משניות ראש השנה - א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, נתחיל בסייעתא דשמיא,

היום מסכת ראש השנה.

זה דבר בעיתום הטוב, כמו שאומרים.

אנחנו מתקרבים בעזרת השם לראש השנה.

אולי גם בעזרת השם נזכה לסיים לפני ראש השנה את מסכת ראש השנה.

אז עכשיו אנחנו לומדים פרק א', משנה א', מסכת ראש השנה.

מתוך המשניות האלו, מי שיש לו אותן,

מי שלא יכול להשיג אותן בכל חנות והוצאת פלדיים.

בהפצה של פלדיים. בהפצה של פלדיים או בטלפון 050-411-2014.

אומרת המשנה, ארבעה ראשי שנים הם.

ב-1 בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.

1 בניסן, הכוונה היא א', ניסן,

זה ראש השנה למלכים ולרגלים.

זה ראש השנה הראשון

שהמשנה מונה.

אנחנו מייד בסוף המשנה נחזור ונבאר כל חלק.

ראש השנה השני הוא ב-1 באלול, דהיינו א' אלול.

ראש השנה,

בעניין למעשר בהמה,

רבי לוזו ורבי שמעון אומרים, ב-1 בתשרי.

דהיינו, לגבי מעשר בהמה, ראש השנה הוא לא ב-א' אלול,

אלא ב-א' תשרי,

זאת אומרת ראש השנה שמקובל אצלנו, ראש השנה אצלנו.

ראש השנה השלישי שהמשנה מונה זה ב-1 בתשרי,

ראש השנה לשנים ולשמיתים ולו יובלות,

לנטיעה ולירקות.

ראש השנה הרביעי שהמשנה מונה זה ב-1 בשבט, א' בשבט,

ראש השנה לאילן,

כדברי בית שמאי,

בתהלל אומרים ב-15 בו.

נחזור עכשיו ונבאר כל חלק וחלק מהמשנה.

ראש השנה הראשון, אמרנו, זה ב-1 בניסן.

דהיינו, ב-א' בניסן,

שבועיים לפני פסח,

ישנו ראש השנה על עניין למלכים ולרגלים.

מה הכוונה?

למלכים הכוונה היא למלכי ישראל.

נסביר את זה עכשיו כך.

ראש השנה של המלכים, מלכי ישראל, נמנה לפי א' בניסן.

אז אם ראש השנה, אם הכתירו, נאמר,

באדר מלך ישראל,

והגיע א' בניסן,

אז א' בניסן נמנה כבר שנה, אפילו שהוא היה, נאמר, מלך רק שבועיים לפני א' בניסן.

ובניסן מתחילה השנה השנייה.

בניסן, אחרי כן,

מתחילה השנה השלישית.

לגבי מה הדברים אמורים?

היו רגילים

למנות את השטרות שכתבו,

שטרות חוב או שטרות אחרים, היו רגילים לכתוב

לפי הזמן שהמלך עמד.

זה היה משום שלום מלכות,

אז היו קובעים וכותבים, נאמר,

שבא' בניסן, שנה השנייה או שנה השלישית למלך הזה והזה,

כתבו את השטר חוב הזה והזה.

עכשיו, מה קורה?

ישנו דבר כזה,

אם נאמר, טעו וכתבו,

בניסן השני כתוב שנה שנייה.

ולמעשה, זו שנה שלישית. עוד פעם,

אם נביא את הדוגמה שבאמצע האדם,

עמד מלך ישראל,

כשהגיע א' ניסן הקרוב אליו,

מתחילים למנות לו את השנה השנייה,

ובניסן אחרי כן מתחילים למנות לו את השנה השלישית,

שרי אנחנו אומרים כאן שא' ניסן

זה ראש השנה למלכים.

אז מילא יוצא שאם שטר,

כתבו בו,

ניסן, נאמר, כתבו את השטר הזה, שטר חוב שאחד חייב לשני אלף שקל,

י' ניסן, שנה שלישית למלך.

שנה שנייה למלך, יותר נכון. שנה שנייה למלך, כתבו, ולמעשה עומדים בניסן השני,

שזו כאמור השנה השלישית למלך. למה?

כיוון שהשבועיים של חודש אדר הראשונים נמנים בו כבר בתור שנה,

כיוון שכשמגיע א' ניסן הראשון מתחילה השנה השנייה,

וכשמתחיל ניסן השני מתחילה השנה השלישית.

ונאמר, כתבו כאן שנה שנייה. מה קורה?

הדין הוא שכאשר אחד חייב לשני כסף,

משתעבדים כל הנכסים שלו להלוואה הזאת.

אז אם נדבר, נאמר, בסכומים יותר גדולים,

נדבר, נאמר, ב-100,000 שקל,

אז אדם,

השתעבדה הדירה שלו לצורך ההלוואה,

או הדירה שהוא קנה אותה,

לצורך ההלוואה של ה-100,000 שקל.

אז אם עכשיו הוא כתב שנה שנייה,

ולמעשה ההלוואה היתה בניסן שנה שלישית,

אז כל הקרקעות

שהוא קנה בין השנה השנייה לבין השנה השלישית השתעבדו,

למרות שבפועל

ההלוואה היתה בשנה השלישית ולא בניסן של השנה השנייה,

מכיוון שאמרנו שבניסן השני מתחילה השנה השלישית.

יוצא שלמעשה הוא משעבד את הקרקעות או את הנכסים שהוא קנה בין השנה השנייה לבין השנה השלישית, וזה שלא כדין,

מכיוון שהאנשים האלו שקנו ממנו נכסים בין

השנה השנייה לבין השנה השלישית לא ידעו שיש הלוואה

גדולה על אותו אדם באותה שנה, והם קנו את זה וחשבו שהקרקע שלהם משוחררת ואינה משועבדת.

מילא יוצא שאם הוא לא יפרע את ההלוואה

ויבואו לקחת, לגבות מהנכסים המשועבדים את כל מה שהיה לו שהוא קנה בשנה השנייה, זה שלא כדין,

מכיוון שההלוואה התבצעה בפועל

בניסן של השנה השלישית.

אומנם הוא הניסן השני, אבל כאמור הוא השנה השלישית למלך.

ויוצא שהוא מחייב לחינם ושלא כדין את האנשים שקנו ממנו נכסים בין השנה השנייה לשלישית.

זה מה שנקרא שטר מוקדם. ההלוואה היתה בשנה השלישית,

ובטעות כתבו בו שנה שנייה למלך, ניסן של השנה השנייה.

כיוון שכן, גזרו חכמים שכל השטר הזה אי-אפשר לגבות בו בכלל לנכסים משועבדים,

אפילו מקרקעות שהוא קנה בשנה השלישית,

מכיוון שהשטר הזה נפסל לגמרי לעניין גבייה משועבדים, כיוון שהוא נקרא שטר מוקדם.

אז על מנת שאנחנו נקבע תאריך קובע, שאנחנו נדע לכתוב בשטר מה התאריך,

אז קבעו שמצעד שלום מלכות,

כפי שאמרנו, זה הולך לפי מתי שעומד מלך ישראל,

והראש השנה שלו לעניין זה,

כאילו קו התאריך שלו זה א' ניסן.

באמת אנחנו יכולים למנות לפי זה כל השנה שהייתה, אפילו מקצת שנה, אפילו שבועיים ופחות,

עד א' ניסן הראשון, הם השנה הראשונה, ומניסן ואילך יש השנה השנייה,

ניסן הבא יהיה השנה השלישית.

זה מה שאומרת המשנה באחד בניסן, ראש השנה למלכים,

שכאמור ידעו איך לכתוב שטרות לפי מלך ישראל.

הדבר הנוסף,

הדבר הנוסף שיש ב-א' בניסן זה ראש השנה לרגלים.

מה הכוונה לרגלים?

ישנו דין שאם אחד נדר נדר לבית המקדש או לבית הכבית,

והוא מאחר לקיים את הנדר שלו,

הוא עובר עליו הכתוב בתורה בספר דברים בל תאחר.

עכשיו השאלה היא מתי הוא עובר, נחלקו בגמרא מתי הוא עובר על בל תאחר.

דהיינו, כמה זמן

התירו לו להביא את הנדר שלו לבית המקדש והוא עדיין לא יעבור על בל תאחר.

אז ישנה שיטה, שיטה כתובה אצלנו במשנה,

שהיא נקראת שלושה רגלים.

דהיינו, אם אנחנו עומדים לפני סוכות עכשיו,

הסוכות זה הרגל הראשון, פסח הרגל השני,

בשבועות

שיבוא בשנה הבאה, בעזרת השם, יהיה הרגל השלישי,

ובימי אלה, אחרי שבועות, הוא יעבור על בל תאחר.

שיטת המשנה כאן היא אחרת,

אומנם אין פוסקים כך הלכה, אבל כך המשנה כאן אומרת,

שהולכים לפי א' ניסן.

מה הכוונה?

שאפילו אם הוא יידור, אדם יידור עכשיו לבית המקדש או לבדק הבית בזמן שלנו. אנחנו נמצאים עכשיו לפני חג הסוכות.

אז חג הסוכות לא ייחשב בתור רגל ראשון, אלא רק מפסח הבא אחריו

יתחילו למנות את שלושת הרגלים,

נמצא שלמעשה הוא עובר על בל תאחר רק אחרי ארבע רגלים בפועל,

מכיוון ששלושת הרגלים צריכים לעבור כסדרן,

כאשר פסח הוא החג הראשון,

וכל מה שהיה לפני פסח לא נחשב.

אז אם למשל הוא נדר לבית המקדש ולבדק הבית אחרי פסח,

אז יוצא שחג השבועות הראשון וחג הסוכות הראשון בכלל לא נחשבים עדיין בחשבון,

ורק כשיגיע פסח הבא אחריו יתחיל מניין של שלושת הרגלים,

שלאחריהם הוא יעבור על בל תאחר.

אז מילא שני הדברים הללו למלכים ולרגלים,

אלו הם הדברים שלגביהם קובע התאריך א' ניסן.

