מרפאה,

כי כל כולו היה לה' יתברך.

ומזה נתברר לו כי לפעמים לא יעלה ביד הוראות, ויהיה מזה המתבונן כי גבוה מעל גבוה, ומתבטל לפעמים מהוראות הכוכבים, מה שיאמרו בשפלים.

ובעבור מעשה בני אדם, ומזה הוכיח שהנמצא מחויב במציאות

של ה' יתברך נוגע בכל מעשה בני אדם, ועל עיקר הזה ימשיך כל פעלותיו ויתהלך לפניו בתמימות.

לכן כתוב שאברהם אבינו התהלך לפני ה' והיה תמים.

וזכה להיקרא אוהבו, זרע אברהם, אוהבי.

הוא ביטל בעדו הוראת המזלות, מאמר רבותינו זוהר וברכה עד סנדליך ברגליך דרוח כוכבים.

וכמו שאמרו על הפסוק בישעיה מ״ב,

מי העיר ממזרח צדק יקראו לרגליו?

מהי דעתך דכאי צדק במזרח העדרין למערב? מי אמר לך שהצדק עומד במזרח

ומעבירים אותו למערב?

וזהו עניין ההצטגננות הזלוי בליבו, כי פשוטו הוא לא כמו שפירש בעל העקידה שפירש שהוא בקיא בסידור התכונה לבדה, וזה לא נקרא הצטגננות. ואני נלמד מהצטגננות גם כן יותר עמוק מהקודם, מה שכרח הפילוסוף מציאות הבורא,

אשר אינו קים ידיעה סיפורית. אז הוא יודע משהו.

ומה אתה עושה עם הידיעה הזאת?

הפנמת משהו, התבוננת,

למדת עוד משהו, העברת עוד משהו, לא שום דבר, אני יודע.

כמו כל החיים שיודעים הרבה דברים.

כי דבר השייך ונוגע לנו יהיה עיקר מלבבינו להמשיך פעולתנו מעשה ידינו אחריו, וכמו שאמר משה,

שמא ישראל ה' הוא הנמצא הראשון המהווה זו המציאות, והוא אלוהינו,

וגם הוא אחד,

השם אחד.

ומזה נמשך, אחרי שהאדם מבין שהוא השם אחד, אהבת את השם אלוקיך בכל לבביך,

בכל נפשך, בכל מאודיך וכו' וכו'.

וזה עניין תחליט אמנת מציאות הבורא, גם כן לנו, בני אברהם, שנדבק בו ונלכה באורחותינו.

וכל זה נלמד מהתבוננות הנמצאים בעילונים בכלל המתואר בשם שמיים.

ומהחלק הקרוב אצלנו, אשר תיארנו בשם רקיע בפרט,

ששם אנחנו רואים את כל הדברים הנפלאים, כנזכר ליל מהראשון, כמו שהכרח הפילוסוף, כנזכר ליל בשם בעל העקידה.

אמנם זה עדיין הוא ידיעה חיצונית, אשר תיארנו כידיעה סיפורית.

ומהנזכר הרצוני הוא הרקיע יושלם העיקר של המציאות הראשון,

הנוגע בלב כל איש מבני אדם, וצריך להמשיך הנהגת ופעולת כל האיש.

על כל זה תתעורר השקפת השמיים שאנחנו נשקיף.

ולהורות לנו על זה הלימוד העיקר בשלמותנו,

שמח עליהם בעל הפרק שירה ואמר על הכתוב,

שמיים אומרים, דהיינו נתבונן, נראה בתנועה היומיומית, כביכול,

שהשמיים והרקיע אומרים דברים. מה הם אומרים?

רשמים מיוחדים שהקדוש ברוך הוא עושה בעולמו.

ולכן כתיב השמיים,

מה הם אומרים? השמיים מספרים כבוד אל. מה הם מדברים?

כן, על ידי מציאות הפעולה שלהם,

ועל ידי זה שאנחנו מתבוננים ורואים את מציאות הבורא,

והסיפור וההגדה,

לכן הם מספרים כבוד אל מלשון סיפור,

על ידי מעשיהם.

הוא יתבהר במופת כי יש מניע ראשון המניע גופים נוראים המתנוענעים לעינינו,

וכי זה יורה על כבוד המניע, אמנם עדיין לא מוכרח כי המצוי הראשון נוגע למעשי יעדינו.

כי אם ידי הגרדה, אז מי אמר שעדיין יש מצוי? אז מה אם זה מסתובב?

אשר נופע עליו כי הנחתנו עניין הסיפור, ולכן השמיים צריכים לספר את מה קודם כל כבוד אל.

דהיינו שיש מציאות של השם יתברך בעולם,

אחרת השמיים מסתובבים, כמו שאומרים האסטרולוגים וכל החוזים בכוכבים,

מסתובבים כי יש כל מיני, אני יודע מה, חום, קור וכולי, אוזון,

כל מיני זה, לכן הם מסתובבים. לא, לא, לא, לא.

השמיים מספרים, את מה הם מספרים?

את כבוד האל, את השם יתברך שהוא מנהיג את הכול.

ומעשה ידיו,

מזה מתהווה הכול, במה? בהתבוננות שלנו לרקיע, שאנחנו נראה את כל הניסים הנפלאות, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

הרקיע מגיד את כל הכוכבים,

את כל המזלות,

הכל, הכל, הכל, זה הרקיע מגיד.

וזו עניין הנגיע בעצם, הדבר המוגד, עניין ההגדה.

ולכן אתה משכיל, קורא איש אמונים, הטסים מלבך לכל הדברים האלה.

ואחר שיעלה בלבך כל עוד תשקיף אל השמיים, כי אי אפשר שלא להתעורר על אהבת הבורא ויראתו.

אחרי שאתה רואה את השמיים, משתבח שמולד, איזה יופי.

ולזה כתבו היראים שירגיל אדם עצמו בכל עת להשקיף אל השמיים.

ויהיה מהעוסק בפרק שירה, כמו שיידעו השליעים בפתיחה.

כי אדם שירגיל את עצמו בהתבוננות השמיים,

ידע שמלוא כל הארץ כבודו.

השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידה ומרגיד הרקיע.

ואם ידע שהשמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידה ומרגיד הרקיע, ממילא הוא יבין מהו כוונת השולחן ערוך בסעיף א',

סימן א',

שיב�יתי השם לנגדי תמיד.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. רבי חנן בן הקשיר אומר, עזבו יש ברוך הוא לדקות ישראל.

פיקר בעליהם תורה ומצוות שנאמר ה' חפש סימן צדקו,

יגדיל תורה ויעלה.