מתנות כהונה לכהנת | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אומרת עולה

היה נותן את המתנות

לכהנט

מה זה מתנות? ידוע שיש מצווה

כששוחטים בהמה אפילו בזמן הזה חולין לא קודשים

כל בהמה שאתה שוחט

צריך לתת זה רוע לחיים וקיבה

אז זרוע זה הרגל הראשונה הקדמית

כי למעשה זה לא רגליים, זה במקום הידיים

רק היא הולכת על הידיים, כל הבהמות הולכות גם על הידיים

הרגליים זה הרגליים האחוריות

אז הזרוע לחיים והקיבה

נותנים לכהן עכשיו כתוב שעולה היה נותן את המתנות לכהנט

והגמרא מקשה על זה קושייה

למה?

עולה סובר, כתוב כהן, כהן הוא עדין כהנט, היא דיברה תורה בלשון זכר אבל לאו דווקא כהן צריך

גם כהנט, אם זרע אהרון הכהן

אפשר לתת לה או לתת לה תרומה

למה לא לתת לה תרומה?

או תכף נראה גם פדיון הבן

אז הגמרא מקשה קושייה על עולה

שיש דין במנחות

כל מנחת כהן

כליל תוקטר

לא תאכל

מנחת כהן כליל תהיה

בפרשת צו

כל המנחות

עושים קמיצה

את הקומץ מקטירים על המזבח

ואת שאר המנחה נותנים לכהנים לאכול

כמו קורבן חטאת

אתה עושה זריקת אדם

מקטיר את ההימורים ושאר הבשר הולך לכהנים

גם מנחה עשירה אם הולכים לכהנים לאכול

אבל אם זה מנחה שכהן הביא

כל מנחת כהן כליל תהיה

נשרפת כולה באש

לא תאכל אסור לאכול אותה

עכשיו יש ברייתא

שמנחת כהנת

נאכלת ברייתא מפורשת

שמנחת כהנת נאכלת

תודה רבה

מנחת כהנת נאכלת

אם נגיד כהנת, אם נגיד כהן ואפילו כהנת

צריך להיות שכהנת שהביאה מנחה תישרף

כמו של כהן

אלא ראיה שלא אומרים כהן אפילו כהנת, כהן

זה בדווקא זכר, לא נקבה

בסוף הגמרא אומרת

אז הגמרא אומרת תירוץ על הכושה הזאת

הגמרא אומרת תירוץ

שלגבי מנחת כהן כתוב שם

זאת המנחה אשר אהרון ובניו

כתוב שם פסוק אהרון ובניו

איפה שכתוב המילים בניו

זה בנים ולא בנות

אם כתוב סתם כהן, כהן הוא הדין כהנת רק הוא דיבר בלשון זכר זה את כל התורכה

אבל כשאומר בניו

בניו ולא בנותיו

זה ממעט כהנת, אז הגמרא אומרת

זאת אומרת עולם מודה במנחת כהנת שנאכלת

כי איפה שכתוב בניו

זה לא בנותיו

והגמרא אומרת להלכה

הלכתה כבתי דעולה

שאפשר לתת מתנות כהונה לאישה

כהנת אישה

מביאה הגמרא רב כהנא

היה אוכל בשביל אשתו

היה מקבל מתנות כהונה זרוע לחיים וקובע

בשביל אשתו, זאת אומרת הוא בעצמו לא היה כהן

אפילו שקוראים לו רב כהנא

הוא לא היה כהן

אבל אשתו הייתה כהנת

והוא לקח בשביל אשתו והוא אכל את זה, זה לא חייב להביא דווקא לאשתו אבל הוא היה לוקח

הוא היה זוכה בשביל אשתו

ואוכל את זה, אשתו מרשה לו

והוא אוכל את זה, מבשלים לו ואוכל

זה לא תרומה.

אה? לא תרומה. הוא לא כהן, אבל אשתו... תרומה, תרומה, לא תרומה. אה, תרומה.

תרומה הוא לא יכול לאכול. תרומה זה איסור אכילה לעזר.

אם הוא לא כהן, הוא לא יכול לאכול.

אבל זרם לעין כאן זה חולין.

זה לא אסור באכילה לעזרים.

זה רק המתנה.

למי נותנים זה רוע לחיים וקיבה?

לכהן חייבים לתת לו מתנה.

את המתנה הוא היה לוקח בשביל אשתו ואוכל את זה,

כי זה מותר לישראל לאכול זרע על החיים כזה, זה לא נהיה קודשים.