למלכים זה לשטרות, כפי שאמרנו,

לרגלים עניין לעבור על בל תאחר,

שלפי שיטת המשנה כאן החשבון מתחיל מפסח,

דהיינו א' ניסן הכוונה היא לפסח, רגל הבא לפסח,

משם שלושה רגלים כסדרם, כך שיטת המשנה כאן.

יוצא כאמור שאם אחרי פסח הוא נודר,

אז מחשבים לו חמישה רגלים עד שהוא עובר על בל תאחר.

הראש השנה השני שהמשנה כאן מונה זה ב-1 באלול ראש השנה למעשר בהמה,

זו שיטת הנקמיה, ורב לוזר ורב שמעון אומרים, ב-1 בתשרי.

מה הכוונה מעשר בהמה? אנחנו יודעים שיש מעשר אל התבואה,

ישנו דין של מעשר כספים,

ממה שאדם מרוויח.

ישנו גם דין של מעשר בהמה.

מעשר בהמה,

אדם חייב להסר, אם יש לו עדר,

אם יש לו בהמות,

הוא חייב להסר כל שנה בשנה.

מעשר מעביר את העדר כולו דרך פתח צער, כפי שאנחנו בעזרת השם נעבור עונת בראש השנה,

ואנחנו גם אומרים מעביר צונו, כבקרת רועה עדרו.

כך הוא מעביר את העדר בדרך פתח צער,

וכל בהמה עשירית שעוברת היא קודש,

והיא נקראת מעשר בהמה,

ומקריב ממנה את החלב, את הדם, ושאר הבשר נאכל לבעלים כשהם טהורים בירושלים, כדין שלמים.

עכשיו השאלה היא, איך אנחנו מחשיבים את מעשר בהמה?

נאמר, אדם מחויב לעשות את זה פעם בשנה.

בינתיים נולדו כל מיני בהמות.

אז הדין הוא שזה מה שאנחנו ראינו כאן,

שאומרת כאן המשנה, א' באלול,

דהיינו ראש חודש אלול, לפי תנא קמא ולפי רב אליעזר רב שמעון זה א' תשרי,

זה הזמן הקובע לעניין מעשר בהמה.

כלומר,

אדם חייב להסר רק אם יש לו עשר בהמות.

אם יש לו חמש, הוא לא חייב להסר.

מה יהיה אם יש לו חמש שנולדו לפני א' אלול

וחמש בהמות שנולדו אחרי א' אלול? הוא לא חייב במעשר בכלל. מדוע?

כיוון שלא יצאה לו שנה שלמה שבה היו לו עשרה בהמות.

כי אם אנחנו אומרים שא' אלול זה הזמן הקובע, לפי השיטה הראשונה,

אז כל מה שייוולד מ-א' אלול שנה זו

עד א' אלול שנה הבאה לא כולל א' אלול שנה הבאה,

זה נחשב לעניין יחידה של עשר בהמות.

את הבהמות הללו אנחנו צריכים לאסר. מי שיש לו פחות מ-10 הוא פטור ממאסר, מי שיש לו יותר כמובן שהוא חייב.

אז מילא הזמן הקובע לעניין זה זה ראש חודש אלול, וישנם סוברים א' תשרי.

אז מילא לא מאסרים גם מבהמות שנולדו בשנה קודמת על שנה זו.

נאמר, דין אחד למדנו שאם יש לו פחות מ-10 בהמות בשנה,

דהיינו שלא נולדו מ-א' אלול עד כ' ט' מנחם אב לשנה הבאה,

לא נולדו לו עשר בהמות ביחד,

אז הוא לא חייב בכלל למאסר.

אם נאמר נולדו לו,

אבל משום מה הוא רוצה להאסר מבהמות שלפני שנה

על בהמות שנולדו לו השנה.

דהיינו, מה שהיה לו לפני א' אלול על בהמות שנולדו עכשיו.

אז גם כן הדין הוא שאי-אפשר.

צריך להאסר מבהמות שנולדו באותה שנה.

בזמן הקובע על אותה שנה אנחנו אמרנו שזה א'

אלול לפי שיטת הנקמה.

אז מילא מה שנולד מ-א' אלול עד סוף מנחם אב שנה אחרי כן,

זה מצטרף לעניין-מניין ואפשר רק להאסר מאותן בהמות על אותן הבהמות שנולדו באותה השנה.

ועוד דין, כפי שאמרנו, ישנו דין שלא מצטרפים בהמות אם אין לו עשרה בהמות,

לא נולדו עשר בשנה אחת,

אז מילא לא מצטרפים משנה אחת לשנה הבאה.

זה הראש השנה השני לעניין

מעשר בהמה.

הראש השנה השלישי,

אומרת המשנה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים,

לשמיטין, ליובלות,

לנטיעה ולירקות.

ראש השנה השלישי שהמשנה מונה כאן זה א' תשרי. אומנם אנחנו נראה, בעזרת השם, במשנה הבאה

שיש יום דין, כפי שאנחנו יודעים שבא' תשרי ראש השנה יש לנו יום דין,

אבל חוץ מזה ישנו גם דין פה לעניין שראש השנה הזה נמנה לעוד דברים,

הוא נמנה לשנים.

מה הכוונה נמנה לשנים?

שנים כאן הכוונה, שנים של מלכי אומות העולם.

כפי שביארנו בתחילת המשנה,

היה ראש השנה למלכי ישראל לשטרות.

אותו דבר ישנו ראש השנה גם כן למלכי הגויים. אם נמצאים במקום שיש מלכי הגויים, אז מונים להם את הזמן שלהם, נמנה לפי א' בתשרי.

במילא אם יהיה שטר שנכתב לפני הזמן,

כפי שראינו במשנה הראשונה לגבי מלכי ישראל, אותו הדין אמור גם כן לגבי מלכי אומות העולם.

דהיינו שאם ישנו מלך שמונים לו לפי א' תשרי,

השנה הבאה אחרי כן זה א' תשרי, עוד פעם, זו מתחילה השנה השנייה.

ואם הוא התחיל את המלכות שלו לפני א' תשרי הראשון, השנה הבאה זה יהיה כבר השנה השלישית.

ועוד פעם, אם יצא אותו מכשול שכתבו בטעות

ראש השנה על השנה השנייה,

בעוד שלמעשה מתחילה השנה השלישית,

ההזמן לזה יהיה שטר מוקדם ופסול,

אותו עיקרון אשר ראינו לגבי מלכי ישראל בהתחת המשנה.

ישנו עוד דין שראש השנה של א' תשרי קובע גם כן לעניין לשמיתים וליובלות.

מה הכוונה לשמיתים?

אנחנו יודעים ששנה שנת השמיתה.

שנת השמיתה מתחילה ב' א' תשרי.

ב' א' תשרי אסור כבר לחרוש ולזרוע בארץ ישראל,

ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להוסיף כבר 30 יום לפני כן.

אז ראש השנה לשמיתים הכוונה היא שאם נכנס א' תשרי,

אסור כבר לחרוש ולזרוע.

חוץ משה, זה יום טוב עצמו שאסור, אבל הכוונה היא שמתחילה שנת השמיתה, ובשנת השמיתה אסור לעבוד את האדמה.

ישנו עוד דין, גם כן עניין היובלות. אנחנו יודעים ששנת ה-50 זו שנת היובל.

עבדים משתחררים משנת היובל.

אז מתי הם משתחררים למעשה?

ב' א' תשרי.

כתוב עוד

שהיו נשארים עד יום כיפורים,

אבל כבר לא היו נשארים בתור עבדים. אבל על כל פנים,

הזמן הקובע לעניין השחרור שלהם

זה שנת היובל כשמגיע השנת,

כשמגיע התאריך א' בתשרי.

אז זה הדבר השני שא' תשרי קובע. אמרנו שהוא קובע לעניין השנים של מלכי אומות העולם,

לשמיתים וליובלות.

עכשיו הדבר הנוסף, שהוא קובע לעניין נטייה.

מה הכוונה לעניין נטייה?

אנחנו מונים את השנים של האילנות,

מכיוון שאנחנו יודעים שישנו דין שנקרא עורלה, התורה אומרת שאסור לאכול פירות עורלה.

רק בשנה הרביעית מותר לעלות עם זה לירושלים ולחול שם. בשנה החמישית כבר העץ מותר לחלוטין.

איך אנחנו מונים כאן את ארבע השנים של האילנות?

אז יוצא כאן דבר מאוד מעניין.

יוצא כאן שכשמגיע א' תשרי,

אז אנחנו מונים, מתחילים למנות לאילן,

כיוון שא' תשרי זה גם כן מניין לאילן.

עכשיו ככה,

כל המגדלים יודעים שהשיטה כדי להרוויח חלק מהשנה זה לזרוע

45 יום לפני ראש השנה.

כאשר יגיע ראש השנה נוכל להחשיב את זה בתור שנה שנייה.

זה פשוט רווח, זה לא דין.

אפשר גם לזרוע חצי שנה או כמעט שנה לפני ראש השנה, זה אותו דבר.

רוצים כמובן להרוויח את זמן הגידול של הפרדסים,

אז נותנים את זה, הזמן הסמוך ביותר לראש השנה.

למה 45 יום?

כיוון שאילן צריך,

הזרע צריך שבועיים על מנת להיקלט באדמה.

אז ישנו שבועיים שהוא נקלט, 15 יום, דהיינו שצריך אותו י' יום שצריך שזה ייקלט באדמה,

ואחרי כן 30 יום בשנה חשובים לשנה.

אז ביחד אנחנו מגיעים כאן ל-45 יום

לפני ראש השנה על מנת שנוכל להחשיב את העליונות הללו שכבר יש להן שנה.

וכשיגיע א' תשרי עכשיו,

אז תתחיל למעשה השנה השנייה.

כמו שראינו מעין רעיון דומה לגבי המניין, אנחנו עונים למניין שנות-המלכים,

אותו דבר זה לגבי האילנות.

45 יום הראשונים זה המינימום על מנת שייחשב לשנה,

ראש השנה מתחיל את השנה השנייה,

ראש השנה אחרי כן

מתחיל כבר את השנה השלישית,

וראש השנה השלישי מתחיל כבר את השנה הרביעית.

עכשיו יוצא כאן דבר מעניין.

עכשיו היינו אומרים שמתחילה השנה הרביעית של האילן? לא, עדיין לא מתחילה.

אמנם בפועל, לפי הספירה,

אז מגיע ראש השנה השלישי,

מתחילה השנה הרביעית,

אבל כיוון שזה כבר צמח להיות אילן, זה לא סתם זרע באדמה, זה כבר אילן,

אנחנו מתחילים להתייחס אליו בתור אילן.

אז מילא הזמן שלו הוא לא א' תשרי,

לא ב-א' תשרי מתחילה השנה הרביעית,

אלא הפירות שלו אסורים משום עורלה עד ט' בשבט גם כן.

אנחנו נראה מייד, ט' בשבט זה לפי רוב השיטות, זה ראש השנה על האילנות.

אז זה יוצא כאן ככה,

את האילן אנחנו מתחילים למנות

בתשרי א' תשרי, אבל כשהוא מגיע לשנה הרביעית אנחנו אומרים שעכשיו הוא כבר אילן,

אנחנו צריכים להתייחס אליו בתור אילן,

וכיוון שכן,

אז אנחנו מחכים עד ט' בשבט, עד ט' בשבט הוא אסור משום עורלה.

עדיין יש לנו עוד תשרי, חי שבן, כסלו, טבת,

ט' בשבט או א' בשבט ישנן שיטות,

עד אז אנחנו מחשיבים לו את ארבע השנים של עורלה.

וכשיגיע הט' בשבט,

הפירות שיחנתו החל מט' בשבט,

יש להם דין רווי לאכול אותם בירושלים,

וכשיגיע הט' בשבט בשנה אחרי כן,

דהיינו השנה החמישית, אז כבר יהיו כל הפירות מותרים.

על כל פנים, כל מה שגדל

עד ט' בשבט,

הראשון, שהוא השנה הרביעית, כפי שהסברנו קודם,

אסור עדיין משום עורלה,

וכשיגיע הט' בשבט זה יהיה מותר מה שחנת אחרי ט' בשבט.

מה הכוונה חנתה?

חנתה, ישנו דין שהפרי נחנת, דהיינו גדל,

חלק מהשיטות זה שליש מהפרי,

יש שיטות שאומרים שהפרח כבר נופל,

יש מושג בפרי מה שנקרא חנתה.

אז פירות שחנתו

החל מט' בשבט,

חנתה זה שלב מוקדם עוד לפני שיוצא הפרי בשל, לפני שהפרי הוא בשל.

לפני שהפרי בשל,

מה שנחנת, החל מט' בשבט של השנה הרביעית,

יש לו דין רווי,

ומה שנחנת מהשנה החמישית מותר כבר לגמרי. מה שנחנת מהשנה הרביעית מותר רק לאכול

כדין רווי בירושלים.

אז זה נקרא לנטייה.

לנטייה, על מנת שאנחנו נתחיל למנות את שנות העורלה של העץ,

אז זה נקבע א' תשרי, ורק בסוף, כזכור, בשנה השלישית,

בראש השנה השלישית, שלמעשה השנה הרביעית,

אנחנו מושכים את הזמן עד טו בשבט, כיוון שיש לו כבר שם של אילן.

עוד דבר שקובע בראש השנה הזה זה לעניין ירקות.

מה הכוונה ירקות?

לעניין מעשר ירק.

אנחנו עוד פעם, כפי שאמרנו, במעשר בהמה,

כפי שאמרנו בשנות המלכות. כל דבר אנחנו צריכים לדעת מהו קו הזמן, מהו קו התאריך שלגביו אנחנו נתייחס.

כמו שראינו בפירות,

בנטייה או בבהמות שלא מעשרים מה שנולד בשנה הקודמת על שנה הזאת,

אותו דבר גם כן, בירקות אנחנו צריכים להסר רק מה שנלכת באותה שנה.

מה שנלכת בשנה קודמת הוא לא יכול להסר על מה שנלכת בשנה הזאת.

לכן, מה התאריך הקובע לעניין ירקות?

אז עוד פעם, זה א' בתשרי.

מה שנלכת מהאדמה לפני א' בתשרי

שייך לשנה הקודמת,

מה שילקטו אותו אחרי א' בתשרי, דהיינו אחרי ראש השנה,

שייך לשנה החדשה, ולא מאסרים מזה על זה.

אם שמתם לב,

אמרנו שפירות הולכים אחרי חנתה,

כך היא ההלכה,

וירקות הולכים אחרי לקיטה, דהיינו מתי שמלקטים את זה מהאדמה.

ישנם שתי זמנים שונים.

בפרי אנחנו הולכים, אפילו כשהפרי עדיין בא עץ,

אם הוא נחנת, אם הוא נגמר,

אז יש לו דין של אותה שנה,

ובירק אנחנו הולכים אחרי לקיטה.

יש בזה עוד נפקימיניה, כפי שאנחנו נראה את זה עכשיו מייד.

הראש השנה הרביעי שהמשנה מונה זה ב-1 בשבט,

ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בתהילל אומרים ב-15 בו.

ישנה מחלוקת

אם ראש השנה לאילנות זה א' בשבט או ט' בשבט.

לעניין שלנו,

אנחנו רק נגדיר את זה, נדבר באופן כללי בשביל מה חשוב לנו לדעת אם ראש השנה הוא א', זאת אומרת, אם זה לפני א' בשבט או לפני א' ט' בשבט,

לפי השיטה השנייה,

או שזה אחרי כן.

כיוון שישנו דין, כפי שאנחנו אמרנו,

יש מעשר ירק, יש מעשר בהמה,

כמובן שצריך לתת מעשרות מהאילנות, מהפירות.

פרי, אנחנו אמרנו, שולחים אחרי חנתה ולא אחרי לקיטה כמו ירק.

בשביל מה אנחנו צריכים לדעת

מתי נכנת הפרי?

כיוון שישנו גם הבדל במעשרות.

ישנו מעשרות, חוץ משנת השמיטה,

ישנה כל שנה מעשרות, שתי מעשרות.

כל שנה, שנה ראשונה,

שנייה, שלישית, רביעית, חמישית, שישית,

למניין שנות השמיטה,

דהיינו שמותר לכול את הפירות,

אז תמיד ישנו מעשר ראשון,

אבל ישנו מעשר שני גם כן.

מעשר שני מתחלף בשנה שלישית ושלישית ושישית,

שלישית ושישית,

במקום מעשר שני מפרישים מעשר עני לעניים.

זאת אומרת, אם בששת השנים מפרישים בכל שנה מעשר ראשון ומעשר שני,

אז בשנה השלישית והשישית במקום מעשר שני נותנים מעשר עני.

עכשיו, מהו הזמן הקובע כדי שנדע מה זו השנה הראשונה או מה זו השנה השנייה?

מה זו השנה השלישית והרביעית כדי שאנחנו נדע מתי להחליף

מעשר שני ולתת במקומו מעשר עני,

אז הזמן הקובע הוא או א' בשבט או ט' בשבט, תלוי בשיטות.

אז מילא, לכן אנחנו צריכים לדעת,

חוץ ממה שראינו קודם שיש גם נושא של הורלה, ישנו נושא נוסף

לגבי המעשרות.

הורלה, כבר סיימנו את הנושא הזה ואמרנו

שמונים אותו גם כן לפי ט' בשבט,

עניין שנה רביעית שהוא רבעי, לאכול בירושלים, שנה חמישית שהוא מותר לכולם,

אבל ישנו נושא נוסף שהוא לגבי מעשר הפירות,

שלא נותנים מעשר ממה שחנת לפני ראש השנה או ממה שחנת אחרי כן, ובדבר נוסף אנחנו צריכים לדעת גם כן איזה מעשר לתת.

דהיינו, מעשר בשנה השלישית והשישית,

המעשר השני מתחלף למעשר עני.

ולשם ככה אנחנו צריכים לדעת מהו הזמן הקובע, והזמן הקובע לעניין זה זה א' בשבט או ט' בשבט לפי השיטות.

בזה סיימנו את משנה א'.

משנה ב' עוסקת בארבעה פרקים, העולם נידון.

המשנה הראשונה אמרה לנו,

דיברנו בה,

מה זה הראשי שנים לעניין מעשרות ומעשר בהמה ומעשר ירק ומעשר פירות ולעניין נשנים ושמיטין ויובלות.

עכשיו אנחנו מדברים פה מתי העולם נידון, ישנו דין.

אנחנו נמצאים בי״ד אלול, כבר עברנו כמעט

יותר מחצי, זאת אומרת, הלכנו אור לט״ו,

בעזרת השם עוד שבועיים יהיה דין לכל העולם כולו.

אז ישנם עוד זמנים במשך השנה שישנו דין.

בנושא הזה עוסקת המשנה השנייה. בארבעה פרקים העולם נידון.

בפסח

על התבואה.

בפסח ישנו דין על התבואה, מייד נחזור ונבהר. בעצרת,

דהיינו בחג השבועות, ישנו דין על פירות האילן.

בראש השנה הבאה עלינו לטובה,

כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון,

שנאמר,

היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם.

ובחג,

הכוונה היא לחג הסוכות,

נידונין על המים.

בחג הסוכות ישנו דין

על המים.

לפני שנבאר,

נסביר אולי, הרי לכולם ודאי קשה להם השאלה, הרי הכול נידון

בראש השנה, אז מה ישנו טעם?

עוד ראש השנה לעניין המים, לעניין התבואה וכו'.

אז הביאור הוא,

כפי שאומר כאן התוספות יום טוב, ובמשניות הללו יש גם הערות בסוף המסכת,

הדין הוא ככה. ישנו דין על כל העולם כמה תבואה היא בכלל בעולם.

ישנו דין על כל העולם

כמה פירות האילן יהיו באותה שנה.