אפילו זה של הכהן,

מתנה זרע על החיים וקבה נותנים, לא חזה וסוק,

לא לערבץ, חזה וסוק זה בשלומים,

בקודשים.

אני מדבר, זרע על החיים וקבה בחולין.

כל בהמה שהיהודי שוחט

חייב לתת לכהן

זה רוע לחיים וקבה, והוא בא בשולחן ערוך.

למה היום לא נוהגים את זה?

יש שותפות עם הגוייל.

מה? שותפות עם גוייל.

לא, לא, לא, לא, לא בגלל זה, לא בגלל זה.

על בכור זה פטור, מה שאתה אומר, כל בכור בישראל.

הם לא קונים את הבשר, הם קונים חלקים מהגוייל.

הם שוחטים אצל הגוייל,

ופונים רק חלקים מהגוייל. בסדר, אבל אם, למה פה, אתה יודע, פה בבני ברק יש הרבה תימנים שוחטים קווסים כל הזמן.

הייתי פעם

אצל שוחט תימני פה, שועט את הכבש.

הוא לא נותן זרוע לחיים.

לא נהגו היום, אבל זה שמדברים על זה.

אבל בשולחן ערוך יש הלכות,

ביוראי דעה,

הלכות זרוע לחיים וקבה.

אז זרוע לחיים וקבה אולי אומר שאפשר לתת גם לכהנת.

לא צריך דווקא כהן,

אבל מנחת כהן,

מנחת כהנת

נאכלת.

לא, זה לא, למה כהן ולא כהנת?

למה? כי שם כתוב

אהרון ובניו.

איפה שכתוב בניו,

זה בנים ולא בנות, התמעטו הנשים.

אבל איפה שכתוב כהן סתם, זה לא ממעט.

כי גם התורה מדברת בלשון זכר, אבל לא הדין קארנט.

זהו.

אז עכשיו תראו, מביאה הגמרא שם

שרב כהנא

היה אוכל

בשביל אשתו.

אומר התוספות,

אפילו שרב כהנא

הוא לא היה כהן.

כי הגמרא מספרת

במסכת פסחים, דף מ״ט,

שרב כהנא אמר

היידה גלינה משום דין סיבנה כהנתה.

הרי רב כהנא גלה מארץ ישראל, מטבריה,

הוא גלה לבבל.

למה?

כי היה שם איזה יהודי

שהלך עם גויה.

אז הביאו אותו ונתנו לו מכות.

ואחרי כן, רב כהנא,

הלך היהודי הזה ועושה רעש. למה נתתם לי מכות?

אמר לו, אתה באת על בהמה.

הרי גויים, זרמת סוסים, זרמת סוסים. מה אתה אומר?

אמרנו, אתה קורא להם בהמה?

אני הולך כעת להלשין עליכם שאתם אומרים שגויות זה בהמות.

אז הוא חשש

שהוא ילשין ויזיק להם.

יש לו דין רוידף.

מי שהולך למסור

לגויים, אפילו הולך למסור ממון.

מוסר, יש לו דין שרודף.

לפי שעלול לבוא להריגה,

אז הוא קם,

קם רב כהנא, כנראה, דע קראטה,

נתן לו מכה בצוואר,

גמר אותו.

הבא לאורכה, חשכם לאורכה.

אז עכשיו, כשהוא נהרג,

אמר לו, רב,

מהר תברח

לארץ ישראל.

שפה הפרסים, הם מקפידים על שיחור דמים, תברח שלא יקרה.

אז הוא ברח לארץ ישראל, הוא ברח

לארץ ישראל.

אז הוא אמר,

למה אני גליתי?

באתי לגלות.

הייתי גר שם, ויש לו אישה וילדים, הוא מבורך.

למה גליתי? כי התחתנתי עם כהנת.

וכנראה, שאהרון הכהן לא מרוצה ממנו.

אז לכן כתוב, לא כדאי להתחתן עם כהנת.

ובאותה גמרא כתוב. למה?

כי אולי לא ראוי עתה להעמיד דורות מכהן.

טוב, אז רואים שרב כהנא לא היה כהן.

הוא גלה בגלל שנשא כהנת.

רואים שהוא בעצמו לא היה כהן.

אז באמת, אומר הטוסות, רב כהנא אכל בשביל אשתו.

אשתו הייתה כהנת.

במסכת

מוסיף הטוסות.

ועדה אמר בקידושין דף ח',

בקידושין דף ח' כתוב

שרב כהנא שקיל סודרה בפדיון הבן,

אפילו שלא היה שווה חמץ סלעים.