ישנו דין על כל העולם כמה מים יהיו באותה שנה.

עכשיו, אבל השאלה, אפילו נאמר אם קצבו לו, הקדוש-ברוך-הוא קצב לעולם הרבה תבואה,

הרבה מים, כמה הוא יקבל זה נקבע בראש השנה שלו, באלף תשרי,

הבא עלינו לטובה.

זאת אומרת, ככה עוד פעם,

בפסח ובעצרת ובסוכות זה דין כללי על כל העולם, כמה תבואה תהיה בו, כמה פירות אילן יהיו בו, כמה מים יהיו בו.

אבל כמה הוא באופן אישי יזכה, כמה הוא יקבל,

אז זה נקבע בראש השנה שלו.

אנחנו הרי יודעים גם כן שיש תפילה, נתנה תוקף, מבאש ומבמים, מברעב ומבצמא.

דהיינו, אפילו אם יש בעולם שפע,

והקדוש-ברוך-הוא יעזור שיש שפע,

זה לא אומר שעדיין הוא יקבל את זה.

הוא חלילה יכול למות בצמא.

מסופר על אחד מעשירי העולם הידועים

שהוא נפטר בכספת שלו, פשוט לא יכל לצאת החוצה.

אז זה לא עוזר שהיה לו כל טוב

מחוץ לכספת, פשוט אף אחד לא ידע שהוא נמצא בפנים,

והוא נחנק שם על המוות.

אז מילא יוצא כאן שכמה הוא יקבל, זה נקבע באלף-ניסן.

בכללות על העולם נקבע כל דבר במועד שלו.

נתחיל עכשיו לבאר את המשנה.

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה.

כפי שאמרנו,

בפסח ישנו דין על התבואה,

אם התבואה בעולם תלכה

או לא תלכה,

חלילה, בצורת כלל-עולמית,

או שתהיה שנת שפע.

זה נידון בפסח.

ומבהרים איפה אנחנו יודעים את זה. כיוון שהתורה אמרה להביא עומר בפסח,

אז מכאן אנחנו יודעים שזה זמן דין על התבואה,

והתורה נתנה לנו עצה שנביא עומר כדי שתתברך לנו השנה. על ידי זה שאנחנו מביאים את קורבן העומר,

אנחנו מראים לקדוש ברוך הוא שאנחנו מביאים פה את הקורבן הנכבד הזה, שאנחנו רוצים לזכות בדין,

ונתנו את האפשרות להביא את הקורבן הזה על מנת שנזכה בדין על התבואה.

בעצרת, דהיינו בחג השבועות, ישנו דין על פירות האילן.

מאיפה יודעים את זה, אומר הבר תנורא?

כיוון שהתורה אמרה, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת,

כדי שאברך לכם פירות האילן.

וחיטה,

ישנו מאן דאמר בחז״ל שסובר שזה נקרא עץ.

נקרא עץ, יש לזה ראייה, מעץ הדעת, טוב ורע,

שהקדוש ברוך הוא אמר, לא תאכלו, והאדם הראשון אכל, ישנו מאד דאמר שסובר שהוא אכל חיטה.

מזה אנחנו יודעים שישנה שיטה שחיטה נקראת עץ,

וכשמביאים את שתי הלחם בעצרת, זה סימן שאז ישנו דין על פירות האילן.

בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון.

דהיינו בפתח צר אנחנו כולנו עוברים, כל העולם כולו, וכל אחד נידון על בריאות וחולי,

על מוות וחיים,

עונג וצער,

רווח והפסד,

וכל המאורעות העתידים לבוא עליו במשך השנה נקבעים בראש השנה. כפי שאמר אחד מגדולי ישראל שלקה בלבו,

אז כשהוא יצא מבית-חולים הוא אמר, זה נקבע בראש השנה לפני שנה.

כל מה שאם היינו יודעים

כמה עומד

על המשקל בראש השנה, לא היינו מוותרים על רגע בראש השנה.

על הרב מבריסק מסופר שמרוב פחד

שהוא לא ילמד מספיק בעומק העיון שהוא יודע, הוא היה אומר תהילים כל הראש השנה,

כי זהו היה בטוח שיכול לצאת ידי חובתו.

כל רגע ורגע בראש השנה הוא חשוב מאוד וקובע מאוד,

וזה כמו שאדם נכנס לאוטוסטרדה ארוכה

שאין ממנה יציאות בדרך. אותו דבר, אדם, נקבע לו משהו בראש השנה,

לפעמים זה מהלך שלם לכל החיים שאי-אפשר לצאת ממנו.

אין פניות, והפניות לפעמים שכן ישנן הן קשות ומפותלות וארוכות,

וכדאי מאוד מאוד להשתדל לעשות את ההכנות הראויות והנכונות

לפני ראש השנה,

וכל שכן ננצל כל רגע בראש השנה,

כפי שכתוב גם כן ב...

הלכה,

לא לכעוס, וכל הדברים, כל העצות שישנם

כדי לצאת זכאים בדין

כדאי מאוד,

לא כדאי מאוד, זה פשוט,

זה החיים שלנו, אנחנו צריכים לדעת, כל רגע קובע בזה בראש השנה. ישנם אנשים שלא ישנים,

אפילו שלמעשה בהלכה כתוב שאחרי חצות היום כן אפשר,

כיוון שרק כתוב שאם הוא הולך לישון, המזל שלו הולך לישון, יש כאלה שקמים ותיקים,

כדי שאפילו לא יהיה להם רגע שהם ישנו בתוך ראש השנה,

לא אוכלים דברים חמוצים בתור סימן לא טוב להשנה, עושים כנגד הרבה סימנים בראש השנה, כפי שכל אחד יודע.

כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, אין משחקים, בראש השנה, בורא עולם

עומד ויושב על כיסא המשפט ודן כל אחד ואחד,

שנאמר, היוצר יחד לבם

המבין אל כל מעשיהם.

אז פה עומד כבר התוספות, אבל השאלה הזאת, מצד אחד

כתוב שכולם עוברים בפתח צר והקדוש-ברוך-הוא בוחן ובודק כל אחד ואחד.

מצד שני כתוב שביחד, יוצר יחד לבם.

אז זה אומר כאן התוספות הוא יום טוב במקום שאדם לא יכול לצייר לעצמו שני דברים הפוכים.

אצל אדם זה לא מסתדר.

אם זה כולם כאחד, אז זה לא כולם ביחד.

אם כולם ביחד, אז זה לא כל אחד ואחד.

אבל צריך לדעת שאצל הקדוש-ברוך-הוא אין גבולות ואין מגבלות.

גם מה שאנחנו לא מבינים, ככה זה.

מצד אחד כולם ביחד, מצד אחד כל אחד

כבני מרון, וממילא כל אחד צריך להשתדל מאוד.

אנחנו יודעים,

ישנה עצה אשר בסול סלנטר, אחד מגאוני המוסר שהיה.

הוא אמר, ישנו דין,

כפי שאנחנו רואים כאן, שכל אחד אומנם נידון לבד,

מצד שני גם כולם נידונים ביחד. מה הכוונה?

ישנו לפעמים אדם שמצד עצמו הוא לא זכאי לעבור את הדין.

הוא לא זכאי.

אבל כיוון שהוא עושה איזשהו דבר לטובת הציבור,

זה לא חייב להיות דבר גדול, אבל הציבור תלוי בו,

אפילו אם, נאמר, הוא מכין את בית-הכנסת לכבוד שבת.

לא משנה, כל דבר שלא יהיה.

הוא עושה משהו למען הציבור, שהציבור צריך אותו,

אז הדין שלו משתנה.

הדין שלו משתנה.

דנים אותו עכשיו גם לפי הציבור. אם הציבור צריך אותו,

אין מישהו שיינקה את בית-הכנסת, אין מישהו שיפתח את החשמל בבית-הכנסת,

אין מישהו שיינקה את בית-הכנסת.

והוא לקח על עצמו את זה, את הדבר הזה. זה רק בתור דוגמה אני מביא.

והוא עושה את הדבר הזה.

ממילא עכשיו יש לו דין נוסף,

אומנם מצד אחד הוא נידון מצד עצמו ולא מגיע לו,

מצד שני הציבור צריך אותו.

אז ישנו כאן משקל נוסף

של הציבור.

ואם הציבור צריך אותו, לפעמים זה מטה את דינו לזכות,

מטה את הדין שלו לזכות.

אז כמה זה כדאי לעשות משהו לזיכוי הרבים, למען הציבור? אם הציבור צריך אותו,

יש לו דין אחר. הוא כבר אדם שהציבור צריך אותו, אז כבר צריך לשקול אותו אחרת.

אולי לא מגיע לציבור להצטער?

לא מגיע לציבור להצטער. ואם לא מגיע לציבור להצטער,

אז כבר צריך לדון את הדם הזה לקו זכות, כיוון שהוא מענה את הציבור, מזכה אותם בדבר מסוים.

זה אפילו לא חייב להיות דבר גדול,

זה יכול להיות אפילו דבר קטן, כל שכן אם זה דבר גדול.

כמה שהציבור יותר צריך אותו,

וכמה שיותר חלקים מהציבור צריכים אותו,

אז מילא הדין שלו הוא דין כלפי כל הציבור,

והוא יכול לצאת זכאי רק מכוח זה שהציבור צריך אותו.

אומר רב ישראל סלנטר שלכם כדאי שכל אחד ידאג

שהוא יעשה משהו עם הציבור, שהציבור יצטרך אותו,

ואז ממילא הופך להיות לו הדין שלו יותר קל,

כיוון שגם אם הוא באופן פרטי אינו זכאי,

אבל כיוון שבאופן כללי צריך אותו, אז זה דין אחר.

אז ממילא עצה טובה לפני יום הדין, שהגענו לזה, לדעת את זה.

ישנו בכלל היום השני,

אני לא רוצה להיכנס לזה, יש בזוהר דין הערפיה ודין הקשיא, יש דין קל ודין קשה.

דין קשה, אין לנו הרבה עצות.

זה מאוד קשה, הדין הקשה, היום הראשון.

הדין השני זה דין ערפיה.

זה גם כן, הבחינה הזאת, הרב טסלר מסביר,

הבחינה כמה שהצדיק צריך אותו. העולם בנוי כפירמידה.

ישנו למעלה הצדיק שבשבילו העולם עומד.

אותו זמן העולם עומד.

יש אחרי כן תלמיד ו' צדיקים שהעולם עומד עבורם.

עכשיו, כמה,

יש פה את הפירמידה,

כמה שהוא תופס חלק בפירמידה, אם הוא בכלל תופס,

וצריך אותו על מנת להחזיק את הפירמידה למעלה, דהיינו הוא משמש לצורך הצדיק, אז עוד פעם יש לו מה שנקרא היום השני, דין ערפיה,

כך מסביר הרב דסלר.

זה גם עצה טובה נוספת בשבילנו להיות נצרכים שהוא צדיק,

לאו דווקא צדיק, יכול להיות תמיד חכם,

שצריך אותנו ואז מילא אנחנו זוכים בדין הקל.

הרמב״ם אומר בהקדמה בשמונה פרקים, אז הוא אומר ככה,

שלפעמים אדם יכול לבנות

טירה שלמה, בניין שלם, הוא חושב שהוא בונה את זה לצורכו. לא.

כל מה שהוא בונה זה שעל מנת פעם אחת צריך איזשהו צדיק לעבור

שם על מנת שיהיה לו צל לצורך זה הוא בונה את כל הפירמידה שלו, את כל העתירה שלו,

על מנת שאותו צדיק ייהנה מהצל.

אנחנו לא יודעים אף פעם מה המעשים שלנו. על כל פנים, אמרנו כאן שני דברים,

להינצל בדין,

או מה שרב ישראל סלנטר אמר, את הנושא הזה שהכלל יצטרך אותו, זיכוי הרבים לקהל,

שזה דבר שלא קשה לעשות אותו. כל אדם נמצא באיזשהו ציבור,

כל מה שהוא עושה, כל מה שהוא טיפה מנקה או שהוא עושה למען הציבור,

במיוחד אם זה בדבר קבוע, אז יש לו זכות לעבור את הדין

ביחס לציבור, כשהציבור לא מגיע להצטער, אז מילא הוא כבר יוצא זכאי בגללם.

ישנו דבר נוסף

של הדין ערפיא, מה שאנחנו אמרנו שזה כבר יותר מה שהצדיק צריך אותו,

כפי שהרב דסלנטר מסביר.

זה לא אומר שאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, זה ברור שבסופו של דבר,

אחרי 120 דנים אותו על כל פרט ופרט,

אבל על מנת שהוא יוכל לעבור את התחנה הזאת,

את התחנה הזאת של ראש השנה,

הוא צריך את העצה הזאת,

העצה שאנחנו אמרנו, להיות מזכה הרבים, להיות שהרבים צריכים לו.

עכשיו הוא עובר תחנה נוספת.

בשביל מה צריך לעבור תחנה? הרי מה שהוא עשה, דברים לא טובים השנה הזאת, הוא יבוא בסופו של דבר על הדין ועל המשפט,

כיוון שאנחנו מקווים שבעזרת השם בשנה הבאה אולי נצליח לתקן גם את השנה הזאת.

נצליח לתקן גם את השנה הזאת, וממילא זה טוב לנו וחשוב לנו לעבור את התחנה הזאת, את ראש השנה הזה,

זכאים.

זכאים פירושו של דבר לא מספיק רק כשאנחנו עוברים. השאלה היא איך עוברים.

רבי חצקי לוינשטיין מסביר שאנחנו צריכים לעבור את הדין בצורה כזאת שתהיה לנו שנה

עם מנוחת הנפש,

שנוכל לעבוד את השם,

שנוכל לתקן, שנוכל לעשות.

זה לא מספיק אם אדם חס שלום, נקבעת לו שנה, אבל נקבעת לו שנה של חולי, רחמנא ליצלן.

אז מה עוזר לו? אמנם הוא חי את השנה הזאת, אבל הוא לא יכול הרבה לפעול בשנה הזאת.

על מנת לתקן אנחנו צריכים לעבור את השנה הזאת

זכאים בדין לבקש מתנת חינם,

זו גם עצה מאוד טובה שבחצקה לבן-שטיין אומר,

לא לבקש בכוח המעשים שלנו.

חבל להשתמש בהם.

זה כל דבר שווה הון רב,

ואנחנו רוצים להשאיר אותם זכויות לעולם הבא.

אנחנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא מתנת חינם.

נותן לנו בחינם,

בחינם. אמנם אולי לבני-האדם זה לא נעים לבקש בחינם,

אבל כלפי הקדוש-ברוך-הוא אנחנו צריכים לבקש בחינם, וממילא כל מה שאנחנו מקבלים ממנו זה בחינם. שום דבר אנחנו לא יכולים באמת לשלם לו את התמורה האמיתית והנכונה.

אנחנו רק יכולים לעשות את המצוות שהוא אומר לנו לעשות.

אז מילא אנחנו צריכים לעבור את הדין, לבקש במתנת חינם, על מנת שנוכל לקבל שנה טובה של מיוחת הנפש,

שנה בריאה,

שנה שנוכל להיות פנויים ורגועים,

שנוכל לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא ונוכל גם לתקן את מה שהיה.

יצאה נוספת, אם אנחנו כבר מדברים על זה, שמובאה גם בהלכה,

שעכשיו אנחנו, זה שנה,

זה אלול, חודש אלול, זה מאוד רווחי עבורנו.

אנחנו יכולים כל יום לתקן,

במיוחד בעשרת ימי תשובה, כתוב בהלכה, כל מה שקרה ביום ראשון, כל מה שקרה ביום שני של השנה.

ושמעתי מרב דון סגל

הידוע שהוא אמר

שאפשר לתקן

אפילו מה שהיה בגלגולים קודמים.

ככה הוא אמר.

כל מה שהיה בימי ראשון בגלגולים הקודמים, כל מה שהיה בתאריך י״ד לחודש בגלגולים הקודמים ובשנה הזאת, כל מה שהיה בט״ו בשנה הזאת ובגלגולים הקודמים, ובלבד שהוא יכוון לתקן את זה.

אז אם כן יש לנו הרבה עבודה עד ראש השנה,

יש לנו הרבה עבודה בראש השנה עצמו על מנת לזכות בדין, וזה מה שיצא לנו כאן ללמוד במשנה, כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון,

וגם כן עוברים כדין כללי.

נסיים את המשנה שבחג הסוכות נידונים על המים,

כפי שאנחנו כבר אמרנו,

שישנו דין כללי על המים,

וכל אחד יש לו את הדין הפרטי שלו כמה הוא יזכה מתוך המים.

נתחיל משנה ג'.

עכשיו אנחנו מתחילים להיכנס כאן לנושא חדש,

נושא שקשור לעיבור החודש, קידוש החודש.

בזמן שבית-המקדש היה קיים,

היו מקדשים את החודש על-פי הראייה. היום יש לנו קבור, זמן מסודר, ישנו חשבון שהרמב״ם מביא אותו,

לפי מה אנחנו קובעים את ראש החודש בכל פעם,

אבל בזמן שבית-המקדש היה קיים,

קידשו את החודש, דהיינו שבית-דין בכלל ישראל הכוונה בית-דין הגדול,

קידשו את החודש על-פי הראייה, דהיינו היו באים שתי עדים

והיו מעידים שהם ראו את הלבנה, דהיינו אחרי המולד,

לפי זה קידשו את החודש, זאת אומרת ככה

זה לא שהם באו בכל יום במשך החודש ולפי זה קידשו את החודש

אלא

היה ספק תמיד אם ראש חודש, אם החודש

הוא כט יום או 30 יום, דהיינו מ-29 יום או 30 יום. לעולם

הלבנה היא לא יותר, חודש לבנה מובא ברמב״ם שהוא לא יותר מאשר 30 יום.

השאלה היא אם זה 30 או 29. ממילא אם היו עדים באים

ביום ל' של החודש והם היו אומרים שראינו כבר את הלבנה החדשה,

אז היו בית-דין מקדשים את החודש, היו חוקרים אותם ובודקים אותם,

כפי שכתוב בעזרת השם,

נראה בפרק ב',

ואם קיבלו את העדות שלהם

הם היו קובעים את יום ל' ליום א',

אם הם באו ביום ל'.

ממילא יוצא שביום

ל' הזה עשו אותו ראש חודש והחודש הקודם היה חודש חסר,

והחודש הזה הבא עלינו לטובה הוא חודש שמתחיל מהיום באלף.

היו גם מביאים קורבן מוסף של ראש חודש,

בעזרת השם נראה את כל הדברים האלו.

על כל פנים, בזמן שבית-המקדש היה קיים, קידשו את החודש על-פי הראייה.

מובא לכמן בפרק ב',

שזה לא רק היה על-פי הראייה,

אלא היה חשבון, היה חשבון לבית-דין.

הם ידעו בדיוק את החשבון,

רק ישנות דין שצריך לעשות, כך מסביר התוספות יום טוב,

בפרק ב', על משנה ו'.

החודש הזה לכם, למדנו מהפסוק הזה שהקדוש-ברוך-הוא הראה למשה רבנו דמות הלבנה, ואמר לו, כזה ראה וקדש.

בנמצא שלמעשה היו צריכים לשני הדברים. היה צריך

שמה שהעדים אומרים יתאים לחשבון המקובל והידוע והנמצא אצל הבית-דין,

וצריך שהעדים באמת יעמדו את החקירה שלהם, הם יכוונו אחד לשני, כל אחד היה נכנס בנפרד והיו חוקרים אותו ושואלים אותו,

לפי הטבלאות שהיו שם,

כפי שנראה בעזרת השם בפרק ב',

ואם היתה מתאימה העדות אחד לשני והתאים לחשבון של הבית-דין, היו מקדשים את החודש.