אבל כיוון שהוא רב,

הוא היה צריך

סודר על הראש כמו הסודר שהיה לבבא סאלי, זכרו מאוד בראש.

וככה הרבנים ככה הלכו.

זה היה חשוב לו ללבוס את הסודר.

אז הוא מוכן,

הוא היה מוכן

לקבל את זה בחמץ סלעים.

הוא היה, מישהו בא לפדות את הבן שלו.

ואין לו חמץ סלעים, יש לו הסודר. הסודר לא שווה חמץ סלעים, שווה שלוש.

אבל הוא מוכן לקבל את זה בחמץ סלעים.

בכלל שהוא זקוק לו,

ולכן,

בכלל שזה זקוק לו, לכן,

אז הגמרא אומרת שרב כהנא

לקח סודר בפידון הבן,

שואל הטוסות, הרי רב כהנא לא היה כהן.

איך הוא לקח?

והטוסות לא מתרץ

שהוא לקח בשביל אשתו. וחולין הטוסות נשארה בקושייה.

לא אומרים שצריך לומר, זה רב כהנא אחר הטוסות אומר.

ולא אומר הטוסות

שהוא לקח בשביל אשתו.

בטוסות בקידושין כתוב שהוא לקח בשביל אשתו.

גם על פידון הבן. שם מדובר על פידון הבן.

גם פדיון הבן אפשר לתת לאישה,

לא חייבים לתת לכהן.

וכאן אני רוצה לומר מה שאמרתי כל הזמן פה, כשהיה פה

פדיון הבן.

ברוך אתה, זמנו יהיה אלינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.

כל הזמן אני אמרתי

פדיון הבן

שלא צריכים דעת כהן. אני לא אמרתי, איזה יקצות מדבר?

שגם לכהן קטן אפשר לתת את פדיון הבן. הוא לא צריך פה להקנות לך את הילד.

כל הנוסח הזה שאומרים,

במאי בעיטפה אתה רוצה את הילד שלך

או אתה רוצה לתת לי כסף?

הוא אומר, טוב, אם אתה נותן לי כסף אני נותן לך את הילד.

כאילו הילד שייך לכהן

והוא מקנה אותו.

זה לא ככה.

זה רק מצוות מתנה.

ולכן אומר הקצות שאפילו לכהן קטן אפשר לתת

את החמשת סלעים ולבדוק.

אין כאן, אם היה צריך הוא

לבדוק את הילד, לעשות פדיון לילד,

צריך דעת.

קטן אין לו דעת.

אבל לא צריך דעת.

זה אני רואה גם בטוסות כאן.

הרי מה פשוט רב כהנא לקח את הפדיון הבן? תצודר בשביל אשתו.

בגלל שאשתו היא כהנית,

אז הוא לא צריך לזכות ישר מן הנותן.

הוא זוכה מקודם לאשתו,

אחרי כן הוא לוקח לעצמו את זה בשביל אשתו. הפדיון הבן זה עם אשתו.

הוא נותן הכהן לאשתו.

של רב כהנא.

אז הוא צריך לזכות.

והיא לא פה.

זוכה לה.

והיא לא יודעת בכלל שעושים.

וזה מספיק.

איפה הדעת שלה? אין דעת. רואים? לא צריך דעת בפדיון הבן.

דעת של הכהן.

לא צריכים דעת של הכהן.

יבואו דבר, זה יש באיזה זכין לאדם שלא בפניו ויש פעילה?

כן, מדין זכין לאדם שלא בפניו.

אבל אם היה צריך את העץ של הכהן,

מה יועש שתזכה לכהן?

אני באמת פעם עשיתי הלכה למעשה.

הייתי בבר יעקב,

ושם היה איזה יהודי תימני,

קראו לו סעדיה, זיכרונו לברכה, נפטר.

סעדיה חסיד.

סעדיה חסיד, קראו לו.

אז סעדיה מאוד רצה לקיים מצוות פטר חמור,

פדיון פטר חמור. וגם אני מאוד רציתי שיהיה לי פטר חמור ונבדה אותו.

אז עשינו הסכם, ואנחנו שוטפים.

נקנה חמורה שעוד לא ביקרה,

ונבדה.

ויהיה חמור זכר,

ואז יהיה פטר חמור.

אז מה עושים עם פטר חמור? פודים אותו בשה.

אז הוא הביא שה.

שה קטן,

שאני שילמתי עליו חלק.

אנחנו היינו שוטפים בשה,

והיינו צריכים להקנות את זה לכהן.

אבל לא היה שם כהן.

אז אני, מה אני עשיתי?