אם לא היו מקדשים את החודש ביום ל', ממילא החודש נהיה מעובר. החודש הקודם היה, במקום 29 יום, 30 יום,

ויום ל'א הוא נקבע ליום א' לחודש.

אז כתוב,

זו הצורה שהיה מתנהלת בזמן שהיה בית-דין בירושלים,

בית-דין הגדול בירושלים, שבאו עדים לשם, היו מעידים על ראיית הלבנה.

עכשיו,

אחרי שבית-דין קיבלו את החודש

והם עיברו אותו,

אז השישה חודשים היו יוצאים שלוחים להודיע לגולה מתי קידשו את החודש.

למה?

מכיוון שלפי השאלה הזאת, אם נאמר, נביא בתור דוגמה,

אם ראש חודש

הוא ביום שלישי או ביום רביעי,

אז צריך לדעת, אם א' לחודש היה ביום שלישי,

אז אם נאמר חג הפסח צריך למנות 15 יום מיום שלישי. אם זה ביום רביעי, אז מיום רביעי.

אז מילא היה צריך לדעת

בגולה או בכל המקומות, גם בארץ ישראל, שלא היו ליד ירושלים, היה צריך לדעת מתי חל ראש חודש, על מנת לדעת

מתי יהיה פסח או שאר החגים.

אז היה כתוב שעד שישה חודשים השלוחים היו יוצאים להודיע על ניסן,

אני קורא עכשיו את המשנה, על ניסן לפני הפסח,

מכיוון שבפסח,

צריך לדעת מתי חל פסח,

אז היו יוצאים להודיע מתי חל ראש חודש ניסן, אם, לדוגמה, ביום שלישי או ביום רביעי.

על חודש אב היו יוצאים מפני התענית. איזה תענית?

תשעה באב.

למה לא יצאו על שאר התעניות?

אז מבואר ששאר התעניות לא היו כל כך תקיפים.

לא היו בו כל כך הרבה צרות כמו בתשעה באב, שנחרבו בו בית-המקדש הראשון והשני.

אז לכן היו יוצאים רק על ראש חודש אב.

אז על אב היו יוצאים מפני התענית.

על ראש חודש אלול יצאו מפני ראש השנה. צריך לדעת מתי יחול ראש השנה.

הרי ראש השנה עצמו אי-אפשר לצאת,

מכיוון שזה ראש השנה עצמו,

בו ביום.

כמובן שאי-אפשר לצאת ואי-אפשר להודיע בגולה, אז ממילא היה צריך לצאת על ראש חודש אלול על מנת לדעת

מתי יחול ראש השנה.

על תשרי היו יוצאים מפני תקנת המועדות.

מתי שבאמת חל ראש חודש תשרי, דהיינו א' תשרי, יצאו אחרי ראש השנה עד איפה שהספיקו להגיע, על מנת לדעת באמת

מתי חל סוכות ואם נהגו באמת לראש השנה ביום הכיפורים ביום הנכון.

על כסלו היו יוצאים, ראש חודש כסלו, על מנת להודיע מתי חל

חנוכה

ועל הדר היו יוצאים מפני הפורים.

וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאים אף על יר מפני פסח קטן.

מה הכוונה פסח קטן?

כפי שהתורה אומרת,

היה פסח שני שהיו עושים אותו בי' ד' יר. כל מי שלא עשה את הפסח הראשון מפני שהיה טמא

או שהיה בדרך רחוקה,

הוא חייב לעשות פסח שני בי' ד' יר.

ולמה הוא נקרא פסח קטן? מפני שהוא רק יום אחד.

זה לא שבעה ימים כפי חג הפסח עצמו, אלא רק יום אחד, לכן הוא נקרא פסח קטן.

אז מילא על החודשים הללו היו יוצאים להודיע מתי חל ראש חודש.

נביא כאן שאלה קטנה.

אמרנו כאן שישה חודשים.

מי שימנה כאן את המשנה, הוא ייראה כאן שבעה.

מדוע?

כיוון שיש כאן, בית המקדש שהיה קיים היו יוצאים אף על אייר,

היה יוצא שיש כאן שבעה פעמים בשנה.

לזה מבררים כאן דבר פשוט.

הרי כשהיה בית המקדש קיים,

היו יוצאים אמנם על פסח קטן,

אבל לא היו יוצאים על חודש אב, מפני שאז לא היה לנו תשעה באב. אז מילא יוצא

שנשאר החשבון של שישה חודשים,

מפני שלפני חורבן בית המקדש היו יוצאים על פסח קטן,

ולא היה תשעה באב, ברוך השם, ואחרי שנחרב בית המקדש, אז מילא כבר לא היו יוצאים על אייר, והיו יוצאים להודיע על חודש אב מפני תנית תשעה באב.

נראה משנה ד'.

המשנה הזאת,

מי שיש לו את המשניות האלו, משניות ברורות,

אז הוא יכול כבר להיעזר בכותרות ולראות את ההבדל.

זה מבחינת אין מוקדם או מאוחר בתורה.

המשנה הזאת עוסקת על שלב קודם,

אנחנו דיברנו על משנה ג' שקיבלו כבר את החודש

ויצאו להודיע בגולה מתי חל ראש חודש.

המשנה הזאת עוסקת בשלב המוקדם יותר,

דהיינו על החודשים שבהם היו הולכים להעיד בירושלים על ראיית הלבנה.

אז אומנם באמת היו הולכים כל חודש,

אבל רק על שתי חודשים מתוך כל החודשים היו מחללים את השבת כדי לעלות לירושלים גם בשבת עצמה,

אפילו שזה מחוץ לתחום, אפילו שהיו לוקחים אתם בידיים דברים כפי שנראה להלן.

על שני חודשים היו מחללים את השבת

על ניסן בגלל הפסח,

ועל תשרי,

חודש תשרי גם כן, היה צריך לחלל את השבת

על מנת להודיע,

היו השלוחים יוצאים לסוריה עד כמה שיוכלו להגיע,

כי בהם מתקנים את המועדות. היה צריך לדעת מתי חל פסח,

מתי חל חג הסוכות.

ממילא היו יוצאים העדים להעיל על ראיית הלבנה בירושלים,

היו יוצאים אפילו בשבת עצמה.

וכשהיה בית המקדש קיים,

מחללים אף על כולן,

מפני תקנת הקורבן.

כאשר היה בית המקדש קיים,

אז לא רק על שני חודשים היו מחללים את השבת, אלא על כל חודש. מדוע?

כיוון שהיה צריך להגיע לירושלים, נראה את זה בעזרת השם בסוף הפרק, שהיה רק אם אפשר היה להגיע לירושלים עדיין בשבת,

מכיוון שאם היו מעדים והיו מקבלים את העדים,

שהיום זה ראש חודש, היה צריך להספיק להביא עדיין קורבן מוסף.

וכיוון שכן,

היו מחללים את השבת על כל חודש.

אחרי שנחמד בית המקדש,

כפי שאומרת כאן המשנה, הם מחללים רק על שני חודשים,

הניסיון והתשרי.

אבל לפני כן, כשהיה בית המקדש,

היו מחללים את השבת על כל ראיית הלבנה,

על מנת

שיוכלו להקריב את הקורבן המוסף של ראש חודש בזמנו.

אנחנו נראה את זה, בעזרת השם, בסוף הפרק,

שלמדו את זה מפסוק מפורש,

שהדברים האלה אותרו לצורך

קידוש החודש, היו עולים לירושלים גם בשבת, אפילו שזה היה כרוך בחילול שבת.

משנה ה'

בין שנראה בעליל,

בין שלא נראה בעליל, מחללים אליו את השבת.

דהיינו, סוברת הנקמה,

שבין אם הלבנה הייתה נראית בעליל, דהיינו, היא הייתה גבוהה,

וראו אותה היטב,

היו מחללים את השבת, ובין שלא נראה בעליל, דהיינו, היא נראית נמוכה,

כפי שזה בדרך כלל הדבר המצוי בהתחלת החודש,

בהתחלת אחרי המולד, שזה נראה נמוך,

זה יותר מצוי,

היו מחללים את השבת. רבי יוסי חולק ואומר, אם נראה בעליל,

אין מחללים עליו את השבת. אם זה נראה גבוה,

אם זה היה דהיינו המולד, אחרי המולד ראו את הלבנה כבר גבוהה מן הארץ, לא היו מחללים.

מדוע?

מפני שהוא סובר כי כמו שראו אותה כאן, אז ודאי ראו אותה גם בירושלים.

והתפארת ישראל אומרת, כמו שכאן מן הסתם השמיים זכים, אפשר היה לראות את הלבנה, לא היו עננים.

אותו דבר, גם כן בירושלים השמיים הם היו זכים ומסתום ראו.

וממילא לכן סובר רבי יוסי שאם הלבנה נראתה גבוהה,

לא היו מוכנים לנו את השבת.

אבל אתה נקרא מחולק וסובר שלא,

שאפילו אם זה נראה גבוה,

גם כן ישנו דין שצריך לעלות לירושלים,

ולקדש ולהעיד בפני הבית דין שראו את הלבנה.

אז זו מחלוקת להלכה למעשה, אנחנו לא אומרים במסגרת שיעור זה.

מביאה המשנה מעשה שעברו יותר מ-40 זוג בעקבון רבי עקיבא בלוד.

עברו יותר מ-40 זוג

בשבת ורבי עקיבא עיכב אותם. מדוע?

כיוון שאין צורך ב-40 זוג.

מובא כאן בסוף בהערות.

שזה לא היה רבי עקיבא, ישנה כאן מחלוקת בין משנה לברייתא.

יש אומרים שזה היה זפר, אחד שנקרא זפר, שהיה ראש המקום,

ראש העיר של גדר.

הוא עיכב אותם, על כל פנים כך כתוב במשנה שלנו, שרבי עקיבא עיכב אותם,

מכיוון שאין צורך בהם בירושלים, לא צריך ארבעים זוג על מנת לעיל. גם אם פסל הזוג הראשון והשני,

אז יש כבר זוג שלישי, זוג רביעי, כבר בסופו של דבר יקדשו את החודש. לא צריך ארבעים זוג שיעלו בשבת לירושלים.