אמרתי לו,

יש לי חתן כהן,

הקנתנו את הפטר חמור, את השה,

את הפדיון פטר חמור.

אמרנו ראשית,

פטר חמור זה יהיה פדוי על הפדיון הזה,

ועכשיו אני מזכה לו,

מזכה לו לכהן.

זיכיתי לו, זה היה חתני,

זיכיתי לו את השה,

ושוב מכרתי את זה לסעדיה בשבילו,

ואת הכסף הבאתי לו.

עשינו את זה לפני כמה שנים, לפני בערך

עשרים שנה, עשינו בישיבה,

רצינו, עשינו,

שיהיה לכבוד השם לעשות מצוות פדיון פטר חמור.

זו מצווה לא מצווה, שגם פה עשו, אצל רבכם קנאוש, כי לא מזמן היה,

לפני כמה שנים עשו פדיון פטר חמור.

אבל מה אני אגיד לכם

על התוספות?

הבאנו עכשיו מחלוקת.

מתנות כהונה,

גזל הגר בפרשת השבוע,

יש גזל הגר, אתם יודעים מה זה גזל הגר, אדם שנשבע

על ממון חברו בשקר,

אין לי, לא נתת לי.

והוא אחרי כן הודה שהוא נשבע לשקר,

חייב לתת לו קרן וחומש,

לתת קרן ולהוסיף חומש על זה,

ואשם, אשם, אשם גזלות.

זה נקרא אשם גזלות.

הטוב, זה כשיש כהן,

כשיש,

כשיש, הנגזל נמצא פה, אתה נותן לו לנגזל.

קרן וחומש לנגזל,

ואשם לקורבן, אשם.

אבל אם גזל גר,

אז בתורה, בפרשת השבוע, כתוב

שאם הוא מת, לתת לקרוב שלו,

ואם אין לה איש גואל,

ונותן קרן וחומש, נותן לכהן,

ואז שם מביא לה משבח.

כתוב שאם אין,

הנגזל מת

ואין לו יורשים, איך יכול להיות יהודי שאין לו יורשים?

הרי,

אומרת הגבוהה ככהן, גר.

גר, אין לו הורים, אין לו יחס עם העבר,

ולא נולד לו עדיין ילד,

אז עכשיו

הוא גזל את הגר,

הוא גזל את הגר, ואין לו למי לתת את הכרן וחומש.

אז התורה מחייבת את הגזלן,

אז נשבע לשקר הזה,

לתת את הכרן וחומש לכהן.

זה גם מתנורקונה.

מה פתאום זכה הכהן

במה שמגיע לגר? הרי אם היה ישראל,

היה נותן לו, ואם היה חי הגר, היה נותן לו.

רק הגר מת ואין לו יורשים,

אז נותנים לכהן. זה מתנורקונה, זה חלונה.

מה הדין לתת לכהנת?

גם טוב.

איפה שכתוב כהן,

גם כהנת. כך אמר עולה.

עולה היה נותן מתנתה לכהנת.

אבל במנחת כהנת

נאכלת.

רואים במנחת כהנת כהן ולא כהנת.

הרי מנחת כהן נשרפת,

קליל,

אבל מנחת כהנת נאכלת.

אז הגמרא אומרת למה שמה לא אומרים

כהן ואפילו כהנת.

בגלל שמה כתוב

אהרון ובניו.

השואלים קושי עצומה על הטוסות

במסכת קידושין, שהם אומרים שגם בפדיון הבן

רב כהנא לקח את הצודר בשביל אשתו.

כיוון שאשתו היא כהנת, מגיע לה פדיון הבן, יכולו לקבל פדיון הבן.

הרי בפדיון הבן יש בפרשת במדבר.

אנחנו יודעים מה שהיה בפרשת מדבר,

שמנו את הבכורות

ומנו את הלווים. הלווים היו 22,000

והבכורות היו 22,350, לא?

ואז נשארו,

נשארו כאלה,

איפה

בכורות? נשארו כאלה בכורות.

היו 22,000 בכורות 300. נשארו כאלה בכורות שהלווים לא היו במקומם.

הרי הפסוק אומר שהלווים פטרו את כל הבכורות מפדיון הבן.

כל לוי פטר כהן אחד.

אבל,

אבל כתוב 273 היו עודפים.

ואת, הנה, בבכורות,

ויהי כל בכור זכר 220,000, 3,70 ו-200.

שלושה ושבעים, לא 300. שלושה ושבעים ומאתיים.

273. אלה, הכוהנים האלה, לא היה כנגדם לווים.

הלווים היו רק 22,000. והבכורות היו 22,273.

אז אלה ה-273 צריכים פדיון הבן.

לעשות פדיון.

וחמישה סלעים.

אז אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, קח מהם חמישה סלעים.

איך אני אקח מהם? כל אחד יגיד לי, אני אולי כנגד הלוי.

אולי לוי פטר אותי.

אז הוא עשה גורל.

וכתב,

גורל של 22,000

פתקאות

ו-273.

ב-273 כתוב,

כתוב, חייב חמישה סלעים.

בשאר הפתקאות פטור.

וכל אחד לקח, ומי שעלה בידו

שהוא חייב, משלם. ועל פי הגורל שילמו.

למי נתנו את

החמישה סלעים?

למי נתנו?

נתנו את זה לכהן.

אז כתוב שם,

לקחת חמשת-חמשת שקלים לגולגולט.

בשקל הקודש

תיקח עשרים גרס שקל.

ונתת כסף לאהרון ולבניו.

פדויי עוטפים בהם.

כתוב בפירוש פה לאהרון ולבניו.

ואיפה כתוב לאהרון ולבניו?

בחמשת פידון הבן. פה עשו פידון הבן,

פידון בכור

ל-273.

חמשת-חמשת סלעים כל אחד.

למי לתת את זה?

לאהרון ולבניו.

הרי איפה שכתוב בניו,

בניו ולא בנות.

אז זה כמו מנחם.

מנחת כהנת,

מנחת כהנת נאכלת, לא נצרפת, לא כמו מנחת כהן.

אתה רואה,

וזה פלא עצום, נדמה לי, הכושה הזאת.

הרי התוספות בקידושין דף ח'

אומר שלמה הרב כהנא לקח פידון הבן סודר?

בגלל אשתו.

הוא לא היה כהן, אבל אשתו, כהנת, יכולה לקבל פידון הבן.

זה לא נכון, הרי פידון הבן כתוב בניו, בנם ולא בנותיו,

זה כמו מנחת

כהנת

שנאכלת.

נדמה לי, הנודע ביהודה הקשה את זה. אני לא זוכר,

אני זוכר שפעם דיברתי על זה והבאתי את האחרונים על זה,

אבל מי בדיוק הקשה את הכושה?

נדמה לי, הנודע ביהודה שאל את הכושה, שזה

נשכח מן התוספות

את הפסוק,

אמנם בפרשת

פדיון בכור זה בפרשת בואו,

לא מוזכר שמה בניך.

כהן,

לא כתוב שם אהרון ובניו.

אבל פה בפרשת במדבר זה גם היה פדיון בכור,

וכתוב חמשת חמש שקלים,

כתוב

ונתת כסף לאהרון ולבניו,

פדויי העוטפים.

זה כושה עצומה.

למעשה, אני, אה, ודאי, אני,

למעשה בפידון הבן

אני לא אעשה כמו התוספות בדף ח',

ואתה רואה שהתוספות

בחולין דף קל״א נזהרו ולא אמרו אותו תירוץ

גם שמה שהוא לקח בשביל אשתו,

כי פה כתוב בניו.

עומדים על הכושה הזאת,

לא זוכר מי

עומד, כי זה גם בראש,

בבחורות.

אולי שמה בראש, אולי

המפרש זה בעל לחם עמודות,

בעל התוספות יום טוב, אולי הוא מקשה את הכושה.

זה פסוק מפורש בתורה,

השתמיתתיו לדברי התוספות.

מתי אומרים כהן ואפילו כהנית, אם כתוב המילה כהן?

אומרים, התורה דיברה ולא שום זכר, אבל לאוה דין כהנית.

אבל אם כתוב בנה ולא בנותה.

גמרא בדף קל״א ולגבי מנחת

כהנית שהיא נאכלת.

אז אתה רואה,

ולכן למעשה, אבל אם

אבל רואים מאותו תוספות,

טוב בוא נניח שגם כהנית יכולה לקבל.

אז איך רב כהנא קיבל? הוא זכה מקודם לאשתו,

אחרי כן הוא לקח את הסעיף הזה,

הסעיף הזה.

הוא צריך לזכות לאשתו, ואשתו לא יודעת מזה שהוא זוכה לה.

אז הם רואים משם מה שאפשר,

לא צריך שהכות. פעם הייתי פה,

פה בבני ברק, ברעב עבדו שערים,

עשו שם פדיון הבן.

והאנשים הקרובים

היו מנתניה באים.

היה שם איזה סבא זקן

של האישה, של האימא,

והוא כהן.

אמנם

הבת שלו

התחתנה עם ישראל,

והנכד ישראל.