ארבעים כיתות עדים זה ארבעים זוגות.

שלח לו רבן גמליאל, רבן גמליאל, ראש האב בית דין,

הוא שלח לו לרבי עקיבא, אם אתה מעכב את הרבים,

נמצאת מכשילן לעתיד לבוא.

אם אתה לא נותן להם אפשרות לעלות לירושלים,

אז לעתיד לבוא הם לא יעלו.

מדוע?

הם יגידו שלא צריך אותנו, ודאי יש אחרים שהולכים, אז לא צריך.

מכיוון שכן,

אז רבן גמליאל, שלפניו באו העדים,

שלח לו שאתה מונע אותם לעתיד לבוא.

אתה מכשיל אותם לעתיד לבוא.

מכיוון שהם יגידו, שפעם הבאה הם יגידו, לא, לא צריך, כבר מישהו אחר הלך.

והוא יימנע ולא יעבור.

הוא יראה שלדבריו לא יתקבלו פעם אחת,

לא נתנו לו ללכת,

אז הוא לא יבוא.

אז אתה מכשיל את הרבים,

ולכן רבן גמליאל סבר שכמה עדים שרוצים ללמוד לירושלים בשבת,

עולים לירושלים.

משנה ז'

אב ובנו שראו את החודש ילכו.

לא שהם מצטרפים זה עם זה,

אנחנו הרי יודעים שקרובים פסולים לעדות,

אז אב ובנו הם קרובים כמובן, אז הם פסולים לעדות.

אומרת המשנה, ילכו, לא שהם מצטרפים זה עם זה,

אלא שאם ייפסל אחד מהם, יצטרף השני עם האחר.

אומנם אב ובנו לא יכולים להעיד, אבל אם נאמר יפסלו את האב,

עדיין הבן יכול להצטרף עם יהודי אחר שכבר הגיע לירושלים לבד,

או עמקת עדים אחרת,

והוא גמר את ההלבנה והוא הצליח ביחד, הם יתאימו ביניהם בחקירות

שחקרו אותם שם הרבן גמליאל או הבית-דין.

הוא עמד נכון בחקירה עם מישהו אחר, וממילא יוצא שאנחנו יכולים לצרף אותם לעדות אחת.

ממילא סוברת הנקמה,

אומנם אב ובנו אינם ראויים ביחד להעיד,

אבל כיוון

שאפשר לצרף אותם שם עם מישהו אחר,

אולי אותו אחד בא עם זוג אחר,

ומתוך הזוג ההוא פסלו שם אחד,

אז עכשיו מחכים שיבוא עוד מישהו.

אז הנה, הגיעו פה עכשיו אב ובנו, אחד מהם יכול להצטרף לאחד שנשאר כשר מהכת הקודמת.

לא שמצטרפים זה עם זה, אלא שאם ייפסל אחד מהם, יצטרף השני עם אחר. כך סוברת הנקמה.

רבי שמעון אומר, אב ובנו וכל הקרובים כשרים לידות החודש.

דבר מעניין מאוד.

רבי שמעון חולק על תנקמה,

והוא סובר שישנו דבר מיוחד

בקידוש החודש

שאב ובנו כשרים.

יוצא שיש לנו כאן מחלוקת בין תנקמה

לבין רבי שמעון אם אב ובנו מצטרפים לעדות החודש

או לא מצטרפים לעדות החודש.

ומה זה תלוי?

כתוב בתורה, החודש הזה לכם,

החודש הזה לכם.

אז לומדים מזה חז״ל, עדות זו של חודש

תהיה כשרה בכם, ואף על פי שאתם אחים.

רבי שמעון סובר

שבפסוק הזה למדים

שעדות החודש הזאת תהיה כשרה בכם, אפילו שאתם אחים, כיוון שכתוב בתורה,

הקדוש ברוך הוא אמר למוישהו ולאהרון,

החודש הזה לכם.

ומוישה ואהרון הרי היו אחים,

אז רואים כאן שאחים כשרים לעדות החודש.

זו הראייה, זו השיטה של רבי שמעון, השיטה השנייה.

מפורש בתורה שמשה רבנו ואהרון היו כשרים

ביחד לעדות החודש.

תניקם חולק והוא מסביר את הפסוק אחרת.

הוא אומר שהכוונה היא שעדות החודש תהיה מסורה לכם, דהיינו לגדולים שבדור כמותכם.

כמו שאתם גדולי הדור, משה ואהרון, אמנם אתם אחים,

אז ממילא עדות החודש תהיה מסורה לכם. לפניכם יצטרכו לבוא ולהעיד על עדות החודש.

אבל לא שאתם עצמכם ראויים לעדות החודש.

יוצא כאן שמחלוקת תניקם ברב שמעין,

מה הכוונה פה בפסוק?

האם הכוונה היא שלפניכם יבואו, כך סובר תניקם חולק ומילא יוצא שאתם עצמכם אומנם פסולים ביחד להעיד,

אבל אתם ביחד כשרים לקבל את עדות החודש,

וכל האבות בית-דין שיהיו כמותכם יהיו ראויים לקבל את עדות החודש.

זו שיטה אחת. שיטה שנייה במשנה זה רבי שמעון אומר, לא, העדות הזאת כשרה בכם.

אתם יכולים, משה ואהרון, משהו מיוחד בעדות החודש.

יש לנו כאילו פסוק מפורש, אומר רבי שמעון, שאתם בעצמכם יכולים להעיד על עדות החודש.

אז מילא זה חלק אחד במשנה שמסביר כאן

אב ובנו הם כשרים בעדות החודש או הם פסולים.

גם לפי תניקם שאנחנו ראינו שהם

פסולים אב ובנו, בכל זאת ישנו מטרה שהם יעלו לירושלים, ומותר להם לחלל שבת לצורך זה שהם יעלו לירושלים,

כיוון שאם ייפסל איזשהו עד אחר,

מכת אחרת,

אז אב ובנו האלה, אחד מהם יוכל להצטרף ולהשלים את העדות הקודמת או עדות שתבוא אחרי כן.

החלק השני של המשנה מובא כאן עומר רבי יויסע, עם מעשה בטוביה הרופא.

טוביה הרופא,

שראה את החודש בירושלים,

הוא ובנו ועבדו המשוחרר.

שלושה ראו את מולד החודש, דהיינו אחרי המולד, במולד עצמו לא רואים

את התחלת הלבנה.

זה היה הוא ובנו,

ובזה אנחנו אמרנו שישנה מחלוקת בין תניקם לבין רבי שמעוני עם אב ובנו מצטרפים, ועבדו המשוחרר.

גם כן ראו.

וקיבלו הכוהנים אותו ואת בנו.

נדבר בסוף מה הכוונה לכוהנים. קיבלו הכוהנים

אותו ואת בנו ופסלו את עבדו.

למה אותו ואת בנו?

מכיוון שהם סברו כמו רב שמעון

שאב ובנו קשרים לעדות החודש.

למה הם פסלו את עבדו?

כי ישנה הלכה מיוחדת בעדות החודש

שהיא צריכה להיות במיוחסים.

בגר וממזר

הם לא מיוחסים,

מכיוון שכן, הם לא רצו לקבל את עבדו.

וכשבאו לפני בית-דין הגדול בירושלים,

קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו.

הבית-דין הגדול בירושלים סבר כמו תא נקמא שמה שאב ובנו אינם כשרים לעדות החודש,

לכן הם לא קיבלו אותו ואת בנו אלא פסלו את בנו,

ובכל זאת הם קיבלו אותו ואת עבדו מכיוון שהם לא סברו את הדין הזה,

כך מסביר המאירי, שהם מיוחסים.

הם סברו שלא צריך מיוחסים לעדות החודש. וכיוון שכן, העבד הזה

נהיה כשר,

זאת אומרת הוא כשר לעדות החודש,

וכיוון שכן, אב ועבדו הצטרפו בבית-דין הגדול בירושלים.

בנושא הזה שאמרנו, קיבלו הכהנים אותו ואת בנו, ישנה שאלה מעניינת, מה זה הכהנים?

יש בית-דין של כהנים?

לא שמענו דבר כזה.

אומר כאן הסטייפלר, הסטייפלר

הוא אביו של ייבדל לחיים ארוכים, רבי חיים קנייבסקי שליטא,

וכשהבאתי לו את המשנה הזאת, כשהוצאתי אותה,

אז ישר הוא הסתכל פה,

אמר יש פה שאלה של אבא, ככה רבי חיים קנייבסקי אמר, יש כאן שאלה של אבא, אמרתי לו כן,

ברוך השם בהערות. בסוף

ישנו גם, הבאתי את התירוץ בהערה 18, הוא אומר דבר מעניין,

הוא אומר, קיבלו הכהנים, לא הכוונה בית-דין של כהנים,

עדיין הוא הבית-דין המוסמך לקבל את עדות החודש,

אלא בעיר היה שם, באותו מקום היה שם כהנים בגדר מורי הוראה,

הם היו רבנים של המקום,

היה שם בית-דין שלם של כהנים שהם היו מורי הוראה,

וכשבאו לשאול אותם שם אם לעלות לירושלים או לא, אז הם הורו מה שהורו על דעתם.

אבל זה לא היה הבית-דין שמקבל את עדות החודש.

אז מה שכתוב כאן, קיבלו הכהנים אותו ואת בנו, זה היה הבית-דין במקום,

שהם היו במקרה זה כהנים,

וזה היה בגדר,

לא בגדר של עדות החודש,

זה היה בגדר הוראה, כאילו,

ששאלו אותם לדעתם.

ואחרי כן, כשבאו לפני בית-דין הגדול בירושלים,

זה כתוב, קיבלו אותו ואת עבדו, פסלו את בנו.

משנה ח',

אומרת המשנה,

אלו אינם פסולים.

לא כל עד

היה כשר לבוא ולהעיד בירושלים.

היו כאלה שהיו פסולים.