הנכד חייו בפדיון הבן.

לוויה

או כהנת

שהתחתנה עם ישראל, הבן פטור.

אפילו לוויה, לא רק כהנת.

לוויה שילדה אפילו מישראל,

הבן פטור.

כי בפתר רחם תא לא רחמנא.

כיוון שהאישה היא מזרע הלווים,

לווים, הרי לווים פטורים

מפדיון הבן.

הגמרא לומדת עם קל וחומר.

אם לווים יכלו לפטור כהנים, כל הבכורות,

חושקים שפוטרים את עצמם.

אז אם יש להם בן בכור, לא חייבים.

לוויים לא חייבים לעשות פידון הבן.

לכן,

כשעושים פידון הבן,

שואלים את ההורים אם האמא היא לא כהנת, אם היא לא לוויה.

כי אם היא לוויה גם פטור, אפילו עם האבא ישראל.

אז היה שם אחי כול הכהן בא מנתניה.

לא סבך, כהן, הוא טוב, הוא מחכה, הוא בא לילד.

בשבילו זה טקס חשוב, לקחת

פדיון הבן

של הנכד,

מאביו.

אביו של הנכד הוא ישראל.

אבל התעכו,

לא יודעים מה קורה להם.

מחכים, מחכים, ועוד לא הגיעו.

אז אני,

הם לא ישמעו לי, לא אמרתי את זה,

אז אני אמרתי,

טוב, לא צריך שהוא יהיה.

בוא נזכה לו את החמי סלעים, זה יהיה פתאום הבן.

אז תביא חמי סלעים,

תן את זה למישהו, הוא יזכה בשבילו.

לא צריך שהכהן יהיה, לא צריכים דעת. הנה, אנחנו רואים פה שרב קרנא היה לוקח בשביל אשתו

והיה פנוי.

חידוש, אבל לך תגיד להם,

טוב, זה היה רגיש שמה, כי הסבא הוא זקן.

יגידו לו, כבר עשו לנו את הפדיון והנה, קח את הכסף.

מה זה, לא נתתם לי? איך זה?

הוא אומר, זה בא מהארץ, גם, הנה,

זה טוב בשביל תלמידי חכמים.

העמי הארץ, אתה לא יכול לעשות להם כאלה קונצים.

תגיד להם, כבר זיכינו לך, אתה זכית, תקבל את הכסף.

וכן, את הכסף הוא צריך.

הוא צריך את המעמד שהוא כהן, שמקבל.

אולי זה,

אולי היה בגדויים,

מה?

מי השלושה על השבעים והמתיים.

מה?

הבגדויים שהיה.

כן.

זה אולי היה הוראת שעה שייתן רק לבנם, ולא לבנותם.

שמה זה יכול להיות הוראת שעה, ולא רק כל שער בחובים.

מי אמר לה?

מי אמר להם? הוראת שרב כהנא זכה לשתות. מי אמר להם לתוספות?

הרי פשטות זה היה דין של חמשת צלע עם פדיון הבנת.

הם לא, הלוויים לא היו במקומם.

הם היו עוטפים.

אז מה, אז מה, הם היו חייבים בפדיון בחור.

אז מה היה עם רב כהנא? רב כהנא זכה לשתות.

מה?

אז איך רב כהנא זכה בפדיון? הוא לא היה כואב.

מי?

רב כהנא.

אז אני אומר לך איך רב כהנא זכה.

הוא זכה בשביל אשתו.

אבל איך? אבל אמרנו עכשיו שאי אפשר.

זה קושייה, אבל תוספות מפרש

שהוא זכה בשביל אשתו.

אני אפילו שעל דברי התוספות אנחנו אומרים לא לשמוע על התוספות,

לא לתת לכהנת פידון הבן,

אבל מדבריהם אתה רואה שמועיל זכייה בפידון הבן.

לדבריהם שאפשר לתת לכהנת,

אז כתוב אפילו שהיא לא פה, הבעל זוכה לה.

רואים שאפשר לזכות לכהן, וזהו. זה כן ראייה מן התוספות.

אפילו שדחינו את דברי התוספות, הלניה האחרונים מביאים פסוק מפורש

שכתוב

שונתת הכסף לאהרון ולבניו

פדויה עוטפים בהם.

לאהרון ובניו, ונתת הכסף לפדות את הבכורות.

במדבר פדו את הבכורות.

החלק הארי, 22,000,

היו הלווים כנגדם.

כל לוי פתר בכור אחד.

אבל היה היתר העוטפים?