אלה שעשו עבירות האסורות מן התורה והיו פסולים מן התורה,

עליהן אנחנו לא מדברים. פשוט שהם היו פסולים.

המשנה כאן מונה כאלו שהם פסולים מדי רבנן.

דהיינו, מן התורה הם לא פסולים, ובכל זאת

הם פסולים מדי רבנן, וכיוון שכן, הם לא היו כשירים לדותא חודש.

מי הם הפסולים מדי רבנן? המשחק בקובייה.

מה זה נקרא משחק בקובייה? גם היום ישנם דברים כאלה

שנקראים משחק בקובייה, זורקים קובייה,

או דברים הדומים לזה,

נדמה לי זה נקרא משחקי רולטה, כל מיני דברים מהסוג הזה,

שזה נקרא שישנה קופה,

ואדם עושה איזושהי פעולה מסוימת,

ובדעתו שהוא חושב שהוא ירוויח את כל הקופה,

בסופו של דבר הוא מפסיד את כל הקופה.

זה נקרא אסמכתא.

מה זה נקרא אסמכתא?

אדם לא חושב שהוא יפסיד את כל הקופה, הוא בטוח שהוא ירוויח את כל הקופה.

עם אלה, כאשר הוא שם את הכסף שלו שם, הם משחקים עם הקובייה הזאת,

והוא הפסיד,

הוא לא מקנה את הכסף שלו לשני בהקנאה גמורה,

והדבר נחשב לאסמכתא. כל מה שהוא אמר והוא חשב, וזה, זה רק נקרא אסמכתא.

על-פי האמת הוא לא התכוון להפסיד את הכסף ולהקנות את זה למנצח.

וכיוון שכן משחקי קובייה אסורים,

וכיוון שהם אסורים,

אנשים שמשחקים בהם הם גזלנים מדי רבנן,

אז אנשים שמשחקים בזה הם פסולים לעדות.

אז הדבר הראשון זה המשחק בקובייה.

הדבר השני זה מלווה בריבית.

מי שמלווה בריבית,

אנחנו יודעים שריבית אסורה מן התורה, אם אין את הריסקה זה אסור מן התורה,

ולא בכל המקרים ניתן...

על כל פנים, מי שעושה מלווה בריבית בלי היתר עסקה,

אז הוא פסול לעדות החודש. יש כאלה שגורסים כאן לא מלווה בריבית, אלא מלווה.

דהיינו שזה עולה בין על הלווה ובין על המלווה.

אז מלווה בריבית, מי שמתעסקים עם זה ולא היתר עסקה,

הם פסולים מדרבנן. ישנם מקרים שזה פסול ריבית מן התורה. אנחנו מדברים על המקרים הקלים יותר,

מקרי ריבית שהם רק מקרי ריבית מדרבנן.

אם אחד מלווה לשני 1,000 שקל על מנת להחזיר לו 1,100,

אז הוא פסול מן התורה. על זה אנחנו לא מדברים. זה לא נקרא ריבית דרבנן, אבל לא ניכנס לנושא מתי הריבית היא רק מדרבנן ולא מן התורה.

וזה צריך באמת לדעת, לסדר את כל הדברים על-פי היתר עסקה.

ישנן גם בעיות שאדם נותן על חשבון.

צריך להיות בקיא בדברים האלו ולשאול רב,

על מנת שלא אכנס בשאלות של ריבית.

ישנו גם אדם מלווה לשני לפי ערך של מטבע מסוים, ערך המטבע העולה,

אם זה דולר או דבר אחר,

מחזיר לו לפי המטבע, זה גם נקרא ריבית.

צריך להיזהר בדברים האלו, זה דברים מן החמורים,

שבסופו של דבר חז״ל אמרו שאדם מפסיד את כל המונו עליהם.

הדבר השלישי שאדם פסול זה מפריחי יונים.

מה זה נקרא מפריחי יונים?

ישנו פירוש אחד, זה כמו משחקי בקובייה.

עושים תחרות בין היונים,

וזה לאו דווקא יונים כתוב כאן במפרשים,

אלא כל מיני סוגי בהמות, זה יכול להיות גם סוסים.

עושים תחרות ביניהם על יונה או סוס,

היונה שתגיע קודם או הסוס שיגיע קודם הוא המנצח ובעליו מקבל את כל הקופה.

אז מילא זה עוד פעם נושא של קובייה ופסול משום אסמכתא, ומילא הוא גם כן פסול לעדות.

יש מפרשים שמפריחי יונים, הכוונה לדבר אחר,

שהוא מאמן יונה שתגיע לשובחים אחרים ותביא משם יונים שנמצאים בשובחים.

אז כיוון שבדרך כלל מן הסתם היונים שייכים לבעל השובח, בשובח שנמצא במקום פרטי,

אז אם הוא שולח לשם יונה שתביא את היונים משם, יש פה סרח גזל,

וכיוון שיש כאן סרח גזל, הוא פסול מדרבנן.

יכול להיות שזה לא נקרא גזל ממש,

כיוון שהוא עושה את זה על-ידי יונה וזה לא ברור שהיונה שם שייכת לבעל השובח

ולא ידוע מאיפה הוא הביא בכלל את זה. על כל פנים, סרח גזל יש כאן, מכיוון שכן הוא פסול לעדות.

סוחרי שביעית,

התורה הרי אומרת שאסור לעשות מסחר בפירות שביעית,

אז בשביעית בזמן הזה אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן, לרוב השיטות.

וכיוון שכן, מי שמתעסק היום הוא סוחר בשביעית,

הוא גם כן פסול מדרבנן.

בזמן שבית המקדש קיים הוא פסול מן התורה.

ועבדים, גם עבדים פסולים לעדות החודש,

בכלל לעדות.

עבדים, הכוונה לעבדים כנענים,

כיוון שהם לא השתחררו,

אז הדין שלהם הם כמו נשים, חייבים למצרות כאישה.

מילא כל עדות שהאישה

פסולה לה, גם הם פסולים.

כפי שאומרת כאן המשנה, זה הכלל,

כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הם אינם כשרים לה.

כן?

והאישה אינה כשרה אלא רק

להעיד על אישה שמת בעלה כדי שהיא תוכל להינשא לאחרים.

אישה כשרה להעיד על סוטה וכו',

אבל אישה אינה כשרה אל כל העדויות,

וכיוון שכן גם העבדים הכנענים הללו אינם קשרים לכל העדויות.

אז המשנה הזאת עוסקת

באלה הפסולים לעדות החודש

ופסולים בכלל לעדות.

משנה ט',

עכשיו אנחנו חוזרים לנושא הזה שהיו מחללים את השבת כדי לבוא ולהעיד בירושלים על ראיית הלבנה.

אז אומרת המשנה, המשרה את החודש, ואינו יכול להלך,

או שהוא זקן,

או שהוא,

יש לו בעיות אחרות ברגליים, שהוא לא יכול ללכת,

אז מולכים אותו על החמור.

אפילו שבשבת

יש איסור מחמר ואסור ללכת עם חמור,

כיוון שהוא הולך לעדות החודש, אז כפי שאמרנו, מותר לו לחלל שבת עבור זה.

אפילו במיטה,

אם לא על חמור, צריך לסחוב אותו ארבעה אנשים במיטה, גם מותר, אפילו שיש כאן איסור הוצאה וכו',

וטלטול.

ואם צודה להם,

אם יש בדרך שודדים שחוששים מהם,

לוקחים בידם מקלות,

או שישנם שודדים, או שנראה גם כן, בעזרת השם,

שהיו אנשים שהיו רוצים לעכב בדווקא,

לשנות את עיבור השנה, זה היו כל מיני כיתות, כמו בייטוסים, לקוטים,

אז אם חששו מהם בדרך, לוקחים איתם גם כן מקלות בשבת.

אפילו שזה איסור הוצאה ואיסור טלטול וכו'.

ואם היתה דרך רחוקה,

דהיינו, אם יש להם מהלך של 12 שעות,

או יותר, או פחות, לא משנה, והם צריכים לאכול באותו זמן, לוקחים בידם מזונות.

אם היתה דרך רחוקה, לוקחים מזונות. אם רק נמצאים

חצי שעה או שעה מירושלים, אין סיבה לחלל את השבת, לקחת מזונות. אבל אם נמצאים מהלך דרך רחוקה, אז צריכים לקחת מזונות.

שעל מהלך לילה ויום מחללים את השבת ויוצאים לידוד את החודש, שנאמר, אלה מועדי השם אשר תקראו אותם במועדם.

מהפסוק הזה לומדים, אלה מועדי השם אשר תקראו אותם במועדם.

דהיינו, כל מקום שנאמר בתורה, מועד,

זה דוחה את השבת.

וכיוון שגם כן על ראש חודש נאמר מועד,

במועדו,

אלה מועדי השם,

אז מילא גם על קידוש החודש של ראש חודש גם כן מחללים את השבת,

על מנת להעיד על ראיית הלבנה.

אבל צריך להיות התנאי שזה יהיה יום ולילה, דהיינו שהוא ייחשב עדיין שהוא יגיע בשבת לירושלים.

אם הוא יגיע במוצאי-שבת, אז אין שום סיבה ואין שום היתר לחלל את השבת,

שהרי העדות שלו כהיומים האלה לא תועיל

לקדש את החודש, כיוון שאם כבר שקעה החמה והתחיל היום ראשון,

מתחיל להגיע יום ראשון,

אז מילא כבר החודש הנוכחי הוא חודש מלא,

ואת הלמד של היום של שבת אנחנו לא עושים אותו א',

אלא הוא נשאר ל', ולמחרת יהיה א'.

אז אם הוא רואה לפני כן,

הוא רואה לפי הזמן,

שכמה שהוא רחוק מירושלים,

שהוא לא יוכל להגיע לירושלים, אז שלא יצא.

אבל אם הוא עדיין בתוך הזמן שהוא יכול להגיע לירושלים, בתוך השבת,

שהוא יצא להעיד על ראיית הלבנה,

שזו מצווה גדולה מאוד, כפי שנראה בעזרת השם בפרק הבא.