אז אם היו צריכים לתת חמשת סליים,

וכל אחד מהם, נשאלה הפתק

שהוא לא פדוי,

עדיין עם הלווים,

הוא היה חייב לתת

חמשת סליים.

חייב מכיסו להוציא חמשת סליים.

חמשת סליים, חמשת שקלים.

כבוד הרב. חמשת חמשת שקלים, ככה כתוב בפסוק.

לגולגולת,

בשקר לקודש.

כבוד הרב, שואלים לגבי בת.

בת, מה שעושים לה?

כאילו למעלה שנקרא זבד.

מה עושים?

זבד זה נקרא לבת, פדיון לבת זה חובה?

עושים פדיון לבת?

מה עושה פדיון לבת?

מה?

פדיון לבן עושים. אז יש לבת גם איזה משהו.

בוא, בוא, תתקרב ותגידי.

שואל, האם לבת, כמו שעושים לבן פדיון,

האם לבת גם יש משהו בגלל? שום דבר הבת לא קדושה.

כל בכור זכר.

לא בבהמות ולא באדם.

בכורים רק זכרים.

כתוב בפירוש בפסוק.

אין נקבות.

למשל, אפילו פטר חמור.

הוא חייב להיות זכר.

אם הוא יהיה נקבה הוא פטור.

ואותו דבר בכור בהמה טהורה.

בכור בהמה טהורה זה קורבן.

וגם נותנים את זה לכהן, שהוא יאכל את הקורבן, הוא ייקח את זה.

זה גם כתוב על זכר.

רק על זכרים.

כל פטר חמור כתוב על זכרים לשם.

כל פטר חמור על זכרים. על זכרים.

לא על נקבות.

מה שעושים פה, גם לבת עושים פדיון.

היום עושים בריתה לבת.

אה, כן. עושים בת מצווה. בת מצווה. בת מצווה, אני מבין שאפשר לעשות.

כי גם בת התחייבה במצווה,

אז אפשר לעשות. אבל זה,

יש לדון בזה.

גם בת.

יש לדון. כי אצלנו לא עשו בר מצווה לבנים.

רק מתי שהוא מתחיל ללבוס תפילין,

אז עושים

מצוות תפילין.

זה חינוך

שהאבא מחנך את בנו אפילו חודש לפני בר מצווה.

חודשיים, שלושה.

אם הוא שומר, יכול לשמור גופו בנקיות,

אביו קונה לו תפילין ולובש תפילין, אז הוא מקיים מצוות חינוך

על התפילין,

אז הוא עושה מסיבה שהוא קיים מצוות חינוך.

אבל ביום הבר מצווה לא עשינו כלום.

וגם לתימן לעזור להם.

האשכנזים עושים ביום הבר מצווה.

אז אני שאלתי, שמחה, מה זו עושה? מה אתם עושים שמחה בבר מצווה?

הרי אתה חייב גם בעבירה, חס ושלום,

אם הילד יעבור עכשיו עבירה, הוא יהיה חייב

ייענש.

אז מה אתה שמח?

ואמרנו, לכן אצלנו לא היה קיים בכלל בת מצווה.

למה? כי לא בשביל הבר מצווה עושים סעודה.

עושים בשביל מצוות תפילין,

ונשים הן לא חייבות בתפילין.

גם הבן מברך על התפילין?

הבן מברך, גם אם הוא קטן.

גם לפי בר מצווה. גם לפי בר מצווה. מה ההבדל מכל המצוות?

הבן גם מברך על נטילת לולב.

אותו דבר.

גם כל המצוות יכול להיות.

בן, אם הוא חייב במצוות מדין חינוך,

הוא גם יכול לברך.

אז מדין חינוך אנחנו נווה לעשות ככה, אף על פי שהוא לא מצווה.

הוא לא מצווה, הוא לא מיודע מדין חינוך. מדין חינוך?

חנוך לנער על פי דרכו.

מה שעה עכשיו?

עשר.

כבר עשר.

למה אבל למה אי אפשר להגיד לך?

מה? למה אי אפשר להגיד שזו הייתה הוראת שעה?

לומר זו לא הוראת שעה.

למה תגיד?

תגיד, אתה רוצה להגיד. אז מה יתרצו?

מה יתרצו?

לא לפי התוספות.

למה להגיד זו הוראת שעה? איך רב כהנא לקח פדיון?

למה להגיד זו הוראת שעה?

תגיד שזה הלכה לתמיד,

והתורה אומרת שפדיון הבן נותנים לזכרים.

אז מה יעשו האחורים עם שאלת התוספות? איך רב כהנא לקח פדיון?

אז יש תירוץ אחר בתוספות,

ששני רב כהנא היו.

הרב כהנא של דף ח',

של פדיון הבן, הוא היה בעצמו כהן.

יש רב כהנא שלא היה כהן, זה הרב כהנא שאמר בפסחים דף מ״ט,

היידה גלינא בגלל שנסיבנא כעמתא.

ואהרון מקפיד לא להיכנס לשבט שלו.

אבל אם הוא בעצמו היה כהן,

הוא כבר מן השבט שלו, מה הוא מקפיד עליו?

אני כבר, אני מזרע אהרון.

אז על כורחיו, שהוא לא היה מזרע אהרון.

אבל מצד שני ראינו שהוא

לקח פדיון הבן, אז תוספות באמת מתרץ

טרקה רב כהנא אהבה.

זה תירוץ אחד בתוספות.

התירוץ השני שהוא לקח בשביל אשתו.

הוא באמת לא היה כהן, הרב כהנא

של דף ח',

אבל הוא לקח בשביל אשתו.

אבל לקח בשביל אשתו.

רואים שכהנט יכולה לקבל פדיון הבן.

והרי כתוב פה, נתת את הכסף לארון ובונו.

איפה זה כתוב, שכשכתוב בענב זה בענב לא במדם?

זה בגמרא בחולין קל.א על מנחת

כהנית.

הברייתא אומרת שמה, מנחת כהנית, כדאי לכם לראות קצת את הגמרא, זו גמרא קטנה.

עולה היה יהיב מתנתה לכהנתא.

שואלת הגמרא מטיבי,

הרי מנחת כהנית,

יש ברירה איתה, שהיא נאכלת.

לא כמו מנחת כהן שהיא נשרפת כולה.

כל מנחת כהן קליל תהיה.

לא תאכל.

אם כהן מביא מנחה, לא כמו כל המנחות.

עושים קמיצה והקומץ מקטירים ושאר המנחה נותנים לכהנים לאכול.

לא כך, אם זה מנחה שכהן הביא,

תישרף כולה קליל.

אז אומרת הגמרא, אבל מנחת כהנית כן נאכלת.

רק מנחת כהן לא נאכלת.

אז מנחת כהנית כן נאכלת.

אז רואים שכהן ולא כהנית.

אז אומרת הגמרא, שמה כתוב אהרון ובניו.

אם כתוב אהרון ובניו, זה בניו ולא בנותיו.

זה הגמרא המתרצת.

אז אם כן, כאן בפידון הבן,

שכתוב בפירוש, נתת כסף

לאהרון ובניו פטויי העוטפים בהם,

אז צריך להיות שבנה ולא בנותיו.

זו קושייה גדולה של העלטוסות.

אז למה היא ש...

יש הרי בין כל תירוץ אחר על קושיית העטוסות,

שאותו רב כהנא של דף ח' היה כהן באמת.

יש רב כהנא שלא היה כהן, ויש תרי רב כהנא אהבו.

רב כהנא אחד,

אז בדף ח' מדובר על רב כהנא הכהן.

אז לפי זה אין קושייה והכל בסדר, אבל לפי התוספות, כן אפשר לתת לכהנא.

למעשה ודאי לא ניתן לכהנא.

למעשה לא ניתן לכהנא.

מה?

ההלכה הזאת בשולחן ערוך?

אני לא יודע אם יש על זה בשולחן ערוך בפירוש,

אבל באחרונים,

בפוסקים בוודאי.

אבל בהלכות פידון בכור וסילמנו.

או ש׳ה, אני חושב.

בהלכות פידון בכור,

שלא נותנים את זה במתנות כהונה, בוודאי יש.

זרוע לעים וקיבה,

זה נפסק להלכה שאפשר לתת לכהנא.

אבל מה הדין פידון הבן?

התורסות אומר שגם פידון הבן אפשר.

על תמוה רב פידון הבן כתוב, ארון ובנתו.

בקושיין.

אבל למדנו מדברי התוצרות

שלתת לכהן, לזכות לכהן

על ידי אחר זה גם טוב.

לא צריך שהוא יהיה בעצמו פה.

אפשר לזכות לכהן אחר.

אני רואה מכאן שלא צריך דעת,

כמו שאומר הקצור,

שאפשר לתת לקטן.

לכהן קטן, אפילו שאין לו דעת להקנות.

אז זהו, מספיק לי. אני חשבתי לומר עוד משהו, אבל...

מספיק בשביל הלילה, מספיק לי.

הרבה חנניה. הרבה חנניה ונעקה שעובר